סיפורי רחובות: משה הס, יאסי במרכז, תוגת המאירי ויורם טהרלב

א. מי אתה משה הס?

משה הס, בערך 1875 (ויקימדיה)

הנה יוזמה פרטית יפה וראויה לשבח של הדיירים מבית מס' 5 ברחוב משה הס בתל אביב.

שלטי הרחוב של העירייה לא סיפקו את המידע שתושבי הרחוב חושבים שראוי לדעת עליו. למעשה הם לא סיפקו שום מידע. אין אף שלט רחוב אחד שיספר, ולוּ בקיצור נמרץ, מי היה משה הס.

צילום: איתמר לויתן

חשבו דיירי הבית מה ניתן לעשות בנידון, בלי לבקש טובות מאף אחד ובלי לחכות יותר מדי. ישב מי שישב וכתב מה שכתב, אספו כסף מהדיירים וקבעו את השלט בכניסה לבית. לא ברור מתי נקבע השלט אבל נראה שהוא חדש.

צילום: איתמר לויתן

ככל שבדקתי, המידע בשלט נכון (כשלעצמי הייתי מוותר על השורה הלא רלוונטית לגבי הרבנים אלקלעי וקלישר. להס לא היה שום קשר אליהם). מכל מקום, זו דוגמה יפה וראויה ליוזמה 'מלמטה'.

הדפסה ראשונה של רומי וירושלים, לייפציג 1862 (בית מכירות וינרס)

ב. קהילת יאסי: מרכז היצירה היהודית

בשכונת הדר יוסף שבתל אביב יש צֶבֶר רחובות הנושאים שמות של קהילות יהודיות חשובות בגולה. תמצאו כאן רחובות הנושאים את שמן של קהילות כמו בודפשט, אודסה, ורשה, סלוניקי, צ'רנוביץ, ביאליסטוק, בריסק, לבוב ועוד. 

גם קהילת יאסי (או יַאשׂ) – היום העיר השלישית בגודלה ברומניה, ובעברה קהילה יהודית גדולה וחשובה – זכתה לרחוב משלה.

צילום: עפר גביש

זהו שלט רחוב חדש, שנעשה בהתאם למדיניות החדשה של עיריית תל אביב, שקובעת כי הסברים של שמות רחובות לא יהיו ארוכים, אלא לכל היותר 30 סימני דפוס. לא קל לתמצת בסד כזה את חשיבותה של קהילה יהודית, אבל עם כל הכבוד ליאסי, לרבניה, משכיליה, סופריה וחכמיה, הבחירה לתאר אותה כ'מרכז היצירה היהודית', בה' הידיעה, נראית קצת מופרזת. וילנה, ורשה, לבוב ואודסה קצת מתביישות... 

ג. תוגת המאירי

צילום: עפר גביש

בתל אביב יש רחוב קטן המוקדש לכבודו של הסופר והעיתונאי, המשורר והפזמונאי אביגדור המאירי (1970-1890). שימו לב לתעתיק הלטיני המשובש של שמו: Ha'mehiri.

במחשבה שנייה – כתב לי עפר גביש העוסק בזמר העברי – המהירי יכול להתאים לכישוריו הפנומנליים של המאירי, שעליו בהחלט אפשר לקרוא את הפסוקים 'לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר' (תהלים, מה 2), וכן 'חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ' (משלי, כב 29).

ד. ושוב יורם טהרלב

אחרי הביקורת (הבונה, אני מקווה) על השילוט בתל אביב, מגיעה גם מילה טובה. 

לפני חודש (30 באוקטובר 2025) פרסמנו בבלוג את דבר השגיאה שמצאה את דרכה לשלט ההנצחה של יורם טהרלב, סמוך לביתו ברחוב ה' באייר. הטעות הייתה בשנת הלידה העברית שלו, שהיא תרצ"ח. בשלט נכתב בשוגג תרצ"ה.

השלט השגוי (צילום: איתמר לויתן)

אתמול הודיע לי אסף רותם, מעיריית תל אביב, כי השלט תוקן והוצב מחדש. 

השלט המתוקן (צילום: אסף רותם)

כל הכבוד! כשמגיע אז מגיע...

הספרות והחיים: המעורר, הספסל של יורם טהרלב, המלך בשדה

א. כי לעוררך אני בא

שער החוברת הראשונה של המעורר, לונדון 1906 (ויקימדיה)

עבור כל איש תרבות וספר השם המעורר מזכיר את הירחון הספרותי העברי, שייסד וערך יוסף חיים ברנר בשבתו בלונדון (1906), ואת המשפט הידוע של מאמרו 'על הדרך' (דצמבר 1905): 

כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?

לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.

משפט זה, בשינוי נוסח קטן, הפך למוטו שהופיע בראש חוברות 'המעורר':

פרויקט המעורר

לפני כשנה וחצי (מאי 2024) עלה על האקרנים סרטו של היוצר והבמאי רֶנֶן שׁוֹר המנוח, שנקרא המעורר: רומן מכתבים בין סב לנכדו. הסרט עוסק ביחסים המיוחדים שבין הבמאי החילוני לבין סבו, הרב אברהם זיידה הלר מצפת. השם 'המעורר' של שור אינו אלא תרגום לעברית של דער וועקער. זה הכינוי שניתן לְשַׁמַּש בית הכנסת, שנהג בבוקרי חודש אלול להעיר בקולו, או בדפיקות קלות של פטיש עץ על חלונות הבתים, את הישֵׁנים כדי שיזדרזו להשכים לעבודת הבורא.

בדוכן רחוב בביתר עילית צולם 'המעורר' החדש, 'לחומרא'.

המעורר הזה מיועד לבחורי ישיבה ('ישיבע בוחער' ביידיש משובשת) שכנראה מתקשים להתעורר בשבת בבוקר:

צילום: פיני גורליק

ב. הספסל של יורם טהרלב

הספסל מול הכניסה לביתו של יורם טהרלב ברחוב ה' באייר והשלט שלצדו (צילום: איתמר לויתן)

הפזמונאי האהוב יורם טהרלב, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים, אומנם נולד ביגור והנוף של רבים משיריו הוא הר הכרמל, 'ההר הירוק כל ימות השנה', אבל את רוב שנותיו הוא עשה דווקא במרכז הארץ. בשנותיו האחרונות הוא גר בתל אביב, ברחוב ה' באייר מספר 42, מול כיכר המדינה – כיכר שכבר אינה קיימת למעשה אלא רק בשמה, שכן היא זרועה בבניינים רבי-קומות חדשים.

בימים שקדמו להרס הכיכר נהג יורם, כחלק משגרת יומו, לשבת על הספסל שמוצב מול הכניסה לביתו, להאזין לרעשי הכרך ולפטפט עם עוברים ושבים.

אחרי מותו, בינואר 2022, התכסה הספסל בפרחים ובכתובות פרידה. כתבנו על הספסל ברשימה מיוחדת כאן.

צילום: דרור ורמן

ביולי 2025 קבעה עיריית תל אביב לוח זיכרון ליד הספסל – מעשה ראוי ומכבד שנוהגת העיר ביוצרים שגרו בה. אלא שכצפוי מה שיכול להתקלקל – מתקלקל.

צילום: איתמר לויתן

שנת 1938, שנת הולדתו של יורם טהרלב, היא תרצ"ח ולא תרצ"ה (1935). פניתי כבר לפני יותר מחודש למחלקה הרלוונטית בעיריית תל אביב, שם הבטיחו לתקן אך עדיין לא קיימו. נעקוב...

ג. המלך בשדה

צילום: יוחנן פלוטקין

ברחוב ז'בוטינסקי שבבני ברק נמצאת חנות הירקות והפירות 'המלך בשדה', לכאורה שם מתבקש לחנות ממין זה. אבל השם מסתיר מאחוריו עולם ומלואו.

'המלך בשדה' הוא כינוי שהודבק לחודש אלול, ומקורו במשל של רבי שניאור זלמן מליאדי, מכוננה של חסידות חב"ד (המקור נמצא בספרו של רש"ז ליקוטי תורה, פרשת ראה. ראו כאן). 

הרעיון הכללי הוא שבחודש אלול, הקודם לימים הנוראים, 'המלך', כלומר הקב"ה, יוצא מארמונו ויורד לשדה, כלומר ל'עם הפשוט', ומקדם כל אחד ואחד מהם בברכה ושומע את בקשותיו. הרחבה והעמקה למעוניינים יש בערך 'המלך בשדה' בחב"דפדיה.

השנה (2025) ראה אור להיט חדש מסוגת שירי האמונה, שנקרא 'המלך בשדה'. שרים אותו בר צברי ושולי רנד.

      

פרנסות של יהודים: סנדלר, צחי הגבר, שותה הכפר, ראבאק

א. ברחובנו הצר 

צילום: איתמר לויתן

פרנסה נשכחת ונעזבת. צולם ברמלה.

איך אפשר שלא להיזכר בשירו של יורם טהרלב 'על כפיו יביא'...

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

 

ב. גבר גבר וכהן שיש לו הכל

אם אתם במקרה במדרחוב של אשקלון, ברחוב הרצל, ובא לכם לשתות כוס קפה, למה שלא תלכו ל'קפה ארליך' – יש יותר אשכנזי מזה? – בניהולו של צחי מכלוף, שהוא לא סתם אחד אלא 'צחי מכלוף הגבר'.

יחד שבטי ישראל!

צילום: טובה הרצל

ממש צמוד למשרדי ההנהלה של צחי הגבר יש טמבוריה עם שם מדליק לא פחות: 'לכהן כל יש הכל'...

צילום: טובה הרצל

ג. שותה הכפר

צילום: גונן זיק

רחוב יחזקאל חוצה את לבה של האוטונומיה החרדית בירושלים, זו הרואה עצמה כשטעטל מזרח-אירופי בלב העיר המודרנית. אם יש עיירה, אז צריך שיהיו בה גם בית מרזח וגם שיכורים.

השם השנון והמוצלח 'שותה הכפר', מלווה בלוגו של חסיד שמח הלוגם יין, מרמז כמובן לשוטה הכפר.

וכל זה הזכיר לי משום מה את הבדיחה העתיקה הזאת: 

אמרי אינשי: אי אפשר לעיירה יהודית בלי משוגע. וההלצה מספרת אף היא: מעשה בעיירה אחת שעלה המשוגע שלה על הבימה בבית הכנסת, הכה על השולחן והכריז: 'רבותי, אני עוזב את עיירתכם – בחרו לכם משוגע אחר'... ('שוטים ומשוגעים ברחוב היהודים', רשומות, א, תרע"ח, עמ' 199)

 

ד. ביסראבאק או אכילה רגשית?

שני שלטי רחוב ירושלמים, שרחוקים 180 מעלות זה מזה.

ברחוב אגריפס, לא הרחק משוק מחנה יהודה, עומד להיפתח בקרוב עוד בית בליסת המבורגרים ושמו, הוולגרי לטעמי, הוא 'ביסראבק', שהוא כנראה הֶלְחֵם של 'ביס' ו'ראבאק'. 

לא רק השם, גם הפוסטר, שנועד להודיע קבל עם ועולם על פתיחתה הקרובה של המסעדה, הוא גס ונטול עידון ומזכיר לנו באיזה עולם ים תיכוני אנחנו חיים. הנה שפטו בעצמכם.

צילום: דוד אסף

מה זה בעצם 'רַאבַּאק'?

שאלתי את פי חכמת ההמונים של צ'אט GPT, וזו התשובה שקיבלתי:

ובקצה השני של העיר, ברחוב חזקיהו המלך בשכונת קטמון הישנה, צילמתי את השלט השקט והעדין הזה. 

צילום: דוד אסף

לא שאני מבין עד הסוף מה היא 'אכילה רגשית' (יש על כך ערך בוויקיפדיה, כאן), אבל ברור לי שזו לא אכילה גסה ומיוזעת, בטח לא 'בראבק' שלכם...

'על כפיו יביא': יורם טהרלב כפזמונאי מתעד

בני היישוב הישן בירושלים, 1900-1890 (ויקימדיה)

מאת רעות ברוש

במלאת שלוש שנים למותו של יורם טהרלב (2022-1938)

א. הולדתו של השיר 

בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1969 זכה במקום הרביעי שירו של יורם טהרלב 'על כפיו יביא' בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועהּ של רבקה זהר. בשיר, שנכתב שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, מהדהדת התרוממות הרוח שהביא עמו הנצחון המהיר, ובעיקר שחרור העיר העתיקה והר הבית שעוררו כיסופי גאולה בלבבות רבים. במצעד הפזמונים העברי של 1969 נבחר שיר זה ל'שיר השנה'.

קשה להאמין שכבר עברו יותר מחמישים שנה מאז הושמע השיר לראשונה. על אף חליפות הזמנים השיר ממשיך ומתנגן בהזדמנויות שונות, במערכות החינוך ובאמצעי התקשורת, ולא רק ביום ירושלים. השיר מוכר למבוגרים ולילדים, והוא בלי ספק מאבני הבניין של הזמר העברי. 

הבה ניזכר בו, בביצועה המרגש של רבקה זוהר באותו פסטיבל של שנת 1969:

  

למרות שבתקנון התחרות נאסר על שימוש בשירים קיימים 'מִחְזֵר' יאיר רוזנבלום לחן שכתב כמה שנים קודם לכן לשירו של אבי קורן 'כיפה אדומה' (אז ביצעה אותו דליה אורן). העיבוד הוא של אלכס וייס. הנה הקשיבו:

על הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים כתב לימים הפזמונאי ואיש קול ישראל אברהם זיגמן במדורו 'עוד חוזר הניגון'. על השיר עצמו נכתב לא מעט, כולל בבלוג עונג שבת, ועדיין יש מה לספר ומה לחדש. 

בשנת 2018 כתב יורם טהרלב בדף הפייסבוק שלו שהוקדש לשיר זה (וגם כאן):

אחרי מלחמת ששת הימים היה בארץ גל של שירי ניצחון ותהילה. אבל מתחת לפני השטח החלו לרחוש גם זרמים מיסטיים של אמונה בנסים שקרו לנו. את השיר 'על כפיו יביא' כתבתי שנתיים אחרי המלחמה, אבל אני חושב ששורה עליו רוח המסורת היהודית, שניתן למצאה בין השיטין. שהרי אליהו הנביא נחשב למבשר ביאת המשיח. לפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא כדי לבשר את בואו, אחריו יבוא משיח בן יוסף, שייהרג במלחמת גוג ומגוג ורק אחריהם יבוא המשיח האמיתי, משיח בן דוד, ויביא את הגאולה השלימה. זה אחד השירים האהובים עליי, בעיקר בגלל אופיו ה'עממי'. הוא מעלה אל פני השטח בעלי מקצועות יומיומיים, שדמותם נזכרת הרבה בשירי העם היהודיים.

ב. הנגר

בריאיון שנעשה עמו סיפר טהרלב על מפגש מקרי ברמלה שהוביל אותו לכתיבת השיר, בעת שהיה כתב צבאי בעיתון במחנה:  

יום אחד שלחו אותי לעשות כתבה ב'גטו של רמלה', שזה היה אז איזור ערבי של בתים נטושים שבתוכו נכנסו לגור עולים חדשים. ואני ראיתי שם מראות של עוני שבאמת לא ידעתי שיש כאלה במדינת ישראל. באחד הבתים שנכנסתי, ישב שם אדם, אולי בן חמישים, ענה לכל השאלות שלי ברצון, עד ששאלתי אותו, 'תגיד, במה אתה עובד?' אז הוא אמר: 'אני לא עובד, ואני לא רוצה לדבר על זה', כשסיימתי את השיחה איתו הוצאתי מצלמה ואז הוא הרים את היד ואמר 'אל תצלם אותי בתוך הבית. אלא בחוץ'. הוא הוציא אותי החוצה ושם, על יד הבית, היתה ערימה של קרשים וכל מיני ארגזים זרוקים. ביניהם עמד ארגז אחד מאד גבוה, סגור בווילון. הוא הסיט את הווילון, נעמד ואמר: 'כאן תצלם אותי. ליד הכיסא של אליהו הנביא'. ובאמת בתוך הארגז היה כיסא יפהפה! צילמתי אותו. ואז שאלתי אותו: 'למה ביקשת להצטלם דווקא פה?' אז הוא אמר לי: 'זה המקצוע שלי. במרוקו הייתי עושה רהיטים לבתי כנסת. כשהגעתי לארץ עשיתי את הכיסא הזה, כיסא של אליהו, והלכתי מבית כנסת אחד לשני, כדי לבקש שייתנו לי עבודה. בכל מקום אמרו לי: כרגע אין לנו עבודה. כשיהיה אנחנו נפנה אליך. תחכה'. והוא אמר לי: 'אני יושב ומחכה'. האמונה העממית הפשוטה הזאת של ציפייה לדבר שיקרה, שיהיה יותר טוב. זאת אומרת הציפייה שהאיש הזה ביטא, שאני הפכתי אותה לציפייה לבואו של אליהו, היא ציפייה שבעצם מישהו יגלה אותו, מישהו יגלה את העבודה שלו. את האוּמנות הנהדרת שהוא הביא איתו מחוץ לארץ ... הסיפור נחרט במוחי חזק מאד. 

 וכאן הוא מספר זאת במו פיו:

ג. הסנדלר 

איור: נעם נדב (נתן ויעל גּוֹבֵר, המגפים שהצילו את ירושלים, כנרת, 2019)

השיר הוא דוגמה טובה להגדרתו של אליהו הכהן את טהרלב כ'פזמונאי מתעד' ('מילים אחדות על יורם טהר לב', בלוג עונג שבת, 7 בינואר 2022). בשיר מופיעים שלושה בעלי מלאכה: נגר, סנדלר ובנאי. שלושה אנשים פשוטים, קשי יום, הנושאים חלום גדול בליבם. הנגר, כאמור, הוא אותו יהודי מבוגר מרמלה, שהמפגש עמו היה המניע הראשוני לכתיבת השיר. לעומתו, הסנדלר והבנאי הן דמויות שטהרלב בדה מליבו ולא ביסס על אנשים אמיתיים, אך כפי שהוא עצמו העיד: 'כשאנשים שומעים את השיר הרבה פעמים הם באמת מוצאים שם דברים שאני לא כתבתי ולא התכוונתי, אבל יש כנראה סודות שנכנסים גם כשאתה לא יודע'. וברוח זו, אנסה להתאים לבדיון שתי דמויות ממשיות שייתכן ומשהו מסוֹדן נכנס אל השיר.

נפתח בסנדלר. 

בִּרְחוֹבֵנוּ הַצַּר / גָּר סַנְדְּלָר אֶחָד מוּזָר

הוּא יוֹשֵׁב בִּצְרִיפוֹ / וְלֹא עוֹשֶׂה דָּבָר

מַדָּפָיו הָרֵיקִים / מְכֻסִּים בָּאָבָק

כְּבָר שְׁנָתַיִם מֻנָּח, / הַמַּרְצֵעַ בַּשַּׂק

וְהוּא חוֹלֵם כִּי נַעֲלַיִם הוּא תּוֹפֵר, / בָּן עַל הָרִים יִנְווּ רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׂר

עַל כַּפָּיו אוֹתָן יָבִיא, / לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא  

וְהוּא יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לו / כְּבָר שָׁנִים חוֹלֵם הוּא, שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ

עַל סוֹדוֹ שׁוֹמֵר וּמְחַכֶּה לו... / מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם

הסנדלר כדמות מיסטית מופיע במקורות מימי הביניים. כך למשל נכתב בילקוט ראובני (לקט מדרשים שנלקחו מספרי קבלה שונים ונערכן בפראג במאה ה-17) כי חנוך בן ירד 'תופר מנעלים היה ועל כל תפירה היה מייחד ייחודים'. באופן דומה ניסח טהרלב את המשמעות הנעלה בתפירת נעלי המשיח: 'בָּן עַל הָרִים יִנְווּ רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׂר' (בעקבות הפסוק מישעיהו נב 7: 'מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר').

משה יעקב רביקוב (1966-1873), שכינויו היה 'דער שוסטער' (הסנדלר), עלה ארצה בשנת 1913 מסקידל (מחוז גרודנה) שבבלארוס. תחילה התיישב באדמות שרכש בכפר אוריה, אך לאחר שניסיון ההתיישבות שם הכזיב, עבר ליפו, ופתח סנדלריה ברחוב שבזי. אך רביקוב לא היה סתם סנדלר. בצעירותו למד עם הרב שלמה אלישיב (1926-1841), שהיה מגדולי המקובלים בדורו. רביקוב היה תלמיד חכם ומקובל שבחר להסתיר את עצמו ואת גדולתו. בין השאר סופר עליו, כי לא התקין חשמל בסנדלרייה כדי שיהיה חייב לסגור אותה עם ערוב היום וכך יוכל להתפנות ללימוד התורה. 

הסנדלר משה יעקב רביקוב (קדם: בית מכירות פומביות)

עם הזמן הבינו לקוחותיו כי לפניהם דמות מיוחדת במינה. סיפורי 'מופתים' אודותיו החלו לעבור מפה לאוזן, וכך למשל סופר כי הרב אברהם יצחק הכהן קוק אמר לרב אריה לוין כי הסנדלר הוא אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים בדורם. היו שסיפרו כי החזון איש הפציר בו 'להתגלות', לקבל פני אנשים ולהעניק להם ברכות ועצות. ואכן, רבים החלו להתדפק על דלתותיו. אנשים שבורי לב וקשי יום תינו בפניו את צרותיהם והוא הקשיב לכולם במאור פנים וברוח טובה, חילק סגולות ויעץ להם כמידת הבנתו. הוא גם  שימש בורר בסכסוכי שכנים וסייע בהלוואות ובצדקה לנזקקים. 

הסנדלר בערוב ימיו (קדם: בית מכירות פומביות)

רביקוב נפטר בשמחת תורה תשכ"ז, כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים. בשיר 'על כפיו יביא', שנכתב כאמור ב-1969, שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, נרמז שהן הנגר הן הסנדלר בטלים ממלאכתם 'כבר שנתיים', מתוך ציפייה לבואו של המשיח. באופן מעניין, וכמובן מקרי לחלוטין, שלושה סיפורים קושרים בין דמותו של 'הסנדלר הקדוש' לבין מלחמת ששת הימים.

הסיפור הראשון, מופיע בפתיחה למהדורה השנייה של ספר לקוטי רבי משה יעקב, ספר ליקוטים מתוך דרשות שנשא 'הסנדלר' בשבתות בבית הכנסת ובנו יוסף רביקוב הוציאן לאור לראשונה בתל אביב בחשון תשכ"ט / 1968 (לאחר פטירת אביו). מהדורה זו יצאה בשכפול סטנסיל ובמאה עותקים בלבד והיא נדירה ביותר. 

עמוד השער של 'לקוטי משה יעקב', תשכ"ט (מורשת: מכירות פומביות)

בשנת תשס"ד הוציאו את הספר מחדש בבני ברק בצירוף מבוא הגיוגרפי שנכתב ככל הנראה בידי המהדיר ישראל יהושע הומינר. וכך סופר שם: 

ר' משה יעקב נהג לייעץ לאנשים בעניינים שונים. כל מי שנהג לפי עצתו זכה להצלחה. לימים הגיע אליו אדם בבקשת עצה. יש לו סכום כסף ורוצה הוא להשקיע אותו כדי להניב ממנו רווחים ... היה זה זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. 'הסנדלר' חשב מעט ואמר 'הטוב ביותר להשקיע בירושלים. דע לך, לא ירחק היום והאבנים של ירושלים יהיו שוות זהב. עתה אפשר לקנות בזול אבל בזמן הקרוב תוכל למכור את רכושך ביוקר. היהודי לא הבין למה ירמזו דבריו, אך עשה כעצתו וקנה דירה עלובה במחיר מוזל מאד. הדירה העלובה שכנה במקום נידח ליד הגבול, איש לא חשק בה, ולכן הסכימו למוכרה תמורת מחיר זעום. לא חלפו אלא חודשים מספר ופרצה מלחמת ששת הימים ולאחריה הפך האזור כולו למבוקש ביותר. הדירה שנקנתה עמדה באזור שהפך ביעף לאזור יוקרתי ומבוקש. אכן, אבניה של ירושלים נהיו שוות זהב (עמ' 15-14).

הסיפור השני מעיד על כך שלפני מותו הפקיד 'הסנדלר' צוואה אצל יצחק ידידיה פרנקל, רבה של תל אביב, וביקש שיפתחוה רק אחרי ל"ג בעומר, חצי שנה לאחר פטירתו. בצוואתו כתב כי תהיה מלחמה בישראל, אך היא תארך רק ימים ספורים ותסתיים בניצחון, וכי הוא משאיר בקבוק יין בביתו ומזמין את כל המעוניין להגיע ולשתות 'לחיים' לכבוד הנצחון. הצוואה נפתחה בזמן 'תקופת ההמתנה' הקשה בארץ לפני המלחמה, ובדיעבד נקראה כמעין נבואה. הסיפור השלישי, גם הוא מאוחר, הובא מפי הרב אליהו אביחיל שסיפר כי באחת מפגישותיו עם 'הסנדלר', הוא אמר לו, בהקשר לפרק כ' בתהילים, כי לפי צירופים מסוימים המופיעים בפרק זה, 'במלחמה הקרובה תהיה גאולת ירושלים והר הבית' (ראו כאן).

אמנם כל הסיפורים האלה הועלו על הכתב בתקופה מאוחרת ואינני טוענת כמובן שיורם טהרלב הכיר אותם, אך הם משקפים דמות צבעונית של סנדלר שכל ישותו כיסופים לבוא המשיח.

ד. הבנאי

ומן הסנדלר אל הבנאי. 

בִּירוּשָׁלַיִם יֶשְׁנוֹ / אִישׁ, לְגַמְרֵי לֹא צָעִיר,

שֶׁבָּנָה הַרְבֵּה בָּתִּים / בְּכָל פִּנּוֹת הָעִיר.

הוּא מַכִּיר כָּל סִמְטָה, / כָּל רְחוֹב וּשְׁכוּנָה,

הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעִיר / כְּבָר שִׁבְעִים שָׁנָה.

וְהוּא חוֹלֵם כִּי, כְּמוֹ שֶׁאֶת הָעִיר בָּנָה / יָנִיחַ לַמִּקְדָּשׁ אֶת אֶבֶן-הַפִּנָּה.

עַל כַּפָּיו אוֹתָהּ יָבִיא / לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.   

בשונה מן הנגר והסנדלר העוסקים במלאכות לא יצרניות המזוהות עם העיירה והגלות, הבנאי הוא איש המעש הציוני, הבונה, היוזם והמפתח את הארץ. ההבדל ניכר גם בכך שבעוד הנגר והסנדלר בטלים ממלאכתם בשל הציפייה לבוא אליהו, הבנאי אוחז בזה וגם בזה. הוא בונה את ירושלים מתוך ציפייה לכך שיזכה גם להיות שותף לבניית המקדש. 

על הבנאי נאמר בשיר כי 'הוא בונה את העיר כבר שבעים שנה'. המספר שבעים הוא מספר טיפולוגי שנושא משמעות  סמלית (שבעים שנים חלפו בין חורבן בית המקדש הראשון לבניית הבית השני, והבית השני חרב בשנת 70 לספירה), אך מעבר לכך הוא ממקם את הבנאי בסוף המאה ה־19, עת החלה בניית ירושלים שמחוץ לחומות.

בערך שהוקדש לשיר בוויקיפדיה הובאה ההשערה (ללא מקור) כי דמות הבנאי קיבלה השראתה מיוסף (יאָשע) ריבלין, שאכן היה אחת הדמויות החשובות בתהליך היציאה מן החומות. יוסף ריבלין נולד ב-1836 בירושלים. בגיל עשרים הקים את חברת 'בוני ירושלים' ומאז, ועד לפטירתו בגיל 59 (בשנת 1896), עסק ללא הרף ביוזמות בנייה של שכונות בעיר המערבית. הוא היה שותף בהקמת 13 שכונות ובהן נחלת שבעה (שהרחוב הראשי שלה קרוי על שמו), אבן ישראל, אהל משה, מאה שערים, זיכרון טוביה, כנסת ישראל ועוד. מנהגו היה לקנות את הבית הראשון בכל שכונה שבנה, לעבור לגור בו כדי לגרום לאחרים לבוא אחריו, ולאחר שהתייצבה השכונה העביר את ביתו לשכונה החדשה הבאה בתור. פעולותיו זיכו אותו בכינוי ר' יאָשע דער שטעטלאַך-מאַכער (רבי יושה עסקן השכונות). 

ציור דיוקנו של יוסף ריבלין (ויקיפדיה)

הודעה על קריאת רחוב על שמו של יוסף ריבלין (חוברת לזכרו שערך פנחס גרייבסקי בתרפ"ו)

מעבר להיותו הבנאי בה' הידיעה של ירושלים החדשה במאה ה־19 – אף כי ספק אם עסק בטיח ובלבנים ממש – הרי שעניין משמעותי נוסף יכול לקשור אותו עם שירו של טהרלב. ריבלין היה תלמיד חכם שעסק גם בקבלה והשאיר אחריו כתבים רבים. באישיותו השתלבו איש העמל והמעשה עם איש החזון והחלום. מאות 'פזמונים' שכתב ראו אור לאחר מותו בספר ברית אבות בסערת אליהו, שההדיר צאצאו ד"ר יוסף ריבלין בשנת תשס"ד. פזמוניו נסובים על תקוות הגאולה ועל ציפייה לראות בפעמי המשיח. את תקופתו תפס כ'אתחלתא דגאולה' ו'הקץ המגולה', וזאת בעקבות מה שפירש כתורתו של הגר"א (שסבו, משה ריבלין, היה מתלמידיו ומראשי העלייה הקרויה 'עליית תלמידי הגר"א' בשנים 1809-1808).  

כך למשל באחד מפזמוניו (ברית אבות בסערת אליהו, עמ' 52) ישנם חרוזים ה'מתכתבים' באופן נפלא עם מילות שירו של טהרלב:

רוּחַ עֹז בְּלֵב יוֹשְׁבֵי עִירֵנוּ

נָא עוֹרְרָה לַעֲשׂוֹת בְּפֹעַל כַּפֵּינוּ.

לַחְצֹב עַמּוּדֶיהָ וְלִבְנוֹת גְּדֵרֶיהָ,

אַךְ נִירָה אֶבֶן הָרֹאשָׁה וְהַפִּנָּה.

נִבְנֶה בָּתִּים וְנִטַּע כְּרָמִים,

כִּי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה, 'הָעֵת לְחֶנְנָהּ'.  

בספרו שיצא לאחרונה, הציונות המשיחית של הגאון מווילנה: המצאתה של מסורת (כרמל, תשע"ט), טען ההיסטוריון עמנואל אטקס כי לא יוסף ריבלין כתב את הפזמונים, אלא בנו, שלמה זלמן ריבלין (1962-1884), והוא זה שייחס את הפזמונים לאביו כחלק ממהלך שלם של בניית 'המיתוס הריבליני', של ציונות משיחית ובניין ירושלים. אטקס גם הפריך את הטענה לפיה ריבלין היה המתיישב הראשון מחוץ לחומות. אך גם הוא לא יחלוק על כך שחלקו של ריבלין בבניין העיר היה גדול, אף אם לא נעשה מ'טעמים משיחיים'. והעיקר, מיתוס, גם אם אינו נאמן לאמת ההיסטורית 'כפי שהייתה', בהחלט יכול להיות חומר גלם לשירים.

ה. מבחר ביצועים

ומן ההצצה בדמויותיהם הפלאיות של הנגר, הסנדלר והבנאי נעבור למבחר ביצועים של השיר. במהלך השנים נעשו לשיר זה עשרות ביצועים ועיבודים. מילותיו התגלגלו אפילו לפרסום שבו הוגדר כשיר חסידי...

קונטרס תשורה משמחות חסידות חב"ד, תש"ס (אוצר החכמה)

את השמעת הבכורה של השיר בפי רבקה זוהר בפסטיבל הזמר והפזמון 1969 ראינו למעלה. הנה היא כאן בקטע נוסטלגי:

אולי בשל הביצוע ההיסטורי של רבקה זוהר, נחשב השיר ככזה ש'מופקד' בידי נשים. הנה רוחמה רז:

וזו זהבה בן, עם טאץ' מזרחי:

ובכל זאת היו לא מעט גברים שהנעימו מקולם. הנה למשל יהורם גאון:

 

וכאן אבי פרץ מוביל שירה בציבור:

 

והנה ירדנה ארזי ומישל גוריאשווילי משלבים קולות של זמרת וזמר:

 

וכאן מקהלת הילדים 'משאלות', ילדים טובים ירושלים:

לחובבי הז'אנר, הנה ביצוע 'חזני' של החזן עזי שוורץ:

ולסיום, עיבוד נפלא בעל ניחוח 'כלייזמרי' עם הכנר ארקדי גיפס:

לקריאה נוספת

דויד פרץ, 'על השיר "על כפיו יביא" שכתב יהורם טהרלב והלחין יאיר רוזנבלום', בלוג תרבותIL

__________________________________________

ד"ר רעות ברוש היא חוקרת חסידות ומרצה במכללת הרצוג. ספרה כמעשה הספיר: הסיפור החסידי והמעשה החינוכי ראה אור בהוצאת אִדְּרָא, תשפ"ד. 555arb@gmail.com

סיפורי רחובות: יורם טהרלב וברל, דינור ושלמה בן יוסף

א. יורם טהרלב

הפיזמונאי האהוב יורם טהרלב הלך לעולמו לפני שנה (6 בינואר 2022). עיריית רמת גן לא המתינה שנים רבות, כנהוג, והזדרזה לכבדו בקריאת רחוב על שמו (בפינת רחוב ארלוזורוב), והיא אפוא העיר הראשונה שבה יהיה רחוב יורם טהרלב. 

טהרלב עצמו בטח היה שולף חידוד לשון כלשהו, ואנו נסתפק בכל הכבוד!

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. ברל כצנלסון: חזרה עטרה ליושנה

ועוד כל הכבוד.

לא עברו שלושה שבועות מאז פרסמנו כאן את השילוט המטורלל בנתניה שהפך את ברל כצנלסון לאחד מגדולי הפוסקים האחרונים שחי בקרקוב, והעירייה התגברה כארי ותיקנה את הדרוש.

כך היה עד לא מכבר:

וכך נראה השלט המתוקן, כמו שצריך:

צילום: מוקי זוהר

ג. בן-ציון דינור

בן-ציון דינור, 1955

ההיסטוריון פרופסור בן-ציון דִּינוּר, מאבות ההיסטוריוגרפיה היהודית, שהיה גם חבר כנסת ושר החינוך בראשית שנותיה של המדינה, זכה, ובדין, לרחובות על שמו בערי ישראל (בירושלים, בבאר שבע, בהרצליה ועוד). בבלוג עונ"ש הקדשנו כמה פוסטים יפים לדמותו המיוחדת במינה: 'בן-ציון דינור מדבר בכנסת על הרמב"ם', 26 ביוני 2011; 'מורה בעצמות: ס. יזהר על בן-ציון דינור', 29 ביוני 2011; 'המכונית האמריקנית של בן-ציון דינור', 28 באוגוסט 2011.

גם בפתח תקוה, ליד בית החולים בילינסון (מרכז רפואי רבין), יש רחוב על שמו. סתם 'רחוב דינור' בלי שם פרטי.

כיוון שהשם דינור אינו מנוקד, ישער מי שאינו מכיר את השם (או את המילה הארמית-עברית דינור, שפירושה 'של אש', כמו זיקוקין דינור), כי יש להגות אותו על פי האיות הלטיני השגוי שבשלט – Dinor (דִּינוֹר), וכמובן שהאיות הנכון צריך להיות Dinur.

אגב, דינור רב-הפעלים זכה פעמיים בפרס ישראל, ב-1958 וב-1973.

צילום: דן מכמן

ד. שלמה בן יוסף

שלמה בן יוסף היה איש אצ"ל שנתפס בניסיון לפגע באוטובוס ערבי שעשה דרכו לצפת. הפיגוע נכשל, בן יוסף ושניים מחבריו נתפסו, נכלאו ובן יוסף נידון למוות. הוא היה 'עולה הגרדום' הראשון ולזכרו נקבעו רחובות בערים שונות בארץ, ובהן גם בבאר שבע.

אפשר להתווכח אם הפעולה שביקש לעשות הייתה ראויה ונכונה מבחינה מוסרית או לא, אך כאן אנו באים רק לבדוק עובדות ולהצביע על טעויות בשילוט.

צילום: יעל בר (ותודה ליוסף ורבין)

ובכן, שמו המקורי של בן יוסף היה טבצ'ניק, ולא טבנצ'יק. 

מצבת קברו של שלמה בן יוסף בבית הקברות הישן של ראש פינה (ויקימדיה)

הכתובת הייתה על השיר (ד): חפש אותי בדפנה שש

צילומים: איתמר לויתן

רשימות קודמות בסדרה

א. מרפסת ודלתיים

ב. חתיכה וחתולים

ג. חבצלת ואגס

א. איך שיר נולד?

את שיר החיזור הקליל והמקסים 'חפש אותי', המוכר גם בשם 'מחבואים', כתבה נעמי שמר בשנת 1962 – לפני שישים שנה! – עבור התוכנית ה-17 של להקת הנח"ל, 'שמש במדבר'. התוכנית, שהוצגה לראשונה ב-1963, לא הייתה, כנהוג עד אז, לקט שירים ומערכונים, אלא מחזמר שכתבה עדנה שביט ובלבו רומן שמתנהל בין קצין לקצינה ששמם זהה. שמר כתבה את כל שירי התוכנית, שמהם זכורים 'הטיול הגדול' ('יצאנו בבוקר אלול לצעוד 40 קילומטר'), 'מחר', 'מטרייה בשניים' ('שנינו יחד תחת מטרייה אחת'), 'שיר האוכל' ('אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר'), וגם 'מחבואים'. 

נעמי שמר, כל השירים, הוצאת לולב, תל אביב 1967

 

בין הבניינים הנטושים והבוסתנים העזובים שתלה נעמי שמר כתובת עירונית מובהקת: 

חפש אותי, אני גרה בדפנה שש

היום אני נראית נורא,

חפש אותי, ותיווכח לדעת ש-

בתוך ביתי – אני גבירה!

הכתובת אינה מקרית. בדירה שכורה בקומת הקרקע של רחוב דפנה 6 גרה באותה שנה נעמי שמר.

רחוב דפנה מקיף את בית חולים איכילוב מצדו המזרחי והדרומי, ודפנה 5, השער האחורי של איכילוב, היה מוכר במשך שנים כשער הפרידה מן החיים: נקודת היציאה של לוויות. מאז גרה בו נעמי שמר עבר הרחוב שינויים מפליגים. מספר 6 דאז הוא מספר 16 היום.

כששמר גרה שם, בית 'הדר דפנה', בית 'אסיה' ובית 'מידות' עדיין לא נבנו. גם רחוב הנרייטה סולד נקרא אז רחוב הדר. רחוב דפנה עצמו לא היה סלול ולא היו בו מדרכות, וכפי שציין העיתונאי יאיר קוטלר: רחוב שקט יחסית, ש'פתחו העיקרי והיחיד ... בקרבת חדר המתים של בית החולים איכילוב':

הארץ, 6 בדצמבר 1961, עמ' 3

מעניין שדווקא על רקע בית הלוויות הזה כתבה נעמי שמר כמה משיריה העליזים ביותר...

בהקלטה משנת 1968 ('נעמי שמר שרה נעמי שמר', עיבוד מוזיקלי של דוד קריבושי), שרה שמר את 'חפש אותי' בשינויי נוסח קטנים ותוך השמטת שני בתים: הבית על מגוריה ברחוב דפנה שש, והבית שלאחריו ('אני נראה כמו סתם חייל'). מן הסתם חשה שאין טעם לשמור על כתובת מגורים לא מעודכנת, ומה שהתאים להווי חיילים ב-1962 אינו מתאים לסתם אזרחים. 

הנה היא בגרסה הקצרה:

ב. משחקי מחבואים ברחוב דפנה

לאחר שכבר התחלתי את פרויקט 'הכתובת הייתה על השיר', התברר לי שלפני כחצי שנה פרסמה העיתונאית ליאור אוחנה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, כתבה שכותרתה 'טשרניחובסקי 6 פינת האגס 1' (1 באפריל 2022). אוחנה לקחה עשר כתובות שהונצחו בשירים, כתובות מפורסמות ופחות מפורסמות, וביקרה בהן. ממש כמונו. למשל, בדפנה 6...

ליאור אוחנה, 'טשרניחובסקי 6 פינת האגס 1', ידיעות אחרונות, 1 באפריל 2022
(לחיצה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה)

כתבה קצרה זו לא מיצתה את מה שאפשר לעשות עם השיר, ולפיכך שליחנו איתמר לויתן יצא לשטח כדי לצלם, וזה מה שדיווח:

המקטע בין הנריאטה סולד לוויצמן התווסף לרחוב דפנה ברבות השנים עקב הבנייה המסיבית של בית אסיה, איכילוב ובית אמות (שכיום נושא את הכתובת דפנה 6). אם צועדים ברחוב דפנה מפינת סולד, הכניסה השישית מימין היא מספר 16 הנוכחי. אכן בדיוק כפי שסיפרה הללי שמר: דירת המרתף שבה גרו עדיין קיימת. יש חמש או שש מדרגות היורדות למטה, אבל זו הדירה – דירה מס 1.

רחוב דפנה 16 (לשעבר 6)

הכניסה לחדר המדרגות

המדרגות היורדות לקומת המרתף

המדרגות העולות מן הדירה

זו הכניסה לדירה (כשנעמי שמר גרה שם עוד לא היו דלתות 'פלדלת')

'בתוך ביתי – אני גבירה': הדירה עם התריס החשמלי הלבן הייתה ממלכתה של נעמי שמר – מבט מאחור

ג. 'נכניס לכם': משירי מלחמת ששת הימים

ללחן העליז שחיברה נעמי שמר ל'מחבואים' הייתה השפעה בלתי צפויה. 

ב-1967, חמש שנים לאחר שנכתב השיר, פרצה כידוע מלחמת ששת הימים. בימי 'ההמתנה' המתוחים נרתמו מיטב אמני ישראל למאמץ ההסברתי, הופיעו בפני חיילים בכל מקום שהם ושעשעו את רוחם. בין כולם בלטה השלישייה שייקה אופיר, אורי זוהר ואריק לביא, ששרו את מיטב הלהיטים ובהם הפזמונים ההיתוליים 'באנו למילואים', נאצר מחכה לרבין', ו'נכניס לכם'.

האחרון, שאולי זכור לוותיקי הדור, היה וולגרי במיוחד, ובלשונו הסרקסטית של מחברו, יורם טהרלב: 'הטקסט ההירואי ביותר שנכתב באותה מלחמה'. טהרלב, שלא היה גאה במיוחד ב'יצירה' זו, נזכר לימים כי הרעיון היה של אורי זוהר, שחשב עליו תוך כדי עשיית צרכיו... זוהר היה זה שהציע לו לכתוב את השיר לפי המנגינה של 'חפש אותי'. 

אורי זוהר ושייקה אופיר בהופעה לפני חיילים בדרום, 1967

הנה מה שכתב טהרלב באתר האינטרנט שלו על הולדתו של השיר:

מלבד הוצאת דפי הקרב שנועדו לעודד את החיילים בתקופת ההמתנה, תרמתי את תרומתי הצנועה להרמת המורל בשיר חיילים שכתבנו יחד, אורי זוהר ואני. בוקר אחד אני עומד אי שם במדבר ומצחצח את שיני, והנה אני רואה את אורי זוהר מגיח מבין הגבעות החשופות (שם עשה כל אחד את צרכיו בחיק הטבע) והוא קורא אלי בקול גדול: יש לי רעיון ענק: לכתוב שיר עידוד לחיילים, שייקרא 'נכניס לכם', לפי המנגינה של הלהיט של נעמי שמר 'חפש אותי'. ואכן, הרעיון והביצוע של השיר ניראו מתאימים למקום שבו הגה אותם אורי... עוד לפני ארוחת הבוקר ישבנו וכתבנו על מסטינג הפוך את הטקסט ההירואי ביותר שנכתב באותה מלחמה:

נכניס לכם כמו בעזה ובמיתלה וכמו בשארם א-שייך

נכניס לכם כמו בארבעים ושמונה ובחמישים ושש.

נכניס לכם עד שהכובע השחור שוב יעשה לכם שחור
נכניס לכם מלפנים חזק ואם תסתובבו – גם מאחור. 

נכניס לכם בדרך הקנה קצת ציונות, פשוט כי בא הזמן
נכניס לכם גם באבי-אביכם! כאן זה השיריון, פה לא תימן!

נכניס לכם ואם שכחתם כבר, נזכיר לכם, הנה אנו חוזרים,
נכניס לכם למעלה ובאמצע, ובסוף גם בין המצרים! 

נכניס לכם את הפטון, הצנטוריון, נכניס אתכם לתוך הכיס
נכניס לכם ואם זה לא יספיק, תגידו, אז נוציא ושוב נכניס.

נכניס לכם גם באויר ועל הקרקע ונדפוק גם את הצי
נכניס לכם עד שיכאב ותצעקו, אבל הפעם – לא נוציא!

למרות שהשיר היה וולגרי מעט לטעמי, עוד באותו אחר צהריים החל צוות הבידור להשמיע אותו בפני חיילים, יום לאחר מכן הוא הודפס על דפים וחולק לכל היחידות, ותוך שבוע הוא פשט על פני כל צה"ל וחבר סיפר לי כי הוא קיבל את השיר בקצה השני של הארץ, מודפס על ידי קצין החינוך של פיקוד צפון יומיים לפני שעלו על רמת הגולן. 

לשמחתי השיר הזה נעלם כשם שהופיע – חזק, מהר ובאופן אלגנטי.

ואכן, עדות לפופולריות העצומה של השיר יש בעובדה שמילותיו נדפסו לא רק בעלונים צבאיים אלא גם בעיתון הארץ, בשבוע לאחר סיומה של המלחמה, בכתבה של העיתונאית הדה בושס, 'שירת שישים השעות':

שיר חיילים טיפוסי ולא מעודן ביותר, בעל משמעויות כפולות, שעדיין לא זכה לפרסום מלא בכתב, אבל כולם שמעו עליו, גם אם אינם יודעים את מילותיו ולפי שמועות היה להמנון הבלתי-רשמי של צה"ל:

הארץ, 15 ביוני 1967, עמ' 6

לא הצלחתי למצוא ביצוע של השיר במרשתת, אבל זכור לי שהוא הוקלט בכמה 'אלבומי ניצחון' שהופקו אחרי המלחמה. למשל, הזמר אריה פלדמן ('פפה') – ששנתיים לאחר מכן, בימי מלחמת ההתשה, ייהרג בהפגזה מצרית – בתקליטו 'הלו נאצר כאן חוסיין' (התקליט, 1967). אם מישהו מקוראינו שמר את השיר, אשמח להעלותו כאן.

ד. דן מירון ואלונה דניאל

ומתחתיות החורים שבגוף, לאוויר הפסגות הצונן של מגדל השן האקדמי. 

מבקר הספרות פרופסור דן מירון, שהתייחס ברצינות תהומית ואכזרית לשירי הזמר של נעמי שמר, לא אהב את 'חפש אותי' (למען האמת, אין רבותא בכך. הוא לא אהב אף שיר של נעמי שמר). הנה מה שכתב ב-1984 במאמרו 'זמירות מארץ להד"ם: מקומה של נעמי שמר בחיינו' (המאמר כונס בספרו אם לא תהיה ירושלים: מסות על הספרות העברית בהקשר תרבותי-פוליטי, הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 206-175):

ועוד קודם לכן ציין מירון כי יש בשיר הזה 'מתיקות מאז'ורית' פשטנית. שירי החיזור של שמר, כמו 'חפש אותי' ו'מטרייה בשניים', 'מחיים באוזננו הפנימית את ניקוש נעלי הסטפס של ג'ין קלי ולסלי קארון – תחת מטרייה ועל רקע תפאורה כחלחלת, לחה מגשם בימתי, או על גבי פסנתר כנף לבן מבהיק, שהוצב דווקא "בחיק הטבע"' (עמ' 180-179). 

אני חולק לחלוטין על דבריו המלומדים, שעם פרסומם גם פגעו עמוק בנעמי שמר, שלא שכחה ולא סלחה. מה שמירון ראה כחיסרון, אני – ונדמה לי שכך גם כל מעריציה הרבים של שמר – רואים כְּיִתְרון. אגב, כדי להשתמש בביטוי 'כְּחֹם הַיּוֹם' או 'אילן עבות' לא הייתה צריכה שמר את ביאליק. ספר התנ"ך היה גלוי ופתוח לפניה. בסיפור ביקור המלאכים אצל אברהם נאמר: 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם' (בראשית, יח 1), וגם המילה 'עבות' לקוחה מהתנ"ך: 'וַעֲנַף עֵץ עָבֹת' (ויקרא, כג 40).

ולסיום, השיר 'חפש אותי' היה מן הסתם אחד ממקורות ההשראה – מודעת או שלא מודעת – של אלונה דניאל שכתבה, הלחינה ושרה את 'על גגות תל אביב' (1990). השיר נפתח כך:

חפש אותי הלילה במקומות סגורים

חפש אותי בבית ובבתי זרים 

אומנם עכשיו זה סוף הסתיו 

עיתוי נכון ולא איחרת

אם לא תמצא אותי עכשיו

לא תקבל אותי אחר כך.