חסידי אומות העולם הארמנים

צילום: יעל שילה

מאת רות כהנוב

לרגל יום השואה ועל רקע ההתנכלויות החוזרות ונשנות לנוצרים בעיר העתיקה של ירושלים, בעיקר לארמנים שרובע מגוריהם שוכן על הדרך לרובע היהודי ולכותל, יזמה מִנהלת הקו החם ומרכז הנתונים לחופש דת, בשיתוף עם מתנדבי הקו, תערוכה על ארמנים שהוכרו כחסידי אומות העולם .

התערוכה, שהוצגה בסמינר הארמני ברחוב הפטריארכיה הארמנית בעיר העתיקה, מספרת את סיפורם של תשעה ארמנים (מתוך עשרים וארבעה), שעל רקע ההיסטוריה הטרגית של עמם בחרו להציל יהודים בימי השואה תוך נטילת סיכון ממשי לחייהם ולחיי בני משפחותיהם. לצערנו, תערוכה חשובה זו הוצגה באופן חד-פעמי רק ביום השואה, אך אולי בעתיד תתאפשר שוב פתיחתה לציבור הרחב.  

בתערוכה גם הוצג הספר ארבעים הימים של מוסה דאג, רומן היסטורי שכתב הסופר והמשורר היהודי-האוסטרי פרנץ ורפל ב-1933. ספר זה, שגם תורגם פעמיים לעברית, מבוסס על אירועים שקרו במוסה דאג ובכפרים שבסביבתו בשנת 1915. 'מוסה דאג' אינו שם של אדם אלא שם הר – הר משה – שעליו התבצרו כ-5,000 ארמנים שהשלטונות הטורקיים ניסו לגרשם מכפריהם הסמוכים. הלוחמים הארמנים נאבקו במשך כארבעים יום במצור שהטיל עליהם הצבא הטורקי, ורובם חולצו לבסוף. אירועי מוסה דאג, שמזכירים קצת את לוחמי מצדה שלנו, הפכו מכוננים בהיסטוריה הארמנית החדשה. 

תרגום צבי ארד, עם עובד, 1979

על פי כמה עדויות הספר היה פופולרי ביותר בקרב מורדי הגטאות והפרטיזנים ביערות, וגם על לוחמי דור תש"ח ומארגני ההעפלה, אלה גם אלה שאבו ממנו השראה למאבק לאומי הרואי. כך למשל כתבה לימים הפרטיזנית חייקה גרוסמן, כי 'רצח הארמנים לעיני כל העולם הזכיר לנו את גורלנו [...] הארמנים הורעבו, עונו למוות, נורו והוטבעו אל מול אדישות העולם'.

התערוכה הצנועה עוררה התרגשות וגאווה בקרב תושבי העיר הארמנים, שמקצתם לא הכירו את סיפורי הגבורה והאנושיות האלה. מאות מבקרים ביקרו בתערוכה, ביניהם גם תושבי הרובע היהודי, עוברי אורח מזדמנים, אנשי דת נוצרים ונציגים מעיריית ירושלים. 

הנה כמה תמונות של המבקרים בתערוכה (הצילומים הם שלי):

יסכה הרני מיוזמות התערוכה והרוח החיה שמאחוריה בשיחה עם נזירים שבאו לבקר

שגריר לא-תושב של ישראל לארמניה יואל ליאון (במרכז) ולימינו עורך הדין נלבנדיאן קיבורק

צולאג מומג'יאן, קונסול הכבוד של ארמניה בישראל

כותבת הרשימה עם איש דת ארמני (צילום: יעל שילה)

*

כבכל שנה, ב-24 באפריל יחול יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שבו נספו בשנים 1915 עד 1923 בין מיליון למיליון וחצי ארמנים. טקס דתי יתקיים בשעה תשע בבוקר בכנסיית יעקב הקדוש ברובע הארמני, ובשעה עשר ייערך טקס זיכרון בחצר הסמינר, מול האנדרטה להנצחת הקהילות הארמניות שבניהן ניספו. כידוע, מדינת ישראל הרשמית לא הכירה ברצח העם הארמני ועל כן לא ישתתפו בטקס נציגים רשמיים, אבל קוראי הבלוג מוזמנים להגיע ולהביע את הזדהותם עם גורלם הטרגי של הארמנים. הם יתקבלו בזרועות פתוחות.

'להיות או לשכוח', אנדרטה בירוואן בירת ארמניה לזכר קורבנות השואה היהודית ורצח העם הארמני (ויקימדיה)

________________________________

רות כהנוב היא מורת דרך, שגרירה בדימוס ומתנדבת בקו החם ruthkahano@gmail.com

סיפורי רחובות: כורש, הַצַּלָּם הארמני והאישה העברייה

א. כורש המלך

בלי קשר לסכסוך הדמים שלנו עם איראן, אין ספק שהמלך כורש, שחי במאה השישית לפני הספירה, היה אחד השליטים החשובים במזרח הקדום. חשוב לפחות כמו סנחריב, דריווש, אלכסנדר מוקדון או קיסרי רומא.

בירושלים ובתל אביב יש בצדק רחובות על שמו ולכבודו, וכך נראה השלט המחודש בירושלים:

צילום: רפי אוסטרוף

כתב לי הרב רפי אוסטרוף:

בעיר הבירה והקודש ירושלים יש רחוב על שם המלך הפרסי הגדול, כורש. בשלט הוא מתואר כ'מייסד האימפריה הפרסית וכובש ארצות המזרח'. אבל נדמה לי שקראו רחוב בירושלים על שמו, לא משום שהיה מלך פרסי דגול, אלא בגלל איזה 'עניין קטן' שנזכר כמה פעמים בתנ"ך: הכרזת כורש. 

למשל בספר עזרא (א 4-1):

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס ... הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם.

כורש היה היוזם, או לכל הפחות המאפשר, של בנייתו המחודשת של בית המקדש השני ובניין הארץ אחרי גלות בבל. הוא עודד את שיבתם של היהודים לירושלים וליהודה וגם הניח את התשתית הרעיונית ל'מגבית' (מי שלא עולה שיתרום מכספו). 

האם לא ראוי לציין גם את זה בשלט, במקום תיאור סתמי שהרבה מלכים בהיסטוריה יכולים להתהדר בו?

צודק!

בדקתי מה המצב בתל אביב. שלט הרחוב שם מרחיב את היריעה בהרבה (זה ישתנה בקרוב ויקוצר), ומציין את העיקר: בתקופתו החלה שיבת ציון.

צילום: איתמר לויתן

עוד דבר קטן.

השם 'כורש' הוא המצאה שלנו, מהתנ"ך. יש חוקרים שמצאו את הדמיון האטימולוגי למילה פרסית, אבל בכל הלשונות האירופיות ובתרגומי התנ"ך הוא נקרא 'סיירוס' (Cyrus), ולכן התעתיק הלטיני Koresh, שמיועד לאלה שאינם קוראי עברית, נראה מוזר.

ב. הַצַּלָּם הארמני

צילום: האב עמנואל אתג'ניאן (זמן ישראל, תודה לטובה הרצל)

במחווה יפה לעדה הארמנית בירושלים נקראה לאחרונה כיכר קטנה ליד שער שכם על שמו של הַצַּלָּם הארמני הוותיק אִלְיָה קהואג'יאן, שהגיע לירושלים ב-1924 כפליט, ואט אט החל להתמחות בסודות הצילום. משנת 1942 ועד היום פועל הסטודיו שלו, כבר שלושה דורות של בני המשפחה. 

ובאשר לשלט הכיכר, שנדמה לי שזו אחת הפעמים הראשונות שבה מופיע הצירוף 'השואה הארמנית' בפרסום רשמי בישראל (ולא 'רצח עם' או 'טבח' כנהוג).

אליה קהואג'יאן, 1999-1910 (ויקיפדיה)

אך מתי חי האיש? מתי מת? האם יימצא ולוּ ארמני אחד בירושלים או בעולם שיידע לפענח את שנות חייו של האיש על פי מסתרי התאריך העברי שנרשמו בשלט?

בעיריית ירושלים, שמחדשת עכשיו רבים משלטי הרחובות בכמה שכונות (טלביה, רחביה), התקבלה כנראה החלטה עקרונית להיצמד בכל מחיר ללוח השנה העברי. התוצאה לפעמים מגוחכת.

מידע על קהואג'יאן, חייו ופועלו יש בערך ויקיפדיה עליו ובסרטון תיעודי קצר מ-2014:

ג. שָׁדַיִם נָכֹנוּ

חובבי מדור זה לא במהרה ישכחו את סיפור 'החזה של נעמי שמר' בבאר יעקב, וכיצד תורגם הקיצור שד' ל-'breast.

ליוסף במברגר זה הזכיר את שדרות האישה העברייה בשכונת כרמי גת שבקריית גת.

'אין כאן שגיאת כתיב או טעות', כתב לי, 'סתם עיצוב טיפוגרפי לא חכם'...

ברוך הבא: תשעים ותשע שנים של הכחשה

כתב וצילם ברוך גיאן

לוח השנה העברי קירב השנה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה המצוין בישראל בכ"ז בניסן (הערב ומחר), עם יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שצוין ביום חמישי שעבר, 24 באפריל.

מזה כשלושים שנה אני מצלם ומלווה את בני העדה הארמנית הקטנה שבירושלים. למה? אולי יש משהו משותף בינינו, היהודים, לבינם, בגורל ההיסטורי של קבוצת מיעוט דתית ואתנית, הנמצאת הרחק ממולדתה ומוקפת בסביבה עוינת. עם השנים גם קניתי לעצמי כמה חברים טובים, ובהם הקרמיקאי יעקב אנטריסיאן וההיסטוריון המקומי והספרן ג'ורג' הינטיליאן.

גם היום, כשהם חיים בתוכנו, תחת שלטון דמוקרטי וסובלני המכבד את הזולת (כל עוד לא מדובר בקנאים חרדים, היורקים על כמרים או בפושעי 'תג מחיר' המטנפים כנסיות בכתובות שנאה), נותר משהו חידתי בארמנים. יש בהם איזו חשדנות בסיסית וסגירוּת טבעית מפני הסובב אותם.

הדת הנוצרית (בגרסתה האורתודוקסית) היא חלק בלתי נפרד מזהותם של הארמנים. על פי המקובל, הם היו העם הראשון שהתנצר בשלמותו בראשית המאה הרביעית לספירה. 'ראש ממשלה נבחר בידי אנשים', אמרה לי פעם מדריכת טיולים ארמנית, 'ואילו הפטריארך נבחר על ידי אלוהים'...

האירוע המכונן בתולדותיהם, כמו השואה עבורנו, הוא כמובן הרצח הנורא שחוו בני עמם בשנת 1915. על פי הגרסה הארמנית, כמיליון וחצי איש גורשו מבתיהם ומצאו את מותם בהוצאות להורג ובטרנספר אכזרי שערכו בהם הטורקים. הטורקים מתכחשים לאשמת רצח העם, וטוענים שכל מה שקרה – נורא ככל שהיה – היה חלק מאירועי מלחמה שבה שני הצדדים עשו מעשים אכזריים. בשבוע שעבר עשה רג'פ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, צעד היסטורי והביע צער על מה שקרה לארמנים. צער, אך לא אחריות. הארמנים דחו את התבטאותו כבלתי מספקת ונותרו עם ההכחשה, התסכול ועם הזיכרונות המרים.

התסכול נובע כמובן מכך שבלחץ טורקיה רוב מדינות העולם, כולל ישראל, עדיין אינן מכירות ברצח העם הארמני. לפני שנים רבות, כאשר יוסי שריד היה שר החינוך, נעשה ניסיון להכניס למערכת החינוך את סיפורם של הארמנים. הייתי שותף לניסיון זה כצלם, אך החוברת נותרה נסיונית בלבד...

לפני כשנה ביקרתי בארמניה והגענו לאתר ההנצחה בירוואן, בירת ארמניה. הופתעתי לגלות את קווי הדמיון ל'יד ושם' שלנו. אש תמיד דולקת בתוך מבנה בטון חשוף ומרשים שהוקם לצד מוזיאון. למקום מגיעות כיתות בית ספר וגם מבקרים בודדים ותיירים רבים. ממש כמו אצלנו.

אתר ההנצחה בירוואן, ארמניה

ב-24 באפריל 1915 נרצחו כ-250 מנהיגים ואנשי רוח ארמנים, ובתאריך זה מציינים הארמנים מדי שנה את יום הזיכרון לרצח העם הארמני. בשבוע שעבר ציינו הארמנים את יום השנה התשעים ותשעה, ועתה הם נכנסים לשנת המאה לציון האירוע הנורא. אפשר להניח שבמהלכה של השנה הקרובה ישוב רצח העם הארמני להציף את דעת הקהל העולמית, וכך, כנראה, יש להבין את העיתוי שבחר ארדואן להצהרתו.

בשמונה בבוקר הגעתי לכנסייה הארמנית ברובע הארמני שבעיר העתיקה של ירושלים. רק מעטים עמדו לצדם של הנזירים שהתפללו, אך שעה וחצי לאחר מכן כבר המתה הכנסייה מרוב אנשים: בני העדה ואורחים, ובהם לא מעט ישראלים נציגי תנועות נוער שונות (הנוער העובד, השומר הצעיר, דרור). שירת גברים נפלאה נישאה באוויר שעה שהפטריארך החדש, נוראן מנוגיאן, התיישב על כס מוזהב. לצדו עמדו נזירים לובשי שחור ועל ראשם כובע מחודד (יש אומרים, שצורתו המחודדת של הכובע מזכירה את הר אררט).

בעשר וחצי כבר הסתיימה המיסה והמשתתפים יצאו אל רחבת בית הספר התיאולוגי מול הכנסייה. אגב, מבנה זה תוכנן על ידי האדריכל הישראלי אבא אלחנני. ליד צלבי האבן המעוטרים (קצ'קרים) והמרשימים, הניצבים בחצי סהר, הונחו זרי פרחים. רבים מן הנוכחים לבשו חולצות שחורות ועליהם נכתב Kessab. קיסאב הוא כפר ארמני בגבול טורקיה-סוריה, שנפגע קשה לפני כחודש בהתכתשות בין טורקים לבין מורדים סורים ג'יהאדיסטים. הארמנים חשים כי ההיסטוריה חוזרת...

בתום הטקס עלו חלק מהמשתתפים לאוטובוסים שהובילו אותם להפגנה מול הקונסוליה האמריקנית בשיח ג'ראח ומול השגרירות בתל אביב. הארמנים עדיין מצפים שהעולם החופשי יכיר באסונם.

התמונות למטה צולמו בשבוע שעבר, ומקצתם בימי הזיכרון של השנים 2011, 2012.

הכניסה לרובע הארמני

האזכרה נערכה ברחבת בית הספר התיאולוגי

כמה מן המשתתפים התעטפו בדגלי ארמניה

בדרך לבית הקברות הארמני בהר ציון (2012; השנה לא נערך טקס בבית הקברות)

בבית הקברות הארמני בהר ציון

תלמידי הסמינר התיאולוגי בדרכם לכנסייה

רחבת הכניסה למנזר. שער הברזל הוא בן כשלוש מאות שנים ובלילה הוא נסגר.

המיסה בכנסייה

נוראן מנוגיאן, הפטריארך הארמני החדש

פינת מידע ובה מופץ חומר הסברה על קיסאב

אריאל, נציג תנועת 'דרור', נואם בטקס

חצר הרובע הארמני

אובליסק לזכר הלוחמים הארמנים בטורקים, בית הקברות בהר ציון

העטים שבכיס הם בצבעי הדגל הארמני

זיכרון בספר: רודיארד קיפלינג בירושלים

רודיארד קיפלינג (דיוקן משנת 1926)

על רודיארד קיפלינג (1936-1865), הסופר והמשורר האנגלי הנודע, כבר כתבתי ברשימה קודמת לאור הגילוי המפתיע על הכתרתו כרב בישראל...

הפעם אין מדובר בטעות מגוחכת אלא בסקופ אמיתי, שצילם ברוך גיאן ולמיטב ידיעתנו טרם פורסם.

ב-10 בינואר, יום יעקב הקדוש וחגם של הארמנים, נכנס ברוך כדי לצלם את הטקסים המרהיבים הנערכים בקתדרלת סנט ג'יימס ובמתחם הפטריארכיה הארמנית שבעיר העתיקה של ירושלים (מקום הסגור בדרך כלל בפני מבקרים). אגב כך הוא עלעל בדפי ספר האורחים ונדהם למצוא שם את חתימתו של הסופר הנערץ, חתן פרס נובל לספרות ואביו-מולידו של מוגלי ילד הג'ונגל:

עמוד מספר האורחים ובו חתימות רודיארד וקארולין קיפלינג
(לפי כתב היד הזהה מסתבר שרודיארד חתם גם בשם אישתו), 27 במארס 1929

אולם הכניסה לפטריארכיה הארמנית, הרובע הארמני, ירושלים העתיקה

כמו רבים מבני האריסטוקרטיה של אותם ימים גם קיפלינג אהב לטייל ברחבי העולם, ובמיוחד במושבות הבריטיות, מהודו ועד כוש. קיפלינג, שאתרע מזלו הרע ובנו האהוב נפל בימי מלחמת העולם הראשונה (1915), היה חבר בוועדה לניסוח הטקסטים שנחקקו על מצבות החיילים, ובכל מקום שאליו הגיע נסע לבקר בבתי העלמין הצבאיים והתעניין במצבם. ב-1 בפברואר 1929 יצאו בני הזוג קיפלינג למסע ארוך למצרים ולפלשתינה-א"י, וב-20 במרס הגיעו לירושלים לאחר נסיעה ברכבת לילה מקנטרה.

רודיארד קיפלינג ורעייתו קרולין

בכרך החמישי של המהדורה האקדמית של אגרות רודיארד קיפלינג (The Letters of Rudyard Kipling, edited by Thomas Pinney, vol. V: 1920-1930, University of Iowa Press, 2004 ) מצאתי איגרת שכתב רודיארד קיפלינג מירושלים לבתו (היחידה) אלסי קיפלינג-במברידג' שנשארה באנגליה (עמ' 481-480).

ירושלים היא 'המקום המדהים ביותר בעולם', הוא כותב, אך מיד מסייג את דבריו. תחילה שיכנו אותם במלון 'מסריח' בעיר העתיקה, אבל אחר כך הם עברו למלון 'פאסט', סמוך לשער יפו (המלון הטמפלרי המקורי נהרס ובמקומו נמצא היום מלון 'פנינת ירושלים'), ושם הרגישו כבר בנוח.

קיפלינג התרשם ממצב התחזוקה המצוין של בית הקברות הצבאי 'ליד הר הזיתים'. הוא גם ביקר באוניברסיטה העברית ובבתי ספר ערביים שבמימון ממשלת המנדט (אשתו התחמקה והלכה לעשות קניות בשוק, למרות שאין הרבה מה לקנות שם...). קיפלינג גם התלהב ממראות ים המלח, ואת חווית הנסיעה לשם הגדיר כמופלאה ביותר מימיו. מעניינים דבריו על הניחוחות העזים העולים מן הכותל המערבי: 'האבא והאמא של הסירחון גרים ליד כותל הדמעות של היהודים, שאותו ביקרנו לאחר הביקור במקום המקדש ומסגד עומר המקסים'...

הגילוי המתסכל מכולם הוא שקיפלינג היה גם אנטישמי לא קטן (על הגזענות הקולוניאלית שלו, שנחשפה ב'ספר הג'ונגל' וביצירות רבות אחרות שלו, כבר כתבו בלי סוף). 'יקירתי', הוא כותב לבתו, 'יש הרבה גזעים שפלים, אך היהודי, כשהוא נמצא במקם הולדתו בכמויות גדולות, הוא הנתעב מכולם' (My dear, many races are vile but the jew in bulk on his native heath is the Vilest of all).

ב-1933 הניפו הבעלים הגרמנים של מלון פאסט בירושלים את דגל צלב הקרס
(צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני)

*

ב-30 בדצמבר 1935 חגג קיפלינג את יום הולדתו השבעים. נחום סוקולוב, אז נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, פגש את הסופר הנערץ בלונדון, התרשם ממנו עמוקות וחיבר מאמר מיוחד לכבודו.

כמובן שסוקולוב לא ראה בו את הגזען הקולוניאלי. אדרבה, לדעתו קיפלינג הוא 'המתורגמן הנאמן ביותר של האופי האנגלי... קיפלינג איננו סופר אנגלי, אלא בריטי, ובריטי משמע: מרא דעלמא. הוא הראה את הבריטי הדורך על במתי ארץ בפנים כאלה, שהוא מכיר את עצמו בהם'. קיפלינג אף סיפר לו – אולי סתם מתוך נימוס – שהיה רוצה לנסוע שוב לארץ ישראל, וסוקולוב עודדו לעשות כן. 'אמרתי לו, שיש לנו גם ג'ונגל בארץ ישראל:מי מרום [הכוונה לאגם החוּלָה], ושהוא צריך למהר, כי עוד מעט יחלוף הג'ונגל הזה.הוא עיווה את פניו הטובים. מענין אותו דווקא הג'ונגל. מה לעשות? וכי נאבד את עולמנו מפני האמנים? אבל עוד נמצא בשבילו הרבה מן האגזוטיות [אקזוטיות]'.

אדמות החולה נרכשו שנה קודם לכן (1934) על ידי יהושע חנקין, שליח 'חברת הכשרת היישוב', וכבר באותה שנה החלו לתכנן את ייבוש הביצות בשיתוף עם חברת הנדסה בריטית. סוקולוב – כנשיא ההסתדרות הציונית – בוודאי ידע זאת. בסופו של דבר, כידוע, לא היה מה למהר והמיזם השאפתני נדחה עד שנות החמישים.

ב-17 בינואר 1936 פרסם עיתון 'הארץ' את מאמרו של סוקולוב תחת הכותרת 'רודיארד קיפלינג בן שבעים'. קיפלינג מת יום לאחר מכן...  (סוקולוב גם הוא נפטר בדיוק אחרי חמישה חודשים).

את המאמר בשלמותו אפשר לקרוא בפרויקט בן יהודה – כאן.

תודה לתמימה אידלסון על הבירורים הביבליוגרפיים בקשר למאמרו של סוקולוב.

גלגולו של ניגון: הפינג'אן שנדד מהרי ארמניה לאוהלי הפלמ"ח

פסל פינג'אן בפקיעין (צילום: ד"ר אבישי טייכר)

הרוח נושבת קרירה (שתי מחיאות כפייים)

נוסיפה קיסם למדורה (כפיים)

וכך בזרועות ארגמן (כפיים)

באש יעלה כקרבן (כפיים), וכו' וכו'

את השיר הזה – עם מחיאות הכפיים הקצובות שהיו לחלק בלתי נפרד ממנו – שרו ישראלים מסביב למדורה, דור אחרי דור. באוהלי הפלמ"ח, בקומזיצים של תנועות הנוער, בטיולים השנתיים של בית הספר, ואפילו מסביב למדורה השכונתית של ל"ג בעומר.

ותמיד שאלנו את עצמנו: נו, ואם נוסיף קיסם למדורה, יהיה פתאום חם? זה מה שיעשה את השינוי? ולא ידענו – ועד היום רובנו לא יודעים – שפינג'אן זו מילה טורקית (ולא ערבית) וזה בכלל לא הקומקום אלא הספלון הקטן נטול הידית (אמנם, ב'מילון הסלנג המקיף' כותב רוביק רוזנטל שבלדינו פינג'אן הוא הקנקן לבישול הקפה). והעיקר, לא ידענו שמקורו של השיר הזה רחוק רחוק מכאן, בשירת רועים ארמנית, אבל על כך בהמשך.

את המילים העבריות של 'פינג'אן' חיבר חיים חפר (אז פיינר) בשנת 1945 או 1946, והן נדפסו לראשונה בספרון לְפֶתַח אָהֳלֵינו: צרור פזמונים, שראה אור בשלהי שנת 1946. בשנת 1949 נדפס השיר שוב בספרו של חפר תַּחְמֹשֶׁת קַלָה, במדור 'מסביב לפינג'אן'. הפינג'אן נזכר בשירים נוספים של חפר, למשל בשיר 'צ'יזבאת', שמתחיל במילים: 'האש מפצחת זרדים בדממה / משחיר הקפה בפינג'אן'.

 איור של אריה נבון מתוך 'תחמשת קלה'

ואלה המילים המלאות של השיר 'פינג'אן', כפי שנדפסו בחוברת לפתח אוהלינו, עמ' 21-19.

'צנחן' ו'רזרבה', שנזכרים בבית האחרון גם הם לא מה שחשבתם: בלשון הפלמ"ח 'צנחן' פירושו טירון, ו'רזרבה' היתה כוח עתודה. 'נַגְלַה' (ובלשון הפלמ"ח: נַגְלֶה) היא סיבוב, הלוך וחזור.

איור של ז'אן דוד מתוך 'ילקוט הכזבים'

הנה יפה ירקוני, שהיתה מזוהה עם השיר:

בספר משפחת הפלמ"ח (עמ' 234) כתבו העורכים חיים חפר וחיים גורי:

אלף, הפינג'אן זה לא איבריק. איבריק הוא קומקום הנחושת בעל הידית הארוכה ופינג'אן הוא ספלון קטן. זה אלף. עכשיו בית: פינג'אן זה לא רק ספל ערבי קטן. פינג'אן זה גם מדורה, גם חברוּת, גם שירה וגם כזבים. זה בית. עכשיו גימל: פינג'אן זה לא רק הנ"ל, זה גם נימוסי שולחן: מתחילים במפקד או בעלמה, כשהמוזג מרוחק מן הבכיר או מן הבחירה, ומעבירים מיד ליד עד שהפינג'אן מגיע אל היעד. על הלוגם לשאוב את הקפה ברעש, לפלוט אנחה של שביעות רצון ולשבח את עושה הקפה ... האחרים ממתינים לתורם אגב שירה או סיפורי מעשיות. סימן למידות מגונות – מי שנטל פינג'אן שלא בתורו. גם המוזג חייב לזכור, שהקפה צריך להספיק לכולם. כל פלמחניק היה מומחה לקפה, אך היו מומחים גדולים ממנו. למומחה כזה קראו: קהוו'אנג'י, והוא הוא שידע למצות את הסגולות היקרות של משקה המלכים, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. וגם בכך עדיף דור הפינג'אן על דור האספרסו.

בפרסום הראשון של השיר, שצילומו הובא למעלה ('לפתח אהלינו'), נרשם כי השיר מבוסס על 'מנגינה רוסית', אך במקורות מאוחרים יותר צוין כי מנגינת השיר היא עממית-ארמנית. ואכן, בשנות השבעים הביא אליהו הכהן לתכניתו 'על הדשא' להקת פולקלור ארמנית מירושלים, ששרה את השיר בגרסתו המקורית. לפני זמן מה שלח לי צבי גלעד (גרימי) קישור לסרטון שהועלה ביו-טיוב, ומכאן נסללה הדרך לרשימה זו.

הנה השיר Hingala (או Hinkalal) בפי הזמר הארמני רובן סחקיאן  (Ruben Sahakyan) – יכול להיות שזה ראובן יצחקיאן והוא בכלל יהודי? – בליווי להקת מנגנים ומנגנות.

השיר עצמו מספר על רועה בעמק בין הרים, שבהתעטף עליו העצב הוא שר שיר אהבה. 'הינגלה' הוא מין קריאת עידוד כמון 'הוריי' או 'הללויה'. באחד האתרים מצאתי תרגום בסיסי של השיר לאנגלית, שכתב מישהו הזוכר את השיר מילדותו:

The lyrics are as I learned them as a child: The shepherd on the mountains felt sad, he played the song of love. The song of the bright face, fiery eyes, and carefree days. Oh poor shepherd, in your turn, you remained deep in the valley, Hingala. Here, the new spring is here, with decorative flowers. I am loving the colorful flowers. On poor ... (I suppose Hingala is some word like Hooray or Alleluia

וכאן ביצוע נוסף שכולל את מילות השיר בארמנית והוא הקרוב ביותר ל'פינג'אן' שלנו (ואם יש מישהו מהקוראים שמכיר מישהו שיודע ארמנית, אשמח לקבל ממנו תרגום מילולי ולפרסמו). הזמר הוא נוראיר אקלייאן (Norayr Aklyan):

גם השיר הארמני התגלגל לו.

לפני כמה שנים חיברו שני זמרים צרפתים ממוצא ארמני, דיאנה מינאסיאן (Dianna Minasyan) וּוינסנט באגיאן (Vincent Bagyan), מילים חדשות לשיר הישן, והן עוסקות בגורלה הטרגי של ארץ מולדתם (ג'נוסייד, רעידות אדמה וכו'). הם שרים דואט יפהפה בצרפתית ובארמנית שנקרא: Je suis une tombe, כלומר: אני קבר.

אז איך הגיע שיר עם ארמני לארץ ישראל המנדטורית?

באתר זמרשת מצאתי:

חיים חפר מעיד כי לפני שחיבר את המלים המנגינה הושרה בפלמ"ח ללא מלים (חיים חפר מספר ומזמר [כנרת זמורה ביתן 2004], עמ' 98). ואכן, בשירון "שירי ארץ ישראל" (מהדורת 1947, עמ' 110) מופיע לחן דומה מאוד שהוא כנראה מקור השיר, במילים החוזרות: ג'ונגלי ג'ונגלי ג'ון Dschungali dschungali dschun

נשמע הגיוני – כתב לי גרימי – שאחד מן הפלמ"חניקים, שהיה ממוצא ארמני וזכר את השיר מבית אבא, ניגן אותו לעצמו ולחבריו וכך הגיע גם אל חפר שהתאים לו את המילים.

שיר 'הפינג'אן' של חפר השפיע לא רק על מטבעות לשון השגורות עד היום ('הרוח נושבת קרירה'), אלא גם על השירה הלירית. בעקבות רצח יצחק רבין חיבר נתן יונתן שיר שנקרא 'הסתיו בלעדיו'. השיר הולחן ובוצע על ידי אחינועם ניני וגיל דור:

שוב הרוח נושבת קרירה  –
ככה שר בחלוף אש הקרב...

שנוסיף עוד קיסם למדורה?

איך עברו הזמנים בלעדיו.

ושוב סתיו.

זר שירים ממלים שאהב:

על הנגב יורד ליל הסתיו

כי רעות שכזאת לעולם

לא תתננו לשכוח אותה.

נעשה את השיר כמו זר של פרחים,

ממלים אחרונות שהאיש ההוא שר,

משתיקת הגברים, מדמעות הבוכים,

מילדים שהדליקו נרות בכיכר,

מפסוקי אהבה שנותרו על הקיר,

מכל אלה נדליק להבה של תקווה,

היא דועכת אולי – היא תשוב ותאיר.

שירו שיר לשלום הוא קרא...

בעלי התוספות: דער פֿינדזשאַן

ברוך משינסקי הפנה את תשומת לבי לתרגום 'שיר הפינג'אן' ליידיש (התרגום הוא של יצחק לוּדֶן). הנה הוא בפי טובה בן צבי, בתקליטור של שיריה לשבת ולחגים.

מה הקשר בין הפינג'אן לבין שבת או יום טוב?