'על כפיו יביא': יורם טהרלב כפזמונאי מתעד

בני היישוב הישן בירושלים, 1900-1890 (ויקימדיה)

מאת רעות ברוש

במלאת שלוש שנים למותו של יורם טהרלב (2022-1938)

א. הולדתו של השיר 

בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1969 זכה במקום הרביעי שירו של יורם טהרלב 'על כפיו יביא' בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועהּ של רבקה זהר. בשיר, שנכתב שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, מהדהדת התרוממות הרוח שהביא עמו הנצחון המהיר, ובעיקר שחרור העיר העתיקה והר הבית שעוררו כיסופי גאולה בלבבות רבים. במצעד הפזמונים העברי של 1969 נבחר שיר זה ל'שיר השנה'.

קשה להאמין שכבר עברו יותר מחמישים שנה מאז הושמע השיר לראשונה. על אף חליפות הזמנים השיר ממשיך ומתנגן בהזדמנויות שונות, במערכות החינוך ובאמצעי התקשורת, ולא רק ביום ירושלים. השיר מוכר למבוגרים ולילדים, והוא בלי ספק מאבני הבניין של הזמר העברי. 

הבה ניזכר בו, בביצועה המרגש של רבקה זוהר באותו פסטיבל של שנת 1969:

  

למרות שבתקנון התחרות נאסר על שימוש בשירים קיימים 'מִחְזֵר' יאיר רוזנבלום לחן שכתב כמה שנים קודם לכן לשירו של אבי קורן 'כיפה אדומה' (אז ביצעה אותו דליה אורן). העיבוד הוא של אלכס וייס. הנה הקשיבו:

על הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים כתב לימים הפזמונאי ואיש קול ישראל אברהם זיגמן במדורו 'עוד חוזר הניגון'. על השיר עצמו נכתב לא מעט, כולל בבלוג עונג שבת, ועדיין יש מה לספר ומה לחדש. 

בשנת 2018 כתב יורם טהרלב בדף הפייסבוק שלו שהוקדש לשיר זה (וגם כאן):

אחרי מלחמת ששת הימים היה בארץ גל של שירי ניצחון ותהילה. אבל מתחת לפני השטח החלו לרחוש גם זרמים מיסטיים של אמונה בנסים שקרו לנו. את השיר 'על כפיו יביא' כתבתי שנתיים אחרי המלחמה, אבל אני חושב ששורה עליו רוח המסורת היהודית, שניתן למצאה בין השיטין. שהרי אליהו הנביא נחשב למבשר ביאת המשיח. לפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא כדי לבשר את בואו, אחריו יבוא משיח בן יוסף, שייהרג במלחמת גוג ומגוג ורק אחריהם יבוא המשיח האמיתי, משיח בן דוד, ויביא את הגאולה השלימה. זה אחד השירים האהובים עליי, בעיקר בגלל אופיו ה'עממי'. הוא מעלה אל פני השטח בעלי מקצועות יומיומיים, שדמותם נזכרת הרבה בשירי העם היהודיים.

ב. הנגר

בריאיון שנעשה עמו סיפר טהרלב על מפגש מקרי ברמלה שהוביל אותו לכתיבת השיר, בעת שהיה כתב צבאי בעיתון במחנה:  

יום אחד שלחו אותי לעשות כתבה ב'גטו של רמלה', שזה היה אז איזור ערבי של בתים נטושים שבתוכו נכנסו לגור עולים חדשים. ואני ראיתי שם מראות של עוני שבאמת לא ידעתי שיש כאלה במדינת ישראל. באחד הבתים שנכנסתי, ישב שם אדם, אולי בן חמישים, ענה לכל השאלות שלי ברצון, עד ששאלתי אותו, 'תגיד, במה אתה עובד?' אז הוא אמר: 'אני לא עובד, ואני לא רוצה לדבר על זה', כשסיימתי את השיחה איתו הוצאתי מצלמה ואז הוא הרים את היד ואמר 'אל תצלם אותי בתוך הבית. אלא בחוץ'. הוא הוציא אותי החוצה ושם, על יד הבית, היתה ערימה של קרשים וכל מיני ארגזים זרוקים. ביניהם עמד ארגז אחד מאד גבוה, סגור בווילון. הוא הסיט את הווילון, נעמד ואמר: 'כאן תצלם אותי. ליד הכיסא של אליהו הנביא'. ובאמת בתוך הארגז היה כיסא יפהפה! צילמתי אותו. ואז שאלתי אותו: 'למה ביקשת להצטלם דווקא פה?' אז הוא אמר לי: 'זה המקצוע שלי. במרוקו הייתי עושה רהיטים לבתי כנסת. כשהגעתי לארץ עשיתי את הכיסא הזה, כיסא של אליהו, והלכתי מבית כנסת אחד לשני, כדי לבקש שייתנו לי עבודה. בכל מקום אמרו לי: כרגע אין לנו עבודה. כשיהיה אנחנו נפנה אליך. תחכה'. והוא אמר לי: 'אני יושב ומחכה'. האמונה העממית הפשוטה הזאת של ציפייה לדבר שיקרה, שיהיה יותר טוב. זאת אומרת הציפייה שהאיש הזה ביטא, שאני הפכתי אותה לציפייה לבואו של אליהו, היא ציפייה שבעצם מישהו יגלה אותו, מישהו יגלה את העבודה שלו. את האוּמנות הנהדרת שהוא הביא איתו מחוץ לארץ ... הסיפור נחרט במוחי חזק מאד. 

 וכאן הוא מספר זאת במו פיו:

ג. הסנדלר 

איור: נעם נדב (נתן ויעל גּוֹבֵר, המגפים שהצילו את ירושלים, כנרת, 2019)

השיר הוא דוגמה טובה להגדרתו של אליהו הכהן את טהרלב כ'פזמונאי מתעד' ('מילים אחדות על יורם טהר לב', בלוג עונג שבת, 7 בינואר 2022). בשיר מופיעים שלושה בעלי מלאכה: נגר, סנדלר ובנאי. שלושה אנשים פשוטים, קשי יום, הנושאים חלום גדול בליבם. הנגר, כאמור, הוא אותו יהודי מבוגר מרמלה, שהמפגש עמו היה המניע הראשוני לכתיבת השיר. לעומתו, הסנדלר והבנאי הן דמויות שטהרלב בדה מליבו ולא ביסס על אנשים אמיתיים, אך כפי שהוא עצמו העיד: 'כשאנשים שומעים את השיר הרבה פעמים הם באמת מוצאים שם דברים שאני לא כתבתי ולא התכוונתי, אבל יש כנראה סודות שנכנסים גם כשאתה לא יודע'. וברוח זו, אנסה להתאים לבדיון שתי דמויות ממשיות שייתכן ומשהו מסוֹדן נכנס אל השיר.

נפתח בסנדלר. 

בִּרְחוֹבֵנוּ הַצַּר / גָּר סַנְדְּלָר אֶחָד מוּזָר

הוּא יוֹשֵׁב בִּצְרִיפוֹ / וְלֹא עוֹשֶׂה דָּבָר

מַדָּפָיו הָרֵיקִים / מְכֻסִּים בָּאָבָק

כְּבָר שְׁנָתַיִם מֻנָּח, / הַמַּרְצֵעַ בַּשַּׂק

וְהוּא חוֹלֵם כִּי נַעֲלַיִם הוּא תּוֹפֵר, / בָּן עַל הָרִים יִנְווּ רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׂר

עַל כַּפָּיו אוֹתָן יָבִיא, / לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא  

וְהוּא יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לו / כְּבָר שָׁנִים חוֹלֵם הוּא, שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ

עַל סוֹדוֹ שׁוֹמֵר וּמְחַכֶּה לו... / מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם

הסנדלר כדמות מיסטית מופיע במקורות מימי הביניים. כך למשל נכתב בילקוט ראובני (לקט מדרשים שנלקחו מספרי קבלה שונים ונערכן בפראג במאה ה-17) כי חנוך בן ירד 'תופר מנעלים היה ועל כל תפירה היה מייחד ייחודים'. באופן דומה ניסח טהרלב את המשמעות הנעלה בתפירת נעלי המשיח: 'בָּן עַל הָרִים יִנְווּ רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׂר' (בעקבות הפסוק מישעיהו נב 7: 'מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר').

משה יעקב רביקוב (1966-1873), שכינויו היה 'דער שוסטער' (הסנדלר), עלה ארצה בשנת 1913 מסקידל (מחוז גרודנה) שבבלארוס. תחילה התיישב באדמות שרכש בכפר אוריה, אך לאחר שניסיון ההתיישבות שם הכזיב, עבר ליפו, ופתח סנדלריה ברחוב שבזי. אך רביקוב לא היה סתם סנדלר. בצעירותו למד עם הרב שלמה אלישיב (1926-1841), שהיה מגדולי המקובלים בדורו. רביקוב היה תלמיד חכם ומקובל שבחר להסתיר את עצמו ואת גדולתו. בין השאר סופר עליו, כי לא התקין חשמל בסנדלרייה כדי שיהיה חייב לסגור אותה עם ערוב היום וכך יוכל להתפנות ללימוד התורה. 

הסנדלר משה יעקב רביקוב (קדם: בית מכירות פומביות)

עם הזמן הבינו לקוחותיו כי לפניהם דמות מיוחדת במינה. סיפורי 'מופתים' אודותיו החלו לעבור מפה לאוזן, וכך למשל סופר כי הרב אברהם יצחק הכהן קוק אמר לרב אריה לוין כי הסנדלר הוא אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים בדורם. היו שסיפרו כי החזון איש הפציר בו 'להתגלות', לקבל פני אנשים ולהעניק להם ברכות ועצות. ואכן, רבים החלו להתדפק על דלתותיו. אנשים שבורי לב וקשי יום תינו בפניו את צרותיהם והוא הקשיב לכולם במאור פנים וברוח טובה, חילק סגולות ויעץ להם כמידת הבנתו. הוא גם  שימש בורר בסכסוכי שכנים וסייע בהלוואות ובצדקה לנזקקים. 

הסנדלר בערוב ימיו (קדם: בית מכירות פומביות)

רביקוב נפטר בשמחת תורה תשכ"ז, כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים. בשיר 'על כפיו יביא', שנכתב כאמור ב-1969, שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, נרמז שהן הנגר הן הסנדלר בטלים ממלאכתם 'כבר שנתיים', מתוך ציפייה לבואו של המשיח. באופן מעניין, וכמובן מקרי לחלוטין, שלושה סיפורים קושרים בין דמותו של 'הסנדלר הקדוש' לבין מלחמת ששת הימים.

הסיפור הראשון, מופיע בפתיחה למהדורה השנייה של ספר לקוטי רבי משה יעקב, ספר ליקוטים מתוך דרשות שנשא 'הסנדלר' בשבתות בבית הכנסת ובנו יוסף רביקוב הוציאן לאור לראשונה בתל אביב בחשון תשכ"ט / 1968 (לאחר פטירת אביו). מהדורה זו יצאה בשכפול סטנסיל ובמאה עותקים בלבד והיא נדירה ביותר. 

עמוד השער של 'לקוטי משה יעקב', תשכ"ט (מורשת: מכירות פומביות)

בשנת תשס"ד הוציאו את הספר מחדש בבני ברק בצירוף מבוא הגיוגרפי שנכתב ככל הנראה בידי המהדיר ישראל יהושע הומינר. וכך סופר שם: 

ר' משה יעקב נהג לייעץ לאנשים בעניינים שונים. כל מי שנהג לפי עצתו זכה להצלחה. לימים הגיע אליו אדם בבקשת עצה. יש לו סכום כסף ורוצה הוא להשקיע אותו כדי להניב ממנו רווחים ... היה זה זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. 'הסנדלר' חשב מעט ואמר 'הטוב ביותר להשקיע בירושלים. דע לך, לא ירחק היום והאבנים של ירושלים יהיו שוות זהב. עתה אפשר לקנות בזול אבל בזמן הקרוב תוכל למכור את רכושך ביוקר. היהודי לא הבין למה ירמזו דבריו, אך עשה כעצתו וקנה דירה עלובה במחיר מוזל מאד. הדירה העלובה שכנה במקום נידח ליד הגבול, איש לא חשק בה, ולכן הסכימו למוכרה תמורת מחיר זעום. לא חלפו אלא חודשים מספר ופרצה מלחמת ששת הימים ולאחריה הפך האזור כולו למבוקש ביותר. הדירה שנקנתה עמדה באזור שהפך ביעף לאזור יוקרתי ומבוקש. אכן, אבניה של ירושלים נהיו שוות זהב (עמ' 15-14).

הסיפור השני מעיד על כך שלפני מותו הפקיד 'הסנדלר' צוואה אצל יצחק ידידיה פרנקל, רבה של תל אביב, וביקש שיפתחוה רק אחרי ל"ג בעומר, חצי שנה לאחר פטירתו. בצוואתו כתב כי תהיה מלחמה בישראל, אך היא תארך רק ימים ספורים ותסתיים בניצחון, וכי הוא משאיר בקבוק יין בביתו ומזמין את כל המעוניין להגיע ולשתות 'לחיים' לכבוד הנצחון. הצוואה נפתחה בזמן 'תקופת ההמתנה' הקשה בארץ לפני המלחמה, ובדיעבד נקראה כמעין נבואה. הסיפור השלישי, גם הוא מאוחר, הובא מפי הרב אליהו אביחיל שסיפר כי באחת מפגישותיו עם 'הסנדלר', הוא אמר לו, בהקשר לפרק כ' בתהילים, כי לפי צירופים מסוימים המופיעים בפרק זה, 'במלחמה הקרובה תהיה גאולת ירושלים והר הבית' (ראו כאן).

אמנם כל הסיפורים האלה הועלו על הכתב בתקופה מאוחרת ואינני טוענת כמובן שיורם טהרלב הכיר אותם, אך הם משקפים דמות צבעונית של סנדלר שכל ישותו כיסופים לבוא המשיח.

ד. הבנאי

ומן הסנדלר אל הבנאי. 

בִּירוּשָׁלַיִם יֶשְׁנוֹ / אִישׁ, לְגַמְרֵי לֹא צָעִיר,

שֶׁבָּנָה הַרְבֵּה בָּתִּים / בְּכָל פִּנּוֹת הָעִיר.

הוּא מַכִּיר כָּל סִמְטָה, / כָּל רְחוֹב וּשְׁכוּנָה,

הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעִיר / כְּבָר שִׁבְעִים שָׁנָה.

וְהוּא חוֹלֵם כִּי, כְּמוֹ שֶׁאֶת הָעִיר בָּנָה / יָנִיחַ לַמִּקְדָּשׁ אֶת אֶבֶן-הַפִּנָּה.

עַל כַּפָּיו אוֹתָהּ יָבִיא / לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.   

בשונה מן הנגר והסנדלר העוסקים במלאכות לא יצרניות המזוהות עם העיירה והגלות, הבנאי הוא איש המעש הציוני, הבונה, היוזם והמפתח את הארץ. ההבדל ניכר גם בכך שבעוד הנגר והסנדלר בטלים ממלאכתם בשל הציפייה לבוא אליהו, הבנאי אוחז בזה וגם בזה. הוא בונה את ירושלים מתוך ציפייה לכך שיזכה גם להיות שותף לבניית המקדש. 

על הבנאי נאמר בשיר כי 'הוא בונה את העיר כבר שבעים שנה'. המספר שבעים הוא מספר טיפולוגי שנושא משמעות  סמלית (שבעים שנים חלפו בין חורבן בית המקדש הראשון לבניית הבית השני, והבית השני חרב בשנת 70 לספירה), אך מעבר לכך הוא ממקם את הבנאי בסוף המאה ה־19, עת החלה בניית ירושלים שמחוץ לחומות.

בערך שהוקדש לשיר בוויקיפדיה הובאה ההשערה (ללא מקור) כי דמות הבנאי קיבלה השראתה מיוסף (יאָשע) ריבלין, שאכן היה אחת הדמויות החשובות בתהליך היציאה מן החומות. יוסף ריבלין נולד ב-1836 בירושלים. בגיל עשרים הקים את חברת 'בוני ירושלים' ומאז, ועד לפטירתו בגיל 59 (בשנת 1896), עסק ללא הרף ביוזמות בנייה של שכונות בעיר המערבית. הוא היה שותף בהקמת 13 שכונות ובהן נחלת שבעה (שהרחוב הראשי שלה קרוי על שמו), אבן ישראל, אהל משה, מאה שערים, זיכרון טוביה, כנסת ישראל ועוד. מנהגו היה לקנות את הבית הראשון בכל שכונה שבנה, לעבור לגור בו כדי לגרום לאחרים לבוא אחריו, ולאחר שהתייצבה השכונה העביר את ביתו לשכונה החדשה הבאה בתור. פעולותיו זיכו אותו בכינוי ר' יאָשע דער שטעטלאַך-מאַכער (רבי יושה עסקן השכונות). 

ציור דיוקנו של יוסף ריבלין (ויקיפדיה)

הודעה על קריאת רחוב על שמו של יוסף ריבלין (חוברת לזכרו שערך פנחס גרייבסקי בתרפ"ו)

מעבר להיותו הבנאי בה' הידיעה של ירושלים החדשה במאה ה־19 – אף כי ספק אם עסק בטיח ובלבנים ממש – הרי שעניין משמעותי נוסף יכול לקשור אותו עם שירו של טהרלב. ריבלין היה תלמיד חכם שעסק גם בקבלה והשאיר אחריו כתבים רבים. באישיותו השתלבו איש העמל והמעשה עם איש החזון והחלום. מאות 'פזמונים' שכתב ראו אור לאחר מותו בספר ברית אבות בסערת אליהו, שההדיר צאצאו ד"ר יוסף ריבלין בשנת תשס"ד. פזמוניו נסובים על תקוות הגאולה ועל ציפייה לראות בפעמי המשיח. את תקופתו תפס כ'אתחלתא דגאולה' ו'הקץ המגולה', וזאת בעקבות מה שפירש כתורתו של הגר"א (שסבו, משה ריבלין, היה מתלמידיו ומראשי העלייה הקרויה 'עליית תלמידי הגר"א' בשנים 1809-1808).  

כך למשל באחד מפזמוניו (ברית אבות בסערת אליהו, עמ' 52) ישנם חרוזים ה'מתכתבים' באופן נפלא עם מילות שירו של טהרלב:

רוּחַ עֹז בְּלֵב יוֹשְׁבֵי עִירֵנוּ

נָא עוֹרְרָה לַעֲשׂוֹת בְּפֹעַל כַּפֵּינוּ.

לַחְצֹב עַמּוּדֶיהָ וְלִבְנוֹת גְּדֵרֶיהָ,

אַךְ נִירָה אֶבֶן הָרֹאשָׁה וְהַפִּנָּה.

נִבְנֶה בָּתִּים וְנִטַּע כְּרָמִים,

כִּי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה, 'הָעֵת לְחֶנְנָהּ'.  

בספרו שיצא לאחרונה, הציונות המשיחית של הגאון מווילנה: המצאתה של מסורת (כרמל, תשע"ט), טען ההיסטוריון עמנואל אטקס כי לא יוסף ריבלין כתב את הפזמונים, אלא בנו, שלמה זלמן ריבלין (1962-1884), והוא זה שייחס את הפזמונים לאביו כחלק ממהלך שלם של בניית 'המיתוס הריבליני', של ציונות משיחית ובניין ירושלים. אטקס גם הפריך את הטענה לפיה ריבלין היה המתיישב הראשון מחוץ לחומות. אך גם הוא לא יחלוק על כך שחלקו של ריבלין בבניין העיר היה גדול, אף אם לא נעשה מ'טעמים משיחיים'. והעיקר, מיתוס, גם אם אינו נאמן לאמת ההיסטורית 'כפי שהייתה', בהחלט יכול להיות חומר גלם לשירים.

ה. מבחר ביצועים

ומן ההצצה בדמויותיהם הפלאיות של הנגר, הסנדלר והבנאי נעבור למבחר ביצועים של השיר. במהלך השנים נעשו לשיר זה עשרות ביצועים ועיבודים. מילותיו התגלגלו אפילו לפרסום שבו הוגדר כשיר חסידי...

קונטרס תשורה משמחות חסידות חב"ד, תש"ס (אוצר החכמה)

את השמעת הבכורה של השיר בפי רבקה זוהר בפסטיבל הזמר והפזמון 1969 ראינו למעלה. הנה היא כאן בקטע נוסטלגי:

אולי בשל הביצוע ההיסטורי של רבקה זוהר, נחשב השיר ככזה ש'מופקד' בידי נשים. הנה רוחמה רז:

וזו זהבה בן, עם טאץ' מזרחי:

ובכל זאת היו לא מעט גברים שהנעימו מקולם. הנה למשל יהורם גאון:

 

וכאן אבי פרץ מוביל שירה בציבור:

 

והנה ירדנה ארזי ומישל גוריאשווילי משלבים קולות של זמרת וזמר:

 

וכאן מקהלת הילדים 'משאלות', ילדים טובים ירושלים:

לחובבי הז'אנר, הנה ביצוע 'חזני' של החזן עזי שוורץ:

ולסיום, עיבוד נפלא בעל ניחוח 'כלייזמרי' עם הכנר ארקדי גיפס:

לקריאה נוספת

דויד פרץ, 'על השיר "על כפיו יביא" שכתב יהורם טהרלב והלחין יאיר רוזנבלום', בלוג תרבותIL

__________________________________________

ד"ר רעות ברוש היא חוקרת חסידות ומרצה במכללת הרצוג. ספרה כמעשה הספיר: הסיפור החסידי והמעשה החינוכי ראה אור בהוצאת אִדְּרָא, תשפ"ד. 555arb@gmail.com