יום שלישי, 30 באוגוסט 2022

ארץ הקודש: אלול מוצלח ונץ משובח, דיור כהלכה ותרתי משמע

דף צביעה לילדים (אחיה ידע)

א. עשה להם את האלול 

המודעה הזו, שאותה צילמתי ברחוב מלכי ישראל בשכונת מאה שערים בירושלים, מעניינת בעיקר מן הצד הלשוני שלה. עידוד הקריאה – ודוק: קריאה, לא לימוד – בספר תיקוני הזוהר, בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. זהו אכן מנהג עתיק יומין וכבודו במקומו מונח, אך המודעה מנוסחת בצורה וולגרית ועילגת. השילוב בין העגה החרדית לעגה הישראלית לא ממש עובד כאן...

הנה המודעה כלשונה:

רוצה אלול מוצלח?

רוצה אלול של קירבת א'לוקים?

רוצה להגיע לר"ה ויוהכ"פ מוכן?

רבים מעידים

שקריאת ספר תיקוני הזוהר הקדוש

במשך ארבעים ימי הרחמים והרצון שמר"ח אלול עד יוהכ"פ

עשה להם את האלול 

השנה תזכה גם אתה להיות בין המאושרים שזוכים לחיות ושמחה [צ"ל: בשמחה] וקירבת א'לוקים בעבודת האלול, ולהגיע בהכנה אמיתית לר"ה ויוה"כ

תנסה!!! זה עובד!!!

צילום: דוד אסף


ב. תפילת נץ משובחת ושטיבל טורקי

מודעה בבית הכנסת 'זכור לאברהם' לעולי תורקיה (כך!), שנוסד בתש"ח ומקומו ברחוב הכובשים 34, ליד שוק הכרמל בתל אביב.

על 'תפילת נץ', שיבוש של תפילת הָנֵץ החמה (האות ה' איננה ה' הידיעה אלא חלק מהמילה), כבר כתבנו לא פעם, למשל כאן.

על הקיר הצמוד לבית הכנסת יש שילוט גדול 'שטיבלך'. 

'פעם ראשונה', כתב לי יוחנן פלוטקין, 'שאני רואה בית כנסת של יהודי המזרח שמשתמש במונח החסידי "שטיבלעך". אולי  זה בא מתוך רצון לרמוז שבמקום מתקיימים הרבה מניינים'.

צילומים: יוחנן פלוטקין


ג. ועדת קבלה

בבתי ורנר בירושלים, סמוך למאה שערים, פועלת ועדת קבלה – ובשמה המכובס 'ועד איכלוס' – על טהרת הקודש. משרד השיכון? חוק ועדות קבלה? מי בכלל מתייחס אליהם...

הוועד מבטיח שרק מי שמתאים 'לצביון הסביבה' יוכל לגור בתוככי השכונה הקדושה.יש גם מלשינון, שבו אפשר לדווח ולהתלונן על פגיעה בקדושת המקום.

צילום: אבי בלדי


ד. פשוטו כמשמעו? 

צילום: יריב שיזף

השלט הזה, שמוצב בראש חנות הפלאפל מול 'בית רבקה' בשכונת שעריה שבפתח תקווה, כולו חידה.

מיהו 'אבא' ומהו התרתי משמע?

האם 'אבא' הוא כינויו של אלוהים, ומדובר בכדורי פלאפל שמקורם בהדי כבשי רחמנא ובקב"ה בכבודו ובעצמו? ואולי אבא הוא שמו של בעל הפלאפליה? 

יום שישי, 26 באוגוסט 2022

יומן קריאה: 'אל הבית – בדרכים בעקבות ספרים'

מאת יואל רפל

'סע, סע, אסור לך לשכוח' הוא ציטוט מ'הוראות לגניבת הגבול', שירו של חוקר הספרות פרופסור דן פגיס, שבעקבותיו ובגללו נסעה ד"ר רוחמה אלבג לעיר רָדָאוּץ שבבוקובינה (היום בשטחה של רומניה). עיר זו, שמדריכי טיולים אינם מתעכבים עליה בדרך כלל, ולכל היותר מסתפקים בשניים או שלושה משפטים, אם בכלל, זכתה עכשיו לתיאור מקיף בפרק ארוך ועשיר במיוחד. ואכן, ככל שהדברים אמורים באלבג, אין זה מפתיע. רוחמה, חוקרת הספרות העברית ומרצה אהובה, היא גם מן הוותיקים והמנוסים שבין המדריכים בשבילי מזרח אירופה היהודית, וכבר הובילה אחריה מאות רבות של טיילים וטיילות בעקבות סופרים וספרים. ואכן, עבורה, גם עיר נידחת כמו רדאוץ היא עולם שלם ומלא, שממנו ודרכו ניתן להכיר את יצירתו הנפלאה של פגיס ולהבינה טוב יותר. מסעה לרדאוץ זכה לפרק מיוחד בספרה החדש, והמרגש עד מאוד, אל הבית, שהוא בעצמו המשך טבעי ורציף של ספרה הקודם אל המקום (מכון מופ"ת, 2015; על ספר זה ראו ברשימתו של אליהו הכהן, שפורסמה בבלוג זה ב-10 בפברואר 2015). 

כתבתי כי הספר 'מרגש', וקביעה זו מחייבת הסבר. ככלות הכול, מדובר בסיפורי מסע אל ערים ועיירות ישנות ועשנות במזרח אירופה, שרובן חבוטות וחבולות ממכות שקיבלו מידי הטבע ומידי אדם. בכל אחד ואחד מאותם מקומות שכוחים נולד או גדל סופר או משורר חשוב, ששמו נודע בדרך כלל רק לאחר שעזב את בית הולדתו. הרושם הראשון מחזותם של רוב המקומות הללו – כולל הערים הגדולות – הוא מדכא. עליבות, עזובה ועוני באין תקווה שוררים עליהם. המבקר המזדמן, האורח הנוטה ללון  וביקרתי ברוב המקומות הללו יותר מפעם אחת  צריך להתאמץ כדי למצוא בהן את המעניין והחשוב. 

רוחמה אלבג בספרה נופחת במקומות הללו רוח חיים ומחזירה אותם לימי תפארתם, לימים שבהן פרחו, לימים שעליהם חלם והרהר הסופר או המשורר כשהוא יושב הרחק משם – בעיר המזרח-אירופית הגדולה שאליה נמלט מן העיירה, בארץ ישראל או במדינת ישראל. אוהבי ההיסטוריה היהודית והספרות העברית מכירים אותם ואת יצירותיהם, אך לרובנו אותם יוצרים הם לא יותר מאשר שמות רחובות בערי ישראל. בסדרת ספריה של אלבג עולות דמויות אלה וערש הולדתן לקדמת הבמה ומציגות את עצמן, בבחינת 'אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'.

בזכות בקיאותה הרבה במכמני הספרות העברית, כמו גם בספרות המחקר, מצליחה אלבג, כמעין ארכאולוגית ספרותית, לחשוף את עברן הגלוי והסמוי של אותן עיירות, את ימי הבראשית שלהן, את ימי הפריחה והסערה ואת חורבנן הנורא. 

אך לא רק בקיאות וכשרון כתיבה יש כאן. בעליל ניכר כי שני הספרים נובעים מנשמתה ורוחה של המחברת, ודבר זה כשלעצמו מפליא ומרגש. רוחמה אלבג איננה נצר למשפחה מזרח-אירופית ושורשיה הפרטיים נשתלו במקום רחוק ושונה. היא בת להורים ילידי עיראק, שנשמו וחיו את תרבותם של עמי המזרח התיכון, ובינם לבין התרבות והספרות בעברית וביידיש של יהודי מזרח אירופה לא היה דבר וחצי דבר. התפנית בתחום עניינה, שהפכה לעיקר עיסוקה, לדרך חיים ולמעין זהות שנייה, התחולל במהלך שיעורי הספרות בבית הספר התיכון שבו למדה. אז נדלק בה הניצוץ, שהפך לאש גדולה של הערצה ליוצרים הגדולים של התרבות היהודית שנולדו ובאו משם, מן העולם השונה והרחוק כל כך מזה שבו גדלה. היא התאהבה והתמכרה ליצירותיהם של עגנון (עליו כתבה את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן), ביאליק, טשרניחובסקי, לאה גולדברג, אצ"ג, אורלנד, ברנר ואחרים, שהפכו לעיקר עיסוקה והתמחותה.

את הידע והאהבה הנחילה רוחמה אלבג בעשרות סיורים מודרכים שערכה במזרח אירופה היהודית, תוך שהיא משתפת פעולה עם מדריכים רבים אחרים שהתמחו בחבל ארץ זה (ובהם דוד אסף, הסופר חיים באר, הרב בני לאו, אברהם נוברשטרן, מיכאל בר-אל וכותב שורות אלה), שעתה חלק הארי שבו – אוקראינה – נמצא לצערנו מחוץ לתחום.

רוחמה אלבג מדריכה בבוצ'אץ', 2016 (צילום: דוד אסף)

שניים משנים-עשר פרקי הספר נכתבו בידי פרופסור דוד אסף, עורך עונ"ש, שגם הוא מן המנוסים והוותיקים שבמדריכים. הוא כתב על העיירה הנידחת לישטין, שביאליק 'זיכה' את תושביה בשיר הפרודי 'מי יודע עיר לישטינא'. אסף ואלבג, והמטיילים אשר עמם, היו ככל הנראה הישראלים הראשונים שדרכה רגלם במקום נידח זה, שנמצא לא הרחק מהעיר ז'יטומיר. היו חוקרים שפקפקו אם מקום כזה אכן קיים במציאות, שכן פרט למה שכתב ביאליק איש לא שמע עליו – לא יצא משם רב או רבי, לא עסקן ציוני ולא סופר שהתפקר. ובכל זאת, המקום קיים גם קיים וחלקים ממנו אף שמרו על צורתם המקורית מאז ביקר בו ביאליק.  

פרק נוסף שכתב אסף מוקדש לקאפולי, עיר הולדתו של שלום יעקב אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים. מנדלי עצמו תיאר את עיירתו, שנמצאת היום בבלארוס, לא הרחק ממינסק, 'קן בודד היא באחת הפינות הנשכחות מני רגל'. כאשר כתב מילים אלה לא יכול היה 'הסבא' של ספרות יידיש המודרנית לתאר לעצמו, שיום יבוא, כמאה שנים לאחר מותו באודסה, וחבורת מטיילים ישראלים, מונהגים על ידי שני אנשי אקדמיה, יבקרו בעיירה השכוחה. על אותו ביקור כתב אסף פרק יפה, מעניין ומחדש. ספק גדול אם קאפולי של ימינו זוכה ולוּ לקבוצת תיירים אחת בשנה, פרט לישראלים 'משוגעים לדבר', שגם בהם, כמו במדריכיהם, בוערת הסקרנות והאהבה לעבר היהודי באותם מקומות שכוחי אל. מה היה בה באותה עיירה פרט לכך שמנדלי נולד בה? למעשה כמעט כלום, רק 'כבוד הטבע ... הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי חמד סביבה', כפי שכתב מנדלי עצמו. אך הקריאה בפרק זה מראה, כפי שמוכיח אסף, כי 'מנדלי עזב את קאפולי בערך בשנת 1850, אולם היא לא עזבה אותו ואת דמיונותיו' (עמ'  49).

רוחמה אלבג ודוד אסף, המוזיאון העירוני בקאפולי, 2015 (צילום: רמי נוידרפר)

הספר אל הבית מוסיף, כביכול, עוד דלתות וחלונות לבית שהחל להיבנות בספר הקודם אל המקום. שנים-עשר יוצרים, סופרים ומשוררים מוצגים כאן דרך שתים-עשרה ערים ועיירות, שאליהן יצאה רוחמה במה שראשיתו הייתה מסע צליינות פרטי, בעקבות סופרים נערצים ואהובים עליה, וסופו שהפך, בזכותה ובזכות עמיתיה להדרכה, למסע צליינות לאומי, שעד לא מכבר השתתפו בו אלפי ישראלים. 

הספר כולל בתוכו חמישה פרקי מסע לעיירות באוקראינה, מדינה שמאז יצאה לעצמאותה ריתקה את דמיונם וסקרנותם של  אלפי ישראלים שטיילו בה (איני מונה כאן את מאות-האלפים שנסעו על מנת להשתטח על קברי צדיקים, באומן או במז'יבוז', ושום דבר אחר לא עניין אותם) – לִישְׁטִין של ביאליק, נוֹבִי-מְלִינִי של ברנר, בֶּלָאיָה צֶרְקוֹב של יעקב שטיינברג, לוּפָּאטִין של אשר ברש ומְלִינוֹב של יצחק למדן; שתי ערים בבלארוס – קָאפּוּלִי של מנדלי ודֶרֶצִ'ין של חיים לֶנסקי; שתיים במולדובה – קישינב של הפוגרום, שביאליק כמובן במרכזו, וטֶלֶנֶשְׁטִי של ש. בן-ציון ובנו נחום גוטמן; עיר אחת בפולין  זָמוֹשְׁץ' של י"ל פרץ; עיר אחת בליטא – קובנה של לאה גולדברג; ועיר אחת ברומניה  רדאוץ של דן פגיס.

רק שתיים מן הערים או העיירות הללו מוכרות מעט לישראלים: קישינב, בירת מולדובה של ימינו, 'בזכות' הפוגרום שאירע בה בשנת 1903, וקובנה שבליטא, שממנה באו לאה גולדברג, השופט בדימוס אהרן ברק, וכן ההורים של נעמי שמר, יורם טהרלב ורבים נוספים. העיירות האחרות שברשימה הן בלתי ידועות לרובנו. והנה, בכל פרק ופרק מקלפת רוחמה ביסודיות את השכבות ההיסטוריות והספרותיות, ובאמצעות ציטוטים שנבחרו בקפידה, היא מסירה את האבק והאשפה שכיסו את המקום ואת שרשרת הדורות, וככל שהחיטוט מעמיק יותר ויורד לשורשים, כך סיפור המקום וסיפורו של היוצר שבא ממנו מרתק יותר ומעניין יותר.

ביקשתי להשוות את אל הבית, החדש, עם קודמו, אל המקום וההבדל ניכר מיד. בספר הראשון הוקדשו 11 פרקים לסופרים ומשוררים שבאו מערים באוקראינה, שני פרקים לבלארוס ופרק אחד לפולין. הפרק על רובנה היה חריג, כיוון שנסמך על סופר שנולד, חי וכתב בישראל  ומעולם לא היה ברובנה – עמוס עוז וסיפור על אהבה וחושך. בשבע השנים שעברו מאז הופעת  הספר הראשון (2015), שכאמור רובו הוקדש לאוקראינה, ועד הופעת הספר השני (2022), עשתה אלבג מסעות רבים נוספים. פקדה מקומות חדשים והרחיבה את ידיעותיה על המקומות הישנים והמוכרים. ההבדלים ניכרים גם ברמה הגבוהה של עיצוב הכרך החדש, שכולל עשרות רבות של תמונות צבע איכותיות. 

אלבג ראויה גם לכל שבח על שמצאה דרך יפה ומכובדת לשלב בספרה שני פרקים שכתב עמיתה פרופסור דוד אסף. אין זה דבר של מה בכך: אסף כותב כהיסטוריון, שמתמחה בתנועות חברתיות ובזרמים הדתיים שרווחו בחברה היהודית של מזרח אירופה בעת החדשה, בעוד אלבג כותבת כחוקרת הספרות העברית. גיא עמוק פעור בין שני תחומי המחקר הללו, אך בספר זה הם משתלבים באופן אורגני ויוצרים תמונה יפה, עשירת צבעים, שמאפשרת לקוראים להלך כביכול בעקבות 'המדריכים', להאזין לתורתם וכך לדעת ולהבין את העולם המורכב של יהודי מזרח אירופה ואת הקרקע שממנה צמחו גדולי עמנו.

בשוק בקולומיאה רוחמה מראה לקשישה מקומית את תמונתה שנדפסה ב'אל המקום', 2016 (צילום: דוד אסף)

גילוי נאות: השותפות הקרובה שלי עם רוחמה אלבג בהדרכת מסעות וסמינרים מטיילים במזרח אירופה החלה לפני יותר מעשרים שנה. ברבים מן המקומות היינו הראשונים לבקר, וכמובן שהסתייענו במדריכים מקומיים נפלאים, שכבר הכירו את המקומות הללו גם אם לא פענחו את כל סודותיהם. בכל סיור היו גילויים חדשים והפתעות. בכל מקום ניסתה רוחמה לבדוק עד כמה המציאות כפי שנגלתה לעינינו תואמת את התיאור הספרותי, שבמקרים רבים נכתב מאה שנה ויותר קודם לכן. ככל שגדלה ההתעניינות בנסיעות כן נרתמו גופים ומוסדות שונים לארגן אותם, ובהם בולטים 'בית שלום עליכם' ו'בית עגנון', שהקפידו לבחור את טובי המדריכים ובכך העניקו חסות אקדמית אמיתית לנסיעות.

נשוב לעיירה.

'עיר אפופת הילה רומנטית, המוקפת יערות עבותים, שערמונים ופעמונים, מגדלים וגשרים מעטרים אותה' (עמ' 338), כך כותבת אלבג בפרק על רדאוץ. תיאור זה מזכיר ציטוט שהביא אסף, בפרק שהוזכר לעיל על 'עיר לישטינא'. על הכניסה ללישטין כתב ביאליק בטיוטת סיפור שמעולם לא הושלם: 'שטוחה על רפידה ירוקה של דשאים ועשבים הגדלים מזה ומזה בשפוע ההר. עגל, סיח ועז עומדים ומלחכים שם לתומם. על גבי ההר תיכף לעליה נמשך המשעול ועובר דרך חלקת-אדמה קטנה, אוכלת כשלישית שטח ההר, מוקפת ברקנים זרועה אבטיחים ... חן ההר והדר היערות על העיירה ל'[לישטין]' (עמ' 148). בפרק זה, שעניינו חידת מקומה של העיר לישטינא וטיבה, זוכה הקורא לא רק למענה אלא גם לפירוש מלא ונרחב של השיר. 

חיפוש מקומו של בית הכנסת, כמו גם אתרים יהודיים נוספים, עומד במרכז ביקוריה של אלבג בעיירות השונות. כך למשל, בעיירה נובי-מליני, שבה נולד הסופר יוסף חיים ברנר. המסע הזה, כתבה אלבג, היה עבורה 'אתגר של ממש'. בניסיונה לפענח את אישיותו המסובכת היא חוזרת לימי ילדותו בעיירה ומסתמכת על הרומן בחורףשהותיר בה רושם ניכר כיוון שהוא "העלה את דיוקנה של עוד אחת מאותן עיירות, מאלו שפקדתי בשנים האחרונות' (עמ' 162-161). ליד אנדרטה סובייטית, ובסיוע תושבי המקום, היא איתרה 'בית עץ דו-קומתי, גדול, צבוע בירוק עָז ולו גג צהוב. פיתוחי עץ נאים וחלונות בתבנית מגן דוד. "זהו בית הכנסת" אומרת לנו בעלת הצרכניה'. קונה מזדמנת שנכחה במקום הוסיפה וסיפרה על גלגולי הבניין: 'היה בית כנסת, אחר כך מתפרה, עכשיו מחלבה' (עמ' 167).

נובי-מליני: בית כנסת, מחלבה או מתפרה?

העיר קובנה, שבה גדלה המשוררת לאה גולדברג, היא ממושאי אהבתה של רוחמה, ואהבה זו משתקפת כמעט בכל עמוד בפרק זה. ארבע שנים לאחר שעזבה את ערי אירופה והתיישבה בעיר העברית הראשונה שנבנתה על חולות, כתבה לאה גולדברג על החצר הקובנאית שבה גדלה וזכורה לה בחיבה רבה: 'בזכות יופייה, ההולך וכלה מן העולם, מחבבת אני אותה. עוד מעט ולא יהיו עוד בשום עיר שבעולם חצרות כאלה. בתי העץ הקטנים הצבועים ירוק, וגינה ליד כל בית, תשע מספרן. וגן גדול בתוך החצר...' (עמ' 192). את הקטע הזה, ודומים לו, קוראים כל המדריכים שמגיעים לאותה חצר שברחוב קסטוצ'ו 16, ואחר כך שרים בצוותא את שירי ארץ אהבתה של גולדברג  'מכורה שלי, ארץ נוי אביונה'...

אלבג שוזרת היטב את קטעי המקורות והציטוטים, שמקצתם מוכרים לחובבי הספרות ורובם אינם מוכרים, והם הופכים להיות חלק אורגני מסיפור המסע. כתיבתה מאופקת ומותאמת ליוצר עליו היא כותבת. היא מספרת על מראה העיירה ועל חיי הגרים בה, על המבנים הציבוריים שנותרו בה, על עולמם היומיומי של התושבים ועל מקומן המרכזי של הכנסיות השונות. בניגוד לבתי הכנסת, שרבים מהם שינו את צורתם וייעודם, הרי שבתי יראתם נותרו בדרך כלל על מקומם לבטח והם בולטים בשטח. 

אני זוכר היטב את ביקורנו הראשון בעיירה דּוּבּוֹבָה – דומני שהיינו הראשונים לבקר בעיירה זו  עיירתו הדחוקה והרחוקה מכל יישוב של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. מרבית זמן שהותנו במקום הוקדשה לניסיונות כושלים לאיתור בית הכנסת. ומשירדה החשיכה, החלטנו כי בניין מסוים, שנראה כמתאים לתפקידו, הוא-הוא בית הכנסת. הנה כך כותבת אלבג על טֶלֶנֶשְׁטִי, העיירה שבה נולד וגדל ש. בן-ציון:

אנחנו משוטטים בטלנשטי, ללא כיוון ובאין מטרה. בתים, חצרות, גינות, ואנשים בה אין. לנגד עינינו עולים בסך בתי אבן, שהדרם לשעבר ניכר בהם. כנסייה עתיקת ימים, בעלת בצלצלים ירקרקים מוקפת גדר עץ נושנה, טובעת בדשא גבוה וסבוך. שלוש כיפותיה מבהיקות למרחוק, ומנעולה החלוד מצביע על כך שאינה בשימוש. ברקע מבצבצים שיכונים סובייטים, זרים ומוזרים בסביבה הפסטורלית. עובר אורח שהזדמן לכאן ידע להצביע על שטח ריק סמוך לכנסייה, שעשבים שוטים עולים בו, ולהעיד שכאן היו בתי כנסת (עמ' 111).

אמת או בדיה? ביקור חטוף במקום אינו מאפשר לקבוע דברים כאלה בוודאות, והם יצטרכו להמתין למחקר יסודי יותר. תיאור זה הזכיר לי חוויה דומה, שעה שביקרתי עם רוחמה בעיירה שכוחת-האל בילאקמין, שבה נולד אורי צבי גרינברג. אלא ששם לא מצאנו אפילו עובר אורח שניתן לדובב אותו ולחלץ מידע כלשהו על מיקומו של בית הכנסת.

יהיו ודאי קוראים שעוד בטרם יקראו את הספר יביטו בצילומים הצבעוניים הרבים שמעטרים אותו. אנו רואים את העיירות המתוארות בספר בשפע צילומים מרהיבים, שרבים מהם צולמו על ידי המטיילים שהשתתפו במסעות השונים. הצילומים, כמו גם ההערות המחכימות והביבליוגרפיה שצמודה לכל פרק, מעשירים את הספר, והופכים את שני ספריה לא רק מעניינים כשלעצמם אלא גם ספרי הכנה שימושיים עבור אלה שחשקה נפשם במסע אל העולם היהודי המזרח-אירופי, הקרוב כל כך אך גם מרוחק מידיעותינו ותודעתינו.

רק מתי מעט ויחידי סגולה, מאלה שגרים היום באותן עיירות, שמעו מעודם על היוצרים העבריים שהוציאו את שמען של העיירות הללו למרחוק ולדורות. חוששני שגם רבים מאד מהישראלים כבר לא מכירים את שמם של חלק גדול מן היוצרים הללו, ודאי לא את ספריהם. אל הבית הוא ספר מעולה, שעשוי, לפחות אצלנו, כאן בארץ, לתקן, ולוּ במעט, את העוול שעושה מערכת החינוך בתחום הוראת ההיסטוריה והספרות העברית.

במרוצת השנים נכתבו אלפי ספרים על העולם היהודי שהתקיים מאות בשנים וחרב בשואה. עולמה של העיירה תואר באין ספור ספרים ומאמרים, ובולטים בהם ספרי היזכור לקהילות הרבות, יותר מאלף כרכים שבם תועדו חייהן ומותן של אותן קהילות. לצידם עומדים לרשותנו מאות רבות של ספרי זיכרונות ותיעוד, ביידיש ובעברית, שנכתבו לפני ואחרי השואה. לא הרי שני כרכי זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, שנכתבו ביידיש בראשית המאה העשרים, וזכו לתרגום ולההדרה אקדמית בידי דוד אסף, לספרו של שמואל בן-ארצי נוברדוק, שנכתב במדינת ישראל; לא הרי זיכרונותיו של חיים צ'מרינסקי עיירתי מוטלה שנכתב ב-1917, בהיותו על ערש דווי, לזיכרונותיו של ההיסטוריון שמעון רדליך על עיירת הולדתו, שבה גם ניצלו חייו על ידי אישה אוקראינית פשוטה (יחד ולחוד בבְּזֶ'זָ'נִי: פולנים, יהודים ואוקראינים, 1945-1919, באר-שבע 2005).

מה שחסר עד מאוד בארון הספרים היהודי הוא 'ספר העיירה היהודית'. הרבה ספרים יש עליה, אך הספר, בה' הידיעה, עדיין חסר, ובשל עושרו של הנושא ספק אם ייכתב. רוחמה אלבג בשני ספריה מפגישה אותנו מחדש עם עולמה של העיירה, ועושה זאת בחן, בחסד וברחמים.

את הספר אפשר לרכוש דרך מכון מופ"ת, בקישור הזה.

_____________________________________________

ד"ר יואל רפל, מוותיקי המדריכים במזרח אירופה היהודית, הוא חוקר בכיר במכון לחקר השואה ויועץ המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר-אילן. yrappel1@gmail.com

יום רביעי, 24 באוגוסט 2022

הספרות והחיים: חסד ספרדי, דגים קדושים ודוֹד גיבור

א. חסד מצונזר

הרומן חסד ספרדי של אברהם ב. יהושע, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד / הספרייה החדשה בשנת 2011, מבוסס על תמונה שרואה גיבור הסיפור על קיר חדרו בבית מלון בספרד. בתמונה רואים אישה צעירה חלוצת שד מניקה איש מבוגר שידיו כפותות.

לכאורה זו תמונה ארוטית, אולי מסוגת הסאדו-מאזו, אך מי שיקרא בספר יבין מיד כי אין בתמונה הזו שום דבר סקסואלי, אלא רק חמלה וחסד. מדובר באישה שזה עתה ילדה, שמבקרת בבית הסוהר את אביה שנידון לעונש מוות ברעב. האב הוא אסיר כפות, חסר ישע וּמְזֶה רעב, ובתו מזינה אותו בחלב שבשדיה לבל יגווע. אין זה גילוי עריות, אלא הצלת אדם ממוות. 

התמונה שבחר יהושע לעטיפת ספרו היא מן המאה ה-17, פרי מכחולו של צייר ספרדי ושמו מאטיאס מיפוחל:


מדובר במוטיב ספרותי ודתי עתיק, שמכונה 'חסד רומי' (Roman Charity), שצויר עשרות פעמים על ידי גדולי הציירים באירופה. אומנם, הסיפור הרומי המקורי, כנראה מהמאה הראשונה לספירה, דיבר על בת המבקרת את אמה שכלואה בבית הסוהר. כיוון שאסור למבקרים להביא עמם אוכל, מחליטה הבת להניק את האם. מעשה זה נחשב לביטוי נעלה במיוחד של כיבוד אב ואם, ובתמורה למסירותה של הבת שוחררה האם מכלאה. בתקופת הרנסנס, כנראה בהשפעת תפיסת 'החסד' הנוצרית, הוחלפה דמות האם בדמות האב, שנגזר עליו דין מוות ברעב.

הנה כמה דוגמאות. בכולן נראה הפחד של הבת מפני הסוהרים שיכולים לגלות אותה:

פיטר פול רובנס, 1612
יאן יאנסנס, 1625-1620
דירק ואן בבורן, 1623

יאיר פז, שביקש לשאול את הספר מהספרייה הציבורית באפרת (גוש עציון), הופתע לגלות שעטיפת הספר עברה 'שיפוץ'. הצנזורים מטעם עצמם של הספרייה החליטו כי אין זה ראוי להציג ספר עם כריכה כזו. חזה נשי חשוף – לא אצלנו...
הנה התוצאה, שהיא חסרת כל מובן או קשר לסיפור עצמו:

הבעיה אינה רק בצנזורה האינפנטילית והגסה, אלא בכך שהתמונה, במקרה זה, היא גם לבו של הספר ומניעה את עלילתו. 
'העניין המהותי הוא', כתב לי יאיר, 'שהציור המקורי קשור לתזה המרכזית של כל הספר, ומכאן ההחמצה. נכון שיש קוראים שזכותם לא להיחשף לתמונות "לא צנועות", אבל בדיוק במקרים מסוג זה צריך למצוא פתרון יצירתי שיהיה נכון לכל הצדדים'. 
ואני אומר: קשה לכם? תתמודדו!
ב. הדגים של רבי עקיבא

ברחוב רבי עקיבא בבני ברק יש חנות דגים ושמה המתבקש, לכאורה, הוא 'דגי רבי עקיבא'  הדגים והרחוב.

צילום: אבי במברגר

'אם כך אתה סבור', כתב לי עו"ד אבי במברגר, 'אינך אלא ליטוואק קשה עורף. לי פשוט שהשם בא על פי המסופר בתלמוד הבבלי (ברכות, סא ע"ב):

תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. 
אמר ליה: עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות? 
אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. 
אמר להם: מפני מה אתם בורחים? 
אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. 
אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? 
אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו  על אחת כמה וכמה. 
אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה 'כי הוא חייך ואורך ימיך' (דברים, ל 20)כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.

ונראה לי שהחנות היא על שם הדגים הקדושים הללו...'

ג. אשר על המשמרת

שנים רבות סבלו היישובים של המועצה האזורית מטה אשר, שבגליל המערבי, ממכת גניבות ברפתות, עד שבשנת 1997 הוקם 'מוקד אשר', שביקש לתת מענה אבטחתי למצוקה זו. השנים עברו והמוקד התפתח והיה לחברה כלכלית ועסקית שמציעה שירותים מגוונים.

ואיך כל זה קשור אלינו?

יוחאי דביר, שנפש בחוף בֶּצֶת, שם לב לסלוגן הנחמד והדו-משמעי שבחרו להם אנשי המוקד: 'אשר על המשמרת', שכמובן מתכתב גם עם המועצה האזורית אשר וגם עם 'שנה טובה', שירו הנודע של לוין קיפניס (עליו כתב אליהו הכהן כאן).

דבר לילדים, יא, גיליון 22, עמ' 339 (15 בספטמבר 1941; כ"ג באלול תש"א)

יום שישי, 19 באוגוסט 2022

סיפורי מצבות: הגירוש הגדול מיפו ומתל אביב

מצבות אלמונים שמתו בימי הגירוש, בית הקברות הצבאי בכפר סבא

מאת רן אהרנסון ושי כנעני 

מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה טראומטית ליישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. אומנם, בזמן המלחמה (מיוני 1914 עד נובמבר 1918) כמעט ולא התנהלו בארץ קרבות בהם נפגעה אוכלוסייה אזרחית, אבל במהלכה הארוך סבלו תושבי הארץ  בהם קרוב ל-100,000 יהודים  מקשיים חמורים מתמשכים: הפקעות המוניות של מצרכי אוכל ואמצעי תובלה, גיוס חובה של צעירים ובריחת רבים אחרים, התפשטות מחלות ומגפות, צמצום רב באספקת מזון ומחסור חריף במצרכים חיוניים. דלות, רעב ומוות היו מנת חלקם.

ארץ ישראל הייתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית, שהצטרפה באוקטובר 1914 ל'מעצמות המרכז', ובראשן הקיסרות הגרמנית, במלחמה כנגד 'מדינות ההסכמה', ובראשן האימפריה הבריטית. זו האחרונה שלטה, בין השאר, על מצרים ותעלת סואץ, כך שהגבול בין מצרים לבין ארץ ישראל  שעבר אז כהיום בחצי האי סיני  שימש אחת החזיתות הבין-מעצמתיות במהלך המלחמה. מצב החזית היה קבוע, פחות או יותר, עד אמצע 1916, אז הדפו הבריטים נסיון פשיטה גדול של הטורקים, בתמיכת הגרמנים, על תעלת סואץ. הבריטים יצאו לסדרת פעולות התקפיות, שדחקו אט-אט את רגלי העות'מנים מסיני ואיימו על אחיזתם בארץ ישראל. וכך, בדצמבר 1916 כבשו הבריטים את אל עריש, ותוך פחות מחודש את רפיח. שיאן של התקפות אלו היה בשני קרבות אדירים על עזה, כשאומנם הבריטים, המתקדמים צפונה לארץ ישראל, נאלצו לסגת, אך אבדות שני הצדדים היו גדולות, והלחץ על הטורקים  שכלל גם הפגזה של אוניות בעלות הברית על אזור יפו – התעצם והלך.

על רקע מצב זה ועקב תחזית קרבות עתידיים בדרום מישור החוף, הכריזו הטורקים על פינויה של כל האוכלוסייה האזרחית ממוקדי היישוב שהיו בדרכם הצפויה של הכוחות הבריטים. פינוי היישובים הערבים, בראשם יפו, נעשה בצורה ספונטנית, איטית וחלקית מאוד; אולם פינוי היהודים מיפו ובנותיה, כולל השכונות החדשות, בהן תל אביב הצעירה – שנוסדה פחות משמונה שנים קודם לכן ורשמית הייתה עדיין שכונה בלבד – נעשה בצורה מהירה וחדה. 'ההצלחה' קשורה אולי לארגון היהודי הטוב-מדי ואולי לכך שהשלטון העות'מני בארץ היה נגוע במידה כזו או אחרת של שנאת יהודים.

מכל מקום, ההודעה על הגירוש ניתנה כצו המושל הטורקי אחמד ג'מאל פאשה בסוף מרץ 1917, ערב פסח תרע"ז (כשבוע לאחר קרב עזה הראשון), והגירוש עצמו יצא לפועל מיד אחרי החג. גירוש היהודים מיפו ובנותיה היה סוחף וגם נמשך זמן רב: תהליך החזרה לבתיהם של המגורשים – כלומר אילו מהם ששרדו וחזרו, כפי שיוסבר להלן  הסתיים רק לאחר כשנה וחצי, עם כיבוש כל הארץ בידי הבריטים.

ועוד נציין כי אין לבלבל בין גירוש 'גדול' זה לבין הגירוש 'הקטן', שנערך יותר משנתיים קודם לכן (דצמבר 1914), ובו הוגלו בדרך הים למצרים קרוב לאלף יהודים, 'נתיני אויב', מתושבי תל אביב ויפו.

הנתונים הדמוגרפיים באשר לגירוש הגדול מיפו ומתל אביב, בו עסקינן כאן – בעייתיים: מקובל להעריך את מספר המגורשים בכ-9,000 נפש, ויש המגדילים מספר זה ל-10,000, אך זו כנראה הגזמה: בתל אביב כולה היו אז כאלפיים נפש. יש להוסיף על כך כמובן את יהודי יפו, כולל שכונותיה הצפוניות, החל מנוה צדק ונוה שלום הוותיקות וכלה בנחלת בנימין ואחיותיה החדשות. סביר כי מספר המגורשים, שנקראו בפרסומים בני התקופה גם 'הגולים' או 'המהגרים', נע בין 5,000 או 6,000 והגיע לכל היותר לכ-8,000. כך או כך, תל אביב התרוקנה מתושביה (חוץ מקומץ שומרים, כמתואר ומצויר היטב על ידי נחום גוטמן בספרו שביל קליפות התפוזים), כמוה גם יפו ושכונותיה היהודיות. אלפי המגורשים עשו דרכם לפנים הארץ: רובם מזרחה לירושלים, לפתח תקוה ולכפר סבא, מקצתם המשיכו צפונה דרך חדרה וזכרון יעקב לטבריה ולצפת או למושבות הגליל התחתון, בעיקר יבנאל, כנרת וכפר תבור (מסחה).

זיכרונות רבים שכתבו בני התקופה שזורים בתיאורים קורעי לב על המגורשים האומללים שנדדו ממושבה למושבה. גם בעיתונות התקופה פורסמו ידיעות קשות על סבלות הפליטים. כך למשל במאמרים ובזיכרונות שנכתבו על ידי המגורשים ונדפסו במלאת שנתיים לגירוש (הפועל הצעיר, ח-ט, י"ד בניסן תרע"ט, עמ' 32-28; הועתק גם בעיתון הצפירה, 26 ביוני-3 ביולי 1919). הנה כמה קטעים שימחישו את אווירת הייאוש של אותם ימים:

הפועל הצעיר, 14 באפריל 1919, עמ' 30-29

הלל יפה, פעיל 'חובבי ציון' ורופא המושבות הידוע, ששימש מנהל בית החולים האזורי בזכרון יעקב (על שמו קרוי היום בית החולים האזורי בחדרה), ציטט בספר זיכרונותיו דור מעפילים (דביר, תרצ"ט; נגיש בפרויקט בן יהודה) מכתבים ששלח בשנות הגירוש: 

[בכפר סבא] במשך חודשיים מתו 42 נפשות. יש כ-300 חולים, בעיקר חולי טיפוס חוזר ... אין להשיג שם די מזון ל-1,700 נפש ... כולם צפויים לרעב ... הם תשושי-כוח, מכוסי כינים ומטורפים למחצה ... 1,300 יהודים צפויים לאבדון, מבלי יכולת להצילם.
והוא ממשיך וכותב: 

מצב המהגרים במושבה [זכרון יעקב] ובסביבותיה הוא בכל רע. הדבר השפיע על הבריאות – הם חדלו ללקט תבואות בשדה, ובכלל אינם מסוגלים לעבודה. המחלות החלישום מאוד ומספר המהגרים העניים מתרבה מיום ליום ... מספרם למעלה מ-4,000 נפש! ... היקב מלא מפה לפה, ואין לנו יתדות כדי להקים אוהלים חדשים.

יוסף חיים ברנר (שעם אשתו חיה ובנו אורי ניסן היה אז בין גולי תל אביב), תיאר גם הוא את מצב הגולים בחדרה במילים מחרידות:

צללי אדם. זקנים. זקנות, שוכבים על יד צרורות מפוזרים. נשים פרומות כתנות, חשופות חזה. פני בתולות שכוחי מים, שצֶלֶם הנוער מלפנים סר מעליהם. שבעה-שמונה יתומים בלים ('המוצא'; נגיש בפרויקט בן יהודה)
אמנם, מקצת בני המושבות (לא כולם!) התגייסו לעזרת המגורשים וועדים מיוחדים הוקמו לעזרתם, בראשם 'ועד ההצלה' שהוביל מאיר דיזנגוף. אך גם במקומות שבהם ניתנה עזרה התגוררו רבים מהפליטים במבנים קלים שאולתרו בשולי המושבות. הם סבלו מצפיפות, מקור ואף מרעב, כפי שעולה ממקורות רבים בני הזמן, שרק מעטים מהם הובאו כאן. רבים ממגורשי יפו ותל אביב חלו במחלות שונות ונפטרו במקומות גלותם ברחבי הארץ. גם כאן אין נתונים מדויקים אלא הערכות, מקצתן סותרות. ההערכה הרווחת היא כי מתוך כ-2,220 מגורשים שהגיעו לערי הגליל ומושבותיו מתו מרעב וממגיפות 430 נפש, כלומר כמעט חמישית (20%!) מהגולים. מצבותיהם, בהן מצבות אילמות ללא שם, פזורות בבתי העלמין הישנים של המושבות הוותיקות.

כך למשל בבית העלמין הצבאי בגן הזיכרון בכפר סבא קבורים 224 מהגולים. רוב המצבות הן של אלמונים, כפי שמכריז שלט הזיכרון שהוצב במקום: 

מצבת זיכרון למגורשי יפו בבית הקברות הצבאי בכפר סבא

חלקת הקברים של הנספים מגירוש יפו ותל אביב בכפר סבא מתוחזקת כהלכה ומטופחת. הנה כמה דוגמאות למצבות שנמצאות שם.

על מצבתה של שולמית סלונים שנפטרה בי"ב בניסן תרע"ח, בגיל שלוש, מתועד דווקא ייחוסו של אביה: 'יליד חברון ודור ששי לגאון בעל התניא, ר' שניאור זלמן מלאדי'.

מצבת שולמית סלונים, כפר סבא

על מצבתה של הודיל לוין, שנפטרה שבוע קודם לכן, נכתב שנפטרה 'בתולה', דהיינו רווקה. היא הייתה בת 25.

מצבת הודיל לוין, כפר סבא

מצבתה של הרבנית הצנועה פיגא מינא מספרת שני סיפורים. האחד, שהיא 'הוגלתה עם גולי יפו ופתח תקוה'. כיוון שלא ידוע על הגליה מפתח תקוה יש מקום לשער שמדובר בגולים שעקרו לפתח תקוה ולאחר מכן אולצו לנדוד הלאה לכפר סבא. הסיפור השני מעיד על כך שפיגא מינא הייתה אלמנתו של 'הגאון הצדיק מרן אליהו דוד זצ"ל רבינוביץ תאומים, הרב לעדת אשכנזים פרושים בעיה"ק ירושלים תב"ו [תיבנה ותיכונן]'. הרב המדובר, שהתפרסם בכינויו אדר"ת, היה מגדולי הרבנים בליטא, שעלה ארצה בשנת 1901 כדי לכהן ברבנות ירושלים, ונפטר ארבע שנים אחר כך, בשנת 1905. בתם אלטה, הייתה רעייתו הראשונה של הרב אברהם יצחק קוק.

מצבת פיגא מינא רבינוביץ-תאומים, כפר סבא

גם במצבתה של טויבה-רחל סגלוביץ, 'הרכה בשנים' (הייתה בת 31 במותה), נזכר שהייתה 'קרבן הגֵּרוּש מפ"ת':

מצבת טויבה-רחל סגלוביץ, כפר סבא

מצבתו של שלמה אבן טוב, 'קרבן גֵּרוּש עין גנים' (עין גנים היה אז מושב פועלים שהוקם ב-1908; משנת 1939 הפך לשכונה בפתח תקוה), מספרת כי 'עלה לא"י מהומל אחרי הפרעות תרס"ג', והכוונה היא לפוגרום שנערך בעיר הומל בספטמבר 1903. בהומל התארגנה קבוצת יהודים להגנה עצמית, ומקצת הפעילים בהתארגנות זו, שנרדפו בידי המשטרה הצארית, עלו ארצה והיו מראשוני העלייה השנייה.

מצבת שלמה אבן-טוב, כפר סבא

מכפר סבא נעבור למושבה הגלילית יבנאל. 

בבית הקברות המקומי יש ריכוז קברים של מגורשי תל אביב, אולם החלקה אינה מסומנת ועל גבולותיה למדנו מיעל גולדמן תושבת המקום. הקברים מוזנחים וחלקם מתפוררים והולכים. 

קברים לא מזוהים בחלקת המגורשים בבית הקברות ביבנאל

הוכחה לכך, שבחלקה זו אכן קבורים המגורשים שמצאו את מותם ביבנאל, מצאנו בגלעד שהקים בנם של יעקב וקריינע קליין (כתר), שהיו אז בני 38 ו-35 ונקברו לצד אחיו יהושע, שהיה אז בן חמש בלבד. מקומם המדויק של הקברים אינו ידוע, אך שטח החלקה ברור.

מצבה לזכר משפחת מגורשים, יבנאל

מסלול האתרים של המושבה מסחה, היא כפר תבור של ימינו, כולל גם את בית העלמין המקומי. בשלט הכניסה נכתב: 'בית העלמין של ראשוני המתיישבים ... בבית העלמין קבורים מייסדי המושבה לצד מגורשי תל אביב יפו במלחמת העולם הראשונה, 1917'. מתחם הקברים של המגורשים מוקף בשרשרת, ושלט, שהוצב בשנת 2013 על ידי המועצה הדתית המקומית, מספר את סיפור הגירוש: כיצד קיבלו אותם אנשי הגליל אל מושבותיהם, על סבלות המגורשים ועל מותם ממחלות. כמו כן מספר השלט על ארבעה מן הנפטרים שזוהו בשמותיהם ובנסיבות מותם: 

שלט חדש בבית הקברות של כפר תבור

סעיד משה בן 42 נהרג

יחיה בן 54 מת ממלריה

ילד בן 6 מת מדיזנטריה

ילד בן 4 מת מדיזנטריה

בתחתית השלט הובא ציטוט מדברי נחום גוטמן: 

שיירת עגלות ריקות באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. עגלות שדופנותיהן סולמות. שבזוויותיהן נשארו תקועות שיבולים. והעגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי קש רחבים. שיירת עגלות זו הביאה עמה רוח אחרת. כשיש אחים לעזרה, קל יותר לשאת כל אסון ('מיפו לתל אביב', 1950).

מצאנו גם שלט פח ישן, קטן וחלוד, תלוי על השרשרת התוחמת את החלקה ועליו נכתב: 'בחלקה זו קבורים מגורשי יפו תל-אביב, על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה שמתו במצוקתם'. 

על רוב הקברים בכפר תבור אין מצבות עם כיתוב, מקצתם שלמים ורובם הרוסים, כך שלא ניתן לדעת מי קבור תחתיהם, כולל ארבעת הנפטרים שמוזכרים בשלט.

בכל זאת הצלחנו למצוא את מצבתה של 'אמנו מורתנו קרינא פרידא סגל, בת ר' אברהם צייטלין מצאוסי'. היא נפטרה בי' באלול תרע"ז. צאוסי (Chausy) הייתה עיירה יהודית בפלך מוהילב (היום מזרח בלארוס).

לחצר כנרת הגיעו 52 מגורשים וחיו שם בתנאים קשים. עשרה מהם נפטרו בחווה ונקברו בבית הקברות בכנרת ללא ציון על קברם. בשנות החמישים של המאה הקודמת הוצב שילוט אחיד על עשרת הקברים ועל כולם נכתב 'פ"נ [פה נטמן] אלמוני מפליטי יהודה במלחמת העולם הראשונה, תרע"ז'.

מצבה בחצר כנרת

במאמר שהתפרסם בשנת 2007 העלה העיתונאי נדב שרגאי את זעקת צאצאי המגורשים אל עיריית תל אביב, כדי שזו תנציח כיאות את זכר הגולים. על המגורשים כתב: 

בחודשים הראשונים הם הצליחו לשרוד אולם בחורף 1918-1917 מתו מאות מהם מקור, מחלות ורעב. רובם נטמנו בקברים בחיפזון, ללא כל רישום שיאפשר לדורות הבאים לשייך קבר לשם ... רק במושבה כנרת הוקמה אנדרטה לזכרם של עשרה מהמגורשים שנטמנו שם, בזכות פועלו של שמואל חדש שאיתר את שמותיהם בארכיון הציוני ('מדוע לא מנציחה עירית תל אביב את נספי גירוש 1917?', הארץ, 12בספטמבר 2007). 

ואכן' על המצבה בכנרת הובא סיפור הגירוש ורשומים כראוי שמות הנספים, גם אם לא ניתן לשייך אף קבר לנספה מסוים. 

מצבת הזיכרון למגורשים בבית הקברות בכנרת (ויקיפדיה)

בנוסף על האנדרטה בכנרת, ציינו לעיל לשבח גם את אתרי הזיכרון המסודרים בכפר סבא ובכפר תבור. מלאכת איתור המצבות של המגורשים, שמצאו את מותם הרחק מביתם, עוד לא הסתיימה. מסד הנתונים המצולם שאגרנו עד כה מונה מאות צילומים. זהו חוב של כבוד שיש לנו לדורות הראשונים, שחיו ומתו כאן וסללו את הדרך להקמתה של מדינתנו.

_____________________________________

פרופסור (אמריטוס) רן אהרנסון לימד בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים

ran.aaronsohn@mail.huji.ac.il

ד"ר שי כנעני הוא גאוגרף ובוגר המגמה לצילום בבית הספר לאמנויות מוסררה בירושלים. הצילומים ברשימה הם שלו

knaanish@gmail.com