סיפורו הנשכח של בית הספר לבנות ב' בירושלים

מבנה גג הרעפים בצד ימין הוא, כנראה, בית הספר לבנות ב'. בימינו לא נותר זכר מהמבנה, ומיקומו היום בתחום מגרש החנייה הצפוני של הר ציון. ברקע: החומה הדרומית של העיר העתיקה, הכותל הדרומי של הר הבית והר הזיתים
(British Official Photograph, 1917-1921; תודה לגיל שלו)

מאת איל דודסון

בית הספר לבנות ב' נוסד בירושלים בראשית תקופת המנדט, כנראה בשנת תרע"ט (1919-1918), בידי מחלקת החינוך של ועד הצירים לארץ ישראל של ההסתדרות הציונית. בית הספר, שיועד לבנות יהודיות דתיות שגרו בעיר העתיקה ובסביבותיה, פעל בתחילה בין החומות, ולימים עבר למבנה בעל שתי קומות, חצר מרוצפת וגינת נוי בהר ציון, מחוץ לחומות העיר. 

בית הספר לבנות ב' (מוקף בעיגול צהוב), 1935
(The Survey of Palestine, 1947; ארכיון העיר ירושלים, תא 8056 מפה 48)

מוסדות לחינוך בנות דתיות פעלו זה מכבר בירושלים, אבל הם היו מעטים ונתפסו מתירנים מדי עבור אנשי היישוב 'הישן' השמרנים. כך תיארה זאת אשת החינוך החרדית חנה שפיצר (1955-1886): 

מה היה המצב בארץ ישראל עם ראשית התחדשותה בתקופתנו? היישוב הישן בארץ ישראל היה מורכב ברובו הגדול ממשפחות שעזבו זה עכשיו את הגולה. הן [לא] נרתעו מפני הסכנות והקשיים שעברו עליהם בדרכם ובארץ, ובאו במטרה כפולה: להניח את היסוד לבניין הארץ ולהציל את נפשם הם ובייחוד את נפש ילדיהם מהשפעת תרבות זרה. והנה גברה ההתעניינות ביישוב הארץ מצד חוגים מתקדמים והתחילו נפתחים בתי ספר חילוניים, ואז גברה ביותר חרדתם של נאמני הדת והמסורת ביישוב והתחילו מתעמקים בבעיה, כיצד להציל את בניהם מהשפעה זו. אולם גם אז היתה סכנת הבנים פחותה מזו של הבנות, מכיון שרוב הבנים ינקו ממקורות ישראליים נאמנים משחר ילדותם, בעוד שהבת הסתפקה בעל כורחה בקריאה בסידור התפילה, ולכל היותר בלימוד כתיבת קצת יידיש, וברוב היישוב – בייחוד בעדות המזרח – לא ניתן גם זה, כיון שלפי דעתם הבת אינה צריכה לדעת כלום. וכך גדלה הבת ללא תורה וללא דרך ארץ. 

חנה שפיצר (ויקימדיה)

כל זמן שהיישוב היה מצומצם והצליח לשמור על צביונו הדתי והמסורתי, התחנכה הבת כאמה-מורתה ונשתמרה, אפוא, פחות או יותר בכנותה [בטהרתה], אבל עם התפתחות היישוב החדש והתפתחותה של התרבות החילונית גברה הסכנה: ללמוד לא ניתן לה, והשפעה מן החוץ קיבלה כמובן ללא כל הבחנה (חנה שפיצר, 'העבודה החנוכית של ת"ת לבנות א', ספר היובל של בית הספר ת"ת לבנות א' בירושלים,   תש"ג, עמ' 10-9). 

הכותבת הייתה בעצמה בת היישוב הישן בירושלים. בשנת 1918 ייסדה בשכונת הבוכרים את תלמוד התורה (!) לבנות א', וניהלה אותו במשך שנים רבות, עד שהמקום זוהה בפי הירושלמים הוותיקים עם דמותה וכונה 'בית הספר שפיצר'.  

מעבר לחשדנות שגילו אנשי היישוב הישן כלפי מוסד חינוכי לבנות, נתקלו מייסדיו בקשיים כלכליים חמורים, שנבעו בראש ובראשונה ממצבם הכלכלי של הורי התלמידות. הללו היו בדרך כלל בני מעמד כלכלי נמוך וידם לא השיגה את דמי שכר הלימוד. מצב זה הגדיר, הלכה למעשה, את אוכלוסיית היעד של בית הספר – בנות משפחות מצוקה, על פי רוב מעדות המזרח.

בדו"ח מפורט שהתפרסם בשנת 1934 בעיתון דבר כתבה 'ברכה' (מדובר מן הסתם בחברת המערכת ברכה חבס):

ברכה חבס בשנות העשרים (ויקימדיה)

למעלה מ-250 ילדות. רק 6 הוא מספר הכתות ומהן שתיים מקבילות. עד סוף שנת הלימודים הרביעית, לא יותר. למעלה מזה אין השכלת הבנות בעיר העתיקה מגעת. ללוקסוס ייחשב ... הן לא על נקלה נאותים הם גם לשלוח אל בית הספר של 'הציונים' בכלל, ביחוד ההורים האשכנזים, אנשי הכוללים למיניהם, משפחות הרבנים והמיוחסים ונותני הטון לסוגיהם. 

גדול כאן אחוז התלמידות מבין העדות המזרחיות, בנות שואבי מים, סבלים, כובסות, רוכלים וכדומה. ילדוֹת אשר תנאי דירתן והזנתן ירודים מאוד והרמה התרבותית של בתיהן נמוכה מאוד. גדול כאן האחוז של ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך. רבים הילדים העזובים והמוזנחים וגדול מאוד העוני. שכר הלמוד המועט המוטל על הילדות נכנס בקושי רב, גם לאחר ההנחות המרובות. ועם כל ההקלות לא מעטים ההורים שאינם שולחים את בניהם לבית הספר 'בעד שאין כסף' ... 

בית הספר הזה קיים כבר שנים רבות. מורים באו, או נשלחו הנה בעל כרחם, ומורים הלכו. נתחלפו ההנהלות זו אחר זו. לעבוד בעיר העתיקה – מעין 'גזירה' היא. לא רבים המתנדבים, ומעט מאוד נעשה. והן כה רב הערך אשר יכול להיות למוסד חינוכי מתאים כאן, וכה גדולה ההשפעה על הסביבה כולה (ברכה, 'בעיר העתיקה [בין ילדי ירושלים]', דבר, 15 באוקטובר 1934, עמ' 3).

בימינו, הנייר לא היה סובל ביטויים כמו 'ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך', אבל באותם ימים, לא היה זה יוצא דופן. ברכה אף טענה שמאופיו של בית הספר נגזרה גם איכות הצוות החינוכי, שלא הצטיין בהתמדה ובהתמסרות לאתגר המורכב. 

כריכת גיליון הציונים של התלמידה פנינה שטמפר בכיתה א', 1919
(מיכה ובתיה כרמון, סבתא פנינה כרמון לבית שטמפפר ומשפחתה מצד אביה, ירושלים 2014, עמ' 285)

 

חבס ציינה, בנימה ביקורתית, את התחלופה הגבוהה של הנהלת בית הספר. נראה כי ניהול המוסד הופקד תחילה בידי המחנך יצחק פלר (1967-1889), איש העלייה השנייה, שהיה מורה לעברית ולחשבון. כעבור שנים אחדות עזב פלר את ירושלים ועבר לנהל את בית הספר תל נורדוי בתל אביב.

בית הספר לבנות ב' נרשם ברשימת 'בתי ספר נמוכים' (יסודיים). המנהל הוא יצחק פלר.
ספר הכתובות ('אדריסאות') של ירושלים, 1921, בעריכת א' אוסקוטסקי, עמ' 67

ישעיהו פְּרֵס (ויקימדיה)

בשנים 1923-1921 נוהל בית הספר לבנות על ידי הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל ישעיהו פְּרֵס (1955-1874). לאחר מכן עבר פרס לנהל את בית הספר לֶמֶל בשכונת זכרון משה. 

בשלהי 1921 פנה פְּרֵס אל הנרייטה סאלד, פעילה ציונית אמריקנית, שייסדה בניו יורק את 'הדסה' (הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה) ואז כבר גרה בירושלים, בבקשה לסיוע כלכלי נוכח ליקויי התזונה החמורים של התלמידות. פרס תיאר בפניה את חרפת הרעב של תלמידותיו ואת השפעתה על בריאותן ותפקודן. הוא הפציר בה לגייס מימון לארוחות צהריים בבית הספר, אך ארגון 'הדסה' סבל באותם ימים בעצמו מקשיי תקציב וסאלד נאלצה לדחות את בקשתו.

בראשית 1922 נמצא פתרון מפתיע לבעיית התזונה. בירושלים ביקר אז הרב ד"ר מוריס הריס מניו יורק (1930-1859). מצבם של בתי הספר בעיר זעזע אותו ולאחר שנפגש עם סאלד הוא קיבל על עצמו את האחריות לגיוס תרומות להזנת התלמידים. 'מפעל ההזנה' – כך כינו אותו – השתלב בתוך שנים מעטות עם תכנית הלימודים שבה הוקדשו שעות לימוד להכשרת התלמידות בשיעורי בישול ותזונה. מודל מוצלח זה, בניצוחה ובהכוונתה של 'הדסה', יוּשׂם עד מהרה בבתי ספר נוספים, ועד סוף תקופת המנדט כבר הקיף 236 מוסדות חינוך ברחבי הארץ (צפורה שחורי-רובין, 'ה"קפטריה": מפעל ההזנה של "הדסה" בבתי הספר העבריים', קתדרה, 92 [תשנ"ט], עמ' 134-107). 

במרוצת השנים הוטב מצבו של בית הספר בהדרגה, במיוחד בשנים 1943-1930 שבהן ניהלה שרה גליקליך את בית הספר. גליקליך הייתה ציונית-סוציאליסטית, מנשות העלייה השנייה, שעלתה בשנת 1906 מניקולאייב שברוסיה (כיום באוקראינה). לאחר שצברה ניסיון בהוראה בבתי ספר יהודיים בביירות וביפו, קיבלה על עצמה את ניהול בית הספר לבנות ב', וכן את הוראת מקצועות החשבון, ההנדסה, התנ"ך וההיסטוריה. 

גליקליך, שהייתה בעלת תודעה פמיניסטית מפותחת, התמסרה למשימה בכל מאודה, כשהטיפול האכפתי והרגישות האימהית אפיינו את דרכה החינוכית. בתקופתה הפך בית הספר מארבע-שנתי (כיתות א'-ד') לשבע-שנתי (עד כיתה ז'), צומצם מספר התלמידות בכיתה, נפתחה כיתה לחינוך מיוחד ומסלולי הכשרה מקצועית. בהשפעתה ניתן דגש מיוחד על שמירת הבריאות וההיגיינה (צפורה שחורי-רובין, 'שרה גליקליך: דיוקנה של מנהלת בית ספר – מנהיגה חינוכית מוסרית בראי העבר', עיונים בחינוך, 5 [תשע"ב], עמ' 213-184).

המנהלת שרה גליקליך בין תלמידותיה בבית הספר לבנות ב' (באדיבות מוזיאון חצר היישוב הישן)

אל האתגרים החינוכיים, החברתיים והכלכליים של בית הספר נוספו עד מהרה אתגרי הביטחון. כאמור, בית הספר שכן בהר ציון, שבאותה עת היה מיושב בעיקר בערבים. במאורעות תרפ"ט (1929) לא נרשמו אירועים מיוחדים באזור זה, אבל הטבח הנורא שהתחולל מעברה הצפוני של העיר העתיקה (בתי ניסן ב"ק) הותיר רושם עז. בשל החששות מהתנפלות ערבים, שנת הלימודים תר"ץ לא נפתחה במועדה ולבית הספר נמצא מקום זמני חדש (המיקום החדש לא נרשם):

דבר, 15 בינואר 1930

בימי המרד הערבי הגדול (1939-1936) המצב הביטחוני החמיר עוד יותר, במיוחד במרחב העיר העתיקה. הדרך שעשו הבנות הצעירות מבתיהן שברובע היהודי או בעיר החדשה אל בית הספר לֻוותה בפחד מתמיד. כך סיפרה לבנה גורן (לבית אריאל):

הלכתי לבית ספר בעיר העתיקה, זה היה נקרא בית ספר לבנות ב', ובית הספר היה בדיוק בקירבת קבר דוד, ואנחנו היינו הולכים. לאמא שלי היו רעיונות מיוחדים, עשתה לנו מטפחות עם מגן דוד ... פעם הרביצו לנו, קיללו אותנו, כי ראו לפי המגן דוד שאנחנו יהודים. אבל לכי תתווכחי עם אמא ... היא עשתה כאילו זה לטובתנו. היינו שם עד למאורעות 1936. פעם הגענו לבית ספר, פתאום אני רואה המנהלת מביאה מונית, ולא ידענו מה הסיבה, כי לשמוע רדיו, טלוויזיה, לא היה אז. היו שמועות, כל מיני שמועות. אנחנו מגיעים, ואנחנו לא היינו הרבה ילדים בשכונה בבית הספר לבנות ב' ... אז המנהלת הזמינה מונית ולקחה אותנו עד ימין משה שלא נלך ברגל חזרה הביתה. חזרנו הביתה, ואחר כך ידענו ושמענו מה היה, התחילו מאורעות 39-36 (ראיון עם נכדהּ, ד"ר דותן גורן).

 דבריה מקבלים אישור מידיעות שהתפרסמו בעיתונות בת הזמן:

דבר, 20 בדצמבר 1936 

החשש הביטחוני בהר ציון הפך מוחשי במיוחד לאחר רצח אבינֹעם ילין, המפקח על החינוך העברי בארץ ישראל, בפתח משרדו בהר ציון, ב-22 באוקטובר 1937. אביבה גלי, בתה של שרה גליקליך, תיארה לימים את אימת הפחד בבית הספר בהר ציון באותם ימים ואת התמודדותה של אמהּ עמו: 

יצאה את החצר וסגרה אחריה את השער. הרחוב היה ריק. רחוב זה הוביל משער ציון דרומה, מקיף את הר ציון עד לקבר דוד הלך (על פי האגדה) ומסתיים בירידה לדרך חברון. לא היו יהודים בסביבה ... פנתה בצעדים מהירים לעבר שער ציון, מרחק דקתיים. לבה רעד ולא משום דאגה לעצמה; על חייה לא נתנה את דעתה, אלא על חוסר האחריות בשהייה ארוכה כל כך כשהיא לבדה בכל האזור. שער ציון אפל הוא ואין יודע מי מסתתר באחת מפנותיו. אמנם, צעדים אחדים בלבד, ארבעה, חמישה מן הכניסה עד ליציאה ממנו, ואף על פי כן, באותם הימים גם צעד אחד עלול להיות הצעד האחרון ... נשמע רחש מאי-שם מאחור. לבה דפק, עלה בזכרונה רצח אבינעם ילין שנרצח לא מכבר ברחוב הארמנים ולאור היום! ועם הזכרון הקשה עלו בה יסורי מצפון: 'מה יהיה על הילדים אם...', אותו קונפליקט עמוק שמלווה אותה כל חייה, ובמיוחד מאז קיבלה עליה את ניהול בית הספר בעיר העתיקה, לבין האחריות כלפי ילדיה. לעולם נתונה בצבת המלחמה המוסרית בין חובתה לילדיה לבין מחויבויותיה לתלמידותיה... (אביבה גלי, העיר שאיננה עוד: ירושלים שלי, 1940-1920, אריאל, תשס"ה, עמ' 30-29).

לטענת שמואל אבן-אור (2013-1929), יליד העיר העתיקה וחוקר ירושלים (שמעתי מפיו), זה היה הרקע לכך שבימי המאורעות עבר המוסד אל בין החומות והשתכן בבית שהושכר מידי משפחת חלאדי. בחלקו הצפוני (כיום רחוב אור החיים 1) שכנו כיתות הלימוד, בעוד שבחלקו הדרומי (כיום רחוב אור החיים 6, ודרומה ממנו) היה אגף המנהלה, שכלל את המטבח, חדר האוכל וחדר המתפרה (תודה למשה ויינגרטן על המידע).

מאז 1940 פעל בבית הספר מועדון של חברי 'יַבְנֶה' – קבוצת סטודנטים דתיים שזכו במלגת קיום ובמגורים בתמורה לניהול פעילות חינוכית קהילתית. הם מנו בדרך כלל שבעה עד עשרה בחורים ובחורות שהתחלפו מפעם לפעם. פעילות זו הייתה פרי יזמתו של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' יהודה ליב מאגנס, על מנת לחזק את תושבי הרובע היהודי. במשך למעלה משבע שנים הפעילו חברי 'יבנה' קייטנות, חוגי בית ומועדון וסייעו בשיעורי עזר. עם ההחרפה במצב הביטחוני שולבו חברי 'יבנה' במערך לוחמי ה'הגנה' והשתתפו בפעילותם. 

פעילות ספורטיבית בהנחיית הסטודנטים של 'יבנה', ראשית שנות הארבעים

(צילום: יהושע מרקוביץ'; מוזיאון חצר היישוב הישן)

בשלהי תקופת המנדט היה בית הספר לבנות ב' המוסד החינוכי הגדול ביותר בעיר העתיקה. ב־1943 התחנכו בו 210 תלמידות, ובסוף 1947 – 185 תלמידות. באותם ימים כבר הייתה מלחמת העצמאות בעיצומה, והצוות החינוכי התלבט כיצד להתנהל בשעה שהעיר נתונה במצור. חנה הלנה טהון, נציגת הצרכים הסוציאליים בוועד הלאומי, ביקרה ברובע היהודי כמה פעמים, וכך כתבה בדו"ח השני שלה, מ-22 בדצמבר 1947:

המנהלת של בית הספר לבנות ירדה רק לארגן את בית הספר והיא חוזרת אל ביתה יחד עם עוד מורה בעלת משפחה גם היא, והיא סוברת שהעבודה בבית הספר צריכה להסתדר כמו בימים נורמליים, ושאי אפשר להסכים לחִלופי מורים, ובעצמה היא חוזרת אל העיר כי יש לה תינוקות בבית. הח'[בר] א.א., מורה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה, נתמנה לאחראי בכלל ולמקשר עם כוחות הבטחון. הוא חייל משוחרר, וסובר מנסיונו שיש להתחשב עם מצב המצור שבו נתונה העיר כעת, ולהשתמש במדריכים שירדו אל העיר לטפל בעבודה התרבותית בין הנוער וגם לעבודה בבית הספר. צורה זו או אחרת של עבודה, בתי הספר צריכים להיות פתוחים, כי גם זה עודד בהרבה את היישוב. 

(שמואל אבן-אור אורנשטיין ומשה ארנוולד [עורכים], תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, עמותת מגיני הרובע היהודי בתש"ח, תשס"ד, עמ' 142) 

מסמך על מצב בתי הספר בעיר העתיקה בימי מלחמת השחרור, דצמבר 1947 
(תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, עמ' 220)

באותה עת הוחלט לאחד את בית הספר לבנות עם בית הספר לבנים – במתחם תלמוד התורה הספרדי. זו הייתה החלטה גורלית, שכן חודשים מעטים אחר כך, ב-16 במאי 1948, נהרס לחלוטין חלקו הדרומי של בית הספר לבנות מפגיעת פגז. למחרת החלו הקרבות המכריעים ברובע היהודי, שהסתיימו בנפילתו כעבור כשבועיים. בהיעדר לוחמים, גויסו גם ילדים וילדות למאמץ המלחמתי ושימשו קַשָּׁרים בין העמדות. 

הקֶשר בין העמדות נותק. המגע היחיד הוא באמצעות ילדים־שליחים. נערים רצים או זוחלים בין עיי החרבות מעמדה לעמדה, ונושאים שקים קטנים מלאים רימוני יד מתוצרת בית, או כמה כדורים, או מודיעים על המצב בשאר העמדות. הם חולפים מבית לבית בהתלהבות ילדותית, ללא תשומת לב לסכנה הכרוכה בכך.

 (דב יוסף, קריה נאמנה: מצור ירושלים 1948, שוקן, תש"ך, עמ' 174)

בני נוער נוספים שימשו יצרנים של אמצעי לחימה מאולתרים. אלה שהגיעו לגיל נערוּת הצטרפו לצוות הרפואי וללוחמים, ומקצתם גויסו לגדנ"ע (גדודי נוער) שנחשב לזרוע של ה'הגנה'. מפקדם של בני הנוער היה המורה שאול טוויל (לימים תובל). רבות מן הנערות הלוחמות היו תלמידות בית הספר לבנות ב', אחת מהן הייתה שושנה קובי, ואלה זיכרונותיה (הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה):

שושנה קובי הייתה אפוא עדה למות אחותה שולמית, שנפצעה אנושות בקרבות. כשלושה חודשים וחצי קודם לכן איבדה שושנה גם את אחיה שמעון, שנפל ב'עמדת המַצוֹת' שבדרום הרובע. הלווייתו נערכה בהר הזיתים, אך היא ובני משפחתה לא יכלו לצאת מן העיר העתיקה וצפו בטקס הקבורה ממרחק, מעל החומה. 

זיכרונותיה נמצאים בחוברת המשוכפלת העומדים בחומה, שהתפרסמה על ידי בית הספר לבנות ב' לאחר המלחמה (שמורה בארכיון המדינה, תיק ג-20/840). 

בימי הסער הללו נוהל בית הספר בידי הדסה בריל (לימים נועם), ילידת צאנז (פולין) ובוגרת הסמינר למורים 'תרבות' שבווילנה, שעלתה ארצה בשנת 1935 והשתלבה בצוות ההוראה של בית הספר לבנות ב'. לאחר נפילת העיר העתיקה החליטה בריל לבנות את בית הספר מחדש. היא איתרה מבנה ערבי נטוש בשכונת קטמון שהתרוקנה מדייריה הערביים בימי המלחמה ואוכלסה מחדש בפליטי הרובע היהודי. בית הספר נקרא 'לוריא' (היום ברחוב הפלמ"ח 57), ובו שולבו תלמידים נוספים משכבות מצוקה בירושלים. 

תמונת מחזור של בית ספר לוריא, 1960 בהנהלת הדסה בריל. בין המורים: יהודה עמיחי, חוה שטרן ומלאכי בית אריה (פייסבוק)

בית הספר לוריא סבל מתשתיות לקויות ומהיעדר תקציבים, שכן אוכלוסיית התלמידות באה ברובה מרקע כלכלי קשה. הדסה בריל נאבקה להשגת תנאי קיום מינימליים לבית הספר ואף הצליחה לייצבו ולהביא את תלמידיה להישגים. אחת הבעיות הקשות הייתה ההתמודדות עם הטראומה ואבדן כושר הלימוד של התלמידות שחוו את הלחימה ברובע היהודי ואת נפילתו בידי הירדנים. באחד ממכתביה הביעה בריל את דאגתה ממצב 'התלמידות המפגרות' בבית הספר, תוך שהסבירה כי 'הנני להדגיש שהפִּגוּר בא עקב המצור בירושלים העתיקה'. 

ארכיון המדינה, תיק ג-20/840

אחת המורות שגייסה הדסה בריל הייתה חוה שטרן (אחייניתו של הסופר יוסף חיים ברנר ורעייתו של ההיסטוריון פרופ' מנחם שטרן, שנרצח בעמק המצלבה בשנת 1989), וכך היא סיפרה בזיכרונותיה שהוציאו בני משפחה לאור לאחר מותה:

חוה שטרן לבית ברנר: סיפורים ופרקי זיכרונות מן העיזבון, תשע"ג, עמ' 133

בנות כיתה ח' בבית הספר לבנות ב' בשכונת קטמון, 1949 

(תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח,  עמ' 235) 

בית הספר לבנות ב' היה מאבות מוסדות החינוך לבנות בירושלים החדשה. הוא לא זכה למפעל הנצחה, גם חוקרי התקופה כמעט ולא נתנו דעתם עליו, ונדמה כי נעלם בתהום הַנְּשִׁיָּה. עתה שמנו לו יד ושם.

____________________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל  eyaldav65@gmail.com

תודה רבה לאורה פיקל צברי, מנהלת מוזיאון חצר היישוב הישן, ולחוקר ירושלים ד"ר דותן גורן על עזרתם