השורות הפותחות את שירו של חיים חפר 'זאת מרחוב פנורמה' מוכרות היטב. לא בגלל שם הרחוב, אלא בגלל שזו הייתה, ככל הידוע לי, הפעם הראשונה שהמילה 'חתיכה', לתיאור נערה יפה ומצודדת, תועדה בזמר העברי (שלא לדבר על ההמשך, שם דובר בפירוש על 'זוג שדיה' שהם כגלי הים).
יש בחיפה חתיכה / היא גרה ברחוב פנורמה
את השיר כתב חפר ב-1958 עבור תוכניתה הראשונה של רביעיית מועדון התיאטרון. שלוש שנים אחר כך, ב-1961, התפרסם השיר בביצוע מחודש של 'התרנגולים'.
איפה נמצא רחוב פנורמה?
ובכן, כבר אין רחוב בשם זה בחיפה. מה שהיה פעם רחוב פנורמה נקרא היום רחוב יפה נוף. עד שנות השישים נקרא הרחוב בשם 'פנורמה', אבל כנראה זה אפילו לא היה שם רשמי. היו בו בתי קפה, בית מלון ומועדון לילה, ותצפיות נאות על מורדות הכרמל, הנמל והים. מודעות הפרסום של מלון פנורמה אף פעם לא ציינו שהוא נמצא ברחוב פנורמה.
את 'שיר החתולים', שהלחין סשה ארגוב, שרו התרנגולים בתוכניתם השנייה, בשנת 1963. קצת מבלבל גן החיות הזה של חתולים ותרנגולים, אבל השיר מצחיק והביצוע מופתי.
זאב, 'התרנגולים' (מעריב לנוער, 30 ביולי 1963, עמ' 16)
את מה שרציתי: משירי סשה ארגוב, ידיעות אחרונות, 1983, עמ' 11
יצאתי אז לבדוק אם פח האשפה המיתולוגי נמצא עדיין במקומו ואם איבאן האיום, אבו ג'ילדה, פרידה שוברט ולולה, או מי מצאצאיהם הנפלצים, עדיין שולטים על הפחים. התאכזבתי לגלות שברחוב מנדלי האמיתי בתל אביב (ליד חוף פרישמן) אין בכלל מספר 79...
ע. הלל תרם עוד תרומה ספרותית נאה לעולם החתולים: ספר ושמו מעשה בַּחֲתוּלַיִם (כתר, 1977).
אגב, הלל עומר עצמו גר ברמת אביב, ברחוב מוריץ דניאל 34, ולוח זיכרון שנושא את שמו נמצא על חזית הבית.
צילומים: דוד אסף
מיטב השיר – כזבו, והדבר מזכיר כמובן את דירתו המומצאת לדמותו המומצאת של שרלוק הולמס ברחוב בייקר 221B בלונדון. גם שם, שֵׁם הרחוב הוא אמיתי, אך מעולם לא היה בו מספר בית כזה.
הדירה המומצאת של שרלוק הולמס ברחוב בייקר 221B (ויקימדיה)
כשצילמתי לא מכבר את זוג חתולי הפרא האלה, מעל מְכוּלַת זבל ריחנית באזור התעשייה תלפיות שבירושלים, לא יכולתי שלא לפזם לעצמי את 'שיר החתולים' של ע. הלל, שהולחן על ידי סשה ארגוב ובוצע על ידי 'התרנגולים' בתכניתם השנייה (1963).
זהו שיר נהדר, שמלא וגדוש במשחקי מילים ובשעשועי לשון. משום מה נשכח השיר ולא זכה לכבוד המגיע לו. למיטב ידיעתי, הוא לא נכלל באף אחד מספרי שיריו של ע. הלל ונדפס רק באוספי לחניו של סשה ארגוב.
קסם של יומיוֹמִיוּת אורבנית-חילונית, נטולת מלחמות, הרואיות חלוצית או קדושה דתית, מתפרצת מכל שורה בשיר הזה, שכמותו, כנראה, יכלו להיכתב בישראל רק בשנות השישים.
תשכחו מ'מיצי' או 'פיצי', חתולי הבית המטופחים והמפונפנים; כאן מדובר במאבקי הישרדות מסוג אחר, שהם מנת חלקה של 'כיתת חתולים אמיצים' וקשוחים (עד שכלבלב מזדמן מפיץ אותם לכל עבר בנביחתו החלושה). זהו שיר על ארבעה חתולי רחוב, שני זכרים ושתי נקבות, שגרים בפח הזבל של רחוב מנדלי 79, ורק אזכור שמותיהם המופרכים – אִיבָן האיום, אבּוּ-גִ'ילְדָה השודד, לוֹלָה ופְרִידָה שׁוּבֶּרְט – מעורר בך צמרמורת מתוקה של עונג.
'אִיבַאן הָאָיוֹם' הוּא זֶה
הַשָּׂרוּט וְהָרָזֶה,
'לוֹלָה' חֲתוּלָה שַׁרְמַנְטִית,
חַיְּכָנִית, קְצָת נִימְפוֹמַנְטִית.
'פְרִידָה שׁוּבֶּרְט' הַגְּרוּשָׁה-שָׁה,
יֶשׁ לָהּ רֶגֶל קְצָת קְרוּשָׁה-שָׁה.
צילומים: דוד אסף
כאמור, 'שיר החתולים' הולחן על ידי סשה ארגוב ובוצע על ידי 'התרנגולים' בתכניתם השנייה (1963):
והנה המילים בשלמותן.
את מה שרציתי: משירי סשה ארגוב, ידיעות אחרונות, 1983, עמ' 11
הלל עומר – הוא ע. הלל – אהב חיות. מי לא זוכר ואוהב את שירו 'יוסי ילד שלי מוצלח', על הילד התמים והחולמני (היום קוראים לו 'חְנוּן'), שאמו שולחת אותו לקנות בקבוק חלב אבל בדרך הוא מוצא 'גּוּר כְּלָבִים מִסְכֵּן צוֹלֵעַ ... חֹמֶד שֶׁל כְּלַבְלַב', ושוכח את מה שביקשו ממנו. ע. הלל גם כתב שיר אהוב ושמו 'מעשה בַּחֲתוּלַיִִם', על חתול לבן וחתול שחור, שבטוחים, אבל בעצם לא כל כך, שהצבע של כל אחד מהם הוא הכי יפה...
נחזור לחתולים של רחוב מנדלי.
לפני כמה שנים יצאתי לחפש את ה'חצר' של רחוב מנדלי 79 בתל אביב, עיר מגוריו של ע. הלל. רציתי לצלם את פח האשפה המהולל, ולאכזבתי התברר לי שברחוב מנדלי האמתי (זה שליד חוף פרישמן) אין בכלל מספר 79. מיטב השיר – כזבו.
לעומת זאת ברחוב מנדלי 5 יש בית מלון יוקרתי ('המלון ברחוב מנדלי'), וזה מוביל אותנו לפרק הבא...
ב. מי יתנני מלון חתולים
בכיכר קדומים ביפו, ליד המוזיאון, הוקם לאחרונה מלון חדש לחתולים (Cat's Hotel). לפי הממדים הצנועים שלו – ארבעה חדרים בסך הכל, וגם הם פתוחים לכל רוחות השמיים – הייתי מכנה אותו יותר 'הוסטל'. מעניין כמה כוכבים משרד התיירות היה נותן לו. על כל פנים, בביקור האחרון לא נמצאו דיירים במלון.
צילום: יהושע לביא
לא רק ביפו.
לפני זמן מה, בחודשי החורף, צילמתי ברחוב הרכבת בירושלים מלון מקורי לחתולי רחוב שנפתח באדיבות אחד השכנים בתוך מארז ישן של מחשב HP שקרביו רוקנו. בעל המלון אף טרח והביא מזון משובח לדייריו.
המלון הזה אוכלס לפרק זמן על ידי חתולה ששמרה בו על גוריה הקטנים, ומשגדלו הגורים והשמש שוב זרחה על הארץ ננטש המלון הממוחשב על ידי דייריו וסופו שהושלך לאשפה.
הרבה שירי זמר מוכרים ואהובים יש על יפו. החל ב'זוהי יפו', של יוסי גמזו ומשה וילנסקי (המזוהה עם ביצועו של אבי טולדנו), עבוֹר ב'כל הכבוד' של דן אלמגור ודוּבִּי זלצר מהמחזמר 'קזבלן' ('אחד הולך עם בחורה ביפו בין ערביים', בביצועו הבלתי נשכח של יהורם גאון), וכלה ב'נמה יפו, נמה' היפהפה, שכתבו יוסף מילוא ויעקב שרת והלחין יוני רכטר (בביצוע הדודאים). אבל בראש המצעד ניצב, לטעמי, 'אין כמו יפו', שירו של חיים חפר, המוכר יותר כ'אין כמו יפו בלילותֶ'ה'.
המגדלור ביפו. גלוית דואר מראשית המאה ה-20 (מקור: ויקיפדיה)
שיר זה הוא כבר כמעט בן שישים שנה. מאז כתיבתו, בשנת 1957, הוא סיפק לא מעט מטבעות לשון, ובראשן שורות הפתיחה 'אין כמו יפו בלילותֶ'ה / אין כמו יפו בעולם', שהפכו צירוף רווח לתיאור יופיה של עיר הנמל העתיקה שעל חוף הים התיכון, ולא רק בלילות אלא גם בימים. השורה הזו גם צוטטה בשירם משנת 2001 של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, 'איך קוראים לאהבה שלי':
זה רובה זה מצלמה / זה מצטלם כמו מלחמה וזה נשמע כמו יריות / ואין כמו יפו בלילות
הצירוף 'שפתיים צבע דם' גם הוא חלחל לשפתנו (למשל בשיר משנת 2000 של יוני רועה, 'היא כל כך יפה'), וכמובן, 'ככה זה בעולם, אין אמון בבני אדם'...
ומה פשר התוספת '-תֶה' ל'לילותֶ'ה', ל'חתיכותֶ'ה', ל'מנדנדוֹתֶ'ה' ול'זוּגוֹתֶ'ה'? כפי שיוברר בהמשך, זו לא רק תפארת החרוז, אלא גם רמז משועשע למקור הצרפתי של השיר.
הטיפוסים המיוחדים של יפו, שחפר תיאר בקיצור נמרץ בשיר, קרמו עור וגידים בשנות השבעים והשמונים ב'תמונות יפואיות', סדרת טוריו ההומוריסטיים (ואחר כך ספריו) של העיתונאי מנחם תלמי, שנכתבו בהשראת ספריו הידועים של דיימון ראניון. בשנות התשעים הפכו ספריו של תלמי גם לסדרת טלוויזיה מצליחה.
מנחם תלמי, תמונות יפואיות: סיבוב שני, ספריית מעריב, 1981; ציור: שמואל כץ
מודעה על פתיחת מועדון התיאטרון (מעריב, 10 במאי 1957)
שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1961, השיר נכלל גם בתכנית הראשונה של להקת 'התרנגולים', שביימה נעמי פולני. זהו הביצוע המפורסם, האהוב והמוכר ביותר:
ב. המילים
הנה המילים כפי שנדפסו לראשונה בספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות', הוצאת 'עמיקם', תשכ"ב (1961), עמ' 104-102 (הציורים של אריה נבון):
ג. השטח הגדול
חפר מתאר בשיר כמה מן הטיפוסים הססגוניים – שלא לומר קרימינלים – שאיכלסו את 'השטח הגדול' של יפו העתיקה בשנות החמישים, כאשר יפו עדיין לא הייתה מפונפנת ויוקרתית כפי שהיא כיום.
לאחר מלחמת העצמאות הייתה יפו עיר הרוסה וחרבה, שממנה כבר נמלטו אלפי משפחות ערביות. את מקומם של הערבים שברחו תפסו עתה משפחות של עולים חדשים, שהתמקמו בבתים ההרוסים ונטולי התשתיות. אבל אין לטעות, הריסות השטח הגדול נוצרו כבר בעקבות דיכוי 'המרד הערבי הגדול' בידי הבריטים (1939-1936). הבריטים ניצלו את ההזדמנות ופוצצו בתים רבים, גם כענישה וגם כדי לפלס צירי מעבר בשטח הצפוף.
בעיי החרבות הללו, בחלק הצפוני של העיר העתיקה, שהיום נמצא במרכזו 'גן הפסגה', גרו בשנות החמישים בצוותא בני המשפחות הערביות שנשארו בעיר ועולים מכל תפוצות ישראל, אשכנזים ומזרחיים. מטבע הדברים הפך השטח הגדול לאתר שבו צצו מאורות פשע, מועדוני הימורים ופרח בו פשע זעיר של גנבים, קלפנים, זונות, שיכורים ובריונים. בקיצור, לא מקום נחמד לאנשים מהוגנים.
צילה בינדר, 'השטח הגדול' (דבר, 14 בינואר 1955)
משהו על ההווי שהתפתח בשנות החמישים בשטח הגדול, והיה מקור השראה ודאי לכתיבת השיר, אפשר למצוא בדיווחים רבים שהתפרסמו בעיתונות באותם ימים. הנה דוגמה צבעונית במיוחד, העוסקת בחיים דהאן, עבריין מפורסם בשעתו, שכונה גם 'קזבלן'. דהאן היה זה שכנראה עמד מאחורי דמותו הספרותית של 'קזבלן', כפי שזו עוצבה במחזה המפורסם (ולימים גם המחזמר והסרט) שכתב יגאל מוסינזון.
אגב, 'הקצין ב. זיגל', שעל פי הידיעה בעיתון חטף 'ראשיה' מחיים דהאן, היה גם הוא דמות מיתולוגית, ולא בדיוק 'שוטר חנפן'...
זהו ניצב בנימין זיגל, לימים קצין חקירות נודע במשטרת ישראל שהקים את היחידה הארצית לחקירות הונאה, התפרסם בכינוי 'זיגל האיום' והיה אימת הפוליטיקאים המושחתים ואנשי 'הצווארון הלבן'.
זיגל, שבמלחמת העולם השנייה לחם בצבא האדום ובצבא פולין העממי וזכה במדליות רבות על אומץ לבו, עלה לארץ ב-1948 ומיד התגייס למשטרת ישראל.
חיים דהאן 'מלך השטח הגדול' ובת זוגו יפה. צילום מתוך השבועון 'העולם הזה' (מקור: חדר המידע)
כמה שנים קודם לכן, אותו יגאל מוסינזון פרסם את החלק החמישי בסדרת ספריו הנודעת 'חסמבה', ומיקם את העלילה בשטח הגדול. הסיפור 'חסמבה וילדי ההפקר' (טברסקי, תשי"ב / 1951) עסק בחבורת ילדים שחיו חיי פשע וילדי חסמבה נאבקים כדי לשחררם מהשפעתו הרעה של פטרונם, הנבל האולטימטיבי, אלימלך זורקין.
והנה עוד כמה פירושי מילים ומושגים שנזכרים בשיר, עבור הדור שלא ידע את השטח הגדול.
כשעוברות החתיכות'ה ... ווֹלָה, זאת ממול פצצה!
כינויים מיושנים אלה לנשים יפות ומושכות רווחו במקומותינו עשרות שנים, עד שעודכנו בדור האחרון בביטויים חינניים פחות ופוגעניים יותר ('שָׁאפָה', 'כּוּסית' וכדומה).
מילת הסלנג 'חתיכה (וברבים 'חתיכות') הומצאה, ככל הידוע לי, בסך הכול כמה שנים קודם לכן, ב-1950, על ידי המתרגם המחונן אליעזר כרמי. כרמי, שתרגם לעברית את סיפוריו של דיימון ראניון, העניק לקובץ הראשון את הכותרת 'ברנשים וחתיכות' – תרגום של שם המחזמר המצליח Guys and Dolls, שהועלה לראשונה בברודוויי באותה שנה. במהדורה מאוחרת תרגם זאת כרמי בצורה מדויקת יותר: 'ברנשים ובובות', אך הכינוי 'בובה' לנערה יפה, שאומנם הזכיר גם את ה-babe באנגלית, לא תפס בעברית, ונשמע קצת מלאכותי. לעומת זאת ה'חתיכה' שלטה בסלנג הישראלי ללא מצרים במשך שנים רבות.
אינני יודע מתי נכנסה לשפתנו המילה 'פצצה' ככינוי לאשה יפה באופן יוצא מן הכלל. אולי בשיר זה של חפר?
בוא ניקח פה כסא-נוח ונמכור אותו לשְׁמִיל
מי זוכר היום את ה'כסא-נוח'? רק עליו אפשר לכתוב רשימות נוסטלגיה ארוכות.
בכל בית ישראלי עם מרפסת היה כסא כזה, בעל מסגרת מתקפלת עשויה עץ או אלומיניום, ועליה נמתחה יריעת בד ברזנט או רצועות קלועות של פלסטיק. אין צריך לומר, ששפת הים הייתה זרועה במאות כסאות-נוח, שאותן אפשר היה לשכור מגברתנים ובעלי חזקה למיניהם. כשהכסא היה נפתח לכל ארכו יכולת להתמתח עליו, להפקיר גופך לקרני השמש ו'לנוח'. כאשר קמת מישיבת המרגוע הזו תמיד נשארו סימני רצועות על הגב ועל הישבן, ואילו הכיסאות על שפת הים היו סתם מטונפים בחול וספוגים במים ובזפת... אח, היו ימים!
קולנוע צליל נפתח בשנת 1947 בשדרות ירושלים 10 תחת השם 'סינימה ראשיד'. ב-1949 הופעל הקולנוע על ידי קבוצת נכי מלחמת העצמאות, ששינו את שמו ל'צליל' (ככל הידוע, על שמה של קצינת השיקום שלהם בבית חולים תל השומר, ששמה היה צלילה). היום נמצא במקום, באופן מקרי אך סמלי, 'מועדון התאטרון'.
חזית קולנוע 'צליל', 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
באנו אל תוך בנק-הָעָם
בנק בשם כזה, שאת קופותיו ניסתה לפרוץ חבורת השלימזלים שמתוארת בשיר, לא היה ולא נברא. אבל היה 'בנק קֻפּת-עם', ואולי לבנק זה, שהיה לו סניף ביפו, ברחוב רזיאל 19, התכוון המשורר. בנק זה, אגב, נקנה על ידי בנק לאומי והתמזג לתוכו בשנת 1977.
מעריב, 24 ביולי 1955
השמות שנזכרים בשיר – אלוירה, לוֹטֶה, שמיל, צ'יקו הנהג, מוישה גנב הזגג, אלי פוקר הקלפן – הם כמובן חסרי משמעות, ובכל זאת הם מלמדים על האופי הרב-עדתי של אוכלוסיית יפו בשנות החמישים. במיוחד אהוב עליי 'מוֹיְשֶׁה גַּנֶב הזגג', שבלי ספק דיבר יידיש...
ד. המקור הצרפתי
מניין נחל חיים חפר את שירו?
המקור השופע ממנו ינקו פזמונאינו בשנות החמישים, ובראשם חיים חפר ומכובדנו, יבדל לחיים ארוכים, דן אלמגור, היה הזמר הצרפתי, ובעיקר שנסוניהם של להקות כמו רביעיית ה'פרר ז'אק' או ה'קומפניון דה לה שאנסון'. ואכן, כפי שכבר הראיתי ברשימה קודמת בעונ"ש, שעסקה בגלגולי השיר 'אוהבי הטבע', גם שם וגם כאן נטל חיים חפר לחן ששרו ה'פרר ז'אק', וגם שם וגם כאן כל הקרדיטים השתבשו לחלוטין.
כפי שאפשר לראות בצילום המילים למעלה, חפר נתן את הקרדיט על הלחן לפלוני בשם פ' לוריס. במקורות מאוחרים יותר כבר נפתח הקיצור פ' לפרנסואה – צרפתי או לא? אבל מה לעשות והפ' הוא לא 'פרנסואה' אלא 'פביאן'; והאיש אינו המלחין, אלא מחבר המילים בצרפתית. לא צריך לומר שאין שום קשר בין המילים המקוריות לבין יפו, לא בלילות ולא בימים.
בשנת 1955 שרה חבורת הפרר ז'אק – שעליה כבר כתבנו בקצרה כאן– את השיר 'Totor têtu' (טוטור הקטן). מילות השיר נכתבו על ידי פביאן לוֹריס (Fabien Loris), שהתפרסם פחות כפזמונאי ויותר כשחקן קולנוע (1979-1906), ואילו הלחן הוא של כריסטיאן ורז'ה (Christiane Verge), שהלחינה שנסונים רבים (1974-1903).
ההקלטה המקורית של השיר בביצוע הפרר ז'אק, ובו מצויינים שמות הפזמונאי והמלחינה
כאן אפשר לשמוע הקלטה נדירה של המנגינה בביצוע שלושה אקורדיוניסטים וירטואוזיים (טוני מורנה, אמיל פרוד'הומה וז'אן קארדון). ההקלטה שמורה באוספי הספרייה הלאומית הצרפתית.
ה. ובחזרה אלינו...
'אין כמו יפו' זכה לביצועים נוספים. ב-1965 הקליט אותו צדוק סביר 'במקצב ריקודים':
כאן ביצוע משותף של גידי גוב עם להקת 'אטרף', בתכנית הטלוויזיה 'לילה גוב' (1996):
וכאן עיבוד כלי של הלחן בביצוע נהדר (לטעמי) של אמן האקורדיון עוזי רוזנבלט, ולצדו אוריאל אטלס (גיטרה) ונח רוזנצוייג (חליל). הוקלט בפסטיבל אבו גוש, 2014.
ולסיום, קריאה נרגשת לחובבי הזמר העברי והספורט האתגרי:
מי בכם ימצא לנו סוף סוף את המקור המקסיקני (?) האבוד לשירו של חיים חפר 'רחוב פנורמה' ('יש בחיפה חתיכה / היא גרה ברחוב פנורמה'), שגם אותו שרו חברי 'רביעיית מועדון התיאטרון' ואחריהם 'התרנגולים'?
לאחר שעסקנו ברשימה קודמת בגלגולי השיר 'כאן השריונים', נפנה עתה לגלגולים מעניינים לא פחות של שיר טנקיסטים אחר, וגם הוא קשור בחיים חפר, ש'התמחה' בנטילת שירים מוכנים והדבקת מילים עבריות שונות לחלוטין.
אם בימי תש"ח עשה זאת חפר לשירים רוסיים, הרי שבשנות החמישים והשישים היא אלה השירים הצרפתיים. באותן 'ירחי דבש' מוסיקליים הועתקו – בלי היסוס ובלי מצמוץ – שירים רבים מתרבות ה'שאנסון' הצרפתית היישר אל משעולי הנגב הצחיחים (הרחבתי על כך ברשימה שעסקה בגלגולי שיר 'הסיירים', שבמקורו נכתב על מוכר כרטיסים לרכבת התחתית בפריס), או אל הטנקיסטים של חיל השריון, כפי שנראה ברשימה זו.
השיר 'אוהבי הטבע' הושמע לראשונה על הבמה העברית בנובמבר 1959, בתוכנית השנייה של להקת גיסות השריון, שנקראה 'יותר מדי אבק'. תכנית זו, שממנה זכור במיוחד השיר 'אליפלט' של אלתרמן וארגוב, הוכנה ובוימה בידי נעמי פולני. מן הביצוע המקורי של 'אוהבי הטבע' לא שרדה למיטב ידיעתי אף הקלטה, אלא רק תמונה אחת, שהנציחה את ההעמדה בסגנון שהיה אופייני כל כך לפולני.
בחורי להקת גייסות השריון בהעמדת 'אוהבי הטבע', נובמבר 1959 (מקור: שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, יד בן צבי, 2007, עמ' 182)
תוספת (אוקטובר 2018)
יוסי חלד הצליח לאתר את הביצוע המקורי של להקת גיסות השריון והעלה ליו-טיוב:
מלהקת גיסות השריון הביאה פולני את השיר לתוכניתם הראשונה של 'התרנגולים' (מאי1961). הנה התרנגולים כפי שהונצחו בסרטון שהוקלט על ידי הטלוויזיה הפלמית בשנת 1963 (הסרט השלם נמצא כאן):
ואלה המילים, כפי שנרשמו בספרו של חיים חפר (חיים חפר מספר ומזמר, כנרת, זמורה, ביתן, 2004, עמ' 27-26):
בני ראשון לציון
למה בחר חפר דווקא בבני ראשון לציון (במלרע, כמובן)? ספק אם הייתה לכך סיבה מיוחדת, וכנראה עשה כן רק משום שזה היה החרוז (הצולע) היחיד שמצא ל'חיל השריון'...
אבל האמת היא, שהצירוף 'בני ראשון לציון' לא הומצא על ידי חפר, והוא קשור בפרשה עצובה: נפילתם במלחמת העצמאות של אחד-עשר לוחמי 'גבעתי', שכולם היו בני ראשון.
ב-9 בינואר 1948 נרצחו חיילים צעירים אלה באכזריות על ידי ערבים מהכפר אבו סוירה, ששכן כמה קילומטרים ממערב לקבוצת יבנה. בתגובה הורה שמעון אבידן, מח"ט גבעתי, על פעולת תגמול בהיקף שכמוהו לא היה עד אז. ב-25 בינואר נכבש הכפר, במה שנקרא לימים 'קרב סוכריר' (בפועל כלל לא היה קרב, שכן תושבי הכפר, שהוזהרו מראש על ידי הבריטים, נטשו את בתיהם מבעוד מועד). בתי הכפר הערבי פוצצו ועל אדמותיו הוקמו לימים המושבים ניר גלים ובני דרום.
אנדרטה באשדוד לזכר 'בני ראשון לציון', אחד-עשר חיילי גבעתי שנרצחו בינואר 1948 (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)
ומשהו על העצים ועל האבנים שנזכרים בשיר.
עץ שקמה ואלון, שמנו לה בחלון...
עץ שקמה עתיק בנתניה (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)
מקורו של ביטוי זה הוא בתנ"ך, שכן על שלמה המלך החכם נאמר 'וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר' (מלכים א, ה 13). ובתלמוד הבבלי (מסכת מועד קטן, כה ע"ב) נרשם הביטוי הנודע: 'אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר'. האזוב הצומח בקיר הוא ככל הנראה הצמח הקרוי אזוב מצוי, וידוע יותר בשם 'זעתר'...
השורה המבודחת על 'ריח הזבל ניחוח חציר' נלקחה, כמובן, משירו הידוע של לוי בן אמיתי, 'שדות שבעמק' (1937) (שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק / קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה / בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל, / נִיחוֹחַ חָצִיר).
והשורות 'אז בוא נא אלי פרפר נחמד / ושב על כתפו של המג"ד', הן שׂחוֹק על שיר הילדים, הידוע לא פחות, של פניה ברגשטיין: 'בוא אלי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד'.
בשום מקום לא כתבו כמו שצריך את שמו של המחבר המקורי. גם שם המלחין או המלחינים לא היה ברור, ועל שם השיר הצרפתי, שממנו נגנב הלחן, בכלל אין מה לדבר...
אז מיהו 'ס' ואלרי' שאותו רשם חיים חפר כמקור (במקומות אחרים, למשל בספרו של יואב קוטנר שיעור מולדת, 2008, נכתב סרג' ואלרי)? ומה הקשר בין 'ואלרי' לבין 'פ' פיליפ'? לך תמצא מחט בערימת שחת!
הרמז לפתרון החידה היה השם פ' פיליפ. זהו בלי ספק המלחין הצרפתי פייר פיליפּ (Pierre Philippe), שהיה הפסנתרן הקבוע של רביעיית הזמר המפורסמת 'פְרֶר זַ'אק' (Les Frères Jacques), ואף כונה ה'יד החמישית' של הרביעייה... שיערתי שמדובר באחד משיריהם של 'האחים', שבשלהי שנות החמישים הייתה להם השפעה רבה על הזמר הישראלי (ראו עוד בהמשך).
אך הפרר ז'אק הקליטו מאות שירים, ורובם עדיין אינם זמינים באינטרנט. לך תמצא...
המלחינה קלוד ואלרי (1992-1909)
לבסוף נמצאה האבדה, בזכותו של יאיר אבן-זוהר, איש 'זמרשת', שעלה על המקור ותודתי נתונה לו.
מדובר בשיר Mais les vrais amoureux(אֲבָל הנאהבים האמתיים). שיר זה חובר בשנת 1953 על ידי רַמוֹן אַסוּ (Raymond Asso), משורר שאנסון מוערך, שכתב בין היתר לאדית פּיאף (השניים גם התאהבו וחיו יחד) ולרבים אחרים. השיר הולחן על ידי בת-זוגו של אסוּ באותה עת, ואלרי בוסקה (Valérie Bousquet), פסנתרנית וזמרת קברט, ששמה הספרותי היה קלוד ואלרי (Claude Valéry)...
ובכן, ה-C של קלוד ואלרי הפך אצלנו לאות ס', וכך 'נולד' מלחין, שלא היה ולא נברא, ושמו סרג' ואלרי...
אסוּ ובת-זוגו ואלרי הקליטו את השיר ב-1953, ואחר כך, ככל הנראה, מסרו אותו לפייר פיליפ, שעיבְּדוֹ והתאימוֹ עבור הפרר ז'אק.
הנה ההקלטה המקורית של אסו וּואלרי משנת 1953 (תודה ליוסי חלד):
במשך זמן רב ניסיתי לאתר את הביצוע המקורי של הפרר ז'אק, ולשווא. אך בזכות מאמציה של עדנה דגון, שליחת עונ"ש בפריס (ותודה לאסתר לנמן מרדיו אירופה 1), עלינו לבסוף על הביצוע הנדיר, גם הוא משנת 1953 – הקשיבו!
וכאן הקלטה נוספת משנת 1953 בשירתה של זמרת השנסון הצרפתייה סימוֹן לַנְגְלוּאָה (Simone Langlois).
רמון אסו (1968-1901) על גבי תקליט מבחר השנסונים שחיבר
ומה כתוב בשיר המקורי?
בשום מקום לא הצלחתי למצוא את המילים 'הרשמיות' של השיר. ולכן פניתי לפראנס ויהונתן (חיליק) נדב, ראשי הדסק הצרפתי של עונ"ש, שבאדיבותם תמללו את השיר ותרגמוהו לעברית.
סיפורו של 'אוהבי הטבע' קשור אפוא לרביעיית הזמרים הצרפתית הנפלאה 'פְרֶר ז'אק' (האחים ז'אק או יעקב). אגב, איש מחברי הלהקה לא נקרא בשם ז'אק, אך היא התבססה על שני אחים אמיתיים – אנדרה בֶּלֶק ואחיו ז'ורז', שאליהם הצטרפו פרנסואה סובראן ופול טורן. הארבעה החלו להופיע כלהקת קברט סאטירי כבר ב-1944, ופייר פיליפ היה, כאמור, הפסנתרן הקבוע, שליווה אותם במשך כעשרים שנה. פיליפ עזב את הלהקה בשנת 1965.
חברי הרביעייה, עטורי השפמים המגוחכים, לבשו בגדי גוף צבעוניים ושילבו בכישרון בלתי רגיל שירה, תנועה מדויקת וגמישה, פנטומימה והרבה הומור. 'האחים' נהנו מפופולריות רבה ובמהלך הקריירה הארוכה שלהם שרו מעל 400 שירים, עד שהפסיקו להופיע ב-1982. שלושה מחברי הרביעייה כבר נפטרו. האחרון שעוד עמנו הוא פול טורן (יליד 1923), שנהג להופיע בבגד גוף כחול-אפור.
השפעתם של 'האחים' על הזמר העברי בסוף שנות החמישים ובשנות השישים הייתה עצומה, ובמיוחד על השילוב של שירה הרמונית מכאן, ושל מה שקראו אז 'העמדה' (כוריאוגרפיה) מכאן. השפעתם ניכרה בלהקת הנח"ל, שהחלה אז את דרכה, ובעיקר בפעילותן של רביעיית מועדון התיאטרון, שהוקמה ב-1957 על ידי הבמאי יוסף מילוא, ושל להקת התרנגולים, שהוקמה ב-1961 על ידי נעמי פולני.
ה'אחים' ביקרו בארץ פעמיים. לראשונה בינואר 1960 (כשלושים הופעות!), ובשנייה בינואר 1964. הם אפילו מצאו זמן ללכת להופעה של רביעיית מועדון התיאטרון ולדבריהם נהנו מאוד...
דבר, 2 בינואר 1964
הקלטה משנת 1977 של ערב שירי הפרר ז'אק של רביעיית מועדון התיאטרון
ד. השאח הפרסי או חולשה של בת?
הנה שתי דוגמאות נוספות לשירי ה'אחים' שעברו אלינו בהשאלה מתמדת. השירים הללו בוצעו על ידי להקת הנח"ל כבר בשנת 1959, בתכניתה השלוש-עשרה 'בדרך כלל', שביימה – נחשו, נחשו – נעמי פולני...
השירShah, Shah Persan (הס, הס, חתול / שאח פרסי), מוכר אצלנו, באדיבות דן אלמגור, בשם 'חולשה של בת'. כמובן שאין שום קשר בין גרסת אלמגור לבין המקור...
הנה, קודם כל המקור הצרפתי:
וכאן להקת הנח"ל שרה את 'חולשה של בת':
הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת, 2012, עמ' 25
לימים העדיפה רביעיית מועדון התיאטרון לשיר תרגום של השיר המקורי, שנקרא 'שיר השייך האיראני'. המתרגמת היא דפנה אילת.
ולסיום, שיר מפורסם אחר שעבר 'גיור' כהלכה. le poinçonneur des lilas (מנקב הכרטיסים מתחנת לילך) מוכר אצלנו, באדיבות חיים חפר, כ'שיר הסיירים'. גם כאן אין שום קשר בין המקור לבין הגרסה העברית... על גלגולי שיר זה כתבתי בעונ"ש רשימה מפורטת.
.png)
