מִשׁוּט בארץ: שישה עצים, עץ לשימור, היזהרו מהמלגזה, מחסום הרמטי

א. שישה עצים, חמישה מזגנים ומכולה אחת

צילומים: איתמר לויתן

בית הכנסת הגדול של שיכון הוותיקים בחולון נמצא ברחוב העליה השניה 37 (כך כתוב על הקיר). לעומת זאת, בשלט הרשמי של הרחוב כתוב 'העלייה השניה'.

אומנם צריך לכתוב בכתיב מלא ותקני 'העלייה השנייה' (והתעתיק הלטיני הוא בכלל משובש וצריך להיות: HaAliya HaShniya), אבל מילא – זה לא הדבר הכי גרוע בשלט. תראו את ההסבר הטיפשי והילדותי למונח ההיסטורי הטעון, הרגשי והגדוש כל כך 'העלייה השנייה'...

אין משהו מיוחד ויוצא דופן בבית הכנסת, למעט החזית שלו שלמרגלותיה נשתלו שישה עצי ברוש, 'לזכר 6 מיליון היהודים שנספו בשואה'.

אבל כשמסתכלים על החזית הזאת בזווית ישרה מתקבלת תמונה כל כך ישראלית... 

ראו איזו תערובת ביזארית של עצי הברוש והמדחסים (או המעבים) המכוערים של מערכת מיזוג האוויר, שהוצמדו לקיר היזכור הלבן בדיסהרמוניה מזעזעת ובחוסר אסתטיקה. אכן, חסר רק מדחס נוסף על החמישה שכבר נמצאים כדי שגם הם 'יתכתבו' עם ששת המיליונים... לשמחת העין יש מכולת אשפה שמשלימה את המחזה הקקופוני.

איתמר וכסלר, ששיתפתי אותו בתמונה, 'סידר' את המציאות עבורנו: הוסיף עוד מזגן ותיקן את הכתובת...

ב. עץ לשימור

ומששת העצים לעץ אחד, וגם הוא, אַלְלַי, כבר איננו...

צילום: שייקה מגן

רחוב דניאל ינובסקי שבשכונת תלפיות, המקביל לטיילת ארמון הנציב (הנוף היפה בארץ), הוא עכשיו קורבן לעבודות בנייה ופיתוח מיותרות, שעוד תהיינה בכייה לדורות. 

העצים כבר נכרתו מזמן, והקבלנים העמידו גדרות שמן הסתם כבר שימשו אותם קודם במקום אחר. כנראה שכחו להוריד את השלט שהיה בבחינת 'אמת לשעתה' ונכון למקומו הקודם.

ג. לא בליקוי חמה ולא במלחמה!

צילום: טל סגל

פולקלור החניה (או אי-חניה) ממשיך לספק למדורנו רגעים קומיים. הנה שלט עם איכויות ליריות שהוצב ברחוב עציון גבר (ליד אצטדיון בלומפילד).  

הבה נאמר שאני לא הייתי מעז לחנות שם...

ד. מחסום הרמטי

צילום: יאיר פז

שלושה כיסאות. אחד גבוה ושניים קטנים. כך נראה ביום העצמאות האחרון המחסום בכביש הכניסה לחלחול. גבעת חלפון זה כאן.

חסידי אומות העולם הארמנים

צילום: יעל שילה

מאת רות כהנוב

לרגל יום השואה ועל רקע ההתנכלויות החוזרות ונשנות לנוצרים בעיר העתיקה של ירושלים, בעיקר לארמנים שרובע מגוריהם שוכן על הדרך לרובע היהודי ולכותל, יזמה מִנהלת הקו החם ומרכז הנתונים לחופש דת, בשיתוף עם מתנדבי הקו, תערוכה על ארמנים שהוכרו כחסידי אומות העולם .

התערוכה, שהוצגה בסמינר הארמני ברחוב הפטריארכיה הארמנית בעיר העתיקה, מספרת את סיפורם של תשעה ארמנים (מתוך עשרים וארבעה), שעל רקע ההיסטוריה הטרגית של עמם בחרו להציל יהודים בימי השואה תוך נטילת סיכון ממשי לחייהם ולחיי בני משפחותיהם. לצערנו, תערוכה חשובה זו הוצגה באופן חד-פעמי רק ביום השואה, אך אולי בעתיד תתאפשר שוב פתיחתה לציבור הרחב.  

בתערוכה גם הוצג הספר ארבעים הימים של מוסה דאג, רומן היסטורי שכתב הסופר והמשורר היהודי-האוסטרי פרנץ ורפל ב-1933. ספר זה, שגם תורגם פעמיים לעברית, מבוסס על אירועים שקרו במוסה דאג ובכפרים שבסביבתו בשנת 1915. 'מוסה דאג' אינו שם של אדם אלא שם הר – הר משה – שעליו התבצרו כ-5,000 ארמנים שהשלטונות הטורקיים ניסו לגרשם מכפריהם הסמוכים. הלוחמים הארמנים נאבקו במשך כארבעים יום במצור שהטיל עליהם הצבא הטורקי, ורובם חולצו לבסוף. אירועי מוסה דאג, שמזכירים קצת את לוחמי מצדה שלנו, הפכו מכוננים בהיסטוריה הארמנית החדשה. 

תרגום צבי ארד, עם עובד, 1979

על פי כמה עדויות הספר היה פופולרי ביותר בקרב מורדי הגטאות והפרטיזנים ביערות, וגם על לוחמי דור תש"ח ומארגני ההעפלה, אלה גם אלה שאבו ממנו השראה למאבק לאומי הרואי. כך למשל כתבה לימים הפרטיזנית חייקה גרוסמן, כי 'רצח הארמנים לעיני כל העולם הזכיר לנו את גורלנו [...] הארמנים הורעבו, עונו למוות, נורו והוטבעו אל מול אדישות העולם'.

התערוכה הצנועה עוררה התרגשות וגאווה בקרב תושבי העיר הארמנים, שמקצתם לא הכירו את סיפורי הגבורה והאנושיות האלה. מאות מבקרים ביקרו בתערוכה, ביניהם גם תושבי הרובע היהודי, עוברי אורח מזדמנים, אנשי דת נוצרים ונציגים מעיריית ירושלים. 

הנה כמה תמונות של המבקרים בתערוכה (הצילומים הם שלי):

יסכה הרני מיוזמות התערוכה והרוח החיה שמאחוריה בשיחה עם נזירים שבאו לבקר

שגריר לא-תושב של ישראל לארמניה יואל ליאון (במרכז) ולימינו עורך הדין נלבנדיאן קיבורק

צולאג מומג'יאן, קונסול הכבוד של ארמניה בישראל

כותבת הרשימה עם איש דת ארמני (צילום: יעל שילה)

*

כבכל שנה, ב-24 באפריל יחול יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שבו נספו בשנים 1915 עד 1923 בין מיליון למיליון וחצי ארמנים. טקס דתי יתקיים בשעה תשע בבוקר בכנסיית יעקב הקדוש ברובע הארמני, ובשעה עשר ייערך טקס זיכרון בחצר הסמינר, מול האנדרטה להנצחת הקהילות הארמניות שבניהן ניספו. כידוע, מדינת ישראל הרשמית לא הכירה ברצח העם הארמני ועל כן לא ישתתפו בטקס נציגים רשמיים, אבל קוראי הבלוג מוזמנים להגיע ולהביע את הזדהותם עם גורלם הטרגי של הארמנים. הם יתקבלו בזרועות פתוחות.

'להיות או לשכוח', אנדרטה בירוואן בירת ארמניה לזכר קורבנות השואה היהודית ורצח העם הארמני (ויקימדיה)

________________________________

רות כהנוב היא מורת דרך, שגרירה בדימוס ומתנדבת בקו החם ruthkahano@gmail.com

ארץ הקודש: פצועי הנחל, לא טוב, רחל שבוע, תכשיטים מהר הבית

א. העליונער הנודד

צילומים: יוחנן פלוטקין

המושבה יבנאל שבגליל התחתון שינתה את פניה, ובדור האחרון היא יותר 'עיר ברסלב שבגליל' מאשר מושבה חקלאית מימי העלייה הראשונה. סמוך לבית העלמין הישן של המושבה, הצופה על פני נוף גלילי קסום, נקבר (בשנת 2015) ראש העדה הברסלבית הרב אליעזר שלמה שיק, שעליו, על פועלו ועל חסידיו אפשר להרחיב עד אין קץ.

בין כך ובין כך, ליד אחוזת הקבר המגודרת נמצא רהיט העץ הזה – ספק ספסל ספק דוכן לימוד (שטענדער) – ועליו כתובת מוזרה: העליונער הנודד, שזו תערובת משונה של עברית ויידיש (עליון+ער).

האם זה קשור להתבודדות הברסלבית המפורסמת? פניתי לכמה ידידים הבקיאים במורשת ברסלב ושאלתי לפשר הדבר, וזו תשובת אחד מהם:

נדמה לי שזה סתם כיתוב שמאן דהוא משועמם כתב בדרכו לקברי צדיקים ובטיוליו ברחבי הארץ. בזמנו קראו לאותם אנשים בשם 'פצועי הנחל' ['נחל' הוא מכינוייו של רבי נחמן מברסלב]. בחורים ללא מסגרת, ובדרך כלל גם ללא בית, שמשאירים כך את חותמם בכל מקום שעוברים...

האם למי מן הקוראים יש פירוש אחר?

ב. זכור את השואה

ועוד תעלומה: ב'היכל אהרן', בית הכנסת המרכזי של נהריה, תלויה מודעה ממוסגרת, מוזרה ומעוררת מחשבות. היא חתומה על ידי 'יעקב', פלוני לא מזוהה שיש לו רק בקשה אחת:

צילום: א"נ

כל כך מנוגד ללהיט 'האמוני' המטופש: 'עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב'.

מתי נתלתה מודעה זו? מה עומד מאחוריה? על פי ניחוש שלי ולפי צורת הגופן במודעה – זה משנות החמישים. ושוב, אם יש מישהו מן הקוראים שיודע על כך דבר מה נשמח ללמוד.

דן לב ארי פתר את החידה (בתגובות), ובבירור נוסף נמצא הטור הזה שמאמת את הזיהוי של 'יעקב' וכן פוסט של הספרייה הלאומית בפייסבוק משנת 2020 (תודה לרפי מוזס).

ג. מוסדות 'רחל שבוע'

צילום: יוחנן פלוטקין

והנה תעלומה שנפתרה: שם משפחתה של רחל, רעייתו המפורסמת של התנא רבי עקיבא.

מאחורי 'חמוצי כרמל' והבסטות של השוק ברמלה קיים בית כנסת פעיל ובו כולל אברכים ושיעורי גמרא. הגוף או העמותה שמפעילים את בית הכנסת הזה נקראים 'מוסדות רחל שבוע', על שם רחל אשת רבי עקיבא, מנשים באוהל תבורך. 

ראויה רחל, אשת החיל, לכל הכתרים שקשרו בה דרשנים ומשוררים לאורך הדורות, אך שימו לב לשם משפחתה: רחל שבוע.

הו, תמימות קדושה!

כידוע מן האגדה התלמודית, רחל הייתה בתו של כלבא שבוע, ואם כך המסקנה המתבקשת היא ששם המשפחה שלה הוא שבוע... כמובן ש'שבוע' לא היה שם משפחת אביה, כמו ש'כלבא' לא היה שמו הפרטי. זה היה כינויו – כֶּלֶב שָׂבֵעַ.

בקובץ התנאי אבות דרבי נתן (פרק ו, משנה ג) הוסבר פשר הכינוי:

ולמה נקרא שמו כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שָׂבֵעַ. וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע: מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת, ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש? המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים. מיד ציווה, גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים. ולא השגיחו עליו...

ד. תכשיטים מהר הבית

צילומים: טובה הרצל

מי מאיתנו לא היה רוצה תכשיט מהר הבית? אולי תכשיט כמו 'ירושלים של זהב' שנתן רבי עקיבא לאשתו רחל, הזכורה לטוב מהסעיף הקודם?

ובכן, הדבר בהישג יד. בחנות בשם 'מוריה', שמשכנה ברחוב בית אל, ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, מוכרים תכשיטים כאלה.

אני זקן מספיק כדי לזכור את התעלול השיווקי שפעם נפוץ בארץ ונמכר בעיקר לתיירים: שפופרות זכוכית קטנות של אוויר מארץ הקודש (לופֿט געשעפֿט כפשוטו). האם לפנינו צאצא מאותה משפחה מאושרת?

אם זה לא ישראבלוף (כפי שזה נדמה לי), זה מתחזה למעשה לא חוקי (למרות הפטנט הרשום).

מתברר שמדובר באבנים שנלקחו מסינון השפכים שבזמנו הוציאו עובדי הוואקף משטח הר הבית. האבנים עצמן אינן ממצא ארכאולוגי אלא רק היו 'בשטח' ולכן הן 'בעלות ערך היסטורי' (לדעת אנשי החנות). באבנים הללו שיבצו תכשיטים מתכשיטים שונים, והם שנמכרים בחנות, והמאמין יאמין.

זה מה שכתוב באתר של החנות:

מעיל נקמה: חולצת קוזק או מעיל נאצי?

הכניסה ל'מרתף השואה' (צילום: גיורא שור, הערים הסמויות מהעין)

לקראת עשרה בטבת

יום הקדיש הכללי לנספים בשואה שיום קבורתם לא נודע

מאת שמריה גרשוני 

מוזיאון  מרתף השואהשוכן בחצר גדולה בכניסה להר ציון, ונמצא בניהולה של 'ישיבת התפוצות', שפועלת בקומה השנייה של הבניין. ה'מרתף' הוקם ב-1948, ביוזמתו של מנכ"ל משרד הדתות אז, שמואל זנוויל כהנא (1998-1905), ובכך היה לאתר הראשון בישראל שהוקדש לזכר השואה ('יד ושם' נוסד רק בשנת 1953). במהלך השנים נמתחה ביקורת על מהימנות מקצת המוצגים במקום (למשל סבונים, שנטען כי נעשו משומן גוף של נרצחים יהודים, דבר שחוקרי שואה מטילים בו ספק), ועדיין המקום במקומו עומד, וביקור בו הוא מעין נסיעה במנהרת הזמן.

ידידי מתניה גנטק ביקר שם לא מכבר והעלה את רשמיו לרשת X (טוויטר). הוא צירף תמונה של מוצג מזעזע, והההסבר לו, בחלקה העליון של קופסת הזכוכית שבה הוא נתון, נמסר בלשון זו (בעברית ובתרגום לאנגלית): 

'מעיל נקמה' עשוי מגוויל ספר תורה. נתפר בכפייה על ידי חייט יהודי עבור קצין נאצי במטרה לבזות את האמונה היהודית ואת סמליה.  

צילום: צביקה איצקוביץ'

הגווילים שמהם נתפר אותו מעיל הם מפרשת 'האזינו', שבסוף ספר דברים. הפרשה – שהיא בת פרק אחד בלבד (פרק לב), שעיקרו מוכר כשירת האזינו – מתארת את 'מחזור החיים' ההיסטורי של עם ישראל: התנחלות בארץ ישראל, חטא שעונשו גלות וסופו גאולה. השירה כוללת גם כמה פסוקים שבהם האל מבטיח לנקום באויביו: 

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם [...] אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם [...] כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו. 

הכיתוב על המוצג הזכיר לי סיפור ישן לבני הנעורים שכתב סבי ז"ל, הסופר והמשורר בן-ציון גרשוני (1996-1909). בסיפורו 'לי נקם ושלם', שהתפרסם בשני המשכים בשבועון החרדי שערים לנוער (י"ד, כ"ח בתשרי תשי"ג / 3, 17 באוקטובר 1952, עמ' 22-21, 12, בהתאמה), תואר יהודי שאסף פרוטה לפרוטה והכניס ספר תורה לבית הכנסת בעיירתו. כשהגיעו קוזקים לבית הכנסת במהלך פרעות, נטל אחד מהם, קוזק ושמו פטרושה, גווילים מאותו ספר תורה, ודרש מתופרת רוסייה בת המקום לתפור לו מהם חולצה.

ולמחרת כבר שוטט לו פטרושה בגאוה בחוצות העיירה בחולצתו המיוחדת במינה, וערך בה את 'ביקוריו' בבתי העיירה. אמנם במקצת הפריעה לו החולצה הנוקשה והסבה לו אי-נעימות. אכן לא קוזק כפטרושה ישים לב לזאת. דומה היה לו כי הכל מקנאים בו עתה. 

לאחר שהפורעים עזבו את העיירה תיאר המחבר שיחה בין הניצולים, שאחד הם ציין: 

באותה שעה שהכני ופצעני וחשבתי כי הגיע קצי, קראתי מעל גבי חולצתו שהיה לבוש בה: 'לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם' [...] ומיד מלאתי בטחון, כי נקום ינקם ממנו בקרוב.

הסיפור מסתיים בכך שגדוד הקוזקים נחל מפלה בקרב אחר במחוז, ולאחר מספר ימים הגיעה החולצה לעיירה, 'חולצת הקוזק, אשר נמצא בין החללים'. 

הפרטים הזהים – בגד עשוי מגווילי ספר תורה, שהפסוקים הכתובים בו הם מפרשת 'האזינו' – רמזו לי על קשר סביר בין המוצג במרתף השואה לבין סיפורו של סבי וקראו לי להעמיק בסוגיה. מה שלכד את תשומת לבי הייתה הערה שנוספה בסוף הסיפור: 'אם יזדמן לכם פעם לבקר בבית הנכאת "בצלאל" בירושלים, הופקדה שם [החולצה] למשמרת'.

הקלקה על האיורים תגדיל אותם לקריאה נוחה

בן-ציון גרשוני, 1986 (ויקיפדיה)

יצאתי למסע בעקבות החולצה. 

בית הנְכֹאת הלאומי 'בצלאל', שראשיתו כבר ב-1906, הפך ל'מוזיאון הלאומי בצלאל' בשנת 1925. השם העברי המקראי 'בית נְכֹאת' (או 'בית נְכוֹת') לא נקלט בלשוננו, ולימים הושמט ונעלם (כמו גם הצורות המיושנות 'מוסיאון' או 'מוזיאום'). המוזיאון, ששכן בבית בצלאל ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים, אוחד בשנת 1965 עם מוזיאון ישראל, ואוספיו שולבו בתוכו. הבניין המקורי עומד על תילו עד היום ועדיין מתנהלים בו מקצת מלימודי 'בצלאל' (כמו בית הספר לארכיטקטורה), ומוצגות בו תערוכות ציור מתחלפות.

מוזיאון בצלאל ברחוב שמואל הנגיד, 1913. משמאל, בגלימה לבנה, מייסדו ומנהלו הראשון בוריס שץ (ויקימדיה)

בשנת 1925 נמסרה למוזיאון חולצה של קוזק, ועל כך דווח בשבועון ההסתדרות הציונית העולם (19 ביוני 1925, עמ' 483) תחת הכותרת 'זכרון מימי הנוראות': 

אחד מהעולים החדשים, ה'[אדון] מייזל, שבא לפני זמן קצר מאוקראינה, הביא לארץ ומסר למוזיאום הלאומי 'בצלאל' חולצה של קוזק אוקראיני, תפורה מגווילים של ספר תורה. 

כשנתיים וחצי מאוחר יותר דיווח מרדכי נרקיס, מנהל מוזיאון בצלאל:

במוזיאון נמצאת כתנת תפורה מגלילי ספר תורה מעשה קוזק. כשנתקבלה לא היה לבית הנכאת הסכום הדרוש לסידור ארון [זכוכית] בשבילה. והנה בא אדם אחד [...] דומני נהג על פי מקצועו, והוא נדב את הסכום הזה. אותו יום היה לנו חג במוזיאון. הרגשנו את הקשר שבינינו ובין העם (דואר היום, 13 בנובמבר 1927, עמ' 2).

נראה שהתפרסותו של מוזיאון בצלאל על פני תחומים רבים, לצד מחסור במשאבים, לא אפשרה לו לפתח את עצמו כראוי. עם הקמת מרתף השואה – שכזכור קדם להקמת 'יד ושם' – הועברה לידיו בשנת 1950 (אלול תש"י) אותה חולצת קוזק: 

הועבר להר ציון לגניזה במרתף השואה מעיל שנעשה על ידי הנאצים מיריעות ספר תורה ושהובא ארצה על ידי מר נרקיס, מנהל בית הנכאת 'בצלאל', ירושלים. [...] המעיל הוכן, כנראה, על ידי הנאצים בשביל נשף מסכות, כדי לשים ללעג את היהודים (הצופה, 3 בספטמבר 1950, עמ' 2).

לא ברור אם הדבר נעשה בתום לב או במכוון, אך כבר עם העברת החולצה לבעליה החדשים היא כונתה 'מעיל' ונטען שהוכנה בידי נאצים לשימוש לעגני בנשף מסכות. הרושם הוא שדיווח זה הועבר לעיתון בידי מנכ"ל משרד הדתות באותם ימים, ומי שהקים את 'מרתף השואה' ועמל רבות בהר ציון וסביבתו במגוון מיזמים ואירועים – ד"ר שמואל זנוויל כהנא. כהנא, שהיה מוכר גם בראשי תיבות שמו שז"ך, פעל נמרצות גם באיתור מקומות קדושים ברחבי הארץ, ולא היסס לקבוע קביעות נחרצות גם כאשר הבסיס ההיסטורי לקביעותיו היה רעוע.

שמואל זנוויל כהנא (1998-1905)

בטור ארוך שפרסם באותו עיתון ארבעה חודשים מאוחר יותר, בגיליון עשרה בטבת, שנקבע 'יום זכרון חללי השואה', תיאר שז"ך את מרתף השואה תוך הדגשת 'גלימת הקודש':

על יד צנצנות האפר דולקים באופן קבוע נרות תמיד ועומדים 'כעדויות קבועות' שרידי קדושת השם – התוף ו'גלימת הקודש' שנעשו על ידי הרשעים הנאצים מיריעות של ספרי תורה ('מרתף השואה בהר ציון', הצופה, 19 בדצמבר 1950, עמ' 4-3). 

אני משער שכאשר פרסם סבי את סיפורו – כולל ההערה המציינת היכן אפשר לראות את חולצת הקוזק – הוא כלל לא ידע שהחולצה הועברה למרתף השואה. ככל הנראה, הדבר הובא לידיעתו מאוחר יותר, ולפיכך כאשר פורסם סיפורו מחדש – בקובץ שערך דוד זריצקי, מבחר ספורי מסורת: לקט ספורים, מוריה, תשי"ח, עמ' 25-19 – הפעם בשם 'חולצת הקוזק', הושמטה הערה זו.

בגרסה השנייה הספיק סבי להרחיב ולעבד את גרעין הסיפור המקורי והוסיף שינויי סגנון ותוכן. אם הסיפור בגרסתו הראשונה היה נטול הקשר היסטורי ברור, ואפשר היה לשער שאולי התרחש במאה ה-17, בימי גזרות ת"ח ות"ט, הנה מן הגרסה המחודשת עולה כי מדובר בימי מלחמות האזרחים ברוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם נכתב שמה של העיירה – בירוזובקה. קשה לדעת אם שם המקום נבחר בכוונת מכוון או סתם כשם רוסי טיפוסי, שכן יש כמה וכמה מקומות בשם זה. אם בכל זאת הייתה כאן בחירה מודעת, אולי התכוון סבי לעיירה בֶּרֶזוֹבְקָה (Berezovka), כ-75 ק"מ מצפון לאודסה, שהייתה בלב לבו של אזור הפרעות, אך בדרך פלא כמעט שלא נהרגו בה יהודים (שלושה בעיר וכשלושים מחוץ לה). את המידע על מקום זה יכול היה לשאוב מספר העדויות המזעזע בן שלושת הכרכים שערך א"ד רוזנטל, מגילת הטבח: חומר לדברי ימי הפרעות והטבח ביהודים באוקראינה, ברוסיה הגדולה וברוסיה הלבנה (כרך א, הוצאת חבורה, תל אביב 1927, עמ' 82-81). בין כך ובין כך אין הדבר יוצא מכלל השערה.

סוף הסיפור 'חולצת הקוזק' (דוד זריצקי, מבחר סיפורי מסורת, עמ' 25)

השימוש בגווילי ספרי תורה כחומר גלם לשימוש חוזר מוכר לחוקרי השואה, אך ככל הידוע פריטי הלבוש היחידים שנעשו מגווילי הספרים היו סוליות נעליים. הקלף אינו גמיש מספיק לתפירה ואינו נוח ללבישה. וכך נכתב באתר יד ושם על 'חילול ספרי תורה והפיכתם לחפצי יום-יום':

מיד לאחר הכיבוש הנאצי החלו שליטי המדינות הכבושות לרדוף את היהודים. הרדיפה כללה השפלות והתעללות ביהודים ובחפצי קדושתם. הרדיפות החלו בהרס בתי כנסת ובחילול ספרי קודש על ידי הנאצים והתרחבו במהרה לביזה והרס על ידי האוכלוסייה המקומית. סוחרים מקומיים גילו שגווילי ספרי תורה יכולים לשמש כחומר גלם ליצירת תיקים, ארנקים, כלי נגינה ושאר מוצרי עור. לא היו אלה רק גילויים מקומיים של גזל ספונטני. הנאצים ארגנו מערך תיעוש שכלל את הפיכתם של גווילי התורה למוצרים. 

באוסף יד ושם מצוי מכתב מבעל בית חרושת למוצרי נייר שקיבל גווילי ספר תורה מעור. הכותב שלח את המכתב למנהל מפעל לייצור תיקים ופריטי עור בצירוף גוויל ספר תורה לדוגמה. כך כתב: 'מטה המפלגה העביר לידי כמות גדולה של קלף והוטל עליי לאחסן אותו [...] מדובר בקלף אמיתי [...] הקלף אמנם כתוב מצדו האחד, אבל ניסיונות העלו כי ניתן למחוק את הכתב באמצעות שטיפה [...] אם אתם מעוניינים לקנות את הקלף, אבקשכם להודיע לי. נכון לעכשיו יש ברשותי מלאי של כ-700-600 קילוגרם' (אוגסבורג, גרמניה, 13 באוגוסט 1940). [...] באוסף יד ושם מצויים פריטים רבים המעידים על השימוש שנעשה בגווילי התורה המחוללים ובהם סוליות, כלי נגינה, תיקים, ארנקים וכן ציורים.

 

תיק יד עשוי מגוויל של ספר תורה (יד ושם)

נחזור ל'מעיל הנאצי' שבמרתף השואה. 

במהלך השנים היה המעיל מוצג מרכזי במרתף, והספקנות בתיאור יצירתו הפכה לאמת מוחלטת. כך למשל ב-1962 תיאר העיתונאי מנחם מיכלסון (אז בן 16) את ביקורו במרתף:

במרכז החדר ניצבנו כשראשינו מורכנים למראה ספר התורה המושפל שנגזר במידת גופו של קצין ס.ס. מהגווילים שנשאו עליהם את פרשת הקללה: 'והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת...' [דווקא פסוק זה אינו לקוח מפרשת האזינו, אלא ממקום אחר – ויקרא, כז 16]. קראנו את תקוותו של החייט היהודי שהכין מעיל זה (הצופה, 4 בינואר 1962, עמ' 2).

כעבור ארבע שנים פורסם סיפורו של המעיל בהרחבה עם 'פרטים חדשים' נוספים, שעד אז טרם נודעו:

אחד מקלגסי הס.ס. במחנה ריכוז, בא לידיו ספר תורה של בני 'הגזע הנחות'. ביקש להרבות קלון להם וכבוד לעצמו, נטל חייט אחד מביניהם וציווהו לתפור לו מעיל מיריעות אותו ספר. נרעש החייט היהודי ובא אצל הרב שהיה במחנה ובפיו שאלה: למסור נפשו או לחלל את הספר?! הורה הרב כי למען הצל נפש אדם מישראל, ימחל ספר התורה על כבודו. נטל החייט מספריו, גזר את כל קטעי התוכחה מן הספר ותפר מהם מעיל לצורר. וכשיצא הרשע, עטוי בגדו החדש, לטייל במחנה, התנוסס על חזהו הפסוק: 'ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך' [דברים, כח 45] (אברהם תירוש, 'קדיש במרתף השואה', הצופה, 23 בדצמבר 1966, עמ' 9).  

מניין ידע הכותב, אברהם תירוש (2024-1937), לימים עיתונאי בעל מוניטין במעריב, לעטר את גרעין הסיפור המקורי בכל אותם ציצים ופרחים? אפשר להניח ששמע זאת מאחד המדריכים של המרתף, שהתלווה אליו בזמן סיורו במקום. כך נוצרה מעין מעשייה חסידית מתפתחת סביב אותה חולצת קוזק שהפכה למעיל נאצי.

לאחר מלחמת ששת הימים, משנפתחה הגישה החופשית לעיר העתיקה ולכותל המערבי, ובד בבד עם סיום תפקידו של שז"ך כמנכ"ל משרד הדתות, הועם זיוום של הר ציון ואתריו. מרתף השואה ירד ממפת התיירות וכמעט שנעלם מן הפרסומים העיתונאיים – מוזיאון יד ושם החליף אותו בתור אתר ההנצחה הרשמי והרציני לתולדות השואה. למרות זאת, המרתף מתפקד ופתוח לביקורים גם בימים אלה ו'מעיל הנקמה', שעדיין מוצג שם, היה כביכול לעובדה מוגמרת.

טוב יעשו מנהלי המרתף אם יתקנו את הכיתוב מעל חולצת הקוזק. המוצג מזעזע דיו גם כך ואין צורך לקשור אותו לשואה, בוודאי כשזו פשוט לא אמת. 

---

שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך shmaryagershuni@gmail.com

רשימת גְּלוֹבּוֹצְנִיק (ב): הבנאליות של הרצח

חיילים אמריקאים במחסן העדויות של משפטי נירנברג, 1945 או 1946 (ויקימדיה)

מאת דן לב ארי

חלקה הראשון של רשימה זו פורסם כאן

א. על רשימות והיסטוריה

היסטוריונים אוהבים רשימות. ראשית, זו סוגת הכתיבה העתיקה ביותר המוכרת לנו: ככל הידוע, הטקסטים הכתובים הראשונים היו רשימות  של מוצרים וסחורות, כגון אלה שהתגלו, בכתב יתדות קדום, בחפירות בשרידי התרבות הַשּׁוּמֵרִית, ששגשגה לפני כ-5,000 שנים במסופוטמיה (דרום עיראק של היום). גם בשפות כתובות עתיקות אחרות הופיעו הרשימות תחילה, ורק אחר כך טקסטים נוספים – דתיים, ספרותיים ופילוסופיים. ואפילו בטקסטים הללו, כוללות הרשימות, לעתים קרובות, את בסיס הידע ההיסטורי הקדום ביותר הגלום בהם (כגון קטלוג הספינות, שנחשב לאחד המרכיבים העתיקים ביותר ב'איליאס' של הומרוס). ושנית, היא היותן של 'רשימות' (לפחות ביחס לסוגי טקסטים אחרים) חופשיות מהטיות סובייקטיביות של כותביהן. אמנם, גם ברשימות ניתן לעשות מניפולציות, בעיקר באמצעות החלטה מראש מה לכלול בהן ומה לא, אולם אופיין הענייני, התמציתי וה'משעמם', מקטין את הסיכוי שכותביהן ישלבו בהן במכוון פרשנויות אישיות שיעוותו את משמעותן.

גם במחקר ההיסטוריה היהודית נודעת לרשימות חשיבות רבה. התנ"ך והמשנה עשירים ברשימות: עשרת הדיברות; נחלות השבטים וגבולות ארץ ישראל; ענייני טומאה, טהרה וכשרות; סדרי עבודת הקורבנות ועוד ועוד. חלקים נכבדים בספר בראשית ובספרי דברי הימים גדושים ברשימות יוחסין ושושלות משפחה. חלק מן הרשימות הללו – כגון 'פיטום הקטורת' (רשימת המרכיבים שלדעת חז"ל נכללו בקטורת ששימשה בבית המקדש) – נכנסו גם לסידור התפילה. גם רשימות שנכתבו בשפות זרות תרמו לנו מידע חשוב. כך למשל, השם 'ישראל' נזכר בפעם הראשונה מחוץ למקרא בתוך רשימת ערים ועמים שהביס (לכאורה) פרעה מֶרְנֶפְּתָח במהלך מסע לארץ כנען, בסביבות שנת 1200 לפנה"ס; מלכי ישראל עמרי, אחאב ויהוא, ומלך יהודה יהויכין מופיעים ברשימות אשוריות ובבליות; האזכור הלא יהודי היחיד בן הזמן של אבי תנועת החסידות, הבעל שם טוב, התגלה ברשימות בפולנית מן המאה ה-18 של משלמי מיסים בעיירתו מֵזִ'יבּוּז'.

הרשימה הקצרה והאפלה שבה נעסוק כאן גם היא אינה מחדשת דבר בתחום חקר השואה. היא עצמה והרקע לכתיבתה מוכרים היטב לחוקרי התקופה, אם כי ידועים פחות לציבור הרחב. לטעמי, עיקר העניין שיש בה נוגע לאנשים שמאחוריה: בצד התליינים –  כמה מאות שעסקו ישירות ברצח (ורבים אחרים שסייעו), ובראשם רב המרצחים אוֹדִילוֹ גְּלוֹבּוֹצְנִיק, שבדמותו האפלה עסקנו ברשימה הקודמת; בצד הנטבחים – כ-1,700,000 יהודים, רובם המכריע מפולין, שלא זכו לקבר או למצבה. אירוניה אכזרית היא, שדווקא הרשימה שהכינו הרוצחים היא אחד השרידים המוחשיים היחידים שנותרו להעיד על סופם של יהודים מעונים אלה. 

ב. איך מסכמים רצח עם?

בחלק הראשון של הרשימה סקרנו את דמותו האפלה של גלובוצניק, מפקד מבצע ריינהרד, שבמסגרתו נרצחו רוב יהודי פולין. עם סיום המבצע, בנובמבר 1943, הועברו גלובוצניק ואנשיו מפולין לטְרִיאֶסְטֶה שבצפון-מזרח איטליה. רשמית היה תפקידם להילחם בפרטיזנים שבאזור, אולם נראה שהמטרה האמיתית הייתה להרחיקם מפולין ולהקל את הפיקוח עליהם נוכח סוד הרצח הנורא שנשאו עמם. אחד הצעדים הראשונים שנקט גלובוצניק עם הגיעו לטריאסטה היה לעדכן רשמית את הימלר פטרונו על סיומו של מבצע ריינהרד. במקביל, שלח לו תיק מסמכים, שריכז, בין השאר, העתקים של דו"חות שונים שהכין במהלך הרצח. מסמכים אלה (או לפחות מקצתם) נתפסו בידי בעלות הברית לאחר המלחמה, תורגמו לאנגלית ושימשו מוצג משפטי בידי התביעה במהלך משפטי נירנברג, שבהם עמדו לדין ראשי השלטון הנאצי שנפלו בשבי בעלות הברית. המסמכים המקוריים נכתבו בגרמנית בירוקרטית, מסורבלת ויבשה – הניכרת גם בתרגום לאנגלית – ללא הבעת רגש כלשהו. עם זאת, מבין שורותיהם עולה כמיהתו של גלובוצניק להכרה ולהערכה על התפקיד המכריע שמילא ברצח יהודי פולין. סביר שברקע לשליחת תיק המסמכים עמדה גם תחושת עלבון על כך שלא זכה לקידום של ממש בעקבות המבצע, אלא להפך – נשלח עם אנשיו לתפקיד שולי באזור נידח.

במסמכים התפאר גלובוצניק בשיטתיות וביעילות שבהן ניהל את המבצע ובחיסכון הגדול שהשיג במשאבים שנדרשו למימושו. מטעמי חשאיות, כמקובל במסמכים מסוג זה, הוא נמנע מלהתייחס במפורש לרצח או לשיטת הרצח, והשתמש במקום זאת במילים כמו 'גירוש' או 'פינוי'. הוא נתן תשומת לב מיוחדת לפירוט מדוקדק של שלל הביזה שנפל לידיו במהלך המבצע, והטיפול בו. קודם שנמשיך, כמה מילים על התפיסה העקרונית שעמדה מאחורי השוד השיטתי של רכוש היהודים בידי הנאצים, ומימושה בפועל של תפיסה זו.

שלל ביזת אומנות וספרים שאחסנו הנאצים בתוך כנסייה נטושה. צולם בידי חיילי ארה"ב, 1945 (ויקימדיה)

ג. שוד היהודים: הלכה ומעשה

הנאצים שדדו ובזזו רכוש בכלל הארצות שכבשו, הן מתוך צורך מעשי – כדי לממן את מאמץ המלחמה הגרמני ולתגמל משתפי פעולה בארצות הכבושות – הן על בסיס גישתם הגזענית, ולפיה כל עמי העולם צריכים לשרת את 'גזע האדונים' הארי ואת הישות המדינית המבטאת אותו – גרמניה הנאצית. על אחת כמה וכמה כשמדובר ביהודים, שמלכתחילה נתפסו כטפילים לא יצרניים, שכל רכושם בא להם מגזל ועושק של העמים שבתוכם הם יושבים, בראש ובראשונה של בני הגזע הארי. על פי תפיסה זו, ביזת רכושם של היהודים היא מהלך מוסרי של תיקון, שנועד להשיב את הצדק על כנו ואת הרכוש הגזול לידי בעליו – הגרמנים הארים.

טבעות שנשדדו מאסירי מחנה הריכוז בוכנוואלד ונמצאו בידי הכוחות האמריקאיים לאחר שחרורו, 1945 (ויקימדיה)

ואכן, מייד עם עלייתם לשלטון בגרמניה, ב-30 בינואר 1933, החלו הנאצים בתהליך הדרגתי של 'אריזציה' – פעולות מאורגנות של השתלטות על רכוש יהודי, שהגיעו לשיאן לקראת סוף העשור. הם אילצו יהודים להכניס שותפים ארים לעסקיהם, ובהמשך להעבירם לידי שותפים אלה; עיקלו את חשבונות הבנק והקצבאות השונות של יהודי גרמניה והכריחו אותם לשלם כופר בהיקפים עצומים על 'פשעים' נגד העם הגרמני שיוחסו ליהודים. הנאצים נקטו מהלכים דומים נגד היהודים בכל שטח שעליו השתלטו, לפני המלחמה ובמהלכה, ובכלל זה כמובן, בפולין. יהודי פולין נדרשו לוותר על עסקיהם, על בתיהם ועל תכולתם של בתים אלה (שמקצתה הוחרמה בידי הגרמנים עוד קודם למעבר לגטאות, ויתרתה הושארה מאחור עם המעבר). בעת שהותם בגטאות נתבעו יהודים שוב ושוב למסור לשלטונות הגרמניים את כל חפצי הערך שברשותם, תוך איום בהוצאה להורג של מי שייתפסו אצלו חפצים כאלה. שיטה נוספת הייתה מאסר בני ערובה ואיום בהוצאתם להורג אם לא תמסור הקהילה כופר (בדרך כלל בזהב) לצורך שחרורם (בפועל, תכופות הוציאו את בני הערובה להורג גם אם שולם כופר).

השלב האחרון בשוד – במסגרת מבצע ריינהרד – התרחש ממש על סף הרצח ואפילו אחריו: עם הגיעם למחנות ההשמדה נצטוו הקורבנות למסור את הזהב, המזומנים וחפצי הערך שברשותם, באשנב שבצריף שהוקם לשם כך בתחנת הרכבת. לאחר מכן הורו להם להתפשט (בבגדים נערך בהמשך חיפוש לאיתור חפצי ערך שהוחבאו בהם ואז נאספו כשלל), שׂערן של הנשים נגזז ונאסף במטרה לשמש חומר בידוד במעילים צבאיים ובצוללות של הצי הגרמני, ושיני זהב של נרצחים נעקרו קודם שהועברו לקברי ההמונים. כלל הרכוש שנשדד נשלח למפקדתו של גלובוצניק בלובלין, שם נרשם וקוטלג ולאחר מכן אוחסן במתחם שהוקצה במיוחד לצורך זה. הזהב (כולל זהב השיניים), המזומנים וחפצי הערך הועברו לבנק המרכזי של גרמניה הנאצית ('רייכסבאנק') בברלין. חלק קטן מהכסף המזומן שימש, כאמור, למימון מבצע ריינהרד, השיער נשלח לתעשיות רלוונטיות בגרמניה, וחפצים בעלי ערך פחוּת, כגון שעונים פשוטים, נמסרו לידי פולנים ממוצא גרמני. חלק מן השלל – בעיקר נעליים – נותר בלובלין וניתן לראותו גם היום בכמה מן הצריפים במחנה מיידנק.

מחסני נעליים של קורבנות מבצע ריינהרד שאוחסנו במחנה מיידנק. על פי הערכה נשתמרו כאן כ-300,000 זוגות נעליים (ויקימדיה)

הזכרנו כבר כי שוד רכושם של היהודים נתפס בידי הנאצים כמהלך בעל משמעות אידיאולוגית שהיה לו גם מרכיב מעשי – תרומה למאמץ המלחמה הגרמני. משום כך התייחסה הנהגת האס אס – לפחות במוצהר – בחומרה רבה לכל ניסיון של אנשיהם לשלשל לכיסם חלק מן השלל. מבחינתה, מעבר לעובדה שמדובר בגניבת רכוש מדינה, הגניבה פוגמת בדמותו המוסרית של איש האס אס, שהיה אמור להיות סמל לשלמות (ודוק, רצח יהודים, על פי היגיון מעוות זה, לא פגם ב'שלמות' זו, אלא דווקא תרם לה).  איש אס אס שנחשד בגניבת שלל הועבר לטיפולו של בית דין מיוחד שהוקם לשם כך, ואם הוכחה אשמתו – הוצא להורג. בפועל, אנשי אס אס רבים, בייחוד (אך לא רק) בדרגות הנמוכות, נטלו שוחד, עסקו בסחר לא חוקי ברכוש יהודי ושלחו את ידם בביזה. זאת בעיקר במחנות מבצע ריינהרד, שבהם נערמו בחוסר סדר כמויות גדולות של שטרות ותכשיטים, שנבזזו מהקורבנות והמתינו להעברתם למחסנים בלובלין.

אין פלא שעל רקע זה נשמעו באס אס רינונים על כך שגם גלובוצניק עצמו היה מעורב בגניבת רכוש יהודי. זאת, בין השאר, נוכח העובדה שכבר בתחילת 1939, כאשר הודח ממשרתו כמושל מחוז וינה, הופנו כלפיו האשמות דומות. סביר שיריביו מצאו חיזוק לטענותיהם בכך שלא קוּדם בעקבות מבצע ריינהרד אלא נשלח עם אנשיו לטריאסטה. נראה כי רצונו של גלובוצניק להזֵם טענות אלה הזין במידה רבה את התמקדותו בשלל היהודי ובניסיונו להדגיש את המקצועיות והיושר שאפיינו את הטיפול בו. לדו"חות שהכין צירף גם מספר רשימות שפירטו את השלל לסוגיו השונים: מטילי זהב, מטבעות זהב וכסף ושטרות כסף, תכשיטים ומוצרים נוספים, ואת ערכם במטבע הרייכסמארק הגרמני. רשימות אלה הן המקום היחיד בתיק המסמכים של גלובוצניק Aבו מופיע אזכור כלשהו, אמנם עקיף, לקורבנות הרצח, וברשימה אחת כזו נתמקד כאן.

ככלל, יהודי פולין לא היו עשירים (למיתוס על עושרם לא היו רגליים). לאורך 800 שנות היסטוריה יהודית מתועדת בפולין, חיו רובם חיי עוני. מצבם אמנם השתפר מעט לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, על רקע התיעוש והצמיחה הכלכלית, בייחוד בגליציה (שהייתה עד לא מכבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית), ובערי תעשייה כגון לודז', אך מלחמת העולם הראשונה והמלחמה הפולנית-סובייטית שאחריה (1921-1919) פגעו מאוד בכלכלה הפולנית ולוּווּ בפוגרומים ובשוד של רכוש יהודי. 

גם בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם סבלו יהודים מגזרות שפגעו במצבם הכלכלי ורוששו אותם (חוקי גרבסקי). לאחר מכן הגיע שוד הרכוש השיטתי בשטחי הכיבוש הגרמני ובגטאות. כסף ורכוש נוסף שימשו במהלך תקופה זו בידי היהודים כדי להשיג מזון ולשלם עבור הברחה והסתרה של בני משפחה מחוץ לגטאות. הרכוש שהביאו עמם יהודים אל מחנות ההשמדה מלכתחילה לא היה רב, וכלל בעיקר חפצים אישיים ומעט כסף ודברי ערך, שאותם שמרו מכל משמר – בין מתוך תקווה להשאיר בידם דבר מה שישמש אותם בעתיד, בין בשל ערכם הרגשי של תכשיטים שעברו בירושה או התקבלו במתנה.

בנקאים יהודים חוצים את ים סוף, לצד חיילים מתים. קריקטורה איטלקית אנטישמית, 1944 (מוזיאון השואה)

ד. הרשימה

הרשימה שאנו עוסקים בה נכתבה בראשית פברואר 1943 והיא חלק מדו"ח ארוך (31 עמודים בתרגום לאנגלית), מפורט וסודי ביותר ששלח גלובוצניק מטריאסטה להימלר בברלין ב-5 בינואר 1944. הדו"ח, שכאמור נמצא בתוך אוסף המסמכים שהוגשו לבית המשפט בנירנברג, תורגם בשלמותו לאנגלית והוא נמצא כאן.

גלובוצניק פתח את רשימת המצאי בפירוט המתכות היקרות שנכללו בשלל בצורת מטילים או מטבעות. לאחר מכן פירט את שטרות הכסף השונים שהביאו עמם הנרצחים למחנות ההשמדה. אלה כוללים שטרות מכל מדינות העולם – החל בפסו מקסיקני, עבור בדולרים וליש"ט וכלה ביֶן יפני. בולט אזכורן של כ-5,000 לירות ארץ-ישראליות – את מקצתן מן הסתם שלחו בני משפחה בארץ ישראל לקרוביהם בפולין, וחלק אחר היה שייך אולי לאזרחים ארץ-ישראלים חסרי מזל, שנסעו לביקור אצל משפחותיהם בפולין, 'נתקעו' שם בעקבות המלחמה ונשלחו להשמדה עם קרוביהם. לאחר מכן ציין גלובוצניק את התכשיטים ואת חפצי הערך למיניהם, וסיים ברישום מדויק של חפצי יום-יום כמו שעוני יד או משקפיים.

מטבע מארץ ישראל, תליון מגן דוד וטבעת נישואין שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות במחנה המוות סוביבור
(באדיבות ד"ר יורם חיימי)

יהדות פולין הטבוחה חולפת לנגד עינינו בקוראנו את הרשימה: החל ב'גבירים' ובעלי הון, שרכסו את חפתי שרווליהם בכפתורים משובצי יהלומים ורכשו לנשותיהם שעוני יד מפלטינה, עבור בנשות ערים ועיירות שענדו טבעות נישואין יקרות או פשוטות ושמרו על תכשיטי המשפחה שעברו מדור לדור, וכלה ב'עמך בית ישראל', שהביאו אל מחנות המוות חפצים שימושיים כגון מספריים, שעונים מעוררים או מדחומים. על אלה ועל אלה עלה הכורת, עצמותיהם ורכושם התפזרו לכל רוח, והמעט שביכולתנו לעשות הוא לקרוא את הרשימה ולהעמיד את דמותם לנגד עינינו. הנה היא:

15,833 טבעות זהב משובצות ביהלומים

9,019 שעוני יד לנשים עשויים מזהב

3,681 שעוני כיס לגברים עשויים מזהב

353 צמידי זהב משובצים ביהלומים

1,716 עגילי זהב משובצים ביהלומים

2,497 סיכות לבגד משובצות ביהלומים

291 סיכות לעניבה משובצות ביהלומים [...] 

[...] 660 שעוני יד לגברים עשויים מזהב

458 שעוני כיס לנשים עשויים מזהב

362 שעונים לנשים משובצים ביהלומים

27 צמידים משובצים ביהלומים

40 סיכות לבגד עשויות מזהב

18 כפתורי חפתים משובצים ביהלומים...

[...] 63 קופסאות לשעוני יד עשויות מפלטינה ומשובצות ביהלומים

4 שעוני יד לנשים עשויים מפלטינה

3 שעוני כיס לגברים משובצים ביהלומים

4 מחרוזות יהלומים

8 שעוני יד מוזהבים לנשים

4 שעוני כיס לנשים משובצים בפנינים

18 עטים נובעים עשויים מזהב

5 עטים כדוריים עשויים מזהב

נרתיק אחד לסיגריות עשוי מזהב

60,125 שעוני יד [תקינים] מסוגים שונים [...]

[...] 3 קופסאות מוזהבות

103,614 שעוני יד הזקוקים לתיקון

29,391 זוגות משקפיים

350 ערכות גילוח

800 אולרים

3,240 ארנקים

1,315 תיקי יד

1,300 זוגות מספריים

230 פנסים

6,943 שעונים מעוררים הזקוקים לתיקון

2,343 שעונים מעוררים במצב תקין

627 זוגות של משקפי שמש

41 נרתיקים לסיגריות עשויים מכסף

230 מדחומים [...]

עמוד מתוך רשימת המצאי ששלח גלובוצניק להימלר (פרויקט מסמכי נירנברג)

בסיום תיק המסמכים רשם הימלר תשובה קצרה לגלובוצניק:

גלובוצניק היקר,

אני מאשר את קבלת מכתבך מיום 4 בנובמבר 43 ואת הודעתך בנוגע לסיומו של מבצע ריינהרד. אני מודה לך גם על תיק המסמכים ששלחת לי. ברצוני להביע בפניך את תודתי והערכתי על השירות הגדול והייחודי שעשית למען העם הגרמני כולו, בכך שהוצאת לפועל את מבצע ריינהרד.

הייל היטלר!

שלך, ה"ה

 

ה. מעט נחמה 

מכתב בפולנית שכתבה פניה ברגשטיין מקיבוץ גבת לעיריית אוטווצק ובו ביקשה מידע על בני משפחתה, 1 במארס 1945 (פרויקט 'ניגונים')

קשה היה לכתוב את שני חלקי המאמר, ואני מניח שקשה היה גם לקרוא, ובכל זאת לא נוותר ונסיים בתקווה – ב'ניגונים', שירה המפורסם של פניה ברגשטיין, בלחנו הנפלא של דוד זהבי. 

השיר התפרסם לראשונה ב-1944 בירחון הנשים 'דבר הפועלת'. ברגשטיין כתבה אותו לאחר שהבינה כי משפחתה שנותרה בפולין נרצחה, והוא מבטא, בין היתר, את המשך שלשלת חייהם ומורשתם של הנרצחים בזיכרונם של צאצאיהם בארץ.

נאזין לביצועה המופתי של נחמה הנדל, שהוקלט ב-1962:

אני שב ומודה מקרב לב לבעל העונ"ש, פרופ' דוד אסף, על האכסניה המכובדת והעריכה המצויינת, ולפרופ' חוי דרייפוס, היסטוריונית של תקופת השואה מאוניברסיטת תל אביב, שהואילה בטובה לעבור על שני חלקי המאמר ולהעיר עליהם הערות חשובות ומועילות. אם נותרו טעויות וליקויים, הרי שרק אני אחראי להם.

_______________________________________________

דן לב ארי הוא גימלאי של משרד הביטחון העוסק להנאתו בהיסטוריה יהודית levaridan@gmail.com