א. המסגר של המדינה
תושבי ירושלים הוותיקים בוודאי זוכרים את ימי גדולתם של 'מפעלי אבאדאן' ברחוב הדקל 9 בשוק מחנה יהודה (בינתיים הם כבר עברו לדרך חברון 42). השלטים שלהם היו בכל מקום, עם תמונה של כובע בוקרים...
כבר 65 שנה הם בשטח – מעצבים בברזל תריסים, מעקות וסורגים, סוגרים מרפסות ופותחים פרגולות – והגיע הזמן שגם תושבי המדינה שאינם גרים בירושלים ידעו שיש למדינה מסגר...
יש להם אפילו דף בפייסבוק שנקרא 'אבאדאן המסגר של המדינה', וגם אתר אינטרנט מושקע.
 |
| רחוב שמעון 13, שכונת בקעה (צילום: אבי בלדי) |
וכשאתה המסגר של המדינה, אין בעיה שגם הרצל ישתתף בחגיגה...
ב. עור והדר לבושה
על מקור ההשראה של 'עוז והדר' – משחטת הבשר ('הבחירה של הקצבים') מכאן, והמכון התורני להוצאת ספרי קודש מכאן – כבר כתבנו בעבר.
והנה גילינו וריאציה נוספת, ברחוב מלכי ישראל אשר בירושלים החרדית: עור והדר...
 |
| צילום: טובה הרצל |
ג. איפה נמצאת הכנסייה האתיופית?
אם רציתם לבקר בכנסייה האתיופית היפה, זו השוכנת ברחוב אתיופיה (לשעבר רחוב החבשים) היוצא מרחוב הנביאים, עדיף שלא תסמכו על השילוט העירוני.
אם בכל זאת תלכו בעקבות השלט תגיעו למקום שונה לחלוטין – ביתו של הרב קוק...
האם זו טעות של מציבי השלט, או שמישהו פשוט חמד לצון וסובב את השלט לכיוון ההפוך?
 |
| צילום: אבי בלדי |
בין כך ובין כך, ראוי שמחלקת השילוט בעירייה תתקן את המעוות.
 |
| ויקיפדיה |
ד. לכל שבת יש שבט
 |
| צילום: צבי פיש |
 |
| אושר-עד, סניף תלפיות (צילום: דוד אסף) |
"קדושות" פירושו שחלה עליהן קדושת שביעית. ואלה הנזהרים בה אינם זורקים את שאריות הפרי או הירק לפח, אלא בפח נפרד ורק אחרי שהתייבשו או נרקבו, מותר להיפטר מהן
השבמחקהתחלקו על הבננה
מחקבעניין המסגר של המדינה....
השבמחקמעשה שהיה והזמינו מסגר חרדי בשם פינס כמדומני להתקין סורגים במשרד האוצר, עבר שם שר האוצר פנחס ספיר ואמר למסגר שיתקין טוב את הסורגים כדי שלא ייכנסו גנבים...פינס שהיה יהודי פיקח ענה לו : "הגנבים כבר בפנים"....
אבאדאן המסגר של המדינה
השבמחקהמסגר הכי טוב בארץ
אבאדאן הוא שמה של עיר בדרום מערב איראן, אך גם 'בשום אופן' בערבית.
השבמחקהפירות הקדושים בקדושת שביעית לא יעלמו עוד כמה שבועות, להיפך.
השבמחקהם יהיו איתנו לפחות עד תחילת הקיץ הבא, מועד בו יתחילו להגיע לשווקים פירות שחנטו לאחר ראש השנה הקרוב (תשפ"ג). מעבר לזה, אני רואה טעם לפגם בכך שמלגלגים על אנשיםהמקפידים בקיום מצוות. דומני כי איש לא היה מעלה בדעתו לכתוב משפט כמו "עוד מעט יגמר חוגש הרמאדן על כל מוזרויותיו".
מעבר ל
תגובה נאותה.
מחקכנראה אתה חדש כאן. קוראי הבלוג הוותיקים כבר התרגלו מזמן ליסורי המצפון של מי ש"שנה ופירש" (קשה מכולם...) ואינם לוקחים זאת ברצינית. משתדלים להנות מהזוטות והדברים "החשובים"המובאים בבלוג שבהם עוסק העורך כאדיקות כל השבוע. וכמו שכתוב אצל רבי מאיר ו"אחר" רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק.... שבת שלום לכולם.
מחקאולי עדיף להחליף את 'יסורי המצפון' ב'חוש הומור'?
מחקכאדם חילוני, גם אחרי שהבנתי ממגיב אחר את הכלל ההלכתי המונח מאחורי המונח "בננות קדושות" ("שחלה עליהן קדושת שביעית. ואלה הנזהרים בה אינם זורקים את שאריות הפרי או הירק לפח, אלא בפח נפרד ורק אחרי שהתייבשו או נרקבו, מותר להיפטר מהן") עדיין מצחיק אותי שיש מי שמבחין בין קליפת בננה אחת לשניה.
מחקהדרישה להתייחס תמיד בכובד ראש לחומרות שהזולת (כולל החילוני, כמובן) מטיל על עצמו היא בלתי סבירה, משביתה שמחות, ובכלל מעצבנת.
"קדושת שביעית" הוא מושג הלכתי הרלוונטי לשנת השמיטה, ממש כמו "קדושת כתר", או "קידוש לבנה". ה'גיחוך' אינו מעיד אלא על בורותו של המלגלג...
השבמחקאיני בטוח שאלוהים מכיר את הנוהל המדובר.
מחקשכונת הפחים או "שבת צדק" נבנה עבור המשפחות שפלשו לחלקת משה מונטפיורי , היום ימין משה. יורשו, סבאג מונטפיורי סילק, בעזרת השלטון הטורקי את הפולשים ובנה להם את שכונת הפחים (ח'ראת אל טאנק) במקום שהשכונה נמצאת היום
השבמחקלגבי "עור והדר", מדובר על כיסויי עור לחלות שבת, נרתיקי עור לטלית ותפילין וכיוצא בזה. מי שישתמש בהם היא לא הילדה הזקוקה ל"כיסויים", אלא דווקא הילד.
השבמחקובשולי הדברים, מצטרף להערה בגין יסורי המצפון של מחבר הטור ש"שנה ופירש". ה"כנסייה האתיופית" יפהפיה ומדהימה אבל הבננות הקדושות בעייתיות ומעוררות גיחוך...
אני מאוד נהנה לקרוא את הבלוג, זה משעשע ומעניין וכה לחי או בשפה החרדית - יישר כח או ישרכויח, אבל גם אנחנו משתעשעים בהמקבץ החומרות והדקויות שאנחנו נכנסים אליהם בשנחה, באהבה ובגאווה!
השבמחקהייתי אבל מצפה מאוד שלא יפיצו את הבורות שיש לצערי לחלק גדול בעם ישראל ויהפכו אותה לנחלת הכלל. חנות "עור והדר" משווקת תשמישי קדושה העשויים מעור יוקרתי ככיסוים לטלית ותפילין ולחלות וכד' והיא משחקת במשחק מילים להוצאת "עוז והדר" שמוכרת כמכון והוצאת ספרים יוקרתית "ושניהם בפררפרזה לפסוק "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון"
וכן, ארץ ישראל נקראת מאז ומעולם ארץ הקודש ויש בה קדושה מיוחדת באותם רגבי אדמה ופירות והירקות הגדלים בה בכל השנה וכל שנה, בשנה רגילה מפרישים תרומות ומעשרות מעשר עני ושני ומוציאים את הפירות לחולין ובשמיטה אין תרומות ומעשרות והיבול קדוש בקדושת שביעית ומה שלא נאכל יש בו קדושה כל עוד הוא ראוי למאכל.
ב"ה יש כ20% מתושבי המדינה שמתייחסים לאדמה של ארץ ישראל כקדושה ולא סתם טריטוריה גיאוגרפית כסודן או צ'ילה וכד'
שבת שלום ותודה על הפוסטים המשעשעים והמחכימים
קדושת ארץ ישראל היא קודם כל בגאולת אדמותיה ועיבוד שדותיה - מצות יישוב הארץ .
מחקכל עוד לא הגזימו בחומרות שמיטה ניחא. אבל עתה, בעוונותיהם של אחינו החרדים (לא כולם, אך רוב הנהגתם) , הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו ונמסרת אט אט לבני דודינו, והיבואנים מתעשרים על חשבון החקלאים.
גם זה חלק מהבורות היהודית.
מחקראשית, אכן גאולת הקרקע היהודית ועבודת הקרקע היא חלק גדול ממצוות ישוב ארץ ישראל. אבל אין בינה לבין המדובר כמעט כלום, הבננות שגדלות על ידי גויים אין להם קדושה לרוב הדעות והבננות שמצולמות גודלו דווקא על ידי היהודים....
הרב קוק שדחף והנהיג את היתר המכירה מחמיר מאוד לגבי הלכות שמיטה וגם לדבריו במצב של היום ההיתר לא חל כלל, דווקא החזון איש שעמד מולו היקל בהלכות עבודת האדמה והנהיג את אוצר בית דין שמאפשר למכור את הבננות ופירות אחרים הוא זה שמיקל. את דעתו של החזון איש קיבלו החרדים ואת דעתו של הרב קוק (למכור את אדמת א"י לגויים) קיבלו הציונים.
לאנונימי המשוה בין שנת שמיטה לחודש רמדאן
השבמחקההבדל הוא שמוסלמים מאמינים בישראל אינם כופים את חוקי האיסלאם על אחרים. חוקי השמיטה נכפים על שאינם מאמינים.
דב סיטון (אינו אנונימי)
היא הנותנת: מדינת ישראל על פי הכרזת העצמאות (לפניה החלטת מועצת האומות המאוחדות בלייק סאקסס ב-29 בנוב' 1947) הינה מדינה שנועדה ליהודים ולמיעוטים שאינם השולטים בה. על כן אין המיעוטים יכולים להשליט כאן דבר (מעבר לסמכויות המסורות להם במקומות מגוריהם ע"פ חוק העירייות וצו המוצעצות המוקמיות [אגב קיימים מספר חוקי עזר המשליטים שחיטת חאלל במועצות המצויות בשליטת התנועה האיסלמית) אלא מה "אלמוני" יקר אם אפשר לתקוף, אפילו שלא ממין העניין אז יאללה הבא נתקוף את אלו ונסלף עובדות והיעקר שתרבה שנאה בישראל בקרב היהודים.
מחקעל שכונת הפחים בירושלים, כתב יהושע אייזנשטדט–ברזילי את סיפורו: "לחם ומים", שפורסם בכתב העת 'העומר' חוברת ב' אלול תרס"ז – תשרי תרס"ח, בעריכת ש. בן ציון. על הסופר וסיפורו בספרי: 'העומר – תנופתו של כתב עת ואחריתו', הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ם, עמ' 188 ועוד שם לפי מפתח השמות.
השבמחקהסיפור של הבננות מוזר קצת, ברכתן כידוע היא 'בורא פרי האדמה', כלומר, ההלכה מתייחסת אליהם כאל ירק ולא כפרי [שברכתו 'העץ']. בד"כ בנוגע לירקות של שביעית, לא תמצאו כאלו ב"חלוקות" (אעלק) של אוצר בי"ד, משום איסור ספיחין. ומה נשתנה דינן של הבננות?
השבמחקהבננה היא צמח הדומה לעץ, אך על אף גובהה היא מוגדרת כעשב דווקא. מבחינה בוטנית הבננה אינה פרי, אלא עשב, כי בניגוד לעצי פרי אין לה גזע של ממש, אלא מעין גבעול שמורכב שכבות שכבות, כמוה כבצל. זו הסיבה שהגזע של עץ הבננה מכונה "גזעול", הלחם מילים בין גזע לגבעול.
מחקמכאן שיש לברך עליה "בורא פרי האדמה".