ואחי שותק: קריאה בשלושה שירים של אָמִיר גִּלְבֹּעַ

אָמֵיר גִּלְבֹּעַ (ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

מאת שלמה הרציג

בעִצומה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, שאת קִצה אנו עדיין לא רואים באופק, ומתוך הכאב והתקווה להשבת החטופים לבתיהם, אפשר אולי למצוא מעט מרפא בהקשבה לקולות מן העבר. נעיין בשלוש דוגמאות מן הבשורה ההומניסטית וממגמת המחאה האנטי-מלחמתית הנוקבת שנמצאות במרחבי שירתו של חתן פרס ישראל לשירה (1982), המשורר אָמיר גִּלְבֹּעַ. בחודש זה (ספטמבר) אנו מציינים 108 שנים להולדתו (1917) של משורר ייחודי זה ו-41 שנים למותו (1984).

שניים משירי הקינה החזקים ביותר בספרות העברית של התקופה הספרותית המכונה 'דור המדינה' (שנות החמישים וראשית השישים) הם פרי עטו של גלבע. השירים 'וְאָחִי שׁוֹתֵק' ו'יִצְחָק' התפרסמו לראשונה בקובץ שִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (הקיבוץ המאוחד, 1953, עמ' 18, 23), וראו אור שוב באסופת שיריו כְּחֻלִים וַאֲדֻמִּים (עם עובד, 1963), שבה קיבץ המשורר מבחר של שירים מוקדמים יחד עם חדשים.

מבחינה תמטית, מבנית ורטורית, רב המשותף על המפריד בין השירים הללו, שגם נדפסו בכּחֻלים ואדֻמים זה ליד זה (עמ' 213-212). הראשון שבהם, 'וְאָחִי שׁוֹתֵק', הוא שיר קינה על נפילת אח במלחמה, שהוא בבירור גם קינה על כלל הנופלים במלחמת השחרור; השני, 'יִצְחָק', הוא קינה על 'רצח אב' בשואה (כל משפחתו של המשורר נרצחה בשואה), שיש בה ביטויי כאב ואימה על רצח העם היהודי בכללו במלחמת העולם השנייה. 

שני השירים כתובים בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ילד; בשניהם הפתיחה היא אופטימית ואידילית, ובשניהם הולכת ומשתלטת בהדרגה האימה על המציאות, והופכת אותה לחלום בלהות מזעזע של דם ורצח; דא עקא, שאחרית החלום, בכל אחד מהשירים, היא למעשה המציאות האמיתית, שמגיעה לשיאה המקאברי בבית האחרון.

השיר בן ארבעת הבתים, 'וְאָחִי שׁוֹתֵק', נכתב מנקודת מבטו של ילד, ונפתח בתמונה של מעין הגשמת חלום עבורו. אחיו הגדול חזר מן השדה בבגד אפור, ובשלב זה עדיין איננו יודעים אם מדובר בשדה חקלאי או בשדה קרב. הילד, החושש שחלומו יתבדה, מתחיל מיד, כדרכם של ילדים, לספור את פצעי אחיו, ואנו, הקוראים, מניחים שאחיו החייל חזר הביתה פצוע וחבוש. הבית הראשון בשיר מסתיים בהיגד, שלכאורה אינו דרמטי: 'וְאָחִי שׁוֹתֵק'. למה שותק? אולי בשל עייפותו, אולי מתוך הלם קרב.

גם בבית השני נמשכת התלהבותו הילדותית של הדובר בשיר, אשר כדרכו של ילד מחטט בכיסי המעיל הצבאי ('סָגִין') של אחיו. הוא שולף מתוכם פריטים אופייניים לחייל השב משדה הקרב: 'וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָבֵשׁ כִּתְמָהּ, / וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ / תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים'. גם בית זה מסתיים באותו היגד, שכעת כבר מתחיל לעורר חשש: 'וְאָחִי שׁוֹתֵק'. 

יצחק רבין ויגאל אלון לבושים סְגִינִים ('שִׁינֶלים'), 1948

התלהבותו של הילד מגיעה לשיאה בבית השלישי, כאשר הוא מתיר את 'הַצְּרוֹר' (כנראה התרמיל) ומוציא מתוכו את חפציו של האח השותק: 'זֵכֶר אַחַר זֵכֶר', והקורא מעלה בדעתו שמא מדובר במזכרות משדה המערכה. בהמשך, בעקבות מציאת אותות ההצטיינות של האח, מריע הילד פעמיים לכבוד אחיו איש החיִל: 'הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר, / הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ! / הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר, / אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!'. המילה 'הַ גִּ בּ וֹ ר' אף היא מודגשת פעמיים (בפיזור אותיות). אלא שסיום הבית כופל גם את שתיקת האח, שעתה היא מבשרת רעות, עד שאפשר לומר בצורה אירונית כי זו 'שתיקה רועמת': 'וְאָחִי שׁוֹתֵק. וְאָחִי שׁוֹתֵק'.

ואז מגיע הבית החותם את השיר, שהוא בן שורה אחת בלבד, ובו ניחתת המהלומה הסופית: 'וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק'. זעקת הדם השפוך עומדת בניגוד משווע לשתיקה המתמשכת של האח, והיא החורצת את גורלו הסופי ואת הידיעה המוחלטת: האח נפל בקרב ושתיקתו היא שתיקת המת. המילים הללו רומזות כמובן לרצח האח הראשון, כפי שמוכר לכל קורא מהתגוללות האל על קין לאחר שרצח את אחיו הבל: 'מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה' (בראשית, ד 10).

עתה מתברר, שהתגלותו של הלוחם לאחיו הצעיר התרחשה בחלום בלבד. למעשה, הדבר נרמז כבר בבית הראשון: 'וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה', ואנו, הקוראים, סירבנו להירמז והעדפנו לפרש את החלום כמטפורה בלבד. כעת, לא ניתן עוד להכחיש את המוות שנוכח בשדה הקרב. וכאשר מגיעים לסיומו המר של השיר, נתבעים הקוראים לחזור ולקרוא בו מחדש ולזהות את רמזי המוות שפיזר המחבר ושאותם אולי החמצנו בקריאה הראשונה: הפצעים והשתיקה המתמשכת; צבעם האדום של הפרגים – רמז בוטה מאז מלחמת העולם הראשונה למוות בשדה הקרב (וראו במאמרו של עמי זהבי, 'הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים', בלוג עונג שבת, 11 באוקטובר 2024); 'הַצְּרוֹר', המרמז לתפילת האשכבה ('תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים'); המונח 'זֵכֶר' המתקשר במוות (זכרו לברכה). לא זו אף זו, ניתן לראות בזעקת הדם השפוך לא רק זעקה של כאב וצער, אלא גם ביטוי של מחאה נוקבת נגד הבזבוז ונגד שפיכות הדמים הנוראה שמביאה המלחמה.

'צִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים'. בול יום הזיכרון, 1952

שירו של גלבע 'ואחי שותק' הולחן בידי יוסף שריג מבית השיטה, שבעצמו נפל במלחמת יום הכיפורים. הנה עוזי מאירי שר, בעיבודו של חיים ברקני:

מבנה דומה יש גם לשיר בן ששת הבתים: 'יִצְחָק', שעצם שמו כרוך בהרמז מקראי לאחד מאבות האומה, שכמעט ונשחט בידי אביו. 

השיר, שכאמור פורסם לראשונה בשִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, נפתח בתמונה ילדותית אידילית המתארת טיול לפנות בוקר של אבא ובן. מבעד לעצי היער מאירה השמש על האב ובנו הפוסעים יד ביד. אלא שכבר בבית השני מתנפצת האידיליה כשלעיני הילד מתגלית תמונת אימים סוריאליסטית: 'כְּבָרָק לָהֲבָה מַאֲכֶלֶת בֵּין הָעֵצִים. / וַאֲנִי יָרֵא כָּל-כָּך אֶת פַּחַד עֵינַי מוּל דָּם עַל הֶעָלִים'. המאכלת שבין העצים מהדהדת כמובן את סיפור עקדת יצחק: 'וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו [...] וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ' (בראשית, כב 6, 10). בבית השלישי זועק הילד המבועת לעזרת אביו, בניסיון נואש לשחזר את סיפור ההצלה המקראי: 'אַבָּא אַבָּא מַהֵר וְהַצִּילָה אֶת יִצְחָק / וְלֹא יֶחְסַר אִישׁ בִּסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם'.

אלא שבבית הרביעי אנו עדים למהפך דרמטי שמחולל המשורר בה'התכתבותו' עם סיפור העקידה המקורי. המועמד לעקידה אינו הבן יצחק אלא האב (ששמו אינו נזכר), שעונה בקול חנוק ובפנים חיוורים: 'זֶה אֲנִי הַנִּשְׁחָט, בְּנִי, / וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. / וְאַבָּא נִסְתַּם קוֹלוֹ. / וּפָנָיו חִוְרִים'. 

בבית החמישי שב ומשמיע הדובר את קולו, הפעם כבוגר: 'וְרָצִיתִי לִצְעוֹק, מְפַרְפֵּר לֹא לְהָאֲמִין / וְקוֹרֵעַ הָעֵינַיִם. / וְנִתְעוֹרַרְתִּי'. מסתבר שהאירוע, שראשיתו אידילית וסופו מזוויע, התרחש בחלומו של המשורר. אך ביקיצה מן החלום אין שמץ נחמה. נהפוך הוא, השיר מסתיים בתזכורת נוראה למציאות קשה: 'וְאָזְלַת-דָּם הָיְתָה יַד יָמִין'.

סיום השיר מעיד אומנם על חלום, אך דא עקא שמאחורי החלום המסויט מסתתרת מציאות איומה ונוראה. המשורר יוצר חיבור בין שחיטתו של האב, לבין התרוקנות הדם מידו הימנית של הבן, זו שאחזה בשמאלו של האב עת טיילו ביער. זו תחושה של חוסר אונים, ומן הסתם מרומז כאן גם הביטוי המקראי 'אָזְלַת יָד' ׁ(דברים, לב 36), של בן סמלי, המייצג את הדור הצעיר בארץ, נוכח אימי השואה. גם כאן השורה החותמת את השיר מרמזת לפסוק המוכר 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי' (תהלים, קלז 5). וחשוב מכך, השיר כולו אינו אלא זעקת מחאה נגד שפיכות הדמים הנוראה ביותר בהיסטוריה האנושית, השואה.

שני השירים שקראנו שיקפו, כל אחד בדרכו, באמצעות חלום מזעזע שאין יקיצה ממנו אל מציאות מנחמת, את מלוא האימה של המלחמה – כל מלחמה – ושל השואה. ממד הקינה על המשפחתיות וְהַעָמִיוּת היהודית-ישראלית שחרבוּ בשואה הוא ברור. אלא שבשולי כל אחד מן השירים מסתמנים לא רק הכאב העצום ותחושת האין אונים, אלא גם מחאה נגד רצח נפשע, ומיניה וביה גם סירוב לנחמה מדומה. נוכחותו המקפיאה של הדם בשני השירים היא הנותנת את הטון בעיצוב המחאה.

לשני השירים הללו נצרף שיר נוסף של גלבע, שאף הוא ראה אור לראשונה ב-1953 בספרו שִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (עמ' 88), ונכלל לימים גם בכְּחֻלִּים וַאֲדֻמִּים (עמ' 268). שיר זה, 'בָּעֲלֶטֶת', שנודע בשל עצמת המחאה החברתית-מוסרית שבו, שונה מאד במבנהו וברטוריקה שלו משני קודמיו, אך מוטיב הדם מחברו אליהם בעבותות של מחאה נחרצת. 

שיר קצרצר ודחוס זה, שאיננו שיר חלום כשני קודמיו, פורסם בראשית ימיה של המדינה. הוא מקבל רובדי משמעות נוספים דווקא בימינו נוכח מגמות של הכחשת מציאות, לא רק אצלנו (תיאוריות קונספירציה על רצח רבין, הכחשת המהפכה המשטרית או הרעב בעזה), אלא בעולם כולו (הכחשת משבר האקלים או כדוריוּת הפלנטות, הכחשת השואה, מגפת קורונה ולאחרונה הכחשת טבח השבעה באוקטובר). דומה כי דווקא כנגד המכחישים את המובן מאליו – המדעי, ההיסטורי והמוסרי – כתב אמיר גלבע את השיר 'בָּעֲלֶטֶת'.

ממד ההתרסה המוסרית שבשיר הוא העיקר שבו. בתקופה של עלטה ערכית המשורר זועק מדם לבו נגד האטימות, קהות החושים והכחשת העוול, שפשטו בחברה הישראלית. השיר קצר וקצבי, מרובה חזרות, תקבולות, ניגודים ופיזור אותיות (השורה האחרונה). הוא מעמיד את המשורר כבעל חוסן מוסרי, המתעקש להיישיר מבט אל מציאות מדממת. הוא אינו מוכן להיכנע לתכתיבים חברתיים של מכחישי מציאוּת למיניהם, המייצגים את העיוורון האנושי. כאשר הם ניצבים מול מעשי עוול ורצח, המסומלים בשיר באמצעות הדם, הם מתחמקים מאחריות ואומרים כי אין זה דם אלא 'צֶבַע'.

השיר 'בָּעֲלֶטֶת' (או, על פי מילותיו הראשונות, 'אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן'), הולחן על ידי חוה אלברשטיין ונכלל באלבום המחאה שלה 'לונדון', שאותו פרסמה בשנת 1989, בימי האינתיפדה הראשונה. היא כמובן גם שרה אותו: 

אם במרומז, בשולי שירי קינה, ואם בדרך המלך של שיר מחאה ישיר ונוקב, אמיר גלבע השמיע קול חברתי-מוסרי צלול ורם, קולו של מי שאינו מוכן לעצום את עיניו נוכח עוול ורצח, ומסרב להכחיש את הדם שנשפך מול עיניו.

_________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: 'השלושה' על מפת הארץ (ב)

מאת אבי בלדי ודוד אסף

החלק הראשון של המאמר, שהובא כאן, עסק בשמות רחובות בישראל הקרואים על שם 'שלושה'. החלק השני עוסק בקיבוצים, במושבים, בגן השלושה ובמצפה השלושה.

א. קיבוץ גבעת השלושה

שלט הכניסה לקיבוץ גבעת השלושה (צילום: אריאל פלמון, ויקימדיה)

קיבוץ גבעת השלושה, השוכן ממזרח לפתח תקוה, נוסד בשנת 1925 ונקרא על שמם של שלושה פועלים מפתח תקוה אשר בימי מלחמת העולם הראשונה הואשמו על ידי השלטונות העות'מנים בריגול. הם נאסרו והועברו לכלא דמשק, שם עונו ונרצחו בשנת 1916. אנדרטה לזכרם, מעשה ידיה של הפסלת בתיה לישנסקי, נמצאת דווקא בקיבוץ אחר, לא רחוק משם – עינת (שהוקם ב-1952, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, על ידי פורשי גבעת השלושה ורמת הכובש).

על לוח הזיכרון באנדרטה 'יד לשלשה' נכתב: 

מבין י"א חברים שהתנדבו בפתח תקוה

מנחם גרויליך  אייזיק מהרינג  שמואל שטרייפלר

אשר מסרו את נפשם בעד כלל הפועלים

נפטרו בכלא בדמשק בשנת ה'תרע"ו – 1916

'יד לשלשה' פסל של בתיה לישנסקי בקיבוץ עינת (צילום: אבישי טייכר; ויקימדיה)

הרקע לסיפור זה הוא סכסוך בין פועלים בפתח תקוה לבין האיכרים שהעסיקו אותם אך לא יכלו לשלם את שכר עבודתם. הפועלים הפגינו ותבעו את משכורתם מחברי 'הוועד החקלאי' שניהל את המושבה. באחד מימי המלחמה דרשו הטורקים להסגיר לידיהם את שומרי המושבה, והוועד ניצל את ההזדמנות כדי להיפרע מהפועלים ומסר את שמותיהם למשטרה. ראשי המרכז החקלאי של פועלי יהודה החליטו למסור לידיהם עשרה אנשים בעלי נתינות אוסטרית בתקווה שהיחס אליהם יהיה טוב יותר. שלושת הפועלים התנדבו למשימה שהסתיימה בעינויים ובמוות בכלא דמשק.

'השלושה' – מגבעת השלושה

רק מעט ידוע על השלושה, מעבר לכך שעלו בגפם מהאימפריה האוסטרו-הונגרית בימי העלייה השנייה – שטרייפלר מווינה ומהרינג מדרוהוביץ. מעט מידע נמצא בספרו של שמעון קושניר, שדות ולב (1962), המוקדש לאברהם הרצפלד. את הפרשה סיכמה יעל שהם, בת גבעת השלושה, ברשימתה '"השלושה" – מגבעת השלושה', שפורסמה באתר הזיכרון של הקיבוץ.

בתחקיר שנעשה בשנת 2017 נמצא שמקום מנוחתו של גרויליך הוא בבית העלמין היהודי בדמשק.

קיבוץ גבעת השלושה, שחוגג השנה מאה שנים להיווסדו, עלה לכותרות ממש באחרונה בשל מיזם גז מעורר מחלוקת של בניית תחנת הכוח 'קסם' בשטחו, שתשפיע על איכות הסביבה ובמיוחד על כפר קאסם השכן, שמקצת בתיו נושקים לתחנה המתוכננת.

ב. קיבוץ עין השלושה 

קיבוץ עין השלושה, שיסדו ב-1950 יוצאי ארצות דרום אמריקה, נמצא בעוטף עזה. שמו מנציח שלושה מחברי הגרעין המייסד שנפלו במלחמת העצמאות (דבורה אפשטיין ויעקב קרוך בקרב על קיבוץ ניצנים, אברהם גלר נפל בשבי ונרצח בידי המצרים ממזרח לקיבוץ רוחמה). בהמשך 'צורף' אליהם גם דוד וולפין, שנרצח בשדות עין השלושה, אך השם כבר לא השתנה.

וולפין שירת בצבא בארגנטינה ועלה בגפו כדי להתנדב במסגרת מתנדבי חו"ל (מח"ל) עם קום המדינה. ב-28 בינואר 1951 יצא למרעה הצאן והותקף בידי מסתננים. משלא שב למשק נפתחו חיפושים אחריו ורק למוחרת נמצאה גופתו מוטלת בשדה. עדר הצאן והרובה האישי של דוד נשדדו ממנו, ועקבות רגליהם היחפות של הרוצחים הובילו לעזה. וולפין היה הקורבן הראשון של הקיבוץ.

מצבתו של דוד וולפין בעין השלושה (משואה: המכון ללימודי השואה)

קיבוץ עין השלושה היה אחד מיעדי חמאס במתקפת שבעה באוקטובר. כמאה מחבלים חדרו לקיבוץ ושלטו בו כשבע שעות כשמולם נאבקו בגבורה רק ארבעה מחברי כיתת הכוננות ועוד כמה מתנדבים שהגיעו מבחוץ. במתקפה נרצחו ארבעה אנשים: רבש"ץ הקיבוץ רם נגבי, ושלוש נשים: מרסל טליה, נועה גלזברג וסילביה מירנסקי. 

בסמליל של הקיבוץ שלושה עצי ברוש (עמוד הפייסבוק של הקיבוץ)

הקיבוץ חזר ועלה לכותרות לאחר נאומו המביך והמקומם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים שערך ב-21 במאי 2025), כאשר טען כי בעין השלושה 'לא קרה כלום' בשבעה באוקטובר. בתגובה מסרה מזכירות הקיבוץ את ההודעה הזאת:

הופתענו והזדעזענו מאי דיוקו הצורם של ראש הממשלה לפיו 'לא קרה כלום בעין השלושה'. מדובר באמירה מקוממת וקשה הפוגעת בזכר הנרצחים והקהילה כולה. בבוקר הקשה ביותר בתולדות המדינה חברי כיתות הכוננות והתושבים עמדו בגבורה אל מול עשרות מחבלים שחדרו לשטח הקיבוץ, כך גם הוצג בתחקיר הצה״לי. במהלך הקרב, נרצחו ארבעה תושבינו האהובים: רמי נגבי ז"ל, נועה גלזברג ז"ל, סילביה מרנסקי ז"ל ומרסל טליה ז"ל. הם לא כלום [...] שנה וחצי אחרי, והעובדות צריכות להיאמר: מדובר באסון הכבד ביותר בתולדות המדינה. ורק ועדת חקירה ממלכתית תוכל לספק את התשובות ולהסביר מה קרה ואיך. בשם המשפחות והקהילה כולה, אנו דורשים לתקן את הנאמר ולכבד את כבודם וזכרם של גיבורינו היקרים. אנו מזמינים את ראש הממשלה נתניהו להגיע לעין השלושה, להיפגש עם הקהילה ולשמוע את הסיפור של קיבוץ עין השלושה.

ג. מושב משמר השלושה

משמר השלושה, יישוב שכבר איננו קיים, נקרא על שם שלושה מתושבי יבנאל הסמוכה, משה זלמן בן-ששון (לונץ), יהודה אליוביץ וגדליהו גלר, שנרצחו ממארב ביום 14 במארס 1937. ביום השלושים למותם הונח היסוד למושב העובדים שנקרא על שמם. לימים הסתפח המושב הקטן ליבנאל, שם נקברו השלושה.

אנדרטה לשלושת הנופלים במשמר השלושה (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

ד. גן השלושה (סאח'נה)

'גן השלושה' על בול דואר ישראל, 1972 (התאחדות בולאי ישראל)

גן השלושה, המוכר יותר בשמו הערבי סָאחְ'נֶה, עלה לכותרות לאחרונה מסיבה מיוחדת: רשות הטבע והגנים הודיעה בשער בת רבים כי מכאן ואילך לא תאפשר עוד הבערת מנגלים והפעלת מוזיקה במרחב הגן. אש המנגלים וריח הבשר הצלוי, אשר זוהו במשך שנים רבות עם המקום וגרמו לרבים להדיר את רגליהם משם, ייחסכו אפוא מן המבקרים. 

אבל מי הם השלושה שהגן נקרא על שמם?

אלו הם חיים שטורמן, אהרן אטקין ודוד מוסינזון, שנהרגו ב-14 בספטמבר 1938 כאשר עלו עם מכוניתם על מוקש שהוסתר בחבית זפת, כשישה קילומטרים מדרום לבית שאן. השלושה סיירו בעמק בית שאן בימי 'חומה ומגדל' כדי לאתר מקום מתאים להקמת קיבוץ חדש.

מימין לשמאל: שטורמן, אטקין ומוסנזון, זמן קצר לפני שעלה רכבם על מוקש (פייסבוק: הפוסט של הסחנה) 

שלושתם זכו להנצחות נוספות, בייחוד חיים שטורמן, איש העלייה השנייה ומראשי 'השומר', שקיבוץ מעוז חיים ומוזיאון 'בית חיים שטורמן' בקיבוץ עין חרוד (מאוחד) נקראו על שמו. משפחת שטורמן שילמה מחיר כבד על תקומת ישראל: משה שטורמן, בנו של חיים, נהרג במלחמת העצמאות; נכדו חיים שטורמן (שנקרא על שמו) נהרג בפשיטה על האי גרין, ונכד נוסף, אמיר ברין, נהרג במלחמת ההתשה.

אהרן אטקין, איש קבוצת גבע, הניח אחריו אישה ושלושה בנים. גם משפחתו שילמה לימים מחיר כבד. בנו הצעיר, דוד איתיאל, ממייסדי קיבוץ יוטבתה, נפצע קשה במלחמת יום כיפור בקרבות ממערב לתעלת סואץ. הוא מת מפצעיו כשבוע לאחר מכן.

ד"ר דוד מוסינזון , בנו של ד"ר בן-ציון מוסינזון, ממייסדי אחוזת בית ומנהלה של הגימנסיה הרצליה, היה וטרינר מקצועי שבאותה עת השתקע בעפולה והיה הווטרינר האזורי של עמק יזרעאל. מוסינזון נקבר בנחלת יצחק בתל אביב.

'כיכר דוד' בעפולה, לזכרם של דוד מוסינזון תושב העיר ושני חבריו (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

גם במרכז הכפרי ביכורה, כשישה ק"מ מדרום לבית שאן, במקום שבו נפלו השלושה, הוקמה פינת זיכרון ייחודית:

'נופלים ההולכים ראשונה', האנדרטה בביכורה לזכר השלושה  (צילום: מיכל פריימן, ויקימדיה)

בשכונת 'מול היקב' בזכרון יעקב קיים גם כן רחוב השלושה. לירון פוגל, מנהלת ארכיון המושבה, שלחה לנו צילום של פרוטוקול ועדת השמות במושבה הוותיקה וממנו עולה כי 'השלושה' הם אכן שלושת הנופלים בעמק בית שאן.

ה. מצפה השלושה

שלט זיכרון על מגדל השלושה (ארץ זוכרת יושביה)

לא רחוק מגן השלושה, סמוך לקיבוץ ניר דוד, נמצא מצפה השלושה. זהו אתר הנצחה לשלושה שומרים מקיבוצי עמק בית שאן המערבי: יהודה פפו מקיבוץ מסילות, מאקס הלר ובנימין מלצקי מקיבוץ ניר דוד (שנקרא אז תל עמל). השלושה נרצחו ב-3 בדצמבר 1938 בידי חברי כנופְיה ערבית שנודעה בשם אבו-דורה.

על תל שׂוֹכֹה הסמוך לניר דוד – תל עתיק שלא נחפר מעולם – הוקם מגדל שמירה מבטון ובו שלוש קומות, והוא נקרא על שמם של הנופלים.

מצפה השלושה (צילום: GorALexeY, ויקימדיה)

עוד על מגדל השלושה ועל הקרבות שהתחוללו סביבו ראו בבלוג של ברק מאייר, 'מקומות שהזמן שכח'.

ו. קיבוץ רהיטי השלושה

ונסיים חלק זה בקוריוז מבדח שתועד בבלוג עונג שבת, 'קיבוץ חדש בישראל: קיבוץ רהיטי השלושה', 12 ביוני 2019. וכך נכתב שם:

קיבוץ חדש עלה על הקרקע ושמו 'קיבוץ השלושה'.

היכן הוא בדיוק נמצא? לבעלי החנות 'רהיטי קיבוץ השלושה' ברחוב האומן בירושלים (ובעוד מקומות בארץ) פתרונים...

צילום: דוד אסף

 

לא תאמינו, אבל מתברר שלקיבוץ השלושה יש קיבוץ תאום (אולי על דרך 'איחוד' ו'מאוחד'?) ושמו קיבוץ רהיטי השלושה...

 

_______________________________________ 

אבי בלדי הוא עורך דין ומורה דרך abvrio@gmail.com 

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: 'השלושה' על מפת הארץ (א)

אירוע לזכרם של שלושה מבני ראשון לציון שנהרגו בפיגוע אוטובוס בכפר דרום, 1995 (אתר העירייה)
לזכרם הוקם בעיר גם 'גן השלושה'

מאת אבי בלדי ודוד אסף

במאמרה 'הנצחה מספרית ושִׁיוּם העבר: זיכרון ושכחה במרחב הציבורי בישראל', שנדפס בספר שמות מקומות וזהות מרחבית בישראל-פלסטין (רסלינג, 2018), כתבה חוקרת הזיכרון הישראלי יעל זרובבל: 'ההנצחה המספרית כרוכה בתהליך קנוניזציה שמעניק למספר משמעות סמלית מוגדרת, המעצבת אותו מחדש כייצוג קולקטיבי של קבוצה מסוימת וידועה [... היא] משתמשת בסמל מתמטי מופשט על מנת לזהות את הקבוצה המונצחת' (עמ' 192). בהמשך ציינה זרובבל, כי ראשיתה של ההנצחה המספרית נעוצה במושגים כמו 'שלושת האבות', 'ארבע אמהות', 'עשרת הרוגי מלכות' או 'שנים עשר השליחים', וגם בעלייה הדרמטית בהנצחת נופלים לאחר מלחמת העולם הראשונה ('גרסה חילונית של מות קדושים').

זרובבל גם הצביעה על ריבוי ההנצחה המספרית הקטנה ('השניים', 'השלושה' ו'הארבעה'), אשר לרוב קשורה לאירועים מקומיים. שמות אלה מופיעים ברשויות מקומיות שונות בישראל ולא תמיד נלווה להם הסבר שמאפשר להבין את הרקע ההיסטורי של השם. אירועי השבעה באוקטובר והיקפי הטבח בקיבוצים, במושבים ובערים, מציפים שאלות חדשות על הנצחה וזיכרון. אנדרטאות זמניות רבות הוקמו במרחב עוטף עזה והן מנציחות את מקום נפילתם של חיילים, שוטרים ואזרחים שנקלעו לתופת, אולי מתוך תקווה שאלה יהפכו עם הזמן לנקודות הנצחה קבועות וימשיכו להדהד את זיכרון הנופלים וגבורת הלוחמים.

לפני כמה שנים התפרסמה בבלוג עונג שבת רשימתו של אבי בלדי, הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ? 'השניים' ברחובות ישראל' (25 בנובמבר 2022), ובה תוארו רחובות ואתרי הנצחה הקשורים ב'שניים', שרובם מנציחים נופלים מקומיים או כאלה שהגורל זימן אותם יחד. הפעם נתחקה אחרי 'שלושה' ונדון מעט בסיפורים שמאחוריהם. כמתבקש, ובעיקר בשל ריבוי החומר, יחולק מאמר זה לשלושה: החלק הראשון יעסוק ברחובות בערי ישראל הקרויים על שם שלושה; החלק השני יעסוק בקיבוצים ובמושבים, בגנים ובמצפים; השלישי – בגשרים, בכיכרות, בחורשות ובשאר אתרי זיכרון. 

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים (משלי, ל 18)

א. רחוב השלושה בתל אביב

בשכונת יד אליהו שבמזרח תל אביב נמצא רחוב השלושה, אך לאורך הרחוב אין ולוּ שלט הסבר אחד על פשר השם.

צילום: איתמר לויתן

הרחוב נקרא על שם שלושה קצינים מגדוד 2 של חטיבת קרייתי שנפלו במלחמת העצמאות. וזה סיפורם: לאחר כניסתה לתוקף של 'ההפוגה השנייה', קיבלה חטיבת קרייתי, אשר השתתפה עד אז בקרבות 'עשרת הימים', את האחריות להחזקתם של כמה משלטים באזור הכפר הערבי הנטוש ג'ימזו. ב-20 ביולי 1948 ערכו ישראל שחורי (יליד 1913) מפקד מרחב תל אביב והקצינים יחזקאל בן דוד (פוגץ') ואלכסנדר (שׁוּרָה) אשרוביץ, סיור ממונע לצורך הקמת משלטים חדשים. רכבם עלה על מוקש נגד טנקים ושלושתם נהרגו במקום. 

ישראל שחורי במדים (ויקיפדיה)

שחורי הועלה לדרגת סא"ל ונקבר יחד עם בן דוד בבית הקברות נחלת יצחק, מקום קבורתם של כאלף חללים ממלחמת העצמאות. על שמו של שחורי נקראה המעברה 'מחנה ישראל', סמוך ללוד, מזרחית למקום נפילתו; על שם יחזקאל בן דוד, נקרא הגשר מעל נחל איילון בכביש 412. אלכסנדר (שורה) אשרוביץ, שהיה מזכיר קיבוץ גבעת ברנר ושם הובא למנוחת עולמים, הונצח בשמו של מחנה שׁוּרָה הסמוך, אשר התפרסם כמפקדת זיהוי גופות החללים ממתקפת השבעה באוקטובר. שלושתם הונצחו גם בערים נוספות כמו בת ים. 

אנדרטת זיכרון למפקדי ההגנה באזור תל אביב, סמוך למושב גמזו (צילום: ישראל שחורי, ויקימדיה)

כתובת הזיכרון שנשחקה וחודשה (יזכור)

בתל אביב יש אנדרטת זיכרון לשלושה לוחמים נוספים, אשר נפלו בתש"ח (5 בדצמבר 1947ׂ) בקרב על שכונת התקווה שבמזרח תל אביב: נסים עזיז, מיכאל (מיכה) פישר ויעקב שיף. פישר, בן יחיד, נהרג מאש חיילים בריטים, כאשר ניסה לחלץ את שני הלוחמים הפצועים.

לוח זיכרון בשכונת התקווה (יזכור)

מימין לשמאל: מיכה פישר, נסים עזיז, יעקב שיף (יזכור)

'כיכר השלושה', לזכרם, ממוקמת משום מה דווקא בקצה רחוב ויצמן שבצפון תל אביב, סמוך לירקון.

צילום: אבישי טייכר (ויקימדיה)

 

ב. רחוב השלושה בבני ברק

מעריב, 12 בדצמבר 1986

שמו של רחוב השלושה, רחוב קטן ונידח בבני ברק, נדון בישיבה של הכנסת, ב-28 באוקטובר 1986. הוא זכה לכבוד זה בשל קומבינה שביקשה העירייה לערוך: להחליף את שם הרחוב ולקרוא לו על שמו של 'החשב סופר' (הרב אברהם שמואל בנימין סופר, שהיה חבר מועצת גדולי התורה).

על פי פרוטוקול הדיון, שאלה ח"כ גאולה כהן מסיעת התחיה את שר הפנים:

נוכח החלפת שמות רחובות בבני ברק, הנושאים את שמות חללי צה"ל קדושי האומה, והפגיעה במשפחותיהם ובמשפחות כל עם ישראל, אודה לך אם תשיבני: 

‎1. מה בדעתך לעשות כדי לתקן את המעוות ולהחזיר לרחובות אלה את שמותיהם של חללי צה"ל?

‎2. מה בדעתך לעשות כדי להעמיד במקומם את האחראים למעשה הזה?

ושר הפנים הרב יצחק פרץ (ש"ס) השיב: 

בראשית דברי אני מוצא לנכון לציין שהנושא הנדון היום הוא בעל רגישות מיוחדת, ועל כן אופן הטיפול בו חייב להיות נגזר מרגישות זאת. כרב וכשר בישראל אני רוצה להדגיש את החשיבות הרבה הקיימת בהנצחת זכרם של קדושי ישראל, אשר מסרו נפשם על הגנת העם והארץ. זכרם של חללי צה"ל קדוש בעיני כל חלקי האומה [...] לכן, מחובתנו להנציח את זכרם לא רק בלבבות ובנפשות אלא גם באתרים שונים, כדי שזכרם לא יסוף מקרבנו ולמען יסופר לדורות הבאים [...] לגופו של עניין: עיריית בני ברק לא ביטלה את שמות הרחובות שבהם מדובר. רחוב 'השלושה' הוא בעל עיקול טבעי היוצר למעשה שני רחובות. חלקו האחד של הרחוב נשאר גם עכשיו באותו שם שהיה לפני כן, בשם רחוב 'השלושה', ואילו חלקו השני, מעבר לעיקול, נקרא רחוב 'חשב סופר'. רחוב 'מבצע קדש' חולק לשניים לאחר פטירתו של דוד בן-גוריון. בחלקו האחד נשאר בשמו רחוב 'מבצע קדש', ואילו חלקו האחר נקרא עד לאחרונה בשם רחוב 'דוד בן-גוריון'. עם שינוי שמו של רחוב 'מודיעין' העובר בתחום שיפוטה של בני ברק לרחוב 'בן-גוריון' שונה שמו של רחוב 'בן-גוריון' הקודם לרחוב על שם הבאבא סאלי. 

מבולבלים? גם אנחנו... 

גם וגם... 'רחוב חשב סופר (השלושה)' (צילום: יוחנן פלוטקין)

אז את מי בעצם מנציח רחוב השלושה בבני ברק? 

בשילוט העירוני ברחוב אין מילת הסבר, וכפי שראינו בדבריו של מזכיר העירייה, בקטע העיתון שהובא לעיל, 'איש לא ידע מי הם השלושה'... באותה כתבה צוין כי אחד מן השלושה היה פנחס גלברט, ימאי ארץ-ישראלי ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ומקום קבורתו לא נודע (הוא מצא את מותו באונייה ארינפורה, שב-1 במאי 1943 ספגה פגיעה ישירה של מטוס גרמני והוטבעה. עמה ירדו למצולות 139 חיילים ארץ-ישראלים ששירתו בצבא הבריטי).

השלט המקורי ברחוב השלושה (הצילום באדיבות דורית ברק, חוקרת תולדות בני ברק)

יהושע לביא, מורה דרך יליד בני ברק, הפנה אותנו לוויכוח נושן בקבוצת הפייסבוק הפרטית 'זכרונות ילדות בני ברק' ומשם מתברר כי לא רק שמדובר בשלושה חללים ממלחמת העולם השנייה, אלא ששלושתם – פנחס גלברט, צבי טורק וצבי שיפר – גם היו בני אותו רחוב!

בשלט זיכרון שנקבע ברחוב ביוזמה פרטית, בתגובה על הקומבינה של העירייה, נכתב:

רחוב השלושה 

נקרא ב-1.4.46 על שמם של צבי שיפר פנחס גלברט וצבי טורק הי"ד

השלושה היו חיילי יחידה עברית להובלה 462 בצבא הבריטי

הם נספו בים התיכון יחד עם 140 מחיילי הפלוגה בדרכם לזירת הקרבות באירופה, 

כאשר אונייתם טובעה על ידי הנאצים בכ"ז בניסן תש"ד, 1.5.43.

השלושה שחיו ברחוב זה, לא זכו להגיע לקבר ישראל

יהי זכרם ברוך

שלט הזיכרון הפרטי ברחוב השלושה (צילום: יוחנן פלוטקין)

באותה קבוצת דיון התברר גם, כי אביו של אחד הנופלים כעס כל כך על שינוי שם הרחוב ותלה שלט עצמאי שבו נכתב: 'רחוב השלושה: מעתה ועד עולם'...

שלט הנצחה לנופלים בני העיר בבית הכנסת הגדול של בני ברק במלחמת השחרור ובמבצע סיני
שמות 'השלושה', שנפלו ב-1943, לא צוינו כאן (צילום: יהושע לביא)

אגב בבני ברק גם רחוב ייחודי שקשור לשלושה: רחוב שלוש השעות.

צילום: יוחנן פלוטקין

לא תנחשו במה מדובר...

הכוונה למבצע מוקד, מכת הפתיחה שהחלה את מלחמת ששת הימים בתקיפות פתע על שדות התעופה של מצרים, שבהן הושמד חיל האוויר המצרי (מספר השעות לא כל כך מדויק, אבל העיקר הכוונה).

ג. רחוב השלושה בִּיהוּד

רחוב השלושה, יהוד (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

רחוב השלושה ביהוד מנציח פיגוע אכזרי שהתרחש ב-12 באוקטובר 1953 ובו נרצחו סוזאן קניאס בת 39, ושני ילדיה הקטנים בנימין ושושנה, בחדירה של חוליית מחבלים פלסטינים, שבאותם ימים נקראו מסתננים או 'פדאיון'. הם חדרו ליישוב, השליכו רימון מבעד לחלון והרגו את האם וילדיה. ילד נוסף נפצע קשה ומת לאחר שלוש שנים. על השילוט נזכר רק שמם הפרטי של הנרצחים ושם המשפחה קניאס נשמט. 

סוזן קניאס (אתר לעד)

מעריב, 13 באוקטובר 1953

פיגוע מזעזע זה הוביל לפעולת התגמול הצה"לית בכפר קיביה. תוצאותיה הקשות – הרג של כשישים כפריים, כולל נשים וילדים, והרס של כ-45 בתים – העלו על סדר היום המשפטי והציבורי, בארץ ובעולם, סוגיות של ערכים, טוהר הנשק ונקמה. שמה הרשמי של פעולת קיביה היה 'מבצע שושנה', על שם סוזן קניאס.

שני ילדי המשפחה שניצלו התקשו להמשיך בשגרת חייהם גם עשרות שנים לאחר הפיגוע, כפי שעולה מכתבתו של אביחי בקר 'ילדי קניאס', שפורסמה בעיתון הארץ בשנת 2003.

ד. רחוב שלושת בני עין חרוד בבאר שבע

צילומים: יעל בר

בעיר העתיקה בבאר שבע יש רחוב ושמו 'שלושת בני עין חרוד' – מי הם, ומדוע התגלגלו לבאר שבע?

מדובר בשלושה חברי קיבוץ עין חרוד, לוחמים בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, שנפלו על משמרתם בנגב אך באירועים נפרדים.

משה אלברט יצהר אומנם נולד בקייב (אז בברית המועצות) וגדל בנהלל אך את ביתו הקים בעין חרוד. בימי מלחמת העצמאות הוצב במצפה בית אשל ושימש מפקד הפלוגה שהגנה על הנקודות המבודדות בנגב. בי"א באייר תש"ח (20 במאי 1948) נהרג משה בהפגזה מכיוון באר שבע הערבית. הוא נקבר בבית אשל וכעבור שנה נקבר שוב בעין חרוד.  

משה אלברט

נמרוד לויטה, בן עין חרוד, סמג"ד בפלמ"ח, נהרג לאחר סיומה של מלחמת העצמאות כשרכבו עלה על מוקש בדרך לבית גוברין. הוא נקבר בעין חרוד. לאחר מותו ראה אור לקט ממכתביו: בעלות ימיו: אגרות ורשומות (הקיבוץ המאוחד, תשי"ט).

משמאל: נמרוד לויטה (פלמ"ח בפייסבוק)

לזכרו של נמרוד לויטה הוקמו מצפור, חורשה ואנדרטה בגלבוע.

הלל לביא, בנו של שלמה לביא, מדמויות המופת של העלייה השנייה וממנהיגי מפא"י והתנועה הקיבוצית, ליווה שיירות אספקה לכפר דרום. ביום השני להפוגה הראשונה פתחו המצרים באש על השיירה והלל שנפצע מת כעבור כמה ימים. גם הוא נקבר תחילה בכפר דרום וביום השנה למותו הועבר לקבורה בקיבוצו עין חרוד. אחיו הבכור ירובעל נפל כמה חודשים קודם לכן בקרבות באזור הגלבוע.

ירובעל, אילנה והלל לביא

סיפורה המופלא של משפחת לביא מובא בסרטו של עפר מדניקוב:

ה. רחוב השלושה בבית שמש

חנוכת רחוב השלושה בבית שמש, 2021 (דוברות העירייה)

רחוב השלושה בשכונת נווה שמיר בבית שמש נקרא על שם שלושת הנערים נפתלי פרנקל, איל יפרח וגיל-עד שָׁעֶר, שנחטפו בידי מחבלי חמאס באזור גוש עציון ונרצחו ב-12 ביוני 2014. ככל הנראה, במקור נועד הרחוב להיות קרוי על שם שלושת בני משפחת רמון (אילן, רונה ואסף רמון), אך אישור המשפחה התמהמה. הדבר הוביל למעין סערה בקואליציה של ראשת העירייה דאז עליזה בלוך, שכן האישור לשינוי לא עבר במועצת העירייה כנדרש.

*

ככל הידוע לנו, בארץ יש לפחות עוד שלושה רחובות הקרויים 'השלושה'. 'רחוב השלושה' בזכרון יעקב קשור ככל הנראה בשלושה שנפלו בעמק בית שאן ב-1938 וסיפורם יובא בחלק הבא, כשנעסוק ב'גן השלושה' (סח'נה), אך יש הגורסים כי רחוב זה קשור באסון טביעת אוניית השלושה, שסיפורה יבוא בחלק השלישי של הרשימה.

רחוב השלושה בזכרון יעקב (אתר זיכרון לסימה כפרי)

ביישוב רמת צבי יש 'סמטת השלושה', אך לא הצלחנו לאתר מידע עליה, והוא הדין ברחוב השלושה במושב זיתן. נשמח אם מי מן הקוראים ישכיל אותנו על רחובות אלה וימציא לנו תמונות שלהם.

כאמור רשימה זו עסקה רק ברחובות ולא באתרי זיכרון אחרים על שם 'שלושה' – אלה יובאו בשני החלקים הבאים שיתפרסמו בשבועות הקרובים.

_______________________________________ 

אבי בלדי הוא עורך דין ומורה דרך abvrio@gmail.com 

דוד אסף הוא עורך בלוג עונג שבת dassaf@tauex.tau.ac.il