המעיין הנעלם: היכן נובע מעיין הגיחון?

הכניסה למעיין הגיחון, ציור של דיוויד רוברטס, 1842 (ויקימדיה)

מאת איל דודסון

א. היש קשר בין מעיין הגיחון לבין הר הבית? 

היכן נובע מעיין הגיחון? לכאורה, כל מי שביקר בעיר דוד יודע לומר שהמעיין נובע לרגלי הצלע המזרחית של גבעת העיר, מטרים ספורים מראשיתה של נקבת השילוח (נקבת חזקיהו). מתברר שהתשובה אינה כה פשוטה ובעבר היו דעות שונות לחלוטין באשר למקור מימיו של המעיין הנודע.

במה שנראה במבט ראשון תמוה למדי, כמה תעודות היסטוריות קושרות בין מקורות מעיין הגיחון לבין מקורות מים בהר הבית. הראשון שהעלה אפשרות כזו הוא אל-הַרַוִי, דרשן מוסלמי בעירק ובסוריה בתקופה האַיוּבית (מת ב-1215), בספרו 'ההנחיות להכרת יעדי העלייה לרגל': 'ישנו עין סלואן [מעיין השילוח], שמימיו כמו מימי הזמזם. הוא נובע מתחת לכיפת הסלע ומופיע בגיא דרומית לעיר (אורי טל, ארץ ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634): אסופת תרגומים, יד יצחק בן צבי, 2014, עמ' 124).

'הזָמְזָם' היא באר קדושה במכה, בקרבת הכעבה, והשתייה ממימיה היא חלק ממערכת הטקסים שעורכים עולי הרגל המוסלמים במכה בעת קיום מצוות החאג'. הם מכנים אותה גם 'באר ישמעאל', שכן לפי מסורתם לכאן הנחה המלאך גבריאל את הגר וישמעאל כדי להרוות את צמאונם כאשר תעו במדבר. המוסלמים מאמינים בקיומו של מעבר תת-קרקעי המחבר בין מעיין הגיחון לבין הזמזם, כלומר בין ירושלים למכה. כאמור, לדברי אל-הרוי, מעיין הגיחון 'נובע מתחת לכיפת הסלע' בהר הבית.

המבנה המכסה את באר זמזם במכה, 1888 (ויקימדיה)

קדושת מי השילוח ויכולת הטהרה שטמונה בהם מוכרות גם במסורות דתיות שאינן מוסלמיות: מסורת יהודית גורסת שכאן טבל אדם הראשון כשבקש להיטהר מחטאו (פרקי דרבי אליעזר, כ), ועל פי מסורת נוצרית לכאן שלח ישו את האיש שריפא כדי שירחץ וייטהר (יוחנן, ט 11). אבל אנו נתמקד רק במסורת הקושרת בין המעיין לבין הר הבית, שמופיעה במקורות יהודיים למן ימי הביניים ואילך (לראשונה מופיעה מסורת זו בסוף המאה ה-13 בחיבור תוצאות ארץ ישראל, שרשם תלמיד אלמוני של הרמב"ן). הנה, כך למשל כתב בצלאל אשכנזי, רב ופוסק חשוב במצרים ובארץ ישראל במאה ה-16: 'יען מאסם את מי הנהר העצומים ובחרו במֵי השִׁלוח ההולכים לאט, אשר מן המקדש המה יוצאים, פריו למאכל ועלהו לתרופה' (בצלאל אשכנזי, שאלות ותשובות, ונציה שנ"ה, עט ע"ב).

במילים אלו שיבח החכם את הציבור שבחר ללכת בדרך הקשה, אך האמיתית, המשולה למי השילוח, שאמנם 'הולכים לאט' (ישעיהו, ח 6), אבל 'מן המקדש המה יוצאים'. אפשר להניח שלדעתו מקורם של מי הגיחון הוא בהר הבית.

'יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט' (ישעיהו, ח 6) 
נקבת חזקיהו סביב 1900 (תמר הירדני; ויקיפדיה)

ב. היכן מקורותיו של הגיחון? 

הגאוגרף הירושלמי יהוסף שוורץ (1865-1804) לא פקפק בזיהויו של מעיין הגיחון בעמק הקדרון, אך טען שאין זה 'הגיחון' היחיד בירושלים. טענתו נשענה על הפסוק 'וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד, וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ' (דברי הימים ב, לב 30). אם יש 'מימי גיחון העליון' – שנסתמו בידי חזקיהו בימי מתקפת הצבא האשורי נגדו (מסע סנחריב) – הרי שיש מן הסתם גם 'גיחון התחתון', שהמשיך  בזרימתו הרגילה. מסקנתו של שוורץ מן הנאמר 'וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד' הייתה מרחיקת לכת אף יותר: חזקיהו לא עסק כלל במעיין הגיחון הנודע שבעיר דוד, אלא ב'גיחון העליון', שנמצא למעלה, וזהו המעיין העליון שנסתם ומימיו הוטו אל מעברים תת קרקעיים. 

שוורץ לא התעצל ויצא לחקור בעצמו את מקורות מעיין הגיחון:

ומצאתי בורות הרבה בעיר שטעם מימיהם כטעם מי שילוח, מלוחים וכבדים וסרת טעם, וטבעם לשלשל, ומוכח שתחתית בורות אלה מחוברת עם גידֵי מעיין זה (ובכל בורות אלה לא יפסיק ולא יכלה המים גם אם לא ירד גשם). גם סמוך לבניני וחורבות מקום המקדש בצד המערבי נמצא בור אחד אצל מרחץ הנקרא בלשון ערבי 'חמם אל-שפע' (וכעת ביתי וישיבתי סמוך למרחץ זה כעשרים אמה), שהוא עמוק הרבה ומימיו גם כן כטעם מי השילוח. והנה מוכח שכל משיכת ומרוצת המים אלה תחת הארץ הם מלאכת יחזקיהו שהביא מי השילוח העירה. ובזמן ההוא ירד עין זה בתוך העיר, אולם כעת הזאת לא נראה כי הוא מתחת לארץ (תבואות הארץ, ירושלים תר"ה, דף קנד ע"ב-קנה ע"א)

אומנם, שוורץ שילם על כך בקלקול קיבה, אבל המאמץ היה כדאי: הוא מצא דמיון בין טעמם הרע של מי השילוח שנבעו בעיר דוד לבין מי הבורות בסביבת הר הבית, וכך, לשיטתו, 'הוכיח' את הקשר ביניהם. את אחד הבורות הללו זיהה גם בשמו: 'חמאם אל-שפע', ששימש לדעתו 'תחנה' למֵי המעיין בדרכם מהר הבית לעיר דוד.

טיבה המדעי של 'הוכחה' זו מפוקפק למדי, אבל חוקרים לא-יהודים שפעלו בירושלים באותם ימים ניסו גם הם לחקור את הקשר בין מימי חמאם א-שיפא (מרחץ הרפואה) לבין מי השילוח והשקיעו בכך מאמץ לא מבוטל. כך למשל, הרופא השוויצרי טיטוס טוֹבְּלֶר חיפש דמיון בטמפרטורה של המים בשני האתרים, בעוד הארכאולוגים הבריטים צ'ארלס וילסון וצ'ארלס ווֹרְן חיפשו את הדמיון בתופעת הגיחות שנצפתה בשני המקומות (בן-ציון לוריא, 'ומעין מבית ה' יצא', בית מקרא, 15, תש"ל, עמ' 13-3).

חמאם א-שיפא היה בית מרחץ נודע בירושלים העות'מאנית. מקומו בצדו הדרומי של שוק עושי הכותנה (סוק אל-קטאנין), והוא רחוק כחמישים מטרים בלבד משער מוכרי הכותנה המוביל להר הבית. כפי שהעיד שוורץ, ביתו שלו היה לא הרחק משם – עליו ועל ביתו כתבתי כאן בעבר. לאחר מלחמת ששת הימים חדל החמאם לתפקד. כיום הוואקף המוסלמי מחזיק במבנה ובתכולתו, ומסווה את הכניסה אליו בשער ברזל נעול ובדוכן סוחרים מקומי.

חמאם א-שיפא – מבט מבפנים (צילום: עמי מיטב)

מהו מקור המים של חמאם א-שיפא? שאלה זו סיקרנה את ראשוני החוקרים של ירושלים. חוקר המקרא, הכומר והארכאולוג האמריקני אדוארד רובינסון לא ויתר על ביקור מעמיק בחמאם בשנת 1838:

זמן מועט לאחר הגיענו לירושלים נודע לנו מפי ידידינו, כי בשיחה עם מוסלמים נאורים סופר להם על מעיין מים חיים מתחת לחראם א-שריף, ממנו מקבל בית מרחץ סמוך חלק ממימיו. המשכנו להתענין בדבר ושמענו אותם הדברים מצדדים שונים ... בית המרחץ נקרא חמם א-שפע – מרחץ הרפואה ... מצאנו בחדר מקומר שני אנשים כשהם שואבים מים בדלי עור, התלוי מעל קורה. עומק הבאר – לפי המדידות – 82 רגל או 65 רגל מעל פני הקרקע שמסביב. עומק המים בבאר – 3 רגל. המרחק מהבאר עד לחומת הר הבית – 135 רגל (מצוטט אצל לוריא, 'ומעין מבית ה' יצא', עמ' 7).

רובינסון שמע מפיו בני שיחו המוסלמים כי חמאם א-שיפא ניזון ממעיין הנובע בהר הבית (חראם א-שריף). אומנם מידע זה עורר את סקרנותו, אך הוא לא ניצל את שעת הכושר וכשחזר למקום כעבור ימים אחדים כבר לא הורשה לרדת ולבחון את הפיר שמתחת לחמאם. כמה שנים אחר כך הצליח טובלר לרדת אל הפיר בבית המרחץ, ואת ההרפתקה שעבר תיעד ביומנו: 

היה לי חשק לחקור יותר את הבאר. ב-14 במרס 1846, מר ג'יימס נתן ואני, יחד עם מתורגמן, הלכנו לבאר ופגשנו שני תושבי סילואן ששאבו מים בעזרת דליים קשורים בחבל. בעזרת בקשיש של 50 פיאסטר שכנענו אותם לעזור לנו. אמנם זה לא היה קל, כי בתחילה טענו שיש לקבל את רשותו של האחראי למרחץ. ניסיונות שכנוע רבים הביאו אותם רק להתעקש יותר ויותר על דרישתם ... התפשטתי עד הגופייה, קשרתי בד סביב הצוואר כדי לתקוע בו נר ומצפן ... לא לקחנו איתנו חבל וסולם, והיה עליי לסמוך על המתקן של אנשי סילואן. התיישבתי על דלי העור והצלבתי רגליים בצידו האחד, תפסתי בחבל שעליו היה קשור הדלי, וליתר ביטחון כרכתי סביב הגוף חבל נוסף ... ככל שרציתי להקדיש זמן רב יותר לצורך דיוק המדידות, היה לי אסור לשהות יותר מדי זמן, מחשש שאם אתעכב יתר על המידה תתגלה המשימה שלי. התיישבתי אפוא בניחותא על הדלי, ותוך כדי בדיקת כוח השרירים של האנשים, הם משכו אותי למעלה ללא תאונה. רק פעם אחת נתקל הראש שלי בדלי ריק שירד למטה. היה לזה גם היתרון, כי זה הזכיר לי להיזהר מדופן הפיר הצר ולא להתקרב אליו יתר על המידה. המצפן שלי הגיע בשלום, הפעם הוא התחבא בשרוול החולצה. פני שואבי המים נעשו שמחים רק כאשר הייתי לבוש לגמרי, והסכנה של הפתעה חלפה. איך יכולתי להסתיר את שמחתי אני, כשנשמתי שמח וחופשי יותר? מן הסתם, כל אחד יבין שבעזרת החקירות שלי התקדמנו, אך הן לא הושלמו (טיטוס טובלר, דפי מזכרת מירושלים, תרגם מגרמנית שמעון שטרן, תשפ"ב, עמ' 70-68).

טובלר הספיק לבצע מדידות ולזהות גופי מים נוספים המסתעפים מתחתית הפיר. ב-1865 הצליח צ'ארלס וילסון, חוקר שפעל בחסות הקרן לחקר ארץ ישראל (P.E.F), לרדת אל הפיר, וגם הוא מצא בתחתיתו תעלות מקוּרוֹת המוליכות מים אליו וממנו. כחמש שנים אחריו, ב-1870, הגיע לירושלים ד"ר תומאס צ'פלין, ששימש רופא של המיסיון הבריטי בעיר והיה רגיש מאוד לבעיות תברואה שנגרמו מזיהום מקורות המים. צ'פלין ירד גם הוא אל הפיר וחקר מחילה נוספת, שנמשכה דרומה כ-36 מטרים עד שנחסמה במפולת אבנים. איש מהם לא הצליח להוכיח את מקורות מימיו של הפיר בבית המרחץ. מסקנתם הייתה שמדובר במֵי גשמים המחלחלים דרך גלי אשפה וחורבות, ואין קשר מוכח בין מקורות המים.

סביל קאית ביי בהר הבית (צילום: תמר הירדני; ויקיפדיה)

ארמטה פיירוטי (Ermete Pierotti), מהנדס איטלקי שפעל בירושלים בשירות העות'מאנים בשנים 1866-1854, סבר שבית המרחץ הסמוך להר הבית ניזון ממעיין של ממש, כפי ששיער לפניו רובינסון. לפי המפה שצייר, מעיין זה מזוהה בסביל קָאית בֵּיי – מתקן השקייה ממלוכי במערב הר הבית, למרגלות הרמה המוגבהת של כיפת הסלע. זהו מתקן השקייה מן התקופה הממלוכית, שנבנה מעל חלל של מעבר תת קרקעי קדמון אל הר הבית ההרודיאני (שער ווֹרְן), נאטם בשלב מאוחר והוסב לבור מים. הצעתו של פיירוטי הייתה יכולה להיות קצה חוט לפיתרון החידה, אלא שלפי שעה אין כל ידיעה שיש בה לאשר קיומו של מעיין שנובע בתחתית הסביל.

מפת הר הבית של ארמטה פיירוטי, משנת 1854. העיגול הסגול מציין את מקור המים בתוך הר הבית
(מסומן בריבוע כחול) המזין את חמאם א-שיפא (מסומן בשחור) בתעלת מים מפותלת (בצבע כחול) מקור: www.pef.org.uk/collections/documents-maps

חידת מקורות המים של חמאם א-שיפא נותרה אפוא בלתי פתורה. בשיחות שערכתי עם ארכאולוגים שחפרו במנהרות הכותל הועלו השערות על אפשרויות של היקוות מים מתחת לחמאם א-שיפא, אבל לא מידע ממשי אודות מוֹליךְ מים החוצה את הכותל המערבי מהר הבית בדרכו לבית המרחץ.

מאז ימי שוורץ, וילסון, פיירוטי וחבריהם עברו 150 שנה ויותר, וחמאם א-שיפא נסגר ולא נחקר עוד. לפיכך אין למחקר המודרני מידע חדש. ובכל זאת, זיהום קשה שהעכיר את מי השילוח בעיר דוד בשנת 2001 עשוי להסביר משהו מן הקשר שבין האתרים. בתום שבועות ארוכים בהם נקבת השילוח נסגרה לביקורים, הסתבר שמקור הזיהום הוא קו ביוב שהתפוצץ מצפון לעיר העתיקה, באזור מוזאון רוקפלר. אירוע זה הוכיח שמעיין הגיחון ניזון גם ממים שמקורם מצפון לעיר דוד, על רכס הר הבית. מי הגשמים מחלחלים אל הרכס הזה, נישאים על גבי שכבות סלע אטימות, ומוצאים את נקודת המוצא שלהם במעיין הגיחון. ייתכן שזהו גם ההסבר למקורות המים בחמאם א-שיפא, שנמצא באותו אגן ניקוז של נֶגֶר מי הגשמים.

מיקום מקור זיהום המים בשנת 2001, ביחס לחמאם א-שיפא, להר הבית ולמעיין הגיחון

ג. הזדמנות שהוחמצה

תעלומות מקורותיו של חמאם א-שיפא והקשר בינו לבין מעיין הגיחון קיבלו במסורת היהודית משמעות מפתיעה. חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), מחשובי חכמי ירושלים במאה ה-18 (נפטר ב-1806), ניסה לזהות את מקומו של מעיין הגיחון. לשם כך ציטט מדברי משה בן חביב, רבה של ירושלים במאה ה-17 (נפטר ב-1696), שזיהה את מקורותיו הסתומים של המעיין בחמאם א-שיפא (גט פשוט, קושטא תע"ט, סימן קכח). אבל אל תוך שאלת הזיהוי הגאוגרפי הטיל החיד"א 'פצצה': בבית המרחץ המסתורי מסתתרים המפתחות לגאולה, ולוּ רק ידעו חכמי ישראל כיצד לאחוז בהם בנקודת הזמן המתאימה, כי אז היינו משחררים את חזקיהו מלך יהודה ממועקת מעשה סתימת הגיחון ואת העולם כולו ממצוקותיו. 

החיד"א ציטט אגדה אפופת מסתורין שבה תוארה בריחתו של חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י מצפת, מפני אבו סייפין, כינויו מטיל האימה של המושל העות'מאני של ירושלים באותה עת. ויטאל חי ופעל בירושלים בשנות השמונים של המאה ה-16 (נפטר בדמשק ב-1620), וסיפור המעשה מתחיל בהתייחסות לסתימת מי הגיחון בימי חזקיהו. לפי מסורת חז"ל, חכמי ישראל 'לא הוֹדוּ לו' (משנה פסחים, ד, ט), כלומר זכרו פעולה זו לגנותו ולא לשבחו:

אגלה מה שקבלתי מרבני זקני עיר הקודש ירושלם ת"ו. ידוע דחזקיה המלך ע"ה מפני סנחריב סתם את מי גיחון, ועד היום, [ב]יום הששי בחצות [היום], שנסגרים פתחי שערי ירושלם, כי כל הישמעאלים [המוסלמים] הולכים בעוונותינו הרבים לבית המקדש [להר הבית (בשעת תפילת הצהריים)], נשארה העיר כמעט ריקנית, ומשום הכי סוגרים השערים. וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ. 

ובזמן שהרב ... חיים ויטאל היה בעיר הקודש ירושלם בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי"ן וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון, ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפותחו. ואמרו לו הגויים, יש חכם שהוא אלהי ושמו רב חיים ויטאל, ודאי שהוא יכול לפותחו. 

ושלח אחריו יום הששי ואמר לו: גוזרני עליך שבעוד שהולך הוא לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפותחו, ואם אין – דמך בראשך. 

ומהרח"ו עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק, ובא אליו רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו: הִסְכָּלְתָ עַשׂה, כי זה השׂר היה גלגול [נשמתו של] סנחריב, וכן נקרא אבו סיפין, שבערבי[ת] פירושו אבי החרבות. ואתה יש בך ניצוץ חזקיה המלך. והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון, כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיה המלך ע"ה, שהוא מהדברים שלא הודו [לו עליהם], ובזה היתה אתחלתא דגאולה. והשיבו מהרח"ו: לא רציתי להשתמש בשמות הקֹדש [כדי לפתוח את המעיין הסתום]. ואמר לו האר"י: אלו לא נִשְׁתמשתָ לבֹא [בקפיצת הדרך] לדמשק החרשתי, אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפותחו, והיה קִדוּשׁ השם ותקון גדול. אמר לו מהרח"ו: אם כן אחזור לירושלם לפותחו. אמר לו: חליף שעתא ולאו זימניה הוא [חלפה השעה, ואין זה הזמן]. עד כאן שמעתי (חיד"א, שם הגדולים, ליוורנו, תקמ"ו, חלק ב, אות ח, סימן טז; פתחתי חלק מראשי התיבות).

לאור האמור, סביר להניח שמקור המים הנסתר ליד הר הבית, המתואר 'אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל' (הוא שער הכותנה, אם כי לא ברור לאיזה מגדל הכוונה), הוא חמאם א-שיפא, וגם אגדה זו משקפת את הקשר בינו לבין מי השילוח.

אבל מה עניין הגאולה אצל מעיין בירושלים?

הכניסה לנקבת השילוח, 1907 (ויקימדיה)

ד. דימוייו הסמליים של הגיחון

במקורות יהודיים קדומים נזכר מעיין הנובע בהר הבית בהקשרים סמליים ואוטופיים, ולא כקביעה מציאותית. כך, למשל, יש להבין את נבואתו של יחזקאל: 'וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים, וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ' (יחזקאל, מז 1). נבואה זו אינה מבוססת על ידע ריאלי-היסטורי ואין היא אלא דברי חזון. 

התייחסות דומה מופיעה בשלהי ימי הבית השני, כאשר התנא רבי אליעזר בן יעקב הסביר את מקור שמו של שער המים, אחד משערי המקדש: 'ולמה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג [סוכות]. רבי אליעזר בן יעקב אומר, ובו המים מפכים, ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית' (משנה מידות ב, ו).

נפתלי הרץ בכרך, רב ומקובל אשכנזי בן המאה ה-17, שעסק גם במקומות שבהם הוסתרו כלי המקדש, ציטט מסורת קדומה שקשרה בין אותו מקור מים חיים עתידי ועלום בהר הבית לבין מעיין הגיחון:

וכל ישראל החביאו הכלים [כלי המקדש] עד שיקום מלך צדק לישראל, ולא עוד אלא שנשבעו שבועה גדולה אלו ואלו שלא יגלו [מקום] הכלים האלה עד שיקום [משיח] בן דוד, וימסרו בידו כל כסף וזהב ומרגליות שהטמינו, בשעה שיתקבצו גלויותיהם של ישראל מד' רוחות העולם ויעלו בגדולה ומעלה גדולה על ארץ ישראל. ובעת ההיא יצא נהר גדול מבית קודש הקדשים ששמו גיחון, וישטוף עד המדבר הגדול והנורא ויתערב בנהר פרת, ומיד יעלו ויתגלו כל הכלים (עמק המלך, אמשטרדם ת"ח, יד ע"ב).

בשנת 1867 תיאר השד"ר הירושלמי משה ריישר את ההתרגשות שליוותה את בניית ההוספיס (האכסנייה) של הקונסוליה האוסטרית, ברחוב הגיא פינת ויה דולורוזה. בשנת 1856 החלו החפירות ליסודות, הוסרה שכבת אשפה של 13 מטרים ונחשפו עתיקות. בתום הבנייה, שנמשכה ארבע שנים, נחנך המבנה הגדול והמפואר ביותר ברובע המוסלמי. ריישר סיפר על מקור מים שהתגלה בתוך כך, יש להניח שמדובר בבריכת הסטרותיון ההרודיאנית:

בה מטריפולין [ארמון] של מלכים, שנבנה על שם הקיסר האדיר מאוסטרייך יר"ה [ירום הודו], והוא בנין נאה משובח ומפואר ... והרס וחפר היסודות ומצא מעיין אחד בעומק הארץ. והלכנו כולנו לראות הפלא ולשמוח, כי ידוע מכתבי רבינו האריז"ל בעת יפתח הגיחון אשר סתם חזקיהו מלך יהודה, סימן הוא על ביאת משיח צדקינו (משה ריישר, שערי ירושלים, למברג תרל"ו, לא ע"ב).

ריישר, כמו שוורץ וטובלר לפניו, חיפש את מקור המים המסתוריים בצפון העיר העתיקה, באזור שער שכם, משום שהבין שזהו אזור אגן הניקוז למים המחלחלים לחמאם א-שיפא ולמעיין הגיחון. גם הוא, כמותם, העיד כי טעם מן המים ומצא את זיקתם למי השילוח. אמנם, מה שכתב ריישר, שהדבר 'ידוע מכתבי רבינו האר"י', אינו נמצא בכתבי האר"י אלא זו מסורת מאוחרת על חיים ויטאל תלמידו, אבל חשובה לענייננו העובדה שמסורת זו הייתה מוכרת לו ולא נשכחה עד ימיו.

בשנת 1891, כ-300 שנה אחרי שחיים ויטאל ברח מירושלים והחמיץ את שעת הגאולה, החליטו אחרים שהגיע הזמן לקום ולעשות מעשה, ואם מעיין הגאולה לא מצא פנאי להתגלות עד עכשיו, הרי שיש לסייע לו בכך. גם הם יצאו לחפש את מקור המעיין המסתורי באזור שער שכם:

חבורה אחת גדולה כרתה אמנה את פקודות עירנו, שהיא תחפור פעה"ק [פה עיר הקודש] עד אשר תמצא מים חיים נוזלים ממעמקי האדמה, וחפצה לגלות את מי גיחון אשר סתם חזקיה מלך יהודה בימי המצור. ועד אשר חפצה יצליח בידה אין לה לקבל מבית הפקודות אף פרוטה אחת להוצאותיה. וכפי הנשמע כבר מצאה חורבות עתיקות בבטן האדמה על יד שער העמודים, הוא שער שכם, וגם מים נראו שמה, ובמקום ההוא תרבה לחפור בימים האלה. מי יתן וקמו כעת דברי החוזה, אשר 'ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים' (זכריה, יד 9), וראו כל העמים ולשונות כי פי ה' דיבר (מ"מ מיכלין, בראי הדורות, תל אביב תש"י, עמ' 71).

בסופו של דבר לא מצאו בני החבורה מעיין וגם לא מפתחות לגאולה, ונאלצו להסתפק ב'חורבות עתיקות'. הגאולה עדיין לא הגיעה, והמעיין עדיין מסתתר ומחביא את סודותיו.

ובכל זאת, המסורת המסתורית על מעיין נעלם שיתגלה בירושלים בבוא הגאולה עברה מדור לדור בלחש, מפה לאוזן, והסעירה את רוחם של יהודי העיר. כך, למשל, העיד העיתונאי אליהו יהושע לבנון, שגדל בקרב בני היישוב הישן האשכנזי בירושלים, על מסורת ששמע ברובע היהודי קודם לנפילתו בתש"ח:

שמעתי בחצר חורבת ר' יהודה החסיד מפי זקנים וישישים, [כי] סמוך להר הבית נובע מעיין מים כמי הים מרים, 'ונרפאו המים' בבוא הגאולה והישועה במהרה, 'ומעין מבית ה' יֵצא והשקה את נחל השִׁטִים' (א"י לבנון, איכה אבדה ירושלים, ירושלים תשכ"ו, עמ' 2).

ה. מי אתה אבו סייפין? 

בטרם ניפרד מתעלומת מי הגאולה, נחזור לסיפור בריחתו של חיים ויטאל מירושלים מאימת אבו סייפין. כפי שכבר ציין החיד"א, זה היה כינויו של השליט ולא שמו האמיתי (שלא הצלחתי לבררו), ופירושו אבי החרבות (סייף), ונראה שהרוויח את הכינוי ביושר. ימיו של שליט אכזר זה צרובים בתודעת יהודי ירושלים לדיראון עולם, שכן בזמנו, בשנת 1589, גם נסגר בית הכנסת היחידי שהיה פעיל בירושלים (זה המכונה בימינו בית הכנסת הרמב"ן). בעקבות מגפות שפקדו את ירושלים בימיו, ציווה אבו סייפין להרוג את כל הכלבים שנחשדו בהפצתן. אירוע זה הסתיים בהתנכלות נבזית במיוחד ליהודים, כפי שסיפר הכותב המוסלמי אל-קרוטי:

אחר ששחטו את כל הכלבים, שהיו נגועים בדֶבֶר, קברו אותם בבית הקברות של היהודים, והם התקוממו יחד ובאו בשחצנות ובעזות מצח, שהם רגילים בהם, באמרם שבית הקברות מיועד לגופותיהם ולא לכלבים, אך הם נענו בכך שהם כולם כלבים, ולכן רצה (אבו סייפין) שיהיו כולם מאוחדים במקום אחד (מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, תל אביב תשמ"ה, עמ' 78).

אבו סייפין, כפי שגילה האר"י לתלמידו חיים ויטאל, היה גלגול נשמתו של סנחריב, המצביא האשורי שפלש לממלכת יהודה בימי חזקיהו. כנראה היה כה רשע, עד כדי כך שאחרי מותו היו יהודים שבאו להתפלל על קברו כדי להיוושע. 

כך סיפר המקובל והפוסק יוסף חיים מבגדד, מחשובי הרבנים של יהודי המזרח בעת החדשה (נפטר ב-1909), אודות קברו של אבו סייפין בבגדד: 

ודע כי אותו השר הנקרא אבו סיפ'ין הוא היה מן אנשי אמונת הישמעאלים ונקבר פה עיר בגדאד, ומקום קברו הוא ידוע עתה והוא בסוף מבואות היהודים. ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה, והיה חצר גדול סביבו בבנין מכובד. והיה שם קליפה, דהיו מאמינים בו הרבה ומתפללים על קברו. ואותם שיש להם חולי הקדחת היו הולכים לשם ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא [בזה], ואז עי"כ [על ידי כך] גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו באופן שהיה לו שם גדול. והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר. עד שבא הרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל ... ושכר חצר אחד כנגד מקום קבורתו של אבו סיפ'ין הנזכר, ויתבודד שם ועשה יחודים וכוונות עד שבטל כח הקליפה שלו ולא נשאר להם אמונה בו, אפילו הגויים. ולא היה שום אדם נכנס אליו, וחרב החצר שלו, ונפלה הכיפה וכל אותו הבנין, ונשאר מקומו חרב ושמם ומלא אשפה, ונתבטל לגמרי [כוחו של אבו סייפין] שנעשה כאחד הריקים (בן יהוידע, למסכת פסחים נו ע"א, ירושלים תרנ"ח, ב, כד ע"ב-כה ע"א).

כיצד הפך קברו של גוי רשע לאתר תפילה מוסלמי ויהודי? התשובה היא: כח הקליפה – מושג קבלי שפירושו המעטפת השלילית של התוך החיובי, המונעת ממנו להתגלות. נשמת אבו סייפין הייתה התגלמות כח זה. למרבה המזל הצליח המקובל ששון מרדכי לבטל את כוחותיו הרעים של אבו סייפין וכך גם לבטל את המנהג היהודי המביך, ואפילו לגרום לחורבנו של האתר הקדוש. 

___________________________ 

הרחבת דברים שהתפרסמו במאמרי 'סוד המעיין הנעלם: על מקורותיו העלומים של מעיין הגיחון', עת-מול, 184 (תשס"ו), עמ' 9-6. ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל  eyaldav65@gmail.com

סיפורו הנשכח של בית הספר לבנות ב' בירושלים

מבנה גג הרעפים בצד ימין הוא, כנראה, בית הספר לבנות ב'. בימינו לא נותר זכר מהמבנה, ומיקומו היום בתחום מגרש החנייה הצפוני של הר ציון. ברקע: החומה הדרומית של העיר העתיקה, הכותל הדרומי של הר הבית והר הזיתים
(British Official Photograph, 1917-1921; תודה לגיל שלו)

מאת איל דודסון

בית הספר לבנות ב' נוסד בירושלים בראשית תקופת המנדט, כנראה בשנת תרע"ט (1919-1918), בידי מחלקת החינוך של ועד הצירים לארץ ישראל של ההסתדרות הציונית. בית הספר, שיועד לבנות יהודיות דתיות שגרו בעיר העתיקה ובסביבותיה, פעל בתחילה בין החומות, ולימים עבר למבנה בעל שתי קומות, חצר מרוצפת וגינת נוי בהר ציון, מחוץ לחומות העיר. 

בית הספר לבנות ב' (מוקף בעיגול צהוב), 1935
(The Survey of Palestine, 1947; ארכיון העיר ירושלים, תא 8056 מפה 48)

מוסדות לחינוך בנות דתיות פעלו זה מכבר בירושלים, אבל הם היו מעטים ונתפסו מתירנים מדי עבור אנשי היישוב 'הישן' השמרנים. כך תיארה זאת אשת החינוך החרדית חנה שפיצר (1955-1886): 

מה היה המצב בארץ ישראל עם ראשית התחדשותה בתקופתנו? היישוב הישן בארץ ישראל היה מורכב ברובו הגדול ממשפחות שעזבו זה עכשיו את הגולה. הן [לא] נרתעו מפני הסכנות והקשיים שעברו עליהם בדרכם ובארץ, ובאו במטרה כפולה: להניח את היסוד לבניין הארץ ולהציל את נפשם הם ובייחוד את נפש ילדיהם מהשפעת תרבות זרה. והנה גברה ההתעניינות ביישוב הארץ מצד חוגים מתקדמים והתחילו נפתחים בתי ספר חילוניים, ואז גברה ביותר חרדתם של נאמני הדת והמסורת ביישוב והתחילו מתעמקים בבעיה, כיצד להציל את בניהם מהשפעה זו. אולם גם אז היתה סכנת הבנים פחותה מזו של הבנות, מכיון שרוב הבנים ינקו ממקורות ישראליים נאמנים משחר ילדותם, בעוד שהבת הסתפקה בעל כורחה בקריאה בסידור התפילה, ולכל היותר בלימוד כתיבת קצת יידיש, וברוב היישוב – בייחוד בעדות המזרח – לא ניתן גם זה, כיון שלפי דעתם הבת אינה צריכה לדעת כלום. וכך גדלה הבת ללא תורה וללא דרך ארץ. 

חנה שפיצר (ויקימדיה)

כל זמן שהיישוב היה מצומצם והצליח לשמור על צביונו הדתי והמסורתי, התחנכה הבת כאמה-מורתה ונשתמרה, אפוא, פחות או יותר בכנותה [בטהרתה], אבל עם התפתחות היישוב החדש והתפתחותה של התרבות החילונית גברה הסכנה: ללמוד לא ניתן לה, והשפעה מן החוץ קיבלה כמובן ללא כל הבחנה (חנה שפיצר, 'העבודה החנוכית של ת"ת לבנות א', ספר היובל של בית הספר ת"ת לבנות א' בירושלים,   תש"ג, עמ' 10-9). 

הכותבת הייתה בעצמה בת היישוב הישן בירושלים. בשנת 1918 ייסדה בשכונת הבוכרים את תלמוד התורה (!) לבנות א', וניהלה אותו במשך שנים רבות, עד שהמקום זוהה בפי הירושלמים הוותיקים עם דמותה וכונה 'בית הספר שפיצר'.  

מעבר לחשדנות שגילו אנשי היישוב הישן כלפי מוסד חינוכי לבנות, נתקלו מייסדיו בקשיים כלכליים חמורים, שנבעו בראש ובראשונה ממצבם הכלכלי של הורי התלמידות. הללו היו בדרך כלל בני מעמד כלכלי נמוך וידם לא השיגה את דמי שכר הלימוד. מצב זה הגדיר, הלכה למעשה, את אוכלוסיית היעד של בית הספר – בנות משפחות מצוקה, על פי רוב מעדות המזרח.

בדו"ח מפורט שהתפרסם בשנת 1934 בעיתון דבר כתבה 'ברכה' (מדובר מן הסתם בחברת המערכת ברכה חבס):

ברכה חבס בשנות העשרים (ויקימדיה)

למעלה מ-250 ילדות. רק 6 הוא מספר הכתות ומהן שתיים מקבילות. עד סוף שנת הלימודים הרביעית, לא יותר. למעלה מזה אין השכלת הבנות בעיר העתיקה מגעת. ללוקסוס ייחשב ... הן לא על נקלה נאותים הם גם לשלוח אל בית הספר של 'הציונים' בכלל, ביחוד ההורים האשכנזים, אנשי הכוללים למיניהם, משפחות הרבנים והמיוחסים ונותני הטון לסוגיהם. 

גדול כאן אחוז התלמידות מבין העדות המזרחיות, בנות שואבי מים, סבלים, כובסות, רוכלים וכדומה. ילדוֹת אשר תנאי דירתן והזנתן ירודים מאוד והרמה התרבותית של בתיהן נמוכה מאוד. גדול כאן האחוז של ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך. רבים הילדים העזובים והמוזנחים וגדול מאוד העוני. שכר הלמוד המועט המוטל על הילדות נכנס בקושי רב, גם לאחר ההנחות המרובות. ועם כל ההקלות לא מעטים ההורים שאינם שולחים את בניהם לבית הספר 'בעד שאין כסף' ... 

בית הספר הזה קיים כבר שנים רבות. מורים באו, או נשלחו הנה בעל כרחם, ומורים הלכו. נתחלפו ההנהלות זו אחר זו. לעבוד בעיר העתיקה – מעין 'גזירה' היא. לא רבים המתנדבים, ומעט מאוד נעשה. והן כה רב הערך אשר יכול להיות למוסד חינוכי מתאים כאן, וכה גדולה ההשפעה על הסביבה כולה (ברכה, 'בעיר העתיקה [בין ילדי ירושלים]', דבר, 15 באוקטובר 1934, עמ' 3).

בימינו, הנייר לא היה סובל ביטויים כמו 'ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך', אבל באותם ימים, לא היה זה יוצא דופן. ברכה אף טענה שמאופיו של בית הספר נגזרה גם איכות הצוות החינוכי, שלא הצטיין בהתמדה ובהתמסרות לאתגר המורכב. 

כריכת גיליון הציונים של התלמידה פנינה שטמפר בכיתה א', 1919
(מיכה ובתיה כרמון, סבתא פנינה כרמון לבית שטמפפר ומשפחתה מצד אביה, ירושלים 2014, עמ' 285)

 

חבס ציינה, בנימה ביקורתית, את התחלופה הגבוהה של הנהלת בית הספר. נראה כי ניהול המוסד הופקד תחילה בידי המחנך יצחק פלר (1967-1889), איש העלייה השנייה, שהיה מורה לעברית ולחשבון. כעבור שנים אחדות עזב פלר את ירושלים ועבר לנהל את בית הספר תל נורדוי בתל אביב.

בית הספר לבנות ב' נרשם ברשימת 'בתי ספר נמוכים' (יסודיים). המנהל הוא יצחק פלר.
ספר הכתובות ('אדריסאות') של ירושלים, 1921, בעריכת א' אוסקוטסקי, עמ' 67

ישעיהו פְּרֵס (ויקימדיה)

בשנים 1923-1921 נוהל בית הספר לבנות על ידי הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל ישעיהו פְּרֵס (1955-1874). לאחר מכן עבר פרס לנהל את בית הספר לֶמֶל בשכונת זכרון משה. 

בשלהי 1921 פנה פְּרֵס אל הנרייטה סאלד, פעילה ציונית אמריקנית, שייסדה בניו יורק את 'הדסה' (הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה) ואז כבר גרה בירושלים, בבקשה לסיוע כלכלי נוכח ליקויי התזונה החמורים של התלמידות. פרס תיאר בפניה את חרפת הרעב של תלמידותיו ואת השפעתה על בריאותן ותפקודן. הוא הפציר בה לגייס מימון לארוחות צהריים בבית הספר, אך ארגון 'הדסה' סבל באותם ימים בעצמו מקשיי תקציב וסאלד נאלצה לדחות את בקשתו.

בראשית 1922 נמצא פתרון מפתיע לבעיית התזונה. בירושלים ביקר אז הרב ד"ר מוריס הריס מניו יורק (1930-1859). מצבם של בתי הספר בעיר זעזע אותו ולאחר שנפגש עם סאלד הוא קיבל על עצמו את האחריות לגיוס תרומות להזנת התלמידים. 'מפעל ההזנה' – כך כינו אותו – השתלב בתוך שנים מעטות עם תכנית הלימודים שבה הוקדשו שעות לימוד להכשרת התלמידות בשיעורי בישול ותזונה. מודל מוצלח זה, בניצוחה ובהכוונתה של 'הדסה', יוּשׂם עד מהרה בבתי ספר נוספים, ועד סוף תקופת המנדט כבר הקיף 236 מוסדות חינוך ברחבי הארץ (צפורה שחורי-רובין, 'ה"קפטריה": מפעל ההזנה של "הדסה" בבתי הספר העבריים', קתדרה, 92 [תשנ"ט], עמ' 134-107). 

במרוצת השנים הוטב מצבו של בית הספר בהדרגה, במיוחד בשנים 1943-1930 שבהן ניהלה שרה גליקליך את בית הספר. גליקליך הייתה ציונית-סוציאליסטית, מנשות העלייה השנייה, שעלתה בשנת 1906 מניקולאייב שברוסיה (כיום באוקראינה). לאחר שצברה ניסיון בהוראה בבתי ספר יהודיים בביירות וביפו, קיבלה על עצמה את ניהול בית הספר לבנות ב', וכן את הוראת מקצועות החשבון, ההנדסה, התנ"ך וההיסטוריה. 

גליקליך, שהייתה בעלת תודעה פמיניסטית מפותחת, התמסרה למשימה בכל מאודה, כשהטיפול האכפתי והרגישות האימהית אפיינו את דרכה החינוכית. בתקופתה הפך בית הספר מארבע-שנתי (כיתות א'-ד') לשבע-שנתי (עד כיתה ז'), צומצם מספר התלמידות בכיתה, נפתחה כיתה לחינוך מיוחד ומסלולי הכשרה מקצועית. בהשפעתה ניתן דגש מיוחד על שמירת הבריאות וההיגיינה (צפורה שחורי-רובין, 'שרה גליקליך: דיוקנה של מנהלת בית ספר – מנהיגה חינוכית מוסרית בראי העבר', עיונים בחינוך, 5 [תשע"ב], עמ' 213-184).

המנהלת שרה גליקליך בין תלמידותיה בבית הספר לבנות ב' (באדיבות מוזיאון חצר היישוב הישן)

אל האתגרים החינוכיים, החברתיים והכלכליים של בית הספר נוספו עד מהרה אתגרי הביטחון. כאמור, בית הספר שכן בהר ציון, שבאותה עת היה מיושב בעיקר בערבים. במאורעות תרפ"ט (1929) לא נרשמו אירועים מיוחדים באזור זה, אבל הטבח הנורא שהתחולל מעברה הצפוני של העיר העתיקה (בתי ניסן ב"ק) הותיר רושם עז. בשל החששות מהתנפלות ערבים, שנת הלימודים תר"ץ לא נפתחה במועדה ולבית הספר נמצא מקום זמני חדש (המיקום החדש לא נרשם):

דבר, 15 בינואר 1930

בימי המרד הערבי הגדול (1939-1936) המצב הביטחוני החמיר עוד יותר, במיוחד במרחב העיר העתיקה. הדרך שעשו הבנות הצעירות מבתיהן שברובע היהודי או בעיר החדשה אל בית הספר לֻוותה בפחד מתמיד. כך סיפרה לבנה גורן (לבית אריאל):

הלכתי לבית ספר בעיר העתיקה, זה היה נקרא בית ספר לבנות ב', ובית הספר היה בדיוק בקירבת קבר דוד, ואנחנו היינו הולכים. לאמא שלי היו רעיונות מיוחדים, עשתה לנו מטפחות עם מגן דוד ... פעם הרביצו לנו, קיללו אותנו, כי ראו לפי המגן דוד שאנחנו יהודים. אבל לכי תתווכחי עם אמא ... היא עשתה כאילו זה לטובתנו. היינו שם עד למאורעות 1936. פעם הגענו לבית ספר, פתאום אני רואה המנהלת מביאה מונית, ולא ידענו מה הסיבה, כי לשמוע רדיו, טלוויזיה, לא היה אז. היו שמועות, כל מיני שמועות. אנחנו מגיעים, ואנחנו לא היינו הרבה ילדים בשכונה בבית הספר לבנות ב' ... אז המנהלת הזמינה מונית ולקחה אותנו עד ימין משה שלא נלך ברגל חזרה הביתה. חזרנו הביתה, ואחר כך ידענו ושמענו מה היה, התחילו מאורעות 39-36 (ראיון עם נכדהּ, ד"ר דותן גורן).

 דבריה מקבלים אישור מידיעות שהתפרסמו בעיתונות בת הזמן:

דבר, 20 בדצמבר 1936 

החשש הביטחוני בהר ציון הפך מוחשי במיוחד לאחר רצח אבינֹעם ילין, המפקח על החינוך העברי בארץ ישראל, בפתח משרדו בהר ציון, ב-22 באוקטובר 1937. אביבה גלי, בתה של שרה גליקליך, תיארה לימים את אימת הפחד בבית הספר בהר ציון באותם ימים ואת התמודדותה של אמהּ עמו: 

יצאה את החצר וסגרה אחריה את השער. הרחוב היה ריק. רחוב זה הוביל משער ציון דרומה, מקיף את הר ציון עד לקבר דוד הלך (על פי האגדה) ומסתיים בירידה לדרך חברון. לא היו יהודים בסביבה ... פנתה בצעדים מהירים לעבר שער ציון, מרחק דקתיים. לבה רעד ולא משום דאגה לעצמה; על חייה לא נתנה את דעתה, אלא על חוסר האחריות בשהייה ארוכה כל כך כשהיא לבדה בכל האזור. שער ציון אפל הוא ואין יודע מי מסתתר באחת מפנותיו. אמנם, צעדים אחדים בלבד, ארבעה, חמישה מן הכניסה עד ליציאה ממנו, ואף על פי כן, באותם הימים גם צעד אחד עלול להיות הצעד האחרון ... נשמע רחש מאי-שם מאחור. לבה דפק, עלה בזכרונה רצח אבינעם ילין שנרצח לא מכבר ברחוב הארמנים ולאור היום! ועם הזכרון הקשה עלו בה יסורי מצפון: 'מה יהיה על הילדים אם...', אותו קונפליקט עמוק שמלווה אותה כל חייה, ובמיוחד מאז קיבלה עליה את ניהול בית הספר בעיר העתיקה, לבין האחריות כלפי ילדיה. לעולם נתונה בצבת המלחמה המוסרית בין חובתה לילדיה לבין מחויבויותיה לתלמידותיה... (אביבה גלי, העיר שאיננה עוד: ירושלים שלי, 1940-1920, אריאל, תשס"ה, עמ' 30-29).

לטענת שמואל אבן-אור (2013-1929), יליד העיר העתיקה וחוקר ירושלים (שמעתי מפיו), זה היה הרקע לכך שבימי המאורעות עבר המוסד אל בין החומות והשתכן בבית שהושכר מידי משפחת חלאדי. בחלקו הצפוני (כיום רחוב אור החיים 1) שכנו כיתות הלימוד, בעוד שבחלקו הדרומי (כיום רחוב אור החיים 6, ודרומה ממנו) היה אגף המנהלה, שכלל את המטבח, חדר האוכל וחדר המתפרה (תודה למשה ויינגרטן על המידע).

מאז 1940 פעל בבית הספר מועדון של חברי 'יַבְנֶה' – קבוצת סטודנטים דתיים שזכו במלגת קיום ובמגורים בתמורה לניהול פעילות חינוכית קהילתית. הם מנו בדרך כלל שבעה עד עשרה בחורים ובחורות שהתחלפו מפעם לפעם. פעילות זו הייתה פרי יזמתו של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' יהודה ליב מאגנס, על מנת לחזק את תושבי הרובע היהודי. במשך למעלה משבע שנים הפעילו חברי 'יבנה' קייטנות, חוגי בית ומועדון וסייעו בשיעורי עזר. עם ההחרפה במצב הביטחוני שולבו חברי 'יבנה' במערך לוחמי ה'הגנה' והשתתפו בפעילותם. 

פעילות ספורטיבית בהנחיית הסטודנטים של 'יבנה', ראשית שנות הארבעים

(צילום: יהושע מרקוביץ'; מוזיאון חצר היישוב הישן)

בשלהי תקופת המנדט היה בית הספר לבנות ב' המוסד החינוכי הגדול ביותר בעיר העתיקה. ב־1943 התחנכו בו 210 תלמידות, ובסוף 1947 – 185 תלמידות. באותם ימים כבר הייתה מלחמת העצמאות בעיצומה, והצוות החינוכי התלבט כיצד להתנהל בשעה שהעיר נתונה במצור. חנה הלנה טהון, נציגת הצרכים הסוציאליים בוועד הלאומי, ביקרה ברובע היהודי כמה פעמים, וכך כתבה בדו"ח השני שלה, מ-22 בדצמבר 1947:

המנהלת של בית הספר לבנות ירדה רק לארגן את בית הספר והיא חוזרת אל ביתה יחד עם עוד מורה בעלת משפחה גם היא, והיא סוברת שהעבודה בבית הספר צריכה להסתדר כמו בימים נורמליים, ושאי אפשר להסכים לחִלופי מורים, ובעצמה היא חוזרת אל העיר כי יש לה תינוקות בבית. הח'[בר] א.א., מורה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה, נתמנה לאחראי בכלל ולמקשר עם כוחות הבטחון. הוא חייל משוחרר, וסובר מנסיונו שיש להתחשב עם מצב המצור שבו נתונה העיר כעת, ולהשתמש במדריכים שירדו אל העיר לטפל בעבודה התרבותית בין הנוער וגם לעבודה בבית הספר. צורה זו או אחרת של עבודה, בתי הספר צריכים להיות פתוחים, כי גם זה עודד בהרבה את היישוב. 

(שמואל אבן-אור אורנשטיין ומשה ארנוולד [עורכים], תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, עמותת מגיני הרובע היהודי בתש"ח, תשס"ד, עמ' 142) 

מסמך על מצב בתי הספר בעיר העתיקה בימי מלחמת השחרור, דצמבר 1947 
(תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, עמ' 220)

באותה עת הוחלט לאחד את בית הספר לבנות עם בית הספר לבנים – במתחם תלמוד התורה הספרדי. זו הייתה החלטה גורלית, שכן חודשים מעטים אחר כך, ב-16 במאי 1948, נהרס לחלוטין חלקו הדרומי של בית הספר לבנות מפגיעת פגז. למחרת החלו הקרבות המכריעים ברובע היהודי, שהסתיימו בנפילתו כעבור כשבועיים. בהיעדר לוחמים, גויסו גם ילדים וילדות למאמץ המלחמתי ושימשו קַשָּׁרים בין העמדות. 

הקֶשר בין העמדות נותק. המגע היחיד הוא באמצעות ילדים־שליחים. נערים רצים או זוחלים בין עיי החרבות מעמדה לעמדה, ונושאים שקים קטנים מלאים רימוני יד מתוצרת בית, או כמה כדורים, או מודיעים על המצב בשאר העמדות. הם חולפים מבית לבית בהתלהבות ילדותית, ללא תשומת לב לסכנה הכרוכה בכך.

 (דב יוסף, קריה נאמנה: מצור ירושלים 1948, שוקן, תש"ך, עמ' 174)

בני נוער נוספים שימשו יצרנים של אמצעי לחימה מאולתרים. אלה שהגיעו לגיל נערוּת הצטרפו לצוות הרפואי וללוחמים, ומקצתם גויסו לגדנ"ע (גדודי נוער) שנחשב לזרוע של ה'הגנה'. מפקדם של בני הנוער היה המורה שאול טוויל (לימים תובל). רבות מן הנערות הלוחמות היו תלמידות בית הספר לבנות ב', אחת מהן הייתה שושנה קובי, ואלה זיכרונותיה (הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה):

שושנה קובי הייתה אפוא עדה למות אחותה שולמית, שנפצעה אנושות בקרבות. כשלושה חודשים וחצי קודם לכן איבדה שושנה גם את אחיה שמעון, שנפל ב'עמדת המַצוֹת' שבדרום הרובע. הלווייתו נערכה בהר הזיתים, אך היא ובני משפחתה לא יכלו לצאת מן העיר העתיקה וצפו בטקס הקבורה ממרחק, מעל החומה. 

זיכרונותיה נמצאים בחוברת המשוכפלת העומדים בחומה, שהתפרסמה על ידי בית הספר לבנות ב' לאחר המלחמה (שמורה בארכיון המדינה, תיק ג-20/840). 

בימי הסער הללו נוהל בית הספר בידי הדסה בריל (לימים נועם), ילידת צאנז (פולין) ובוגרת הסמינר למורים 'תרבות' שבווילנה, שעלתה ארצה בשנת 1935 והשתלבה בצוות ההוראה של בית הספר לבנות ב'. לאחר נפילת העיר העתיקה החליטה בריל לבנות את בית הספר מחדש. היא איתרה מבנה ערבי נטוש בשכונת קטמון שהתרוקנה מדייריה הערביים בימי המלחמה ואוכלסה מחדש בפליטי הרובע היהודי. בית הספר נקרא 'לוריא' (היום ברחוב הפלמ"ח 57), ובו שולבו תלמידים נוספים משכבות מצוקה בירושלים. 

תמונת מחזור של בית ספר לוריא, 1960 בהנהלת הדסה בריל. בין המורים: יהודה עמיחי, חוה שטרן ומלאכי בית אריה (פייסבוק)

בית הספר לוריא סבל מתשתיות לקויות ומהיעדר תקציבים, שכן אוכלוסיית התלמידות באה ברובה מרקע כלכלי קשה. הדסה בריל נאבקה להשגת תנאי קיום מינימליים לבית הספר ואף הצליחה לייצבו ולהביא את תלמידיה להישגים. אחת הבעיות הקשות הייתה ההתמודדות עם הטראומה ואבדן כושר הלימוד של התלמידות שחוו את הלחימה ברובע היהודי ואת נפילתו בידי הירדנים. באחד ממכתביה הביעה בריל את דאגתה ממצב 'התלמידות המפגרות' בבית הספר, תוך שהסבירה כי 'הנני להדגיש שהפִּגוּר בא עקב המצור בירושלים העתיקה'. 

ארכיון המדינה, תיק ג-20/840

אחת המורות שגייסה הדסה בריל הייתה חוה שטרן (אחייניתו של הסופר יוסף חיים ברנר ורעייתו של ההיסטוריון פרופ' מנחם שטרן, שנרצח בעמק המצלבה בשנת 1989), וכך היא סיפרה בזיכרונותיה שהוציאו בני משפחה לאור לאחר מותה:

חוה שטרן לבית ברנר: סיפורים ופרקי זיכרונות מן העיזבון, תשע"ג, עמ' 133

בנות כיתה ח' בבית הספר לבנות ב' בשכונת קטמון, 1949 

(תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח,  עמ' 235) 

בית הספר לבנות ב' היה מאבות מוסדות החינוך לבנות בירושלים החדשה. הוא לא זכה למפעל הנצחה, גם חוקרי התקופה כמעט ולא נתנו דעתם עליו, ונדמה כי נעלם בתהום הַנְּשִׁיָּה. עתה שמנו לו יד ושם.

____________________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל  eyaldav65@gmail.com

תודה רבה לאורה פיקל צברי, מנהלת מוזיאון חצר היישוב הישן, ולחוקר ירושלים ד"ר דותן גורן על עזרתם 

יהודים של פעם: נתן חבקין, חלוץ הצמחונות העברית

מרצפות 'טור עֹפֶל' בעיצובו של חבקין, עם המלצת ההיסטוריון יוסף קלויזנר (הארץ, 31 במאי 1935)

מאת איל דודסון

סיפר חיים באר: 

מעבר לכתפו הבחנתי בישיש נמוך קומה העושה דרכו כמעט ללא קול בשדה הבּוּר שבין חצר ביתו של גרינברג לרחוב יפו. ככל שהתקרב הזר אלינו, כן נתבהרו פניו, פנים סגפניים, עטורי זקנקן לבן, ועינים הוזות, שקועות בארובותיהן.

"Saluton sinjoro Grinberg!", בירך האורח לשלום את מיודעי, כשעמדו על יד השער.

"Saluton sinjoro Havkin, kiel vi Fartas?", הפך גרינברג פניו ומיהר להשיב שלום לבא ולשאול לשלומו.

גרינברג הניח דרך ידידות את ידו המרובבת בבוץ על כתפו של האורח ואמר כי היום נפלה בחלקנו הזכות לארח את חלוץ הצמחונות העברית, את מורנו ורבנו חבקין, המגשים הלכה למעשה את חזונו במשק שהקים במו ידיו בהרי ירושלים.

"Kiu estas tiu bela knabo?", שאל אדון חבקין וצבט בלחיי.

"אינני יודע ספרדית", אמרתי.

"זו אינה ספרדית – זו אספרנטו", אמר הישיש וביקש לדעת אם למדתי בבית הספר על הד"ר אליעזר זמנהוף ועל השפה הבין-לאומית שיצר. ואחר כך פנה אל גרינברג ושב ושאל מי הילד היפה הזה, והוסיף כי מן הראוי שאלמד שפה זו, שתיהפך ללא כל ספק, בתוך כמה שנים, לשפה הרווחת ביותר בעולם.

(נוצות, עם עובד, 1979, עמ' 142)

מיהו אדון חבקין, 'חלוץ הצמחונות העברית', ומה לו ולאספרנטו ולמשק הצמחוני שהקים בהרי ירושלים?

נתן בן-ציון חבקין (ויקיפדיה)

נתן בן-ציון חבקין (1957-1874) נולד בחוֹטִימְסְק שברוסיה (כיום בבלארוס). כמו רוב הצעירים היהודים בני דורו גם הוא קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה, אבל לבו נמשך לעולם החדש. הוא עבר למוסקווה ולמד צוֹרְפוּת, ולאחר גירוש היהודים משם ב-1891 עבר לאודסה. אז גם התוודע לציונות והתרועע עם צעירים שנהגו להיפגש בביתו של מנחם שינקין, שהיה אז סטודנט באוניברסיטת אודסה. בפגישות הללו דנו החברים בלהט בעתידו של העם היהודי בארץ ישראל. בזמן שחבריו התווכחו ביניהם בגרון ניחר, נהג חבקין לצייר את דיוקנאותיהם. לימים הוא אף השתתף בקונגרס הציוני השני בבָּזֶל, שם האזין בשקיקה לנאומיהם של הרצל, אוסישקין, נורדאו וחבריהם. הוא התרשם עמוקות מרעיון הלאום היהודי, אבל הרגיש שלא די בכך כדי למלא את רוחו הסוערת. הוא ביקש בשׂורות מהפכניות שחורגות אל מעבר ל'בעיית' העם היהודי. את עתידו ראה בעיר אירופית מודרנית ותרבותית; בטח לא בביצות ממאירות במחוז נידח במזרח התיכון.

יום אחד, בשנת 1897, ארז חבקין תיק קטן, נפרד מבני משפחתו ויצא מערבה, למינכן שבגרמניה, שם הכיר חברים חדשים שקירבו אותו לרעיונות קוסמופוליטיים. את פרנסתו מצא בעסקי הדפסה, ובשנת 1900 פתח במינכן צינקוגרפיה, כלומר בית מלאכה לייצור גלופות להדפסה. 

 בשנת 1908 הוקמה אגודת האֶסְפֶּרַנְטוֹ העולמית – אספרנטו היא שפה שהומצאה שנים אחדות קודם לכן בידי רופא העיניים היהודי-הפולני לודוויג זמנהוף, במטרה ליצור שפת תקשורת אחידה לכל בני אנוש ולקדם את ההבנה והשלום בין העמים. חבקין הוקסם מן השפה ומן הערכים הפציפיסטים שביקשה לקדם והחל לפעול במרץ להפצתה.

בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שחבריו הגרמנים חשפו את פרצופם האנטישמי, הקים חבקין עם כמה מעמיתיו היהודים במינכן את 'ברית דניאל'. ארגון שנקרא על שם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, הגיבורים המקראיים שסירבו לאכול 'מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ' (דניאל, א 5), ואימצו, כביכול, מזון צמחוני. לעיתון האגודה – Mitteilungen des Daniel-Bundes (ידיעות ברית דניאל), שראה אור ב-1920 (כתב העת סרוק במיזם 'קוֹמְפָּקְט מֶמוֹרִי' של אוניברסיטת גתה בפרנקפורט ע"נ מיין כאן) – נלוו מדי פעם שני מוספים: האחד Der Judische Arbeitsmarkt  (שוק העבודה היהודית), שהוקדש לעידוד צעירים יהודים לעסוק במלאכת כפיים ובעבודת אדמה, והשני העברי העספרנתי (בעברית) או Esperantisto Hebrea (באספרנטו) – עיתון יהודי ראשון בשפה המהפכנית החדשה. 

בשנת 1921, והוא בן 47, עלה חבקין ממינכן לירושלים עם חמשת ילדיו. עתה ביקש להגשים את התשוקה הציונית שבערה בו עוד בצעירותו. את פרנסתו קיווה למצוא בעסקי הדפוס והגרפיקה בהם התמחה בתקופת שהותו במינכן. הוא אף פיתח אוֹרְנָמֶנְטִיקָה (תורת עיטור וקישוט) עברית מקורית, המורכבת ממוטיבים יהודיים מסורתיים, כמו מנורות, שופרות או מגן דוד. את הצינקוגרפיה שלו הביא עמו ממינכן. הוא גר בשכונת מזכרת משה ואת בית החרושת הקים בשכונת גבעת שאול שבמערב ירושלים. הוא התגאה בכך שהצינקוגרפיה שלו היא ה'ראשונה בארץ', אך התמחותו לא הייתה בגלופות לדפוס אלא בגלופות לשלטי מתכת ותבניות לאריחי רצפה.

הארץ, 12 ביוני 1921

מודעת פרסום לצינקוגרפיה של חבקין (הצמחוני, 1937)

משהוקמה האוניברסיטה העברית בהר הצופים בשנת 1925 היה חבקין מן הראשונים שנרשמו ללימודים במדעי הרוח. הוא היה אז הסטודנט המבוגר ביותר, ולימים הסופר ישראל זרחי נזכר בו ובסקרנותו האינטלקטואלית האין-סופית:

חבקין היה ידוע בתאוָתו לדעת הכל. לפתע יכלה לתפשׂו תשוקה עזה להבין דבר שלא היה מחוור לו די צרכו. יכול היה לקום בחצות ממטתו ולהתחיל לפשפש בספרים, כשנדמה לו שנעלם ממנו אחד ההבדלים הדקים שבין האידיאליזמוס של קנט ובין זה שבמשנת שלמה מימון. הוא היה מנצל כל הזדמנות, ברחוב או אצל בעל מלאכה וחנוָני, כדי לאגור ידיעות. החיים כל כך עשירים וקצרים, היה קובל, ואיך אפשר להסתלק מכאן בטרם למדנום? וכמה דברים סתומים היו בעולם זה! הוא חש עצמו אומלל מאד כשנזדמן לידיו איזה דין וחשבון של חברה מטיאורולוגית ולא ידע לקרוא בו חלקות.

כשהיה נתון לתערו של הספָּר הבוכרי ופניו מכוסים סבון, היה מעכב פתאום את הגילוח ושואל:

– לכם, הספָּרים, לכל אחד תערו שלו, או שאתם מתחלפים בתערים?

ומוסיף בחטיפה:

– מהי בעצם עיר הבירה של בוכרה?

ומשנגמרה התגלחת ופניו רוחצו ונשטפו במֵי קולון ונודע לו כי אין הספָּרים מתחלפים בתערים וכי עיר הבירה של בוכרה שמה אף היא בוכרה – נדמה היה לו שכדאי היה להתגלח אצל ספָּר ולהוציא לשם כך פרוטה נוספת.

– במה אתה עוסק עכשיו? שאלו דניאל משום דרכי נימוס. 

 – אני – ענה חבקין – יש לי עכשיו דבר מענין מאד שאני עוסק בו, בספריה נתנו לי מעט פרנסה. נצטברו אצלם גלי עתונים מדעיים שונים ונתנו לי את הגליונות למיון. פיזרתי אותם בחדרי, חלצתי נעלי ואני מהלך ביניהם להנאתי. קצת ממיין וקצת מעיין. איך אפשר להניח מן היד עתון שיש בו, דרך משל, תאור מדויק של לקוי החמה, כפי שנראה ביפּן ולא להציץ בו? או למשל, בא לידי ירחון לחקירות פסיכואנליטיות – איך אפשר שלא לעיין מעט בנתוח השגותיו של אדלר על פרויד? אגב, שמעתי אימרה יפה. אחד אמר: מדע חדש הוא בבחינת מפתח בידי ילד המאמין לתומו שיפתח בו כל המנעולים. כשהילד מתבגר הוא מסתפק בפתיחת מנעול אחד לפחות. ויודע אתה: הפסיכואנליזה, אף שאינה פותחת כל המנעולים, מקצתם היא פותחת. כן, יש שם בין העתונים דברים מענינים מאד, אלא שהספרן מאיץ וכבר שאלני מדוע נמשך המיון זמן רב כל כך. לך, ספר לו מדוע יארך המיון… הוי, סלחו לי, התה שלי ודאי כבר רותח, שכחתי לגמרי, שלום. מחר נתראה.

(הר הצופים: ארבע שנים מחייו של דניאל גפן, אחיאסף, 1940, עמ' 138-136)

ספרו המקצועי של חבקין נדפס בשנת 1945

חבקין כתב ותרגם (מרוסית), אבל כל עיסוקיו לא השכיחו ממנו את חלומות הצמחונות והאספרנטו, ואלה – בעיקר הצמחונות – הסעירו את דמיונו עד שהחליט לקום ולהגשימם הלכה למעשה. 

מתרגומיו של חבקין, כולל תקנות של אגודת הצמחונים העברים, 1933

הוא ייסד את 'אגודת הצמחונים העבריים', שהתכנסה מעת לעת בביתו בירושלים. עיקר פעילותה היה הדפסת כתב עת ושמו הצמחוני, שהטיף לצריכת מזון שאינו מן החי. ככל הידוע, רק ארבע חוברות נדפסו מכתב עת זה בין השנים 1938-1934.

הנה למשל עמוד השער של 'חוברת חד-פעמית', שהוקדשה ל'זקן הצמחונים' בארץ, הוא הסופר הנערץ אז"ר.

למעשה הייתה זו החוברת הרביעית במספר של הצמחוני. היא נדפסה בירושלים בשנת לא ת'ר'צ'ח'. תרצ"ח היא שנת 1938, והתוספת 'לא' מרמזת כמובן למה שראו חבקין וחבריו כרצח בעלי חיים לשם אכילה. זהו גם שמו של אחד המאמרים בחוברת שכתב עקיבא אריה וַיְס, שמוכר לנו כמי שהיה בין מייסדי שכונת אחוזת בית, לימים תל אביב.

בשנת 1923 נפטר בירושלים הבנקאי חיים אהרן וָלֵירו, מעשירי ירושלים ובוניה. בעזבונו נמצאה חלקת אדמה בת 120 דונם ו-95 מגרשים בפאתיה המערביים של גבעת שאול שבמערב העיר. מנהלי העזבון הציעו את השטח חינם אין כסף לכל חברה עברית, בתמורה להתחייבות צנועה: ליישב יהודים במקום. חבקין וחבריו לאגודת הצמחונים נענו לאתגר והחלו בתכנון יישוב שרקמו בדמיונם – 'גבעת שאול החדשה'. במגרש הטרשים הגדול שאותו קיבל חצב חנקין בור מים ומערה גדולה והכשיר חלקת אדמה כדי לבסס בה משק חקלאי של צמחי אכילה. בחזונו ראה חבקין את הנחלה כ'התיישבות צמחונית' או 'בית הבראה' למבקשים למצוא מרפא טבעוני. 

על שער הגליון השני של הצמחוני, שהוקדש ליום הולדתו השישים של חבקין, 'חלוץ הצמחונות העברית' (ינואר 1934),  נדפסה תמונתו כשהוא 'חוצב בור בשביל מי גשמים על מגרשו בגבעת שאול החדשה'. המודעה בתחתית הדף קוראת "למתיָשבים עִבְרים" להצטרף בחינם למושבה ובמפה פורט גודלם ומיקומם של 95 המגרשים. 

גורלה של המושבה הצמחונית לא צלח ולקריאתו של חבקין לא היו שומעים. האדמה נותרה ריקה ברובה עד היום, ואין תשובה ברורה לשאלה מדוע בני התקופה לא קפצו על 'המציאה'. על מקצת האדמות נמצאים היום מגרשי עבודה של אזור התעשייה הסמוך.

באותה עת הופיעו ברחבי הארץ יוזמות ראשונות לעידוד הצמחונות, והוגים בודדים – ובהם רבה הראשי של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, במאמרו 'חזון הצמחונות והשלום' שנערך על ידי תלמידו 'הנזיר' דוד כהן – אף החלו בהפצת ערכיה. אך חבקין, אז"ר, הרב קוק ו'הנזיר' הקדימו את זמנם. בימים שבהם היו בני היישוב היהודי בירושלים טרודים בעיקר בהגנה ובהישרדות לא נמצא מקום בלבבות לרעיונות נשגבים של צמחונות. הדבר נתפס כ'שיגעון' פרטי של יחידי סגולה. 

בין כך ובין כך, מתיישבים יהודים לא באו להגשים את ערכי הציונות והצמחונות ב'גבעת שאול החדשה', חולים לא באו לבית ההבראה וגם האספרנטו הובסה, כמעט בלי תחרות, בידי העברית (דמות חשובה שניסתה לעודד את השימוש באספרנטו היה איתמר בן אב"י באמצעות עיתונו העברי דאר היום, אך זו כבר פרשה נפרדת).

אדמות ולירו. חוות חבקין, מוקפת עיגול אדום בתחתית התמונה, מקבילה בערך למגרש מספר 23 במפת תכנון המושבה (הצילום על פי תוכנת GIS של עיריית ירושלים, כיתוב: תמר הירדני)

אדמות חוות חבקין היום, בשיפוליה המערביים של שכונת גבעת שאול (על פי תוכנת GIS של עיריית ירושלים)

שבע ימים ואכזבות נפטר חבקין בשנת 1957 והוא בן 83. הוא נטמן בהר המנוחות, לא הרחק מן המושבה שניסה להקים. 

מעריב, 19 בנובמבר 1957

רק שניים מחמשת ילידיו האריכו ימים – גדליה וישראל. בן אחד, ידידיה-אדי, יליד מינכן (1903) שעלה לארץ עם משפחתו ב-1922, נפל במלחמת העצמאות בעת שעבד בהקמת ביצורים בקיבוץ קריית ענבים. שתי בנותיו שלחו יד בנפשן בנסיבות טרגיות שעליהן סיפר האב השכול בגילוי לב:

הארץ, 29 ביולי 1926, עמ' 4

האם הצליח חבקין להנחיל את מורשתו? כשנה לאחר מותו היה תלמידו וחברו יחזקאל דורון בין מקימי מושב אמירים בגליל העליון, מושב צמחוני שקיים עד היום. צאצאיו של חבקין המשיכו לגור באחוזתו הצמחונית בגבעת שאול, ואף שיפצו והרחיבו את ביתו העומד על תלו עד ימינו.

הכניסה לבית חבקין היום (הבית עצמו אינו נגיש למבקרים). צילום: איל דוידסון

בתו של גדליה ונכדתו של חבקין הייתה הזמרת והפזמונאית דרורה חבקין (1995-1934), שבשנות השמונים של המאה הקודמת התיישבה בראש פינה ופתחה בה חנות טבע וצמחי מרפא (דרורה עצמה לא הייתה צמחונית). החנות מנוהלת היום על ידי בתה, שירי חבקין. במובן זה, רוחו של חבקין ממשיכה לפעם בין צאצאיו, וגם במבט רחב יותר פועלו לא היה לשווא. חזון הצמחונות שלו כבר מזמן אינו נחלתם של תמהונים ומהפכנים בודדים.

ראו עוד:

'אגודת הצמחונים העברים', הארכיון הציוני המרכזי

נספח: מכתב לחבקין מאת ההיסטוריון שמעון דובנוב 

לרגל יובל ה-75 של חבקין פרסם ההיסטוריון יוסף קלוזנר מאמר בשבחו בעיתון הבוקר (1 באפריל 1949), למאמר צירפה המערכת צילום של גלוית דואר שחיבר ב-1939 ההיסטוריון שמעון דובנוב – אז בריגה – אל חבקין בירושלים. הגלויה נכתבה בשני שלבים: בחלקה הראשון, שנכתב ביום 30 באוגוסט 1939, נזכר דובנוב בערגה בימים שחבקין היה מבאי ביתו באודסה בשלהי המאה ה-19. עתה הוא תוהה: 'היכן הוא הצייר הצעיר שעשה גם את תמונתי ... והנה נמצאה האבדה: בגבעת שאול על יד ירושלים". חלקה השני של הגלויה, חובר כעבור חמישה חודשים, ביום 31 בינואר 1940, ובו ציין דובנוב שהתעכב במשלוח המכתב בשל מלחמת העולם השנייה שפרצה בינתיים. את דבריו חתם בברכה: 'הלואי ירבו כמותך עובדים חרוצים על אדמת ישראל!'.

שנתיים אחר כך, ב-8 בדצמבר 1941, עם חיסולו של גטו ריגה בידי הנאצים, נרצח גם שמעון דובנוב, גדול ההיסטוריונים היהודים והוא בן 81.

________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל  eyaldav65@gmail.co