יום חמישי, 25 בינואר 2024

סיבוב בתל אביב: קרפיף, אהבת חסד ואהבה לכולם, הפִּטְמָה האגדית, חכמת רחוב

צילומים: איתמר לויתן

א. למד לשונך

וכך כתב ח"נ ביאליק בסיפור הנפלא 'מאחורי הגדר': 

מעבר לירכתי החצר של חנינא-ליפא וגַנהּ של שקוריפינשטישיכא, מאחורי השכונה היהודית והלאה, שם יש כעין עולם חשאין בפני עצמו – קרפף שמם וּרחב ידים. הקרפף נתון כולו בתוך מקשאות וּמדלעות וּמוקף מחיצות מכל צד. מגיעים אליו במשעול צר, בין שתי גדרות, ונכנסים לתוכו דרך פרצה שבגדרו שלו [...]  
יש באותו קרפף איזה כֹּחַ טמיר, מאַיֵּם וּמוֹשך כאחד. מעֵין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומושכת, מכל המחבואים, מכל השִׁיחין והבּורוֹת.  
וּבאחד מימי התמוז נכנס נֹח לקרפף. היום בער כתנור, מקוצי הקרפף נִתּזוּ ניצוצות אש – עלה נֹח וישב באילן. זה לו ימים אחדים שאינו מוצא את מארינקא אצל הנקב: שומרת היא עתה את הפירות הבשלים בגן – ונפשו עגמה לה. צופה הוא מעל האילן – והִנה גנה הגדול של שקוריפנשטיכא נגלה לפניו. זוית אחת של הגן נוגעת במחיצת הקרפף וּשנים שלשה נסרים של המחיצה משותפים לשניהם. 

מה זה קרפף (וברבים: קרפיפות) כולם יודעים? 

אם לא, מניחי הרכבת הקלה בתל אביב באים לעזרתכם:

וכי תשאלו, מה בין נח ומאריאנקה והחצר המגודרת של זו שאי אפשר להגות את שמה (שקוריפינשטישיכא) לבין הדיפּוֹ של הרכבת הקלה? הנה תשובת האקדמיה ללשון העברית:

המילה העתיקה קַרְפִּיף, המציינת במקורה שטח גדור או חצר גדורה, יוחדה בימינו לציון שטח מסילתי המשמש לתחזוקת רכבות, לחנייתן או לתפעולן (בלועזית: דִּיפּוֹ). כך למשל הקרפיף של הרכבת הקלה של גוש דן הוקם בפתח תקווה ובו גם שוכן מרכז הבקרה של הקו האדום.  
מקור המילה במשנה, וצורתה המקורית קַרְפֵּף, כעולה מכתיבה ומניקודה בכתבי היד של המשנה.  
את המילה אפשר למצוא בספרות העברית לאורך הדורות וגם בספרות החדשה לציון חצר מגודרת. בסיפור "מאחורי הגדר" מאת חיים נחמן ביאליק הקרפיף הוא זירה מרכזית של ההתרחשויות ... המונח קרפיף נקבע במונחי תחבורה מסילתית בשנת תשנ"ח (1998).

ב. אהבת חסד

ברחוב אברבנאל 46 בשכונת פלורנטין פועל כבר עשרות שנים בית הכנסת 'אהבת חסד' על שם הרב פרנקל. להגיד שבית הכנסת מט לנפול זו כבר גמילות חסד בפני עצמה.

היו ימים מפוארים לבית הכנסת הזה, כפי שעולה מעמוד הפייסבוק שלו. כאן היה מקום תפילתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, לימים רבה של העיר, וכאן הוא ייסד בשמחת תורה תש"ג (1942) את מנהג 'ההקפות השניות', שמקורו ברצון להזדהות עם קהילות ישראל באירופה הכבושה.

הרב י"י פרנקל ויהודים בוכרים בהקפות שניות מחוץ לבית הכנסת, ראשית שנות השישים (פייסבוק)

כך נראתה החזית עד לפני כמה שנים...

וכך זה נראה היום.

מי שייכנס פנימה יפגוש ערבוביה של ספק דירת מגורים, ספק חנות ('תמשישי קדושה'), ספק בית כנסת בתוכנית 'הישרדות'. 

עצוב.


ג. אהבה לכולם

פסאג' פנסק (פֶּנְסְק, לא פִּינְסְק) הוא מן המבנים היפים של תל אביב בימיה הראשונים. הוא הוקם בשנת 1925 כמרכז מסחרי, ולמרות התהפוכות שעבר האזור הוא שרד בשלמותו ברחוב הרצל 16.

לאחרונה כוסתה חזיתו של הבית בשתי כרזות ענק עם המנון לסובלנות שכתב משורר אנונימי.


ד. פינה בעיר: הפִּטְמָה האגדית

ספק אם מישהו מחוץ לתל-אביבים שמע על 'הפטמה האגדית'  אני למשל לא שמעתי עליה מעולם. 

הפטמה הזו חשופה לעיני כל. היא נמצאת ברחוב וינגייט בשכונת יד אליהו, בלב מגרש הסקייטבורד והרולר-בליידס הנקרא 'סקייטפארק גלית'

הסקייט פארק בנוי בטון, הוא ענק בגודלו (כמעט שלושה דונם) ומקצועי בגימורו. בני נוער מכל רחבי העיר מגיעים אליו וכלי רכיבתם בידם. 

חוץ מהשם הקסום, שנלקח מן המחוזות הרוחניים של חנוך לוין ודודו גבע, אין לסיפור הזה פואנטה...


ה. חכמת רחוב


27 תגובות:

  1. הפטמה היא אחת מהמכשולים העומדים בפני גולשי הגלגשת ומאמנים אותם לשלוט טוב יותר בה. מכעיס אותי שככה הפך בית כנסת לחצר אחורית מוזנחת ולאף אחד לא אכפת. ולאף אחד אלה חילונים, דתיים, מסורתיים. זה חלק מהעיר, מההיסטוריה שלה מהיחודיות שלה, מעצבן.
    אבל הסיפור של ביאליק הוא אחד הסיפורים הכי מזוויעים שקראתי. תוריד את כל הקישוטים הלשוניים, תיאורי הטבע הזכרי והחרמן ותקבל סיפור על בחור ישיבה שחפצו בסקס שלחו אל נערה פשוטה ובורה, אחרי שהצליח לשכנע אותה לשכב אתו, נטשה, ממש כך, לגורלה כאם יחידנית בכפר קתולי שיתכן שבו יכו אותה, יגרשו אותה, ישיאו אותה לאיזה גבר מבוגר, והוא "גבר עם ניסיון" התחתן עם המשודכת ההגונה. במלים אחרות - קדשה וקדושה.
    תרשה לי להיות ממש, אבל ממש גס רוח, ההתמקדות שלך על קרפיף והתעלמות מוחלטת, מהסיפור עצמו כולל לגלוג קל על שם הנערה [הגויה] היא טעם לפגם.
    אבל זה אני.

    השבמחק
    תשובות
    1. הלגלוג הקל הוא לא על שם הנערה (מריאנקה) אלא על השם הבלתי אפשרי להיגוי של הזקנה (שקוריפינשטישיכא).

      מחק
    2. כשאתה פיינשמעקער, עדיף שתבדוק את העובדות.

      מחק
    3. כשאני קראתי את הסיפור, הן אי-אז והן כעת (בגלל פרופ' אסף), תהיתי ביני לביני על שינויי השפה הגורמים לתרגול השונה של שמות. הרי השם שקוריפינשטישיכא הוא בלתי אפשרי רק לדוברי העברית. מי שגדל בז'יטומיר, כמו ביאליק, והשפה האוקראינית או הפולנית היו שגורות על פיו, הגה את השם הזה ללא קושי. ואילו דוברי העברית בקושי הוגים אותי באותיותיו. לעומת שם זה, נסו ללמד פולני או אקראיני לומר "קיבלתי הנחה בחנות נוחות", ותראו איך ה"א נעשית חי"ת, וחי"ת נעשית ה"א, כאילו היו הם מבית שאן (מסכת מגילה דף כ"ד ע"ב), ולא מחבל ווהלין ...

      מחק
  2. מדהים, בדיוק כתבתי שהסיפור של ביאליק (שלא הכרתי) ממש משובב נפש!

    השבמחק
  3. הסיפור של ביאליק פורץ דרך בנכונות לקרוא תיגר על קווי גבולות, על מה שבפנים ומה שבחוץ, ועל הקושי של הגבולות הלאומיים שאנו באים אל תוכם (מעבר לגדר, כאמור) ראה גם חציית הגבולות הנוראית של הרוכל בסיפור האדונית והרוכל, של עגנון

    השבמחק
  4. 'קרפיף' מוכר היטב לכל לומד תלמוד, בעיקר מסכתות שבת ועירובין. וכי את שאר המושגים במשפחה זו אנו מכירים? מבוי, צורת הפתח, כרמלית, וכו'.

    השבמחק
    תשובות
    1. אפרופו כרמלית.
      ישבתי פעם בחבורת אנשים שהקריאו הקדשות שנכתבו בספרים שנתנו במתנה.
      אחד מהם הקריא הקדשה לגברת
      בשם כרמלה, והסביר שזה שם חיבה. אני חשדתי שלא כן, וטענתי שכונת הכותב היא, שהבחורה אינה שיכת לאף אחד ולכולם באותה מידה. 😉😆

      מחק
  5. הסיפור על בית הכנסת של הרב פרנקל מזעזע, היכן כל הדתיים והחרדים עם תקציבי הענק שקיבלו למסורת ולמורשת? היכן עיריית תל אביב? היכן רבנות תל אביב בראשות הרב לאו שהוא חתנו של הרב פרנקל? כל כך הרבה כסף זורם ואין להם אפשרות למצוא דרך לשמר ולטפל?
    אני זוכר מילדותי,שגרתי בסביבה של בית הכנסת את אירועי שמחת תורה בהשתתפות מנהיגי המדינה ואלפי אנשים.

    השבמחק
    תשובות
    1. ברוך - מחזק מאד כל מילה וטענה שלך. כמו לרבים זכורות היטב גם לי ההקפות השניות של מוצאי שמחת תורה כאירוע שיא סוחף ואותנטי, עם תזמורת המשטרה או מכבי האש. הילולה מיוחדת במינה ברוב עם ובמגוון כל העדות. בהובלת הרב ידידיה פרנקל זצ"ל שמראה זיו פניו המיוחד והנאה חקוק בליבי היטב. אכן כעס גדול על עירית ת"א שלא שימרה את המקום המאד קטן הזה כראוי לו מאד. בשורות טובות.

      מחק
  6. הסיפור של ביאליק מזעזע, שנאתי אותו עוד בבית הספר. מאד מקווה שהוציאו אותו מתוכנית הלימודים. הגברברים הצעירים של התיכון חושבים שזה נורא "קוּל", והבנות הצעירות לא מבינות מה לא בסדר בכל ההתנהלות- והכי גרוע, אף אחד לא מסביר את העניין! אבל זה ביאליק, אז צריך לקרוא את זה.

    השבמחק
  7. באמת - צריך

    השבמחק
  8. איך אשר לכתוב על בית הכנסת אהבת חסד מבלי להזכיר את שירה הנפלא של חוה אלברשטיין אהבת חסד (מילים: נדב לויתן)
    https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=383&wrkid=7249

    השבמחק
  9. נו, נו, מה שהשם הגויי הזה עשה פה. נראה לי שטרם אוית כהלכה, כפי שכתבו הבעל מחבר:
    שקוּריפינשטשיכא
    (אגב, הצרוף "שטש" נכתב ברוסית באות אחת וקשור בעקיפין לבטוי "נוח בשבע שגיאות").

    ביאליק מתאר אותה "אשה ארמלית" וזה מתקשר למושג "כרמלית" שהוזכר פה, שהוא כנראה הלחם של כ-ארמלית , היינו שטח ללא שפוט (ארמלית היא אלמנה).

    השבמחק
  10. לא פלא שביאליק כתב סיפור שוביניסטי כזה, לאור התנהגותו כלפי הנם בחייו - הן אשתו והן אהובתו אירה יאן.

    השבמחק
  11. סבי, יוסף פקלמן והוא, היו חברי נפש. (סתם רכילות זולה מצדי).

    השבמחק
  12. אפרופו כרמלית.
    ישבתי פעם בחבורת אנשים שהקריאו הקדשות שנכתבו בספרים שנתנו במתנה.
    אחד מהם הקריא הקדשה לגברת
    בשם כרמלה, והסביר שזה שם חיבה. אני חשדתי שלא כן, וטענתי שכונת הכותב היא, שהבחורה אינה שיכת לאף אחד ולכולם באותה מידה. 😉😆

    השבמחק
    תשובות
    1. נראה שהתכוונת שהאישה (המסויימת) ההיא "לֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים"

      מחק
    2. וכך מספר דרויאנוב
      "רבי אייזל בא לווילנה ונכנס אצל שמואל-יוסף פין עורכו של עיתון הכרמל: ספר ביקש להדפיס בדפוסו של פין.

      עד שישבו שניהם ונשאו ונתנו בדבר, נכנסה אשתו של פין, ואף היא נצטרפה לשיחה.

      הקפיד רבי אייזל נענה ואמר:

      בנוהג שבעולם, סנדלר – אשתו סנדלרית, בלן – אשתו בלנית, ומכאן שאשתו של בעל “הכרמל” דינה שתהא “כרמלית”, ואילו זו – “רשות-הרבים”…"

      מחק
  13. בשנת 1908 או 1909 ביקר ביאליק, שכבר אז היה לו מעמד של משורר לאומי, בתל אביב. בבואו לקרוא בציבור את סיפורו החדש "מאחורי הגדר" ספג ביקורת ציבורית חריפה ונוקבת, על כך שהוא עוסק בסיפורו בתופעה האנטי-לאומית של משיכתו של יהודי כשר לשיקסע. מעניין להשוות ביקורת זו לביקורת על הסיפור העולה מן המגיבים כאן ועכשיו

    השבמחק
  14. לקורא החביב הכועס על ביאליק .
    הנה ציטוט מהשיר נושנות של ביאליק .
    "שָׁם הַזָּמִיר יִפְצַח רִנָּה,
    מָה רוֹמֵמָה הִיא, כַּבִּירָה!..."
    – לַיְלָה צַוִּי חַסְדֵּךְ אִתִּי,
    הָאַהֲבָה מְקוֹר הַשִּׁירָה.

    "הֲיַאֲרִיךְ, דּוֹד לְבָבִי,
    הֲיַאֲרִיךְ לֵיל עֲדָנִים?"
    – דְּבָרִים אֵלֶּה, נַעֲרָה פֹתָה,
    מַה-יְּשָׁנִים הֵם נוֹשָׁנִים!...

    ובכן , כך דרכו של עולם , והספרות הכללית מלאה טיפוסים כאלו.
    וגם אנחנו לא עם סגולה בענין זה.

    השבמחק
  15. בקשר לפסאג פנסקיום שישי, 26 ינואר, 2024

    אני קורא במרשתת שרמי נוידרפר מיודעינו כתב על הפסאג בכתבה:
    'הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם – על בתי הקפה הראשונים של תל אביב, באתר e-mago,‏ 9 באפריל 2008'
    אך הקישור לא נפתח משום מה
    למי שיש לצרף הנ"ל יהיה מעניין לקרוא

    השבמחק
  16. המלינים על ביאליק וטוענים שהוא שוביניסט, המחפצן נשים, ו ודורשים למחוק את "מאחורי הגדר" מתוכנית הלימודים, יכולים להוסיף לדרישתם את מרבית יצירות האמנות והספרות, כולל התנ"ך. אכן ה"פוליטיקי קורקט" מגיע כבר למחוזות הזויים... ביאליק אינו זקוק להגנתי, וגם נשים ונערות אינן זקוקות להגנה מסוג כזה. הסיפור הוא פשוט סיפור יפה ויש בו רבדים עמוקים. קראו שוב ותהנו

    השבמחק
  17. בילקוט הכזבים של דן בן אמוץ וחיים חפר מוזכרת זקנה ממטולה בשם סליבאכטשע שגינתה את הצעירים בזמנה שהיו מתחילים מיד עם הגויעל נפש . (מתקשר גם לכנוי כרמלית מלשון מופקרת)

    השבמחק
    תשובות
    1. תיקון טעות,סליבצכע הזקנה,עליה השלום,היתה מנהלל.אני עוד זוכרת אותה מפעם...

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.