כך נראית המצבה שהונחה לאחרונה על קברו של חיים וַלְדֶר, סופר הילדים החרדי, ששלח יד בנפשו לאחר שנחשפו פשעיו כסוטה מין, שניצל את מעמדו הרם ופגע בנשים ובילדים.
קריאת נוסח השבחים וההפלגות, המגובב עד זרא, שבחרו בני המשפחה לכתוב על המצבה, מצביעה על הכחשה מוחלטת של המציאות. זה הזכיר לי את שאלתו של הנוסע והביבליוגרף אפרים דיינרד, שתהה: אם כל היהודים שקבורים בבתי הקברות שלנו הם ישרים וצדיקים, היכן קבורים הגנבים והרמאים...
פירות ההדר בשוק רמלה נראים עם עלים טריים כאילו
נקטפו עכשיו.
למטה אפשר לראות את ארגז העלים, מוכן ומזומן לכיסוי הפירות הבאים...
צילום: פיני גורליק
ג. חתונה בחוף אשדוד
הצעות נישואין יש לתאם מראש עם מרינה, ורק בין תשע לאחת!
צילום: צביקה גילדוני
מתברר כי עיריית אשדוד מחמירה מאוד בענייני הצעות נישואין. גם ב'מצודה' של אשדוד לא מוכנים שתציעו נישואין בלי תיאום מראש:
צילום: טל סגל
ד. חירום יציאת
כך משולט אוטובוס אגד בקו 75 בירושלים. מלבד השילוט המשובש הציור עצמו אינו מובן: האם את החלון יש לנפץ במכת אגרוף?
צילום: דובי גולדפלם
ה. חידה למביני עניין
מי מקוראינו יידע לזהות את מיקומה של מצבת הזיכרון הזו?
פתרון מלא יובא במוצאי שבת (אלא אם מישהו מן הקוראים יצליח לפתור זאת קודם לכן).
*
אכן, כפי שכמה קוראים כבר פתרו, מדובר בבית יד לבנים בהוד השרון. הנה התמונות המלאות שמספרות את סיפורו של הגלעד. על סיפורו של השיר 'אדמה-אדמתי' של אלכסנדר פן, ראו ברשימתו של יהודה זיו, 'היכן הן גִבְעוֹת שֵׁיך-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה?', בלוג עונג שבת, 17 בדצמבר 2012.
את הסיפור 'דירה להשכיר' פרסמה לאה גולדברג לראשונה בשנת 1948, ומאז הוא זכה למהדורות רבות שלוו באיורים של טובי המאיירים, להצגות, להקראות ולהלחנות, וכמובן גם לפרודיות.
האיור המוכר ביותר הוא זה של שמואל כץ, שעיטר את מהדורת 1970 שנדפסת מאז ועד היום:
עטיפת הספר בהוצאת ספרית פועלים, 1970. איור: שמואל כץ
פחות מוכרים הם האיורים הנהדרים של הפסלת והציירת שושנה הֵימָן (2009-1923), שליוו את המהדורה הראשונה של הספר שראתה אור בספרית פועלים (ספריית 'חלון') בשנת 1959.
עבודותיה של שושנה הימן זכו למפעל שימור יפה באינטרנט בזכות קבוצת תלמידות של המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים. משם הבאתי כמה מן האיורים של מהדורה נדירה זו:
מאפייה ברמת אביב בחרה לעצמה את השם היפה 'שְׂאוֹר'. שאור היא מילה מקראית ('וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ', שמות, יג 7), שהיום מובנת כ'לחם מחמצת', אבל למה בלועזית Ceor – כה קרתני!
בפנים, לעומת זאת, מתהדר המקום בציטוט יפה מתוך שיר של אלכסנדר פן.
צילומים: איתמר וכסלר
מקור הציטוט הוא כמובן בשיר 'וידוי', שירו הנדפס האחרון של אלכסנדר פן, שפורסם לראשונה בעיתון דבר, ב-10 באפריל 1970:
הבתים הראשונים של 'וידוי', דבר, 10 באפריל 1970
השיר הולחן על ידי סשה ארגוב ומוכר בביצועה של יהודית רביץ (1984):
ד. דיזנגוף ספר
בדיזנגוף סנטר פוזרו, על הקירות ועל הרצפה, ציטוטים מספרים שונים, לא כולם מוכרים מאוד.
הפגנת אחד במאי בחיפה, ראשית שנות החמישים. הכרזה מוחה נגד מלחמת קוריאה, 1953-1950 (ארכיון משמר העמק)
היום אחד במאי. חג הפועלים הנשכח, שפעם, לפני כמה עשורים, היה נוכח כאן לטוב ולרע, ובימינו חלף ועבר כאילו לא היו הדברים מעולם. לזכרו של חג זה נעסוק ב'נֶגֶד!', הפואמה הפוליטית הידועה – אבוי, היום גם היא כבר נשכחה מלב – של אלכסנדר פֶּן (1972-1906), שמוּכרת יותר במילות הפתיחה שלה 'הוא היה אדם פשוט'.
פואמה ארוכה זו נדפסה לראשונה בעיתון הפועלים במפנה (גיליון 3, 26 ביולי 1935) והפכה למעין מניפסט מרכסיסטי ופציפיסטי, שהיה אהוד במיוחד בקרב כל מי שהסוציאליזם, השוויון ואחוות העמים – מה שקוראים היום 'צדק חברתי' – היו נר לרגליו. קטעים מתוכה נלמדו בעל-פה ודוקלמו בפעולות של תנועות הנוער החלוציות, בהפגנות, בשביתות ובטקסים פועליים, ובוודאי במצעדי אחד במאי.
על 'נגד!' כתבה חגית הלפרין (צֶבַע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן, הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 119-116):
פואמה זו תיארה את קשיי חייו של פועל שעובד כל היום ליד המכונה, ואת התפתחות מודעותו החברתית. אולם בהמשכה היא הופכת לפואמה סוציאליסטית-פציפיסטית אנטי מלחמתית. הפועל הופך לחייל במלחמת העולם הראשונה, נעשה לנכה וחוזר עם החלטה נחושה לסרב להילחם בעתיד את מלחמות הקפיטליסטים. הוא קורא לחבריו הפועלים להילחם ולהקריב את חייהם אך ורק למען מלחמות הפועלים ולמען זכויותיהם ... פואמה סיפורית זו נגעה ללבו של קהל הפועלים וזכתה לפרסום נרחב בכל רחבי הארץ. פן קרא אותה שוב ושוב, והיא הייתה כלולה ברפרטואר של קריינים נוספים. את 'נגד' המשיכו לדקלם גם במשך שנות הארבעים והחמישים.
פן, ממשיכה הלפרין וכותבת, יצא בשירו נגד הפציפיזם של שלונסקי ואלתרמן ('אל תתנו להם רובים') והציג פציפיזם מסוג אחר: 'מלחמתו הצודקת של מעמד הפועלים בבורגנות, המנסה לגייס את הפועל למלחמותיה היא'.
הפועל ב'נגד' מזכיר יותר פועל אירופאי באחת מערי החרושת שבאירופה, מאשר פועל ארץ ישראלי במציאות של שנות השלושים. אולם לנוער הארץ ישראלי לא הפריע הדבר. הפואמה זכתה, כאמור, לפופולריות רבה בקרב הצעירים, חברי תנועות הנוער. הם אימצו את הפואמה בחום והזדהו עם תוכנה. ממרחק השנים [1975], ביקר המשורר חיים גורי בחומרה את הדעות המובעות בפואמה. הוא סבר כי פן, שכתב את הפואמה בין שתי מלחמות העולם, לא היטיב לראות את הנולד, ודיבר על 'מלחמה במלחמה', כשכוונתו הייתה למלחמה בקפיטליסטים, במקום לדבר על מלחמה בנאצים ובפשיסטים, שהתחזקו באותן שנים. לדעתו שירים מסוג זה של פן 'היו חלק מהלך-רוח אשר שיתק, למעשה, את הדמוקרטיות המערביות מול גרמניה המזדיינת, מול האימה הנאצית'. על כן לדעתו 'האדם הפשוט' מ'נגד' של פן, מתגלה לאחר שנים כ'טעות נוראה'. 'ספק רומנטיקה מהפכנית ספק שיבוש היסטורי'.
איור: גרשון קניספל
בעיה נוספת התגלתה בשיר. עם כל יפיו ועוצמתו הוא היה ארוך מאוד, וכך הכירו רוב האנשים רק את שני הבתים הראשונים... (בסוף הרשימה תובא היצירה בשלמותה).
שלמה דרורי (דויטשר), איש להקת 'מעין זה' של מתנדבי הבריגדה והמלחין והמבצע הראשון של השיר האלמותי 'את חכי לי ואחזור', חי באחרית ימיו בדיור מוגן בערד (הוא נפטר באוגוסט 2010). בסרטון מצחיק מאוד, שהוקלט בשנת 2009, דרורי בן ה-88, כבר בכסא גלגלים, משעשע את מאזיניו בסיפור על כנס פועלִי, שנערך באחד במאי בחיפה האדומה, ובו אמור היה קַרְיָן מ'המרכז האמנותי בעפולה' לקרוא את הפואמה. אבל הקריָן חלה, ובמקומו התנדבו כמה מן הנוכחים לקרוא בעצמם את השיר. דרורי מחקה את הקריאה בסגנון עדוֹת שונות (רוסי, צרפתי, הונגרי, יקה, גליצאי)...
צחוק צחוק, אבל בעידן שבו האמינו במילים, לשיר הייתה השפעה רבה, ומטבע הדברים בעיקר על אלה שזוהו עם החוגים הקומוניסטיים, שהתייחסו לשירי פן כאל כתבי קודש.
כך סיפר חבר הכנסת והשר לשעבר יאיר צבן (מר"צ) על פגישותיו הראשונות עם פן ועם 'נגד':
מה
היה פן לבני דורי? אתחיל באישי.
עם
פן נפגשתי לראשונה עוד לפני שחגגתי את חגיגת הבר-מצווה שלי. כלומר, לא שפגשתיו אז
פנים אל פנים, אבל, כן, נפגשתי. 'ילד טוב ירושלים' מתארח בבית הדודים
בקיבוץ עין שמר, והדוד, ראוי שאזכיר את שמו, ניומקה זיטלר, לימים בן-אשר, הוא אמן,
איש התיאטרון, מביים, משחק ובעיקר מדקלם, כלומר – קורא שירים, בכשרון רב, יש לומר. ומבין השירים שקרא הציתה את
דמיוני הפואמה 'נגד!', הנפתחת, כזכור, בשורה הידועה: 'הוא היה אדם פשוט'.
אין
צורך לומר: השיר הזה היה שונה מכל מה שהכרתי קודם לכן –הפתוס הסוציאלי, הסטקטו של תיאור עבודת המכונות בבית החרושת, ולבסוף–קריאת הקרב נגד המלחמה:
חברים, הקשיבו בשקט! / אני, חייל ופועל אדום, / ממצה
את כולי במלה אחת: נגד! / נגד
הרצח הזה האיום.
ואל
כל אלה מתחילים להצטרף הסיפורים, ולא פחות מכך –האגדות, על דמותו הססגונית של
אלכסנדר פן. וכך נשביתי בקסמו שנים רבות לפני שהכרתיו.
עוד
ביקור אחד או שניים בעין שמר ואני כבר יודע בעל-פה את 'נגד!'. וברגע
שנתתי את הסכמתי לדקלם את 'נגד' במסיבה של שבט 'מצדה' של
תנועת הצופים בירושלים, חשתי, כי במובן מסויים קשרתי את גורלי בפן ובמה שהוא ייצג
אז.
זה קרה דומני
ב-1943 או 1944. תארו לכם אותי, נער דק גיזרה, כבן 14 או 15, 'ילד טוב
ירושלים', עומד על הבמה, במסיבה של הצופים, בגמנסיה העברית
בירושלים, ומדקלם: 'הוא היה אדם
פשוט / רבבות ישנם כמוהו / רחב הגרם, איש
עמל / יד גסה ומיובלת / לב אדום ונשמה / אם זקנה, אשה פועלת / בת קטנטונת, בן פעוט
/ הוא היה אדם פשוט'. מה עושה שיר מהפכני של פן השמאלן באכסניה הכל-כך לא-שמאלית
של צופי ירושלים?
רק
מי שחי את הימים ההם, ימי עיצומה של מלחמת העולם השנייה, יבין זאת. אלה היו ימים בהם
היינו צמודים למהלכי המלחמה הגדולה, הזזנו סיכות-דגלים על המפות, ליד טוברוק
ואל-עלמיין מכאן, וליד סטלינגרד ומוסקבה מכאן. אלה היו ימים בהם הדבקנו על
לוחות הקיר שלנו את תמונותיהם של מונטגומרי, אייזנהאור ופטון, ולצדם את תמונותיהם של ז'וקוב, וורושילוב, בודיוני וטימושנקו. בפעולות התנועה –תנועת הצופים!–שרנו
בשקיקה את שירי הצבא האדום.
אלה
הם ימים בהם המילה 'סוציאליזם' לא הייתה מגונה ואפילו לא נחשבה
לארכאית. אלה ימים בהם גם נערים ונערות בגילנו ציפו בדריכות לעתיד וחלמו על שלום
עולמי שייכון על חורבות הנאציזם, שאולי גם ירכך במקצת את כאב הפצע הנורא שפערה
בעמנו המלחמה, ואולי-אולי יהיה בעולם החדשגם מקום למדינה משלנו.
על
רקע זה, הייתה פתיחות מסוימת בקרב הצופים הצעירים לקליטתו של פן ו'נגד' שלו כלגיטימיים, גם אם אפשר היהלחוש בהפתעה ספקנית, אולי גם מסתייגת קמעא, מהמסר המהפכני של השיר.
זה
היה המפגש הראשון שלי עם פן. מפגש וירטואלי, אבל רב-משמעות.
והמפגש
השני: איני זוכר אם היה זה ב-1945, שנת סיומה של המלחמה, או ב-1946, שנת המאבק
בבריטים. כבן למשפחה שהייתה רחוקה ממעגלי השמאל לזרמיו, לא הייתי מורגל בחגיגות
האחד במאי. אבל, כאשר קראתי על לוחות המודעות שפן עומד לקרוא משיריו, בעצרת האחד
במאי, היה ברור לי שאני אהיה שם, יהא אשר יהא. והייתי. והוא, פן,עמד שם, על הבמה, גבוה ונישא, זקוף, יפה-תואר,
לבוש ברובשקה, בלוריתו מתנופפת ברוח וידיו מתנופפות ברוח, ברוחו הנלהבת. והוא קרא,
איך לא, את 'נגד'. וזה היה מרטיט. לא אשכח את הסיום:
פשוט
למות? – שטות! / אך
באין מוצא עוד, / הכניפו
הצעד / ועלו
לגרדום / במצעד
אדום. / קצצו
את היד, / אשר
את גרונכם חונקת, / והילחמו
בעד הנגד!
בימים
ההם היה פן בעינינו משורר של שיר אחד כמעט. פן ו'נגד' – חד הם. רק בהמשך נחשפנו לשיריו האחרים.
באותן שנים היה פן חבר ב'חוגים המארכסיסטים'. רק ב-1949, לאחר שנוסדה
מק"י, הצטרף פן לשורותיה.
(תודה ליאיר צבן על הסכמתו לפרסם קטע זה, מתוך דברים שנשא במועדון 'צוותא', 3 ביוני 2001).
והנה דוגמה נוספת, מאוד לא שגרתית, להשפעת השיר.
בשנת 2000 נפטר דוד (סשה) חנין, פעיל קומוניסטי ותיק וממנהיגי מק"י ואחר כך חד"ש. על קברו, מתחת לסמל המגל והפטיש של ברית המועצות, שבצדקת דרכה האמין המנוח כל חייו, נחקקו המילים 'הוא היה אדם פשוט...' בתשובה לשאלתי, אם הרעיון לחקוק מילים אלה על המצבה נכתב בצוואתו של דוד חנין או שמא הייתה זה החלטה של שאיריו, כתב לי בנו, חבר הכנסת ד"ר דב חנין (חד"ש):
אכן, על מצבתו אבא ביקש שנכתוב מילותיו של פן
מ'נגד' – 'הוא היה אדם פשוט'. אבא הלך לעולמו ב-9.5, יום הזכרון לחללי צה"ל – דקות
לפני הצפירה. יום מותו הפגיש בין שני תאריכים סמליים בחייו – יום הניצחון על
הפאשיזם וערב יום העצמאות עליה נלחם (ונפצע) באמונה שישראל תהיה מקום אחר וצודק. בפועל הוא היה מאד רחוק מלהיות אדם פשוט, כפי שתוכל ללמוד גם מהערך עליו בוויקיפדיה.
בני הזוג חנין נקברו בבית העלמין ירקון ליד פתח תקוה
ארבעת הבתים הראשונים של השיר זכו להלחנה על ידי הזמר איתי בלטר. הנה הוא בהקלטה מ-2011:
תודה לדן אלמגור ולגדעון טיקוצקי.
נספח: השיר המלא
הפואמה 'נגד!' נדפסה כאמור לראשונה בשנת 1935, ושוב, בשינויי נוסח, במהדורת שיריו של פן לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ: מבחר שירים (הוצאת 'מדע וחיים', תל אביב 1956, עמ' 300-284). מהדורה זו, שיצאה בחיי פן, לוותה בציורים ובתחריטים מרשימים, שצייר במיוחד גרשון קניספל (2018-1932). קניספל, שגר רוב ימיו בחיפה ובשנותיו האחרונות חי בברזיל, זוהה עם תנועות השמאל והתמחה בעיקר בחיתוכי עץ ובתבליטי קיר.
בעלי התוספות
כפי שהעירה לי רעייתי שרון, הציור של גרשון קניספל שהובא לעיל ('הפורשים אליו ידים, ודוברים בשפת עינים'), מבוסס על צילום מפורסם משנת 1936 של הצלמת האמריקנית הידועה דורותיאה לאנג. הצילום נקרא Migrant Mother (אם נודדת).
אנדרטת הבטון המקורית של אלכסנדר זייד (צילום: יוסף שוייג; באדיבות הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון)
מאת יהודה זיו
אלכסנדר זייד,
חבר ארגון 'השומר', הקים בשעתו את ביתו מעל אתר בית שערים. הוא נרצח מן המארב בשנת 1938, בשובו רכוב
על סוסתו מקבלת השבת בקיבוץ אלונים, שעלה זה עתה על הקרקע כיישוב 'חומה ומגדל' (מייסדיו,
חברי קבוצת 'הרועים',המתינו עת ארוכה בתור להתיישבות: תחילה ישבו בקריית חרושת
הסמוכה וב-1935 עברו לשבת בצד חצר ביתו שלזייד). ב-1939, בעקבות
הרצח, כתב אלכסנדר פֶּן–שהיה אף הוא מיושבי חצר זייד–את שירו הנודע 'אֲדָמָה-אַדְמָתִי'. מרדכי זעיראהלחין אותו והוא מוכר יותר בזכות השורה החוזרת 'עַל גִּבְעוֹת שֵׁיך-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה'. היכן מקומן של אותן גבעות ומה משמעות שמותיהן הערביים?
אלכסנדר פן, לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ, 1956, עמ' 55-54
הבה ניזכר גם בשיר, מפי צמד העופרים:
ב-7 ביולי 1941, ביום השנה השלישי להרצחו של זייד, הוצבה במקום נפילתו אנדרטת בטון מעשה ידי הפסל דוד פּוֹלוּס. זייד נראה בו רוכב על סוסתו, מאהיל את עיניו וצופה על הכרמל המתנשא מימינו,ועל מרחבי העמק הפרושים לרגליו. ליצני האזור גרסו, כי זייד מאהיל על עיניו בשל חריוני היונים שהתגודדו על בלוריתו... פגעי הזמן פגעו בבטון ובשנות השבעים שופץ הפסל וצופה בברונזה בידי אמן המתכת דן זריצקי, ונחנך מחדש בשנת 1979. בשנת 2007 חמדו גנבי מתכות באזור את הפסל ובאישון לילה ניסרו את פרסות הסוסה. משהפכו הגנבים את הפסל על צדו התברר להם כי עשו מקח טעות, ולפיכך הותירוהו שרוע על הארץ והסתלקו משם. על בסיס האירוע ההזוי הזה יצר יפתח חוצב, בשנת 2010, 'קומדיה ציונית' משעשעת מאוד בכיכובם של שלמה בר-אבא ומיכאל הנגבי – חצי טון ברונזה.
כאן אפשר לראות את הסרט המהנה בשלמותו:
נחזור לגבעות שיך-אברֶק ולחרתיה.
רבים מראשוני ההתיישבות העברית החדשה ראו בערביי הארץ את בני
דמותם של אבותינו מימי המקרא, ולפיכך השתדלו לסגל לעצמם את לשונם ומנהגיהם של אלה. על כך יעידו תצלומיהם של אנשי 'השומר', בעלי שפמים עבותים, חבושי 'כאפיות' ו'עקאלים' ולבושי
'עבאיות'!
תמונה קבוצתית של חברי 'השומר', 1909
עד עצם היום הזה רבים המוסיפים להתרפק על שמות המקומות הערביים לשעבר, ככתוב 'על עֲרָבִים בתוכה תלינו כנורותינו' (תהלים, קלז 2)... התרפקות זו נובעת לעתים מבּוּרוּת, משום שמקצת השמות זה מכבר אינם בשימוש בפי בעליהם, אחרים נמסרו מלכתחילה במשובש ובהיגוי שגוי, כדרך
שנשמעו בשעתם לאוזניהם האירופיות של המתיישבים הראשונים, ומקצתם הם שמות ערביים
'מפוברקים', שלא היו ולא נבראו. כך גם צמד
השמות השגויים 'שֵׁיךְ אַבְּרֶק וְחַרְתִיָה'.
דרומית-מזרחית לבית זייד, ממרום רכס הגבעות של בית שעריםהקדומה, נשקף היום פסלו של אלכסנדר זייד. בצדו ניצב מַקָאם (קבר מקודש למוסלמים), אשר יומן הסקר של הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF) ציין אותו בשנת 1881 כך (בתרגום מאנגלית; תוספות שלי בתוך סוגריים מרובעים):
Sheikh Abreik[שַׁיח' אַבְּרֵיכּ, צורת הקטנה
שלأبرَك / 'אַבְּרַכּ' פירושו כורע ברך לתפילה]– כפר קטן, בראש גבעה, עם מַקָאם בדרום הנשקף למרחוק. מים רבים
בדרום ממעיינות שונים (עֻיּוּן אַל-עָפִיֶּה [עינות הבריאות] ואחרים).
הבתים בנויים בעיקרם בוץ, אך ניכרים בהם גם יסודות איתנים יותר. המקום היה פעם אתר
חשוב. הכפר שייך למשפחת סוּרְסוּק [ממנה רכש לימים יהושע חנקין
שטחים נרחבים במערב עמק יזרעאל], אשר סוכן שלה יושב כאן. בצלע הגבעה מִדְרְגֵי
תבואה ומדרום לכפר, במישור, מגדלים כותנה. מספר התושבים כ-150 נפש (גֶרַן [כרך
'הגליל', בספרו 'ארץ הקודש', שראה אור באותה שנה] העריך אותם ב-350), וב-1859
עיבדו 16 פַדָאן [4,200 מ"ר – הוא 'צֶמֶד שָׂדֶה' (שמואל א, יד 14), שטח, אשר צמד שוורים חורש ביום אחד], כלומר, כשבעים דונם (Survey of Western
Palestine (Memoirs), vol. I: Galilee, PEF, London 1881, p. 273)
במפות מחלקת המדידות המנדטורית של ארץ ישראל וברשומותיה
נושא מבנה הקבר את השם 'שֵׁיח'בֻּרַיכּ', שהוא צורת הקטנה של نْرَك(בֻּרַכּ, דהיינו כורע ברך לתפילה). חילוף שמות דומה נתקיים בשעתו בקברו של אַ-שֵֹּיח'
בֻּרַיכּ, שאף הוא נשקף מראש רכס הכורכר אשר מדרום למושבה עתלית.בעל הקרקעות שם,
ארמני איש חיפה, יישב במקום קבוצה מבני עמו, פליטי הטבח שעשו בהם התורכים במולדתם. הכפר הקטן נשא את שמו של אותו קדוש ונתרוקן לאחר מלחמת העצמאות. יושביו עברו
להתגורר בחיפה הסמוכה, והכפר הנטוש זכור לוותיקי עתלית בשם 'שֵּׁיח' אִבְּרַיכּ'.
נחזור לאזור בית שערים. זאב וילנאי קרא למקום (ראו בהמשך) שֵׁיח' אִבְּרֵיק(شيخ أبْرَيق / Sheikh ‘Ibraiq),שהוא צורת הקטנה של 'אִבְּרִיק', דהיינו כד בעל זרבובית. שמו הארמי, 'טָפִיחַ' (בשל חילוף ט/צ בין הארמית לעברית, כמו
'קַיְטָא' / 'קַיִץ'), הוא גלגול 'צַפַּחַת'בלשון המקרא (מלכים א, יז 14) – בת-זוגו השטוחה, המיועדת לנשיאה על המותן. בעקבות הצפחת המקראית נכנס ללקסיקון הפלמ"ח משפט כמו 'אִבְּרִיק שחטף צַ'פְּחָה'... כדי
לשתות מן ה'איבריק' תוחבים את האגודל לתוך ידיתו, לופתים את צווארו בשלוש האצבעות
הבאות – כשהזרת מזדקרת בהדרת חן – וביד פשוטה כלפי מעלה, מעל לראש, מטים את ה'איבריק'
לעבר הפה. באותם ימים רחוקים
בפלמ"ח נסינו לסגל לעצמנו מיומנות 'אַצְלִית'('אצילית, של בן המקום' בערבית; ובלשון ימינו 'אַסְלִית') בהנפת ה'איבריק' אל על; בהפניית
הקילוח, היורד ממרומים, היישר אל תוך הלוע; ובהפעלת הגרגרת, עולה ויורדת בקצב
הנדרש – וכל זאת מבלי שהמים ירטיבו את הפנים עם החולצה...
זיוה ארבל, קצינת הקשר בפלמ"ח, שעליה כתב אברהם חלפי את שיר 'הכד' (צילום: בוריס כרמי)
'אִבְּרִיק' בערבית הוא אף שם כלי הנחושת בעל הזרבובית, המשמש
להרתחת קפה ומכונה גם 'קֻמְקֻם', במלעיל. 'הגשש' פולי, שבמערכון המוכר 'הלו, זה
רדיו?', של דן אלמגור, מבקש לדעת 'איך קוראים בעברית לַצּ'וּפְּצִ'יק של הקומקום', אכן הוגה כהלכה את שמו
המקורי! ודווקא שייקה, 'הלשונאי', שמתקן אותו – 'קודם כל, קומקום במלרע, ולא קומקום במלעיל' – הוא שטועה. במושבה הגרמנית בירושלים, שבה אני מתגורר, ישב בשעתו (1904-1896) 'צייר המזרח' הנודע
גוּסְטַב בַּאוּארֶנְפַיינְד. תחילה שכר דירה בבית 'אֶבֶּנְעֶזֶר', בית הטוחן מַתֶאוּס
פְרַנְק (היום רחוב עמק רפאים 6), ולימים התגורר עם משפחתו בבית
משפחת בְּיֶנְצְלֶהה'טֶמְפְּלֶרִית' (היום רחוב
כרמיה 6). בעת ביקורו של ה'קייזר' וילהלם השני בירושלים (1898) הגישו לו
תושבי 'המושבה' אלבום רישומי צבע, פרי מכחולו של באוארנפיינד, ואלבום זה מוצג עתה
במגדל דוד, בתערוכה מיוחדת המוקדשת לביקורו של ה'קייזר'. מטבע הדברים, ציורי המזרח של באוארנפיינד שופעים אור שמש. כדי להגן על עצמו מפני השמש
הקופחת, שלא היה מורגל אליה בגרמניה מולדתו, נהג באוארנפיינד לחבוש לראשו כובע בעל
שוליים רחבים, אך אלה הסתירו מפניו את הנוף אשר לפניו ולפיכך קיפל את תיתורת הכובע
מלפנים, כעין 'זרבוביתו של הקומקום', ובשל כך זכה מפי יושבי ירושלים בכינוי 'אַבּוּ-קֻמְקֻם', דהיינו בעל הקומקום...
הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית בחיפה, 1893. משמאל: כובעו רחב התיתורת של הצייר, מטהו ותרמילו (אלכס כרמל, 'כאן בארץ שֶׁשָׁמֶיהָ כחולים תמיד...': פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד 1904-1848, אוניברסיטת חיפה-זמורה ביתן, תש"ס)
קנקן הקפה המוכר, שבעזרת הידית הארוכה, הבולטת בצדו, שופתים אותו על גבי גחלי המדורה,מכוּנה בערבית בַּקְרַג. אך כמו הרבה מילים ערביות אחרות, שלכסיקון הפלמ"ח עשה בהן שימוש שגוי, אף הפִינְגָ'אן,'הסובב לו' בשירו הנודע של חיים חפר, אינו אלא הספלון, ממנו לוגמים את הקפה והוא מכונה גם קֻבָּאיָה!
על חילוף השמות שֵׁיח' בֻּרַיכּ / שֵׁיח' אִבְּרֵיק סיפר זאב וילנאי:
בתחום בית שערים ההיסטורית נמצא קבר קדוש
לערבים שהיה נקרא בשם שייך אברייק – וכך נקראה גם בית שערים בקרב הערבים. לפי אחת
האגדות הוא ברק בן אבינועם, אשר יחד עם דבורה הנביאה הנחיל על גדות נחל קישון
ושדות יזרעאל הסמוכים מפלה ניצחת לחיל הרכב הכנעני. הערבים מספרים, כי שייך אברייק
נקרא על שם הכד, בערבית אִבְּרִיק, שהיה תמיד עמו לצרכי רחיצה לפני התפילה.
בקרבת שייך אברייק, בגבול אדמות המושב השכן שדה יעקב, נובע עֵין
אַל-אִצְחַקִיָּה [היום עין יוּדָן] וסביבו בִּיצה טובענית, שנקראה בפי הערבים
בשם: 'אַל-מַטְבַּעָה', 'מקום הטביעה' – אליו היו באים ערבים מקרוב ומרחוק, משקעים
את גופם, לפעמים עד הצוואר, בתוך הבִּיצה ומאמינים, שזו תרופה בדוקה כנגד כל מיני
מחלות. גם נשים עקרות היו באות הנה מתוך תקווה, שהטבילה בבִּיצה תועיל לפתוח את
רחמיהן.
האגדה הערבית מספרת ש'אל-מטבעה', בִּיצת הרפואה, נוצרה בזכותו
של שייך אבריק. הוא היה שכיר יום, שעבד בשדה הקרוב, אולם את רוב זמנו היה מבלה
ברחיצה ובתפילה [חמש פעמים ביום, כדרך המוסלמים]. בראות זאת אדוניו, הלך בסתר ושבר
את כדו, כי אמר בלבו: אם לא יהיו מים בכדו, לא יוכל לרחוץ ולהתפלל – ואז יעבוד ולא
יבטל את זמנו לריק! בבוא הדרוויש [בערבית: אדוק, סגפן] לרחוץ לפני תפילת הצהרים,
ראה את כדו שבור והצטער על שלא יכול היה להתחיל בתפילתו. לפתע, במקום חרסי הכד
השבור, התחילו לנבוע מים זכים – וכך, בזכותו הקדושה, נוצרה 'אל-מטבעה' – בִּיצת
הרפואה (זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, קריית ספר, תשי"ט, אגדה 346, עמ' 670).
ב. אַל-חָארִתִ'יָּה (ألخَارِثِيَة / Al-Harithiya) את השואלים על 'חַרְתִיָה' נוהגים היום להפנות לעבר קריית חרושת. אמנם, הצעת זיהוי זו שגויה, אבל 'בכל זאת יש בה משהו'... כך מספר יומן
סקר ה-PEFעל אותה חַרְתִיָה:
El Harithiyeh – כפרון עלוב, בנוי בוץ, במקום נישא עם רמה פתוחה למזרח, ולרגליו, במערב,
מעיין (עֵין אַל-עֻ'פְר [קרי: אַל-גוּפְר,מעיין
הַגַּפִירִים, או הנוטרים]). בשנת 1859 ציין כאן הקונסול רוֹגֶ'רְס 120 נפש ותריסר פַדָאן [כארבעים דונם] מעובדים. בעקבות דמיון השם הציעו לראות כאן את 'חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִּם'
של ימי קדם (שופטים, ד 2), ומיקומו אף מאשר, לכאורה, השערה זו. גֶרַןזיההאתר
זה כמקום Besara(בית שערים)של יוֹסֶפוּס (חיי יוסף, כד), 'עשרים מילין מִגֶּבַע', שלדעתו הריהי שֵׁיח' אַבְּרֵיכּ (Sheikh Abrayk).
Survey of Western Palestine
(Memoirs), Vol. I: Galilee, PEF, London 1881, p. 270 עם כל הכבוד לחוקר הצרפתי ויקטור גֶרַןולסדרת ספריו החשובים, המסכמים
את מסעותיו ב'ארץ הקודש', קשה להבין מניין נטל את אותו מהלך 'עשרים
מילין מגבע' דווקא בין 'גבעות שיך-אברק וחרתיה' של אלכסנדר פן...
حَارِث (חַארִת')בערבית הוא 'חוֹרֵשׁ' – כינויו של אריס, המעבד את אדמת בעל הקרקעות וחולק
עימו את יבולה. חַארִתִ'יֶּה הריהי, לפיכך, 'אֲרִיסִיָּה', כלומר יישוב של אריסים. מפת PEF(1878,
גיליון
kh/V)מציינת
את אַל-חַארִתִ'יֶּהבצד תלאַל-עַמָאר [ألعَمَار, 'הבנוי, המאוכלס' באותו כפר אריסים], שנמצא מצפון לצומת העמקים
של היום; אך במפות מחלקת המדידות המנדטורית כפר זה כבר איננו מופיע, ואפשר שניטש
בימי מלחמת העולם הראשונה. זכרו נשמר בגשר 'רכבת העמק' על נחל קישון, מדרום לתל, הנושא
במפות מימי המנדט את השם 'גִ'סְר[גשר]אַל-חָארִתִ'יֶּה'. היום
יושב על אדמות אל-חארת'יה קיבוץ שער העמקים, ממזרח לתל אל-עמאר -
הנודע עתה אף בכינוי תל גֶּבַע-שֶׁמֶן,בעקבותזיהויו עם
עיר בשם זה, הנזכרת ברשימת כיבושי פרעה תחותמס השלישי(1479 לפנה"ס).ביום 14 בפברואר 1964 קבעה לו ועדת השמות הממשלתית את השם העברי תל מְעַמֵּר,ההולך
בעקבות צלצול שמו הערבי, אַל-עַמָאר, ואף בעקבות משמעות השם חַארִתִ'יֶּה – שהרי האריס חורש, זורע,
קוצר ומְעַמֵּר, בין היתר, את השיבולים שנקצרו. זה אפוא מקומה של 'חרתיה',הנזכרת בשירו של אלכסנדר פֶּן, ולא במושבה לשעבר קריית חרושת,
שהיום היא חלק מן העיר קריית טבעון. לדברי זאב וילנאי, שם
זה ניתן לה עם ייסודה, באביב 1935, 'לקראת הקמת מפעליחרושתשונים' (אריאל: אנציקלופדיה
לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, 1979, עמ' 7089). אך נראה, כי את השם 'קריית חרושת' הוליד זיהויו של תל אַל-עַמָאר (תל מְעַמֵּר, המרוחק מכאן ארבעה ק"מ בלבד!) עם 'חרושת הגויים'המקראית. לימים משכו החוקרים את ידיהם מזיהוי זה, לאחר שפרופ' בנימין מַיזְלֶר (מַזָּר) הציע לקרוא את האזור המיוער של גבעות אלונים בשם 'חֹרְשֹׁת הַגּוֹיִּם'... חסידי קוז'ניץ ויבלונה, שהקימו בשנת 1925 את היישוב כפר חסידים, התיישבו אף הם בגבעות חרת'יה. אך היכן בדיוק? על כך חלוקות הדעות. יש אומרים כי היה זה לצד קברו של שיך-אברק, במקום שבו ניצב היום פסלו של זייד; יש החושבים כי היה זה באזור גבעות זייד ויש המצפינים את המקום לאזור קרית עמל. בתשובה לשאלתי ענתה לי שולה במברגר, ארכיונאית כפר חסידים, כי אין בארכיון תשובה מוסמכת לשאלה זו, אך בפרק 'אדמת חרתייה', ב'זכרונות סעדיה פז', שראו אור בשנת תשכ"ג בהוצאה פרטית, נכתב כי ראשוני הכפר התיישבו על הגבעה, במקום שהיה בעבר הכפר חרת'יה, והיום הוא מקום הכניסה לקרית עמל. שפרה לשם, מנהלת הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון, כתבה לנו כי אין ספק שחסידי יבלונה התיישבו ב-1925 על גבעות חרתי'ה–קרית עמל וניתן לזהות את המקום המדויק על סמך תמונות שבארכיון. הם קראו ליישוב שלהם 'נחלת יעקב' ולא 'כפר חסידים'. השם כפר חסידים ניתן ליישוב, שהוקם במקום בו הוא שוכן היום, לאחר ש'נחלת יעקב' פורק ומקצת החסידים התחברו עם אנשי הפועל המזרחי, ב-1928 או 1929.
ממזרח לנחל עירון (ואדי עארה), בצד
היישוב קציר, חשף לאחרונה הארכאולוג אדם זרטל אתר קדום בשם 'אַל-אַחְוָאט'–
שדומים לו מצויים באי סרדיניה, מקום מוצאם של ה'שַׁרְדָּנִים' הנמנים בפי המצרים עם 'גויי הים'
של אותה עת. זרטל – שהוא בן עין-שמר, קיבוץ 'השומר הצעיר' – הציע לראות באתר זה את 'חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִּם',
עיר הרכב של צבא סיסרא. ובמבט מחויך, אין בכך כל פלא: כמי שנתחנך על ברכי העיתון 'על המשמר', הפנים
זרטל זה מכבר את ה'לוגו' הנודע שנדפס בראשו – 'לציונות, לסוציאליזם, ל...אַחְוָאט עַמִּים'!
