סיפורי רחובות: כורש, הַצַּלָּם הארמני והאישה העברייה

א. כורש המלך

בלי קשר לסכסוך הדמים שלנו עם איראן, אין ספק שהמלך כורש, שחי במאה השישית לפני הספירה, היה אחד השליטים החשובים במזרח הקדום. חשוב לפחות כמו סנחריב, דריווש, אלכסנדר מוקדון או קיסרי רומא.

בירושלים ובתל אביב יש בצדק רחובות על שמו ולכבודו, וכך נראה השלט המחודש בירושלים:

צילום: רפי אוסטרוף

כתב לי הרב רפי אוסטרוף:

בעיר הבירה והקודש ירושלים יש רחוב על שם המלך הפרסי הגדול, כורש. בשלט הוא מתואר כ'מייסד האימפריה הפרסית וכובש ארצות המזרח'. אבל נדמה לי שקראו רחוב בירושלים על שמו, לא משום שהיה מלך פרסי דגול, אלא בגלל איזה 'עניין קטן' שנזכר כמה פעמים בתנ"ך: הכרזת כורש. 

למשל בספר עזרא (א 4-1):

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס ... הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם.

כורש היה היוזם, או לכל הפחות המאפשר, של בנייתו המחודשת של בית המקדש השני ובניין הארץ אחרי גלות בבל. הוא עודד את שיבתם של היהודים לירושלים וליהודה וגם הניח את התשתית הרעיונית ל'מגבית' (מי שלא עולה שיתרום מכספו). 

האם לא ראוי לציין גם את זה בשלט, במקום תיאור סתמי שהרבה מלכים בהיסטוריה יכולים להתהדר בו?

צודק!

בדקתי מה המצב בתל אביב. שלט הרחוב שם מרחיב את היריעה בהרבה (זה ישתנה בקרוב ויקוצר), ומציין את העיקר: בתקופתו החלה שיבת ציון.

צילום: איתמר לויתן

עוד דבר קטן.

השם 'כורש' הוא המצאה שלנו, מהתנ"ך. יש חוקרים שמצאו את הדמיון האטימולוגי למילה פרסית, אבל בכל הלשונות האירופיות ובתרגומי התנ"ך הוא נקרא 'סיירוס' (Cyrus), ולכן התעתיק הלטיני Koresh, שמיועד לאלה שאינם קוראי עברית, נראה מוזר.

ב. הַצַּלָּם הארמני

צילום: האב עמנואל אתג'ניאן (זמן ישראל, תודה לטובה הרצל)

במחווה יפה לעדה הארמנית בירושלים נקראה לאחרונה כיכר קטנה ליד שער שכם על שמו של הַצַּלָּם הארמני הוותיק אִלְיָה קהואג'יאן, שהגיע לירושלים ב-1924 כפליט, ואט אט החל להתמחות בסודות הצילום. משנת 1942 ועד היום פועל הסטודיו שלו, כבר שלושה דורות של בני המשפחה. 

ובאשר לשלט הכיכר, שנדמה לי שזו אחת הפעמים הראשונות שבה מופיע הצירוף 'השואה הארמנית' בפרסום רשמי בישראל (ולא 'רצח עם' או 'טבח' כנהוג).

אליה קהואג'יאן, 1999-1910 (ויקיפדיה)

אך מתי חי האיש? מתי מת? האם יימצא ולוּ ארמני אחד בירושלים או בעולם שיידע לפענח את שנות חייו של האיש על פי מסתרי התאריך העברי שנרשמו בשלט?

בעיריית ירושלים, שמחדשת עכשיו רבים משלטי הרחובות בכמה שכונות (טלביה, רחביה), התקבלה כנראה החלטה עקרונית להיצמד בכל מחיר ללוח השנה העברי. התוצאה לפעמים מגוחכת.

מידע על קהואג'יאן, חייו ופועלו יש בערך ויקיפדיה עליו ובסרטון תיעודי קצר מ-2014:

ג. שָׁדַיִם נָכֹנוּ

חובבי מדור זה לא במהרה ישכחו את סיפור 'החזה של נעמי שמר' בבאר יעקב, וכיצד תורגם הקיצור שד' ל-'breast.

ליוסף במברגר זה הזכיר את שדרות האישה העברייה בשכונת כרמי גת שבקריית גת.

'אין כאן שגיאת כתיב או טעות', כתב לי, 'סתם עיצוב טיפוגרפי לא חכם'...

שיראל חיים פור: גיבורה ישראלית

שיראל חיים פור (Remember)

מאת טל סגל

ב-7 באוקטובר 2023 סמלת שיראל חיים פור הייתה סמלת מבצעים (סמב"צית) בחמ"ל נחל עוז. שבוע אחר כך הייתה אמורה להשתחרר מצה"ל. כשהחלה ההתקפה על הבסיס, שיראל לא הייתה בתורנות אבל מיד הצטרפה לתגבור החמ"ל. לאחר מספר שעות לחימה היא נהרגה וגופתה נעלמה. כשלושה שבועות מאוחר יותר אותרה גופתה ושיראל, שהועלתה לדרגת סמ"ר, הובאה למנוחת עולם בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, עיר מגוריה. בת עשרים הייתה בנופלה.

שיראל הייתה חיילת ממוצא איראני ומותה הצית את דמיונם של פטריוטים איראנים בכל רחבי העולם שמתנגדים למשטר האייתוללות הנוכחי. הם תפסו את מותה כחוליה ברצף של גיבורות פרסיות, למן המלכה אסתר ועד לנשים איראניות בימינו המתקוממות באומץ נגד החיג'אב, כיסוי הראש שנכפה עליהן בידי משמרות המהפכה. 

הומן חלילי (Hooman Khalil) הוא אמן ציורי קיר איראני-אמריקאי המתגורר בלוס אנג'לס ואחד ממובילי המחאה מחוץ לאיראן. סיפורה של שיראל נגע לליבו והוא החליט ליצור בישראל 18 ציורי קיר שמנציחים אותה. שניים מהם נמצאים בירושלים (אחד בתלפיות ואחד על קיר מוזיאון הסובלנות) והאחרים בתל אביב (בקרית המלאכה), בצפת, בנצרת ובנתניה.

בציור זה של שיראל בחר האמן לצטט את הפסוק המזעזע מתוך ספר ישעיהו, ט 4: 

כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ

ובציור הזה צוטט תרגום חלקי של פסוק ממגילת אסתר (ד 14): 

כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת

בצילום הבא ניתן לראות את הציור ה-13, שאותו הקדיש הומן לעיר תל אביב בטקס שנערך ב-10 ביוני 2024. 

בצד ימין צוירה החיילת שיראל; במרכז, רוכבת על אריה, שהוא סמל לממלכת יהודה אבל גם סמל פרסי עתיק, צוירה קוסאר חושנוש, קשתית אולימפית שבשנת 2022 איבדה את עינה בעת פיזור הפגנה של מחאת החיג'אב; ומשמאל, ציור דמיוני של המלכה אסתר מחזיקה בידה האחת בפרי הרימון (אחד משבעת המינים) ובידה השנייה פרח לוטוס, שגם הוא סמל פרסי עתיק. 

ומעל לכל, סיסמת המהפכה: Woman, Life, Freedom / אישה, חיים, חופש...

הומן בתל אביב בעת חנוכת הציור ה -13 (צילומים: טל סגל)

___________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

חוטאים וחטאים בירושלים: מי היו גנבי הפשטידות?

מאת איל דודסון

אין זמן ראוי יותר מחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, לעיון בספר חוטאים וחטאים בארץ ישראל, שנדפס בירושלים בשנת 1924 (מהדורה מתורגמת לאנגלית ראתה אור באותה שנה בכותרת: Crime and Criminals in Palestine). המחבר, דוד תדהר, לא מצא שם מעוּדָן יותר לספרו, שאינו אלא יומן זיכרונותיו של מפקח משטרת ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, שמסכם שנתיים (1924-1922) של חקירות פליליות. ובהתאם, גם המוטו של הספר, שנדפס על דף השער, הוא 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' (דברים, יג 6).

קצין המשטרה תדהר (1970-1897), יליד שכונת נווה שלום שביפו, צבר בעבודתו ניסיון רב בחקירות, ובשנת 1926, לאחר שפרש מהמשטרה, הקים בתל אביב (ברחוב אחד העם 30) משרד חקירות פרטי.

תדהר לא הסתפק בחקירות אמיתיות ובשנת 1932 נתן את שמו ליצירת 'הבלש העברי הראשון': סדרה של 28 חוברות, שנקראו ספריית 'הבלש', ובהם נפרשו בפני הקוראים סיפורי חקירות ובילוש בדיוניים שגיבורם היה הוא עצמו. יחד עם שני עוזריו הנאמנים, ירמיהו וסעדיה התימני, פענחו בני החבורה תעלומות פשע חובקות עולם, חיפשו אוצרות זהב ואיתרו צוואות אבודות. הם יצאו למשימות נועזות בלונדון ובפריז, בהרי השומרון, במערות ים המלח ובתל אביב, והפילו בפח את 'התליין מקורפו', 'הערפד' ופושעים מטילי אימה אחרים. סדרת החוברות זכתה להצלחה מרובה בתוך זמן קצר וקוראים בני כל הגילאים גמאו בשקיקה כל חוברת חדשה.

כריכת החוברת הראשונה של 'הבלש' עם תצלום פניו של דוד תדהר

בכל זה לא היה די לאישיותו הפורה וההיפר-אקטיבית של תדהר. הוא המשיך בפעילות ספורטיבית, תחביבו עוד מהימים ששיחק בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב בשנת 1913, ועסק בפעילות ציבורית נמרצת לעידוד הספורט העברי. נשאר לו גם זמן לתחביב אחר שהפך למפעל חיים. באמצעות שאלונים מפורטים, חושים בלשיים וידע אישי רב ליקט תדהר וערך ביוגרפיות קצרות של כ-6,000 מחלוצי ההתיישבות בארץ ישראל, בוניה ועסקניה. את החומר העצום, שלא היה מבייש שום מסד נתונים מודרני, ערך תדהר בתשעה-עשר כרכים של אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. אנציקלופדיה זו, שכל כרכיה זמינים במרשתת, נחשבת עד ימינו מקור ביוגרפי ראשון במעלה, לעתים מקור יחידי, של מאות רבות של אישים שתדהר הציל משר השכחה. 

דוד תדהר עם עשרת הכרכים הראשונים של ה'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו'

אפשר להמשיך ולספר עוד ועוד על דמותו הססגונית של דוד תדהר, אך אנו נתמקד בספר 'החוטאים והחטאים' שלו, שהזכרנו לעיל. רגע לפני שנקרא את אחד הסיפורים, נשים לב להקדשת התודה בפתיחת הספר, 'לקצין המשטרה בחיפה, מר ב. שיתרית'.

בכור-שלום שטרית (1967-1895), יליד טבריה, היה עמיתו הגלילי של תדהר בראשית ימי המנדט הבריטי. הוא פיקד על משטרת טבריה ושימש קצין חקירות. לימים היה שטרית ה'צבר' היחידי בין חותמי מגילת העצמאות ושר המשטרה הראשון בממשלות ישראל שהתמיד בתפקידו זה – שהיום נחשב לבית קברות פוליטי – במשך 18 שנה (!).

שר המשטרה בכור-שלום שטרית (משמאל) בבית הספר לשוטרים בתל מונד, יוני 1948
(צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

בפרק 'גנבים ל... שבת' (עמ' 35-34) מגולל תדהר בלשון היתולית ודרמטית (ובמטבעות לשון מקראיות) את עלילות גנבי הפשטידות בלילות שבת. אירוע פלילי חמור שמתרחש מדי שבת בשבתו בחצרות שכונת הבוכרים שבעיר הקודש:

גם אלה מאתנו שהצליחו להתגבר על ניבים כמו 'צִיקֵי הקדרה' (התבשיל שנדבק לדפנות הסיר), 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה' (אבל כבד) או 'קִבְּצוּ פָארוּר' (שחורים כשולי הקדירה), ספק אם יבינו את הסיפור ללא הכרת הרקע שלו: הכנת החלות, העוגות או הפשטידות לשבת הייתה מלאכה נשית מייגעת. תנור לא היה מצוי בבתים הפרטיים, אפילו לא בבתי אמידים, ותהלוכות תבניות הבצק הקלוע בדרך אל התנור, וניחוחות המאפים בדרך חזרה משם לקראת כניסת השבת, היו חלק בלתי נפרד מהווי החיים בירושלים (ראו גם ברשימתו של דנצ'ו ארנון, 'התנור שמאחורי הדלת הירוקה', שפורסמה לא מכבר בבלוג עונג שבת).

כך סיפרה לימים חנה לונץ-בולוטין, בתו של חוקר ארץ ישראל הדגול אברהם משה לונץ:

עם עלות השחר התחילה עקרת הבית בעבודתה והיא – רחיצת החיטים. שמים היו אותם באגן מים ומשפשפים היטב להפיג את הטעם המר של זרעי הבר שנתערבבו בהם, אחר כך שוטחים אותם על מחצלאות בחדר או על הגג השטוח, ובזה תמו ההכנות שלפני הטחינה. מטחנת הקמח הושבו החיטים טחונים ומעורבים, ועל בעלת הבית היה לנפות ולהפריד את הסובין ואת הסולת. מן הסולת הוכנו החלות וכן איטריות לפשטידות לשבת ולמועד. 

עיקר הסבל היה באפיית הלחם – רק שלושה תנורים היו בכל העיר! התור לאפייה היה ארוך והצפיפות רבה, ולא פעם יצאו ככרות הלחם חרוכות או שלא נֵאפוּ די צורכן. מה גדול היה אז צער האֵם והרעיה העמלה! המשפחות, שהיו אמידות יותר, שכרו אדם שיוביל את הלחם לתנור ויחזירהו אפוי. אך רוב הנשים לא יכלו להרשות לעצמן נוחות זו, ונאלצו לשאת על ראשן את ככרות הלחם לתנור, כשהן מונחות על טבלת עץ. לא אחת ירדו אגלי זיעה על לחייהן, והקללה 'בזיעת אפיך תאכל לחם' נתקיימה בהן פשוטה כמשמעה (חנה לונץ-בולוטין, מאיר נתיבות ירושלים: חיי אברהם משה לונץ, ירושלים: אחיעבר תשכ"ח, עמ' 21-20).

ובנוסח דומה, סיפר גם חוקר ארץ ישראל ישעיהו פְּרֵס (1955-1874), בספרו מאה שנה בירושלים: מזכרונות איש ירושלים (ראובן מס, 1964):

ישעיהו פרס, מאה שנה בירושלים, עמ' 17-16

לא רק לאפייה שימש התנור השכונתי, אלא גם פְּלָטָה ציבורית של שבת. עם סיום האפייה בערב שבת, ולאחר שאחרונת הנשים הגיעה לקחת את תבנית המאפים המשפחתית, לא כובו הגחלים אלא כוסו בלוחות פח, ובזה אחר זה הונחו על גביהם סירי החמין. התבשילים המתובלים המבעבעים, ובתוכם ירקות, קטניות ומעט בשר, המשיכו להתבשל במשך כל הלילה והבוקר שאחריו, ולקראת סעודת שבת חזרו נציגי המשפחות אל התנור השכונתי, בירכו איש את רעהו ב'שבת שלום', שאלו מה חדש, וחזרו הביתה עם סיר ה'עונג שבת' – החמין (הספרדי), הצ'ולנט (האשכנזי), הטפינה (המרוקאית) או התְבּית (העיראקית) – משאירים מאחוריהם שובל של ניחוחות גן עדן וחתולים מכושפים.

גם בשכונת הבוכרים עמד התנור במרכז ההווי החברתי והקולינרי. כך תיאר זאת אחד מדיירי השכונה, הרב אברהם מונסה, שהיה מחכמי ישיבת 'פורת יוסף': 

בשנת פר"ת יוסף [תר"פ, 1920], בחנוכה, עלינו כל המשפחה והדודים לירושלים וגרנו בשכונת רחובות הבוכרים, בבית המנוח מו'[רנו] בנימין גול ז"ל [רחוב יחזקאל 37-35]. מול [בית] המרחץ של הבוכרים  [רחוב יחזקאל 36] ... באותם הזמנים לא היו מוכרים לחם מן המוכן בחנויות. במכולת מכרו רק קמח ובבתים היו לשים קמח ועושים עיסה ומברכים על החלה ועורכים את הלחם על מגש עץ ולוקחים לתנור ואופים את הלחם בשכונה. אחרי בית המרחץ היה תנור של יחיא התימני ... בכל יום שישי היו מכינים את החמינין (האוכל של סעודה שניה [סעודת הצהריים] של שב"ק [שבת קודש]) ולוקחים קדרות החמין לתנור והאופה טומן אותם בתנור, וביום שב"ק אחר תפלת שחרית ומוסף, בערך בשעה 10-9, כל אחד הולך לתנור ומכיר את הקדירה שלו, ולוקח אותה לביתו (א"י מונסה, פדה את אברהם, א, ירושלים תשנ"ו, עמ' תט-תי). 

הגנבים משכונת הבוכרים לא המתינו עד הבוקר כדי שישביח טעמו של התבשיל, אלא כילו את סירי החמין באישון לילה. הבלש תדהר חקר ומצא שהגנבים היו 'המהגרים הפרסים שעלו בשנה זו לא"י עם הטף אשר ברגליהם, ושכנו כבוד בשכונה הזאת'. 

אכן, יהודים עלו מפרס לירושלים במספר גלים למן שלהי המאה ה-19, ובמיוחד לאחר הצהרת בלפור (1917). מרביתם היו יוצאי הערים שיראז, משהד, יזד, המדן, טהרן וג'הרום. לארץ הגיעו רובם מרוששים מכספם ומדולדלים מנכסיהם. מעט הכסף שהיה להם אזל בדרך או נשדד בטלטלות נתיבי הים (מנמל בושהיר שבמפרץ הפרסי, דרך בומביי וסואץ ליפו) או בנתיבי היבשה (דרך בגדד, דמשק וצפת). כשהופיעו בשערי ירושלים היו עולים חדשים אלה דלים וחסרי כול, שהתקשו למצוא מקורות מחייה בעיר הענייה ממילא.

על מצבם השפל של בני העדה הפרסית דיווח עיתון המגיד בשנת 1901:

המגיד, 12 בספטמבר 1901, עמ' 370-369

'הרעש הנורא' שנזכר כאן היה צו הגירוש שהוציא השליט העות'מני כלפי היהודים הפרסים בשנת 1892, משום שראה בהם נטל כלכלי וחברתי בלתי נסבל (על פרשה זו ראו דב גנחובסקי, סיפורים ירושלמיים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 69-66). צו הגירוש, החריג בחומרתו, אמנם לא יצא אל הפועל לבסוף, אך מלמדנו עד כמה היה מצבם של עולי פרס קשה.

'אבנים בחומה' (ירושלים 1970), ספרו של המדפיס רפאל חיים הכהן (1970-1884),
מתאר את קורות עליית משפחתו משיראז לירושלים בשנת 1890

עולי פרס התרכזו במספר שכונות בירושלים החדשה, אך לאלו מהם שהתיישבו בשכונת הבוכרים היה סיפור מיוחד. אלו הם אנוסי משהד – יוצאי העיר משהד שבצפון-מזרח איראן, שנאלצו להמיר דתם לאסלאם בשנת 1839 בעקבות עלילת דם נוראה, אך המשיכו לשמור על יהדותם בסתר. 

בשנת 1900 יצא חאג'י מחמד איסמאעיל ממשהד, כדי לקיים את מצוות עליית הרגל למכה. הוא כבר היה בשנות השבעים לחייו והכינוי חאג' שהוצמד לשמו מלמד כי כבר קיים את המצווה הזו. אבל הפעם היה זה רק סיפור הכיסוי, שכן חאג'י מחמד התכוון לעלות לרגל לירושלים, להתיישב בה ולחשוף את יהדותו. וכך היה. בירושלים הוא שינה את שמו לחאג'י יחזקאל ואת ביתו בנה בשוליה הצפוניים של שכונת הבוכרים (רחוב אדוניהו הכהן 6). בעקבותיו עלו לירושלים משפחות אנוסים נוספות ממשהד, ובהן משפחת כהן-אהרונוב, שבחצרה (רחוב אדוניהו הכהן 7) הוקם בית הכנסת חאג'י אדוניהו בשנת תרס"ב (1902).

לוח הקדש בבית הכנסת של עולי משהד בירושלים (ויקיפדיה)

'גנבי הפשטידאות' לא היו פושעים אמתיים אלא פשוט עניים אומללים ורעבים ללחם שביקשו לשרוד. סיפורם הקשה הוא גם סיפורה של תקופה שממנה צמחה והתפתחה ירושלים החדשה.

לסיפורם של אנוסי משהד הוקדש סרט תעודי שיצר העיתונאי המנוח אורי כהן אהרונוב, בעצמו בן הקהילה:

_________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל eyaldav65@gmail.com

בעלי התוספות

ידיד הבלוג שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק עד לא מכבר, הוסיף את הדברים הבאים: 

עם גלריית האישים שעמדו בקשר עם ביאליק נמנה גם הבלש ומפקח משטרת העיר החדשה של ירושלים דוד תדהר, אשר העניק למשורר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל בלווי ההקדשה המשעשעת הבאה: 

למשורר הטוב ספרי הרע

לח.נ. ביאליק

לזכר בואו לארץ ישראל

מוגש בנאמנות ובהדרת כבוד

ירושלים ר"ח ניסן תרפ"ד 

את דעתו של ביאליק על ספר זה ניתן ללמוד מתוך איגרת שכתב המשורר בינואר 1927 לידידו יעקב פישמן, עורך המאָרגען זשורנאַל בניו יורק, שבהּ ביקשוֹ להעסיק את תדהר בעיתונו, וזאת נוכח סגולותיו בתחום הכתיבה: 

כאדם בעל ניסיונות הרבה וידען גדול במעשיו של 'עולם הפושעים' כאן, בארץ ישראל, וכשוטר בעל רוח עז היתה היכולת בידו לאסוף חומר עשיר, מגוון ומעניין מאוד משל אותו עולם, וחלק ממנו פרסם בספר קטן, אבל מלא חן 'חוטאים וחטאים בא"י'. על הספר הזה רבו הקופצים ועורר רעש. כי לא זה בלבד שהוא חד וחריף ואכזוטי, אלא יש בדרך כתיבתו גם מן הפקחות היתרה, וכאמור, מן החן: הוא ענייני, קצר ונמרץ ומעורר בלי הרף התעניינות ומכריח את האדם לבוא עד סופו (אגרות חיים נחמן ביאליק, ד, תל אביב: דביר, תרצ"ח, עמ' עו). 

מעניין לציין, שגם אל ראי"ה קוק, מידידיו של ביאליק, שלח תדהר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל, ובמענה לכך השיבו הרב בביקורת מעודנת: 'יהי רצון שנזכה במהרה לספר כתוב על צדיקים וצְדקות' (אגרות הראי"ה, ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רא). מכל מקום, המלצתו של ביאליק נתבררה בסוף כמיותרת, שכן במקום לארצות הברית נסע תדהר למצרים. גם משם המשיך הבלש את קשריו עם המשורר, ואף שיגר אליו דו"ח על פעולות 'המועדון העברי בקהיר', שאותו טיפח. בשער הדו"ח מתנוססים כמוטו פסוקיו של ביאליק מ'ברכת עם' ('תחזקנה'): 'הוי כוחות נפרדים, התלקטו, התקוששו! / עבדו שכם אחד בחיל ועוז!".

*

פרופסור ציפי שחורי-רובין קראה את המאמר בהתרגשות, שכן הוא הזכיר לה סיפור ישן מבית אבא:

אבי, ישראל שחורי (צ'רני), עבד שנים רבות בבית משפט השלום בתל אביב ברח' יהודה הלוי בשנים 1979-1948; משנת 1968 כמזכיר ראשי וממונה על בתי משפט השלום בגוש דן. במסגרת זו נפגש לא מעט עם דוד תדהר והוא העניק לאבי את ספרו בשרות המולדת, הוצאת ידידים, 1960, והוסיף הקדשה יפהפייה. זו לשונה: 

מעורב ירושלמי: הרצל, צעירי פרס, גבעת המבתר, מפגשים ומאגרים

א. הרצל בשחור-לבן

צילום: יוחנן פלוטקין

בכניסה למוזיאון הרצל בהר הרצל הוצבו שני פסלים זהים של חוזה המדינה – אחד בלבן ואחד בשחור. האם זה אמור להביע משהו? תקינות פוליטית? חוש הומור?

כל הסבר יתקבל בברכה.

ב. צעירי פרס בירושלים

יש צעירים שלעולם לא יזדקנו. צעירי מפא"י, צעירי המפד"ל וצעירי פרס...

אם בתשרי תרפ"ב (1921) היו הצעירים הללו, מייסידי בית הכנסת שברחוב אגריפס, בשנות העשרים לחייהם, בני כמה הם היום?

'שתישארו צעירים לנצח'! 

צילמה: שקד נחלון

ג. גבעת המבתר

בצפון ירושלים יש שכונה ושמה גבעת המבתר. מה זה מבתר? לשון בתרון, כלומר שטח קרקע שאינו מישורי אלא מבותר ומחורץ. המילה היא מִבְתָּר ובשום אופן לא מיבתר.

אבל למפעילי הרכבת הקלה יש עברית משלהם, ומבחינתם אפשר לכתוב 'מבתר' גם בכתיב מלא...

צילומים: טובה הרצל

ד. נקודת מפגשת

ובכלל, אנשי הרכבת הקלה ממציאים מחדש את העברית. מה דעתכם על שלט פרסום זה?

צילום: צבי פיש

באזור קרית משה – כתב לי צבי פיש – יש עבודות לחיבור מסילות הרכבת הקלה. ברכבת הקלה החליטו ללכת על נושא 'מפגש' ('כאן נפגשים אג'ואים וגוגואים', 'כאן נפגשות המסילה הזו והזו', ועוד). 

ואני שואל: למה ירושלמים ותיירים נפגשות דווקא כאן? ועוד שאלה: מתי יתקנו את הטעות?

ואני משיב: מלכתחילה רצו לכתוב 'ירושלמיות ותיירים', אבל נמלכו בדעתם. בכל זאת עיר הקודש!

ה. מאגר תורמים

המרכז הלאומי להשתלות (כרטיס אדי) מנהל כיודע מאגרי תורמים, כשהכוונה היא לתרומות של איברי גוף שאותם ניתן להשתיל בגופו של אדם אחר. על עמוד ירושלמי נחשף הסוד הגדול של השנוררים (לא שלא ידענו את זה קודם) על מאגרי התורמים האמתיים. הדאטה של 'הכנסת כלה'.

ובכן, בסייעתא דשמיא חיים יוסף ימכור לכם מאגרי שמות אנשים המוכנים לתרום ל'הכנסת כלה' – שם קוד לשתדלנות, במכתבים או בטלפון, שמיועדת לגיוס תרומות לכל מטרה סוחטת לב, מהלבשת יתומים ועד לווית המת, מטיפול בחולי סרטן ועד הזנת ילדים רעבים.

ה'ערכה' כוללת כבר מעטפות ששמות התורמים (המשוערים) כבר רשומים עליהן.

צילום: טובה הרצל

סיבוב בחיפה: דובדבן ואיראן, שלום וביטחון, שלטים וטחנת רוח

א. פריחת הדובדבן מפלסטיק

'תושבי חיפה', שחה לי עפרה פרי, 'התעוררו בוקר חורפי אחד ושמחו לגלות עץ דובדבן חדש בכניסה לתחנת הכרמלית במרכז הכרמל והוא שופע פריחה. רק מי שעבר במקום ברגל וניסה להריח את הפרחים נוכח שהגזע, הענפים והפרחים – הכול מפלסטיק. לא ריח וגם לא טעם...'

צילום: עפרה פרי

ב. איראן זה כאן!

בר רפאלי בפרסומת של חברת הודי'ס (צילום מסך)

ובכן, בחיפה זו בכלל לא שאלה...

מרחוב הַפַּרסים (שעליו כבר דיווחנו כאן), יוצא רחוב אירן...

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. רחוב השלום

עם רודף שלום אנו, כידוע, וכמו בערים רבות אחרות בארץ גם בחיפה יש רחוב הנושא את שם השלום.

אבל בלי דקדוקי עניות אי אפשר, אז בפסוק בתהלים כתוב 'שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ' ולא 'בארמונותיך'...

צילום: איתמר לויתן

ד. חשיפה: התשובה שלנו לנסראללה

ואם נושאים אנו תפילה לשלום, לא נשכח גם את הביטחון, בבחינת 'חוסן לישראל'.

בשכונת הדר נמצא הנשק הסודי שלנו מול החיזבאללה ואיראן, ומטעמים מובנים לא נציין את הכתובת המדויקת (עכשיו מותר לגלות שמדובר ברחוב מסדה, ליד קפה פאזל).

צילומים: איתמר לויתן

ה. יוחזר המנדט הבריטי

בחדר המדרגות בדרך העצמאות 57 תלו הדיירים מבחר שלטים מתקופת המנדט, מן הימים שבהם נקרא הרחוב בשם 'דרך המלכים' (שם הרחוב הוחלף ב-1951).

שימו לב לתופעה הנדירה של מספור הבית באותיות עבריות.

חידה: מי יודע מה הם ראשי התיבות הללו?

הכנסת כלה, היכל כהנים, הובלת כלבים, הכניסה כאן? אני באמת לא יודע...

היו ימים בארץ ישראל, כשהאופניים לא היו חשמליים ו'ידיעות אחרונות' היה עיתון ערב...

צילומים: איתמר לויתן

ו. טחנת רוח

לא גילוי גדול, אבל לא כולם יודעים שברחוב העלייה השנייה, בשכונת בת גלים, מסתתרת טחנת רוח טמפלרית שנבנתה בשנת 1874 והצליחה לשרוד עד היום.

מידע נוסף עליה אפשר לקרוא בוויקיפדיה כאן.

צילום: יוחנן פלוטקין

שֶׂרַח בת אשר שליט"א

Janet Shafner, May You Live Forever: The Assumption of Serach Bat Asher, 2010 

עולם קברי הצדיקים הוא עולם קסום וחסר גבולות, ותמיד ניתן להפתיע ולחדש בו.

הנה, בשבוע שעבר טייל קוראנו יהושע לביא בגליל העליון. במורדות נחל יחיעם, לא הרחק מן היישוב הקהילתי כליל (מדרום מערב לקיבוץ יחיעם), נתקלו הוא וחבריו בצדיק חדש, ליתר דיוק צדקת חדשה, הלא היא שֶׂרַח בת אשר בן יעקב, 'זקנתם של ישראל'.

פערו החברים פיהם בתדהמה: מה זה הדבר הזה? הרי קבר אין כאן – על השלט כתוב במפורש כי שרח 'לא טעמה טעם מיתה' – וגם אין זה מבנה פולחני כלשהו. סתם שלט, 'ציוּן'.

כתב לי יהושע:

הנה... (איך אכנה את זה בדיוק?). זה לא קבר, גם לא מונומנט, אולי עץ אשרה?

בקיצור, זה זה.

חסרה שם קופת צדקה. היזם הזריז יזכה בכל הקופה...

קופת צדקה עדיין אין, אבל ליד השלט מוטלת אבן מוזרה במקצת שפניה מכוסות במין גומות שטיבן אינו ברור.



אבל ישראל, מאמינים בני מאמינים שכמותם, אינם מדקדקים בקטנות. זצוק"ל או שליט"א, העיקר שהיא תביא את הסחורה. עצי האלון הרעננים שמסביב הפכו לעצי אשרה וכבר כוסו בשלל בדים צבעוניים, סגולה ידועה (לְמה בדיוק?) שמוכרת ממקומות קדושים אחרים (למשל בקבר יונתן בן עוזיאל שבעמוּקָה, הסמוכה לצפת, שם יש 'עץ משאלות' מפואר וצבעוני בדיוק כזה).



חיפשתי באינטרנט רמזים לאתר החדש הזה, שכן על השלט עצמו לא כתוב מי הציבו ומי אחראי לו. לא מצאתי מאומה. האם מישהו יודע על כך משהו?

מכל מקום, על שרח בת אשר (לפעמים נכתב השם 'סרח') עצמה דווקא מצאתי לא מעט. בתנ"ך היא נזכרת בסך הכל פעמיים – פעם כבתו של אשר (בראשית, מו 17) ופעם כמי שיצאה ממצרים (במדבר, כו 46). לחז"ל זה הספיק כדי להעניק לה אריכות ימים מופלגת ולהפקיד בידיה, בהזדמנות זו, גם כרטיס כניסה לגן עדן בעוד בחיים חיותה ומבלי הכורח האנושי למות קודם.

זאת ועוד, לפי מסורת התנאים הייתה שרח שותפה פעילה לידיעת סוד הגאולה. כך נכתב במדרש פרקי דרבי אליעזר, פרק מח:

ואשר [בן יעקב] מסר סוד הגאולה לסרח בתו. וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר. אמרו לה: בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותות ממש. אמרו לה: והרי נאמר 'פקוד יפקוד אלהים אתכם' (בראשית, נ 25). אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא.

וזה פשר הכתובת על ה'ציון' (עם רמז משולש לשם אביה 'אשר'):

היא אשר לא טעמה טעם מיתה 

היא אשר נכנסה בחייה לגן עדן 

היא אשר שומרת על סוד הגאולה

אבל העלילה מסתבכת, שכן מתברר ששרח בת אשר נקברה (גם אם לא ממש מתה) באיראן. בספרו של זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, מוסד הרב קוק, תשכ"ג, עמ' קכו-קכז, נכתב:

היהודים באיראן (פרס) מראים את קברה של שרח בכפר לנג'אן, בסביבות העיר איספהאן, שבה נמצאת אחת הקהילות היהודיות הקדומות ביותר בפרס ... הקבר קדוש להמוני היהודים בפרס, הנוהגים לעלות אליו בהמוניהם ... בצד המצבה על שם שרח, מראים ספסל או ספה על שם משה רבינו ... שם גם נמצא סלע ובו סימני עקבות פרסת סוס, והוא מיוחס לאליהו הנביא [שגם הוא לא מת אלא נכנס בחייו לגן עדן].

בהמשך הביא וילנאי כמה אגדות על מפגשים עם שרח, 'והיא עלמה כלילת חן והדר, ורב אורה בנועם שפתיה', ועל הצלחתה להסב את לב שליטי איראן לטובה על ישראל. והמאמין יאמין, כאז כן עתה.

ובכן, איך הגיעה שרח המופלאה מאיספהאן לארץ ישראל, עלי גבעה שם בגליל ליד כליל?

חידה היא ותהי לחידה.

ציון שרח בת אשר נמצא בלב הסימון הצהוב (פרטים במפת עמוד ענן)