 |
| הבית הראשון של 'התקווה' בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר, תרס"ח (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית) |
מאת עדיאל לוי
א. 'כל עוד' של נפתלי הרץ אימבר
רבות נכתב על 'עוד לא אבדה תקוותנו', שורת הפזמון הידועה של הימנון מדינתנו 'התקווה'. בין השאר נטען כי היא מתפלמסת עם דברי העצמות היבשות בחזון יחזקאל: 'הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ' (יחזקאל, לז 11).
אנו נעקוב דווקא אחר שורת הפתיחה של ההימנון, וליתר דיוק אחר צמד המילים 'כל עוד' הפותחות את ההמנון ('כל עוד בלבב פנימה') ומשמשות אנאפורה בשיר 'תקוותנו' בנוסחו המלא. צמד זה פותח את שמונת בתיו של הנוסח המקורי ומשמש מוטיב מרכזי בו, בצירוף הפזמון החוזר 'עוד לא אבדה תקוותנו'.
מניין שאב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856),
מחבר ההימנון, את הצירוף 'כל עוד'?
עד כמה שהדבר עשוי להפתיע, צירוף לשוני זה, השגור כיום בפינו, מצוי במקרא פעמיים בלבד, וככל הידוע לי אינו מצוי כלל בספרות חז"ל, בתלמודים או במדרשים, לא במדרשי ההלכה ולא במדרשי אגדה. בספר שמואל תיאר הנער העמלקי באוזני דוד ואנשיו את נסיבות מותו של שאול, שביקש מהנער שימית אותו: 'וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי' (שמואל ב, א 9). שאול זירז את משרתו (הנער) לעשות כן ולקצר את ייסוריו, ועל אף שגסס וידע כי מותו קרוב וצפוי, ירא מאויביו הפלישתים הסוגרים עליו שלא ישיגוהו ויתעללו בגופתו. ההיקרות השנייה בתנ"ך נמצאת בספר איוב, שם מעיד איוב על עצמו שמעולם ועד אחרית ימיו, אמר ויאמר אך ורק את האמת שבלבבו: 'כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי. אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה' (איוב, כז 4-3).
שני הפסוקים מקשרים את ההיגד 'כל עוד' עם הנפש, הרוח והנשמה, ואפשר להניח שאחד מהם או שניהם שימשו השראה ל'תקוותנו' ולצירוף 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה'.
מה יש בו ב'כל עוד'?
מבוטאת בו אמונה מוצקה שעל אף שבריריות המצב האנושי או הלאומי, עדיין נותר עוגן קיומי שעליו ניתן להשעין את תקוות המחר. שירי 'כל עוד' רבים נכתבו מאז 'תקוותנו' של אימבר, וניתן לבחון על פיהם את הערכים החשובים בעיני כל משורר. חשובה לא פחות היא הסיפא של 'כל עוד', תשלום התנאי, כלומר הנסמך שקיומו מותנה בהתקיימותו של הסומך. למשל 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה' – הסומך, התנאי (הכיסופים לציון), והנסמך המבוקש הוא קיבוץ הגלויות ('עוד לא אבדה תקותנו ... לשוב לארץ אבותינו').
 |
| האקדמיה ללשון העברית |
ב. 'כל עוד' של דוד שמעוני
נתחיל את סקירתנו (הלא שלימה ולא ממצה) בשיר 'ארץ ישראל' (מוכר גם במילותיו הראשונות 'ואף על פי כן'), שחיבר דוד שמעוני (1956-1886). השיר חובר, ככל הנראה, בשלהי שנת תרפ"ט (קיץ 1929), בעקבות מאורעות הדמים שפרצו אז ברחבי הארץ וגבו את חייהם של למעלה מ-130 אנשים, נשים וילדים שנרצחו באכזריות בידי פורעים ערבים והמון מוסת: בירושלים, בחברון, בצפת, בתל אביב, ביפו ובעוד מקומות. יישובים חרבו ויושביהם נמלטו, בתיהם ושדותיהם הועלו באש. שמעוני, שנחרד מהשמועות הקשות, ביטא בשיר, את בטחונו בעתיד: 'וְאַף עַל פִּי כֵן – – וְלַמְרוֹת הַכֹּל – –: / אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!', ובמילים אחרות, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות ארצנו ולא יחלש הקשר הנצחי בין הארץ לבין העם. משמעות רבה יש ל'ו' של 'ואף על פי כן' – אין זו ו' החיבור אלא ו' הניגוד, והיא רומזת לכל הפרעות והרציחות ומאמצי אויבינו לרופף את אחיזתנו בארץ, שנודעו לרבים מן העדויות והעדים למאורעות (ה'כן' ו'הכל' שבשורת הפתיחה).
ומה העניק למשורר את הביטחון בכך? תשובתו:
וְכָל עוֹד דּוֹפֵק בָּעוֹלָם לֵב יִשְׂרָאֵל, / וְכָל עוֹד נִשְׁמָע בָּעוֹלָם 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!
 |
| הפרסום הראשון של השיר בלוח 'החבר' לשנת תרצ"א (זמרשת) |
הווי אומר: נשמת האומה, דופק חייה ודבקותה באמונותיה (אולי בהשראת התפילה העתיקה 'שומר ישראל', בה נאמר 'וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאֵל הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'), הן הערובה לקיום הקשר הנצחי. את אלו דימה שמעוני למעיין מים חיים ולזריחת השמש: 'לֹא יֶחְרַב הַנַּחַל, כָּל עוֹד חַי הַמַּבּוּעַ, / לֹא יִשְׁבֹּת הַיּוֹם כָּל עוֹד תָּאִיר הַשֶּׁמֶשׁ' (הדימוי האחרון נלקח מן הסתם מברית הקשת: 'עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר ... וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ' – בראשית, ח 22), והנה הוא כפונה אל הארץ ומבטיח לה שעל אף כל הקשיים, לא נמיר אותה בארץ אחרת גם אם תוצע לנו או תקסום לנו יותר: 'וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'
בבית הבא המשורר מתרפק באהבה על נופי הארץ וחבליה הגיאוגרפיים: 'וְכָל עוֹד יִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכֵךְ יַרְדְּנֵךְ / בְּשִׁיר מִיָּם לְיָם, / וְכָל עוֹד אֶת עֵינָהּ הַכְּחֻלָּה / לֹא עָצְמָה כִּנֶּרֶת הַחֵן, / וְכָל עוֹד לֹא נִדְּפוּ כְעָשָׁן הָרַיִךְ / וְשָׁרוֹן וְיִזְרְעֶאל לֹא כֻסּוּ בִתְהוֹמוֹת –', ומסכם: וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'
זוהי אמונה יוקדת בכך שלא זו בלבד שאחיזתנו בארץ לא תחלש לנוכח ההתנגדות הערבית והבוגדנות הבריטית, אלא עוד תתחזק 'בְּיֶתֶר עֹז וּבְיֶתֶר שְׂאֵת', ברוח: וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. שמעוני משוכנע שנזכה לכך שהיא תיקרא: 'ארץ ישראל', ולא בשמה המנדטורי 'פלסטינה', שרוקן ממנה את זיקתו ההיסטורית של עם ישראל לארצו. אכן, מסיבה זו ממש, הקפידו בני היישוב בשנות המנדט הבריטי לכנות את הארץ: פלסטינה – א"י.
שורות ה'אף על פי כן' של שמעוני גם זכו לשלושה לחנים שונים מאת נחום נרדי (כאן בביצועה של שושנה דמארי), יריב אזרחי, ופואה גרינשפון. הנה מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו של רון זרחי שרה בלחנו של גרינשפון בקונצרט שהנחה אליהו הכהן (2011):
ג. 'כל עוד' של חיים חפר
שיר אחר, שמושאו האמיתי מתגלה רק בסופו, הוא 'כל עוד בי הנשמה' של חיים חפר (2012-1925). זהו שיר אהבה לוהט של איש לאהובת לבו, שהמוטיב החוזר ומתנגן לכל אורכו פעמים רבות הוא 'כל עוד' (1975).
הנה השיר בביצועו של יהורם גאון:
בברכת 'אֱלֹהַי נשמה' הנאמרת בתפילת השחר נאמר: 'כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ', והמתפלל מביע כך את עוצמת אמונתו, שלשם כך נברא. גם חפר מבקש לחזק את רושמה של אהבתו הגדולה, שהיא מעל לתמורות הזמן, שהיא נצחית. את מושא אהבתו הוא מחפש תחילה (בבית הראשון של השיר):
כָּל עוֹד בִּי הַנְּשָׁמָה
אֲחַפְּשֵׂךְ בֵּין מִדְבָּרִים, וְרֵיחוֹת הַהֲדָרִים
בִּפְרִיחַת הֶחָצָב, וּבַגֶּשֶׁם שֶׁל הַסְּתָיו
אחר
כך בפוגשו בה, הוא מדבר על לבה דברי ריצוי וקירבה, ועדיין היא מושא חלומו הלא
ממומש:
בִּשְׂפָתַיִים רְעֵבוֹת, אֲדַבֵּר לָךְ אֲהָבוֹת / וּבְלֵיל חֲלוֹמוֹתַי, אֶשַׂאֵךְ בִּזְרוֹעוֹתַי
בבית השלישי הוא מבטיח לאהובתו: 'עַל רֹאשֵׁךְ אֶפְרֹס סֻכָּה, אַתְּ תִּהְיִי לִי לַמַּלְכָּה', ממש כמו פריסת ההינומה שבחופה. עד שלבסוף מתגלה מי היא אהובה זו: 'אַתְּ יַם סוּף וְהַר חֶרְמוֹן, יוֹם חָדָשׁ וְנוֹף קַדְמוֹן'.
האמנם? ואולי אלו בכלל מטפורות לאהובה שפנים רבות לה, ושהיא גם נשגבה וטהורה – עטוית הינומה צחורה כשלג החרמון וגם עמוקה ומסתורית כים סוף? והנה באות השורות החותמות, באמירתן הנוקבת, ואיתן הגילוי:
אֵרַסְתִּיךְ בְּיִּסּוּרִים, בֵּין סְלָעִים וְדַרְדָּרִים / וְשֶׁלָּךְ אֲנִי כֻּלִּי, וְכֻלֵּךְ אַרְצִי שֶׁלִּי
לדידו של חפר, אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורין, ומעל לכל הרומנטיקה המתקתקה של חלומות והבטחת מלכוּת, נופים קסומים וריחות הדרים, נמצאות ההקרבה ומסירות הנפש ('ושלך אני כולי'). המציאות המרה שאליה נחבטת לעיתים קרובות הדבקות במולדת והדם השותת מן הבשר שנקרע בדרדרים, הם אלה שמצדיקים את 'וכולך ארצי שלי', אירוסין בייסורים.
כאחד ממשוררי הדור שהקיז את דמו במלחמת העצמאות, חפר פָּרַט כאן על מיתר ידוע בשירה העברית המתחדשת: מוטיב 'חתן דמים' המאורס לארץ ישראל. החל באברהם שטרן ('יאיר') בשירו 'הרי את מקודשת לי' (1934): 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת / כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל / ... אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִךְ; / אַתְּ – בְּדָמַי לָעַד תִּחְיִי', עבור באלכסנדר פן בשירו 'על גבעות שייח אבריק' ('אדמה-אדמתי'), שהוקדש לשומר אלכסנדר זייד שנרצח (1941): 'אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם / שֶׁאָדַם וְנָדַם', וכלה באהרן אשמן ובשירו 'ככה כך': 'כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה / כָּךְ וְכָךְ וְלֹא אַחֶרֶת/ יָם תִּיכוֹן וְיָם כִּנֶּרֶת / גַּם בָּשָׁן וְגַם גִּלְעָד / מִנִּי אָז וַעֲדֵי עַד ... שִׁירִי לִי, שִׁירִי לִי עוֹד וָעוֹד / אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בִּדְמָעוֹת'.
ד. 'כל עוד' של עֵלי מוהר
ולשיר 'כל עוד' אחר לגמרי, שאותו כתב עֵלי מוהר (2006-1948) והלחין יוני רכטר, ושמו הלא מפתיע הוא 'כל עוד' (1995).
דומה שאין הורה שאינו מתרגש ממעמד כניסת ילדיו לכיתה א'. מתרגש ודואג גם יחד. האם ישתלבו הבן או הבת בכיתתם ובבית הספר, האם יצליחו לרכוש את מיומנויות הקריאה והכתיבה, ועוד ועוד. המשורר התל-אביבי עֵלי מוהר לקח חוויה חד-פעמית זו וגזר ממנה משל על מעגל החיים של יחסי אב–בן–אב וגם על מעגל שנה:
אֵיךְ עוֹד שָׁנָה פֹּה נִפְתַּחַת, כְּמוֹ כָּל שָׁנָה, בַּסְּתָו,
אֵיךְ בֵּן הוֹלֵךְ לוֹ לְבַד, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו
גֶּבֶר רוֹאֶה בַּחֲשַׁאי, אֵיךְ בְּנוֹ נִכְנָס לַכִּתָּה
גֶּבֶר עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁנִּשְׁאָר בַּחוּץ, וּכְבָר שָׁרִים שָׁם בִּפְנִים,
שִׁיר שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה, הוֹ אֵיךְ הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.
אותו 'גבר', האב, בעומדו על יד גדר בית ספרו של הבן, מעלה בדמיונו את אביו-שלו, ונזכר שפעם הוא עצמו כילד הלך אחריו. עתה הוא מנסה לשמוע את צעדיו מאז:
גֶּבֶר בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר, גֶּבֶר בְּלֵב חַיָּיו / עַל יַד גָּדֵר שֶׁל בֵּית סֵפֶר לְבַדּוֹ נִצַּב
וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו פַּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו / הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו.
אַךְ הַיְּלָדִים עוֹד שָׁרִים, שִׁיר עַל יוֹרֶה וְחָצָב / וְגַם שְׂפָתָיו שֶׁל גֶּבֶר לוֹחֲשׁוֹת עַכְשָׁיו:
גַּם אִם אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, הֵן לֹא אִירָא / גַּם אִם אֶפֹּל פִּתְאוֹם, יֹאמַר לִבִּי שִׁירָה.
מוהר יצר כאן היפוך תפקידים. לא בנו הקטן נזקק לתמיכתו-ליוויו, אלא הוא עצמו, האב, הוא השואב השראה ועידוד מבנו ומחבריו לכיתה (בחיים עצמם לעלי מוהר הייתה בת ולא בן, אך אין זה משנה, כמובן).
את השיר סיים מוהר ברצף של שמונה מטפורות התחדשות שבמרכזן לימוד השפה מן המסד, אותיות האלף-בית, המתחברות למילה הנכתבת על הלוח. בראש כל מטפורה, הוא הציב 'כל עוד', בתפקידו המסורתי: עוגן לביטחון הבלתי מעורער ביכולתו לקום מכל נפילה, בלב מתרונן משירה. לא תהא זו השערה חסרת ביסוס, שעלי מוהר, בנו של המשורר והפזמונאי יחיאל מוהר, כתב כאן על עצמו, כמי שהקשיב לקול צעדי אביו בעודו צועד לבדו בדרך שסלל לעצמו:
כָּל עוֹד עוֹלֶה הַבֹּקֶר, כָּל עוֹד נִכְתָּב הַלּוּחַ
כָּל עוֹד הוֹלֵךְ לֹו בֵּן, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו
כָּל עוֹד שָׁרִים הַיְּלָדִים עַל שָׁנָה חֲדָשָׁה
כָּל עוֹד הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.
כָּל עוֹד הַיָּם מִתְעוֹרֵר, כָּל עוֹד הָרוּחַ עוֹלָה
כָּל עוֹד עַל שְׁחֹר הַלּוּחַ, תִּתְנוֹסֵס מִלָּה.
ה. 'כל עוד' של אהוד מנור
אהוד מנור (2005-1941), יליד הארץ וחתן פרס ישראל, כתב ב-1987 את אחד השירים האישיים ביותר שלו, שאף הוא נקרא 'כל עוד'. בסגנון האופייני למנור השיר נע מתופעות טבע בנליות-מונוטוניות אל חוויות אישיות ספונטניות המושפעות מעולם הטבע, וחוזר חלילה. השיר הולחן בידי בועז שרעבי שגם שר אותו:
כָּל עוֹד הַיָּרֵחַ קָם וּמִתְמַלֵּא כָּל חֹדֶשׁ
כָּל עוֹד בֹּקֶר מִן הַיָּם מַסְעִיר אֶת רֵאוֹתַי
כָּל עוֹד צֶלֶם הָאָדָם מַבְחִין בֵּין חוֹל לְקֹדֶשׁ
כָּל עוֹד הַחֲלוֹם הַתָּם פּוֹקֵד אֶת לֵילוֹתַי [...]
כָּל עוֹד חֹרֶשׁ מְלַבְלֵב בְּרִשְׁרוּשֵׁי צַמֶּרֶת
כָּל עוֹד אֹפֶק מְהַבְהֵב בְּקֶצֶב רַקּוֹתַי.
כָּל עוֹד בְּחִבּוּק אוֹהֵב חִידַת חַיַּי נִפְתֶּרֶת
כָּל עוֹד אֵשׁ חַדְרֵי הַלֵּב תִּבְעַר בְּעַצְמוֹתַי.
ובפזמון החוזר נוסף 'כל עוד' תשיעי:
לֹא תִּפֹּל רוּחַי, לֹא יֻתַּשׁ כּוֹחִי,
כָּל עוֹד עַד מָחָר יִשָּׁאֵר, לַיְלָה אֶחָד לֹא יוֹתֵר.
מה יישאר ל'לילה אחד לא יותר', מה ירומם את רוחו וישמר את כוחו? הלילה עצמו (על כל כישופיו), החלומות התמימים, החיבוק האוהב? סתם ולא פירש. והוא ממשיך: 'זֶה אוּלַי תָּמִים, אַךְ תָּמִיד אָשִׂים / אֶת חַיַּי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם'. וגם כאן מותיר אותנו מנור תוהים: בידי מי יפקיד את חייו? רק המילים החותמות את השיר פותרות את החידה: 'עַל כְּנַף הַתִּקְוָה'.
להניח בשתי ידיים, משמעו להשעין את חייו בביטחון מלא וללא היסוס על משהו ערטילאי כמו 'כנף התקווה'.
ההשוואה עם 'התקווה', ההמנון הלאומי שלנו, מתבקשת. כל שורה של מנור נפתחת במילים הראשונות של 'התקווה', 'כל עוד', והשיר עצמו מסתיים במילה 'התקווה'.
אך מה רב ההבדל בין השניים. אימבר ב'תקוותינו' – השיר רב הבתים שקוצר והפך ברבות השנים ל'התקווה' – תלה את תקוותיו לקיבוץ הגלויות והקמת ממלכה יהודית במנהגים יהודיים עתיקים: הפנייה ל'מזרח' בעת התפילה ('ולפאתי מזרח קדימה'), ההליכה למקומות הקדושים כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, תיקון חצות, קינות תשעה באב. לדידו של אימבר, בזכות המנהגים שהעם היהודי שימר בשנות הגלות, עדיין 'בלבב פנימה, נפש היהודי הומיה', ו'רגש אהבת הלאום בלב יהודי פועם'. 'תקוותנו', כשמו כן הוא: שיר לאומי הכתוב בלשון רבים ומדברר את רחשי העם לדורותיו.
לא כן שירו של אהוד מנור, שהוא שיר אישי הכתוב בגוף ראשון ואין בו זכר לא ליהודי אף לא לישראלי שבו, כי אם ל'צלם האדם', אשר אומנם 'מבחין בין חול לקודש' (ביטוי הלקוח מנוסח ההבדלה הנאמרת במוצאי שבת). אין לפקפק בישראליותו של מנור ('אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת'), ועשרות שירי הזמר שלו ספוגים, כידוע, באהבת המולדת ('קח מקל קח תרמיל בוא איתי אל הגליל'). אך המעקב אחר מוטיב 'כל עוד' בשירה העברית ובזמר הישראלי חושף את המעבר משירת הרבים של אני-לאומי, לעבר שירת היחיד, שמטבעה היא אוניברסלית ונטולת סממן יהודי או ישראלי.
ואכן, שיר 'כל עוד' נוסף שכתב אהוד מנור והלחין (וביצע) חנן יובל הוא 'ים תיכוני' (1985). השיר כולו נטוע בנופים ובהוויה הישראלית, אך ישראל שבשיר איננה מדינת לאום בעלת גבולות אלא חלק ממרחב גדול יותר – מרחב הארצות השוכנות לחופי הים התיכון, מרחב של חולות וגלים כחולים שמשותפים לכולם.
כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנּוֹלַד עַל הַחוֹל מוּל הַגַּל הַכָּחֹל
כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנִּצְרָב בַּחַמָּה בְּצִבְעֵי אֲדָמָה
כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / תַּחַת גַּג כּוֹכָבִים נוֹצְצִים וּקְרוֹבִים
כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / הָעוֹנָה לַתַּנִּים בְּחֶשְׁכַת בֻּסְתָּנִים
והפזמון החוזר:
אֲגַלְגֵּל אֶת יָמַי, אֲגַלְגֵּל / בֵּין צֵל וּבֵין אוֹר וּבֵין צֵל
בֵּין שִׂמְחָה לְעַצְבוּת לְשִׂמְחָה / בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה לִבְרָכָה
*
לסיום ניזכר בעוד 'כל עוד', מתוך שירו הנודע של שמואל בס, 'שירה הנוער', שנכתב בראשית שנות השלושים (לחן דוד מערבי) והתחבב מאד על חניכי תנועות הנוער החלוציות (כולל הטעות הנפוצה 'שירת הנוער'). בשנה טרופה זו מקבלות מילותיו משמעות מיוחדת:
כָּל עוֹד הַנֹּעַר לָנוּ בַּמוֹלֶדֶת / קוֹם יָקוּם חֲזוֹן עַם יִשְׂרָאֵל
הנה מקהלת המוסד החינוכי של השומר הצעיר 'הרי אפרים', בהקלטה משנת 1963:
עדיאל לוי גר במושב נחלים והוא מחנך ומרצה לתנ"ך ולמחשבת ישראל yehoshuadiel@gmail.com
