מה שלומך אחות? בין אידה נודל לריימונד אבקסיס

'אשה קטנה נושאת ביד קפואה דלי מים אל צריפה': אידה נודל בסיביר, סוף שנות השבעים. 
זו התמונה שנתנה לנעמי שמר את ההשראה לכתיבת השיר (גלוי לכולם)

חמש-עשרה שנה למותה של נעמי שמר (26 ביוני 2004)

מאת רעות ברוש

א. 'שלום לך, אידה נודל'

ביום שישי, 18 במאי 1979, פרסמה נעמי שמר ב'שַׁבְשֶׁבֶת', מדורה הקבוע בעיתון דבר, שיר שהוקדש לאידה נודל. כותרתו של השיר הייתה 'שלום לך, אידה נודל'. באותה עת חייתה נודל בכפר הקטן קריבושיינו שבסיביר (מחוז טומסק) ושם ריצתה ארבע שנות מאסר קשות ומייסרות בעקבות בקשתה לעלות ארצה ופעילותה למען אסירים מסורבי עלייה. בשנים אלו התמודדה אידה עם בדידות גדולה, בריאות רופפת וקשיי החיים בטמפרטורות קיצוניות ועם קושי יום-יומי לשרוד – להשיג את לחמה, לחמם את ביתה, ומעל הכל עם אי-ודאות באשר לעתיד מאבקה לעזוב את ברית המועצות. נעמי שמר תיארה את חייה של אידה נודל 'בלב ערבת השלג' והושיטה לה, באמצעות השיר, יד חמה ואוהבת, יד אחות. השיר לא הולחן ולימים פורסם גם בספר גימל של נעמי שמר (ידיעות אחרונות, 1982).

בשיחה שערכתי לפני שנה עם אידה נודל (13 ביוני 2018), היום בת 88, היא סיפרה לי כי את השיר של שמר הקריאה לה אחותה לנה בטלפון כמה שנים אחרי שנכתב. זה היה כאשר אידה התגוררה בעיירה בֶּנְדֶרִי שברפובליקת מולדבה (היום טיגינה, מדרום-מזרח לקישינב), שאליה הוגלתה לאחר שחרורה מסיביר ולאחר שבקשתה לגור במוסקבה סורבה. בבנדרי התאפשר לה מדי פעם קשר טלפוני עם הארץ. ממרחק השנים זכרה אידה בעיקר את תחושת הביטחון שהשיר נסך בה. 'זה היה חשוב מאד לי ולביטחון שלי. הרגשתי כך יותר שמורה. כאשר השלטון כל כך נגדי, אם בישראל כותבים עליי שיר בעיתון, וזוכרים אותי, אז אני יותר מוגנת'.

אידה בפתח צריפה בגלותה בסיביר, סוף שנות השבעים (גלוי לכולם)

במהלך השנים בהן חייתה בקריבושיינו, ולאורך כל מאבקה לקבלת אשרת יציאה מברית המועצות, קיבלה אידה נודל מעל 20,000 מכתבי תמיכה מרחבי העולם. המכתבים היו עבורה נקודות של אור וחיזוק בהתמודדות הקשה מנשוא. בספרה יד בחשכה: אוטוביוגרפיה של אסירת ציון (אור-עם, 1994) היא תיארה את השפעתם המיטיבה של המכתבים: 

היו רגעים מתסכלים, שבהם מעדתי והחלקתי בעודי נושאת את דליי המים, ואז הייתי תוהה בלבי, האם אמנם יש משמעות כלשהי לחיי. אך משקיבלתי את חבילות המכתבים, התפזרו ספקותיי, וחשתי, שדמעותיי לא היו לשווא (עמ' 178).

באוגוסט 1980 שלחה אידה מכתב גלוי לכל ידידיה ותומכיה בעולם ובו כתבה:

ידידים יקרים!  

הדואר העביר אלי את מכתביכם, כאן בסיביר הרחוקה. מילות תמיכה ועידוד, תקווה ואמונה בניצחון ובצדק. קשה לי לתאר את הרגשתי, כשקראתי אותם – הופתעתי לגלות עד כמה אנשים מבינים אותי ושותפים לאמונתי ויחד עם זאת חשתי כאב על דאגתכם הרבה, ומגוון של רגשות אחרים, שאיני יודעת לקרוא להם בשם.

כשאדם נקלע למצב כמו שלי, כשחייו תלויים במידת ההזדהות של אחרים בגורלו, כאשר רוחו כורעת תחת נטל הקשיים שבדרך, וספקות מחלחלים לנשמתו, יש במכתבי התמיכה הללו משום כוח מחיה.  

כשאדם נקלע למצב כמו שלי ולפתע מושטות אליו מאות ואלפי ידיים, ידיים שמעולם קודם לכן הוא לא לחץ, ואפילו לא ידע על קיומן, הוא חש בעוצמה רבה את הקשר בין בני אדם, שהשפה המרחק הפיסי מפרידים ביניהם, אך הם מאוחדים בהכרתם בכבוד האדם וברצונם להגן עליו (עמ' 191-190).

Center for Jewish History

בשנת 1980, כחלק מהמאבק למען שיחרורה של אידה, יצא תקליט שנשא את השם 'שלום אידה נודל' ובו ארבע רצועות: נעמי שמר קראה את השיר שכתבה, שגם העניק לתקליט את שמו; השחקנית חנה מרון קראה קטעים מדבריה של אידה נודל בפני שופטיה בשנת 1978 (בתרגום לעברית, כמובן); השיר 'שלח את עמי', ולבסוף הקלטה של שיחת טלפון עם אידה עצמה. 

באותה שנה הגיעה השחקנית ג'יין פונדה לביקור בישראל ונפגשה, בין השאר, עם נעמי שמר, שקראה בפניה את השיר 'שלום לך, אידה נודל'. פונדה התרגשה והחליטה לתת את חלקה במאבקה של אסירת המצפון (מוטי זעירא, על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים, 2017, עמ' 387). 

ארבע שנים אחר כך, באפריל 1984, פגשה פונדה את אידה בבית מלון בקישינב וכמה ימים אחר כך התירו השלטונות לפונדה לבקר את נודל בביתה בבנדרי. ביקורה היה חשוב מאד עבור אידה, הן לגופו, כחוויה אישית מחזקת, הן כאירוע שהיה בו כדי להפנות את דעת הקהל הבינלאומית לסיפורה.

ב-15 באוקטובר 1987, כשהגיעה אידה נודל לארץ לאחר 15 שנות מאבק וציפייה מיוסרת, טסה ג'יין פונדה במיוחד לישראל כדי להשתתף בקבלת פניה של האסירה המפורסמת.

קבלת הפנים לאידה נודל בנמל התעופה בן-גוריון. משמאל לימין: ג'יין פונדה, שמעון פרס, אידה נודל, יצחק שמיר, ארמנד האמר, לנה פרידמן (אחותה של אידה), אבי פזנר, חייקה גרוסמן (צילום: מגי אוחיון; ארכיון התצלומים הלאומי)

כמה רעיונות מרכזיים חורזים את השיר 'שלום לך אידה נודל', והעיקרי שבהם הוא תחושת האחווה הנשית שמובעת במילה החוזרת 'אחותי', והקריאה ל'ברית נשים תאומות'. נעמי שמר חשה כ'אחותה' של אידה, אך לאידה הייתה גם אחות אמיתית, אילנה (לנה) פרידמן, שעלתה לארץ ב-1972 עם משפחתה והפכה לרוח החיה מאחורי המאבק לשחרור אחותה. באחת מפגישותיה של לנה עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ הוא אמר לה: 'רק בין יהודים יכולה אחות – לא אֵם או רעיה – להילחם במסירות ובנחישות כזו לשחרור אחותה' (יד בחשכה, עמ' 263).

עוד רעיון ששמר הביעה בשיר הוא הרוח המפעמת בשתי נשים שחולקות גורל וייעוד משותפים. לאורך כל מאבקה לעלות ארצה תפשה אידה את פעילותה לא רק כרצון למימוש אידיאל פרטי אלא גם הבנה שהיא הפכה, שלא לרצונה, סמל של מאבק לאומי. תחושה זו באה לידי ביטוי בדברים שכתבה בסוף ספרה, בתיאור הגעתה ארצה: 

חזרתי הביתה. 

על אף השעה המאוחרת – חג שמחת תורה הסתיים מספר שעות קודם לכן – התאספו אלפי ישראלים בשדה התעופה, צעירים וזקנים, חברי ממשלה ואזרחים מן השורה, אנשים מאמינים ואנשים חילוניים, לחוג את החגיגה, שהובטחה לנו על ידי נביאינו – השיבה הביתה! חשתי שמחה רבה, אחריות וכבוד על שנפל בחלקי לסמל את השיבה. החגיגות נערכו לא רק בישראל; אנשים מכל רחבי העולם, שעזרו להוציא את הסיבה לחגיגה הזו מן הכח אל הפועל, שמחו וצהלו איתנו. לבי התמלא בתחושת ניצחון, ועם השמחה נצרתי גם את רגעי הסבל והדמעות (עמ' 263).

מעריב, 16 באוקטובר 1987

ב. 'מה שלומך אחות'?

ריימונד אבקסיס (צילום מסך מהטלוויזיה המרוקנית)

שיר אחר שכתבה נעמי שמר, 'מה שלומך אחות', נקשר גם כן לאידה נודל. בקטלוג הספרייה הלאומית נכתב 'יש אומרים שנכתב בהשראת דמותה של אסירת ציון אידה נודל בטרם עלתה ארצה ... בשיר הנוכחי מנסה שמר לדבר עם ה"אחות" ממרחקים, לעודדה ולנחמה'.

אלא ששיר זה במקורו נכתב בשנת 1986 עבור שתי 'אחיות' אחרות: הזמרת חוה אלברשטיין, ילידת שצ'צ'ין בפולין (1946), שעלתה לארץ בשנת 1951 כשהיא בת ארבע, והזמרת ריימונד אבקסיס, ילידת קזבלנקה שבמרוקו (1943), שעלתה לארץ בשנת 1953 כשהיא בת עשר.

בדיסק 'נעמי שמר: אסיף' (1998) נכתב כיצד נולד השיר:

חוה אלברשטיין קראה את סיפורה של ריימונד וביקשה להכירה. כשנפגשו והחליטו לשיר ביחד, הציעה ריימונד שנעמי שמר תכתוב להן. לאחר מפגש – משולש – מלהיב בא לעולם 'מה שלומך אחות'. השיר בוצע לראשונה בטלוויזיה ב'סיבה למסיבה' של רבקה מיכאלי, וזו ההקלטה המקורית.

ואלה המילים של 'מה שלומך אחות' עם ההקדשה 'לחוה וריימונד':

נעמי שמר, ספר ארבע, שבא, 1995

השיר נדפס גם בספרה האחרון של נעמי שמר סימני דרך (כינרת, 2003), ובו נשמטה ההקדשה ולמטה צויינו רק שמות הזמרות. מדוע נשמטה ההקדשה? על כך בהמשך.

לימים ביצעה אלברשטיין את השיר לבדה והוא נכלל בדיסק 'סרנדה' (2015).

ככל הנראה, חוה אלברשטיין קראה את סיפורה של ריימונד אבקסיס בריאיון ארוך שערכה עמה אירית רותם בעיתון מעריב, ב-28 ביוני 1985, ובו נכתב בין השאר: 

בריאיון לעיתון מעריב, לפני שנתיים (18 ביוני 2017), סיפרה ריימונד אבקסיס ליעקב בר-און על מפגשה עם נעמי שמר:

השיר נכלל גם בדיסק 'חפצים אישיים' (1987) של הזמר והשחקן משה בקר. זהו השיר היחידי בדיסק שלא נכתב במיוחד עבורו, ומעניין מה עמד מאחורי שיקול הדעת של שמר ובקר לשלבו בדיסק, על אף שהוא שיר כל כך 'נשי'.

כשריאיינתי את אידה נודל היא סיפרה לי כי גם היא שמעה ששיר זה נכתב עליה, אבל אינה יודעת זאת בוודאות. בפגישותיה עם נעמי שמר היא אף פעם לא דיברה איתה על כך. עם זאת, שמר אכן הקדישה את השיר לאידה כמה ימים לאחר שהגיעה ארצה. זה היה במפגש משפחתי מצומצם, שאליו הוזמנו האנשים הקרובים שהיו שותפים למאבק, ובתוכם גם נעמי שמר. במהלך המפגש נעמי שרה לאידה את השיר 'מה שלומך אחות' (ונזכיר, כי לשיר שבאמת הוקדש לה, 'שלום לך, אידה נודל', לא היה לחן).

אכן ישנם קווי דמיון בין שני השירים, ובעיקר אידאל האחווה הנשית, שיש בכוחה לחבר בין מזרח למערב, בין קרובה לרחוקה, והיא מצליחה לרקום חוט דק ביניהן. בשני השירים מתוארת התמודדות עם סבל, קושי וייאוש, שמתוכהה בוקעת תקווה ובקשה שלא להיאלם – 'אל יחדל קולך' מכאן, ו'הרוח שמדובבת את שפתייך האילמות' מכאן. הרוח חסרת התוחלת של ספר קהלת הופכת להיות רוח האדם, המפעמת בלבבות ומחזקת אותם. מילותיה של נעמי שמר, 'מה שלא נולד בדמע לא שווה הרבה', מהדהדות את הדברים שנשאה אידה נודל בפני שופטיה בשנת 1978:

שבע השנים הללו, שבגללן אני יושבת על כיסא הנאשמים, היו השנים הקשות והנפלאות ביותר בחיי. באותן שבע שנים למדתי לצעוד בראש זקוף, כאדם גאה וכיהודייה גאה ... בכל פעם שהצלחתי להציל את חייו של קורבן נוסף, התמלא לבי רגש שאין דומה לו (יד בחשכה, עמ' 139).

ואולי באמת, בשעה שכתבה נעמי שמר את השיר 'מה שלומך אחות', גם דמותה של אידה נודל עמדה לנגד עיניה, ולא בכדי הקדישה לה דווקא שיר זה במפגש עימה.

ג. ואולי נעמי שמר בכלל כתבה על עצמה?

משפחת ספיר בקבוצת כנרת. מימין לשמאל: האם רבקה, נעמי, יענקלה, האב מאיר, רותיק (הספרייה הלאומית)

בשולי רשימה זו נביא את עמדתם של עמוס ותמר רודנר, מחבריה הקרובים של נעמי שמר, שגם ערכו את רוב ספריה. 

לדעתם, כפי שנמסרה לדוד אסף עורך הבלוג ורשימה זו, אין זה מקרה שההקדשה 'לחוה וריימונד', שנדפסה בספר ארבע, הושמטה במהדורת סימני דרך. חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס אכן הזמינו ממנה את השיר, אך כאשר היא כתבה אותו חשבה על עצמה ועל אחותה רותיק. את הניחומים שביקשה באותה שעה היא מצאה בקשר עם אחותה הממשית, שלא הייתה במרחקים אלא במושבה כנרת, לא הרחק מקבוצת כנרת בה נולדו שתיהן.

שמר, שכתבה רבים משיריה לפי הזמנה, הדגישה תמיד שההזמנה החיצונית צריכה לפגוש הזמנה פנימית. במקרה זה, ההזמנה החיצונית (של חוה וריימונד) התקשרה עם השיחות הרבות שניהלה נעמי באותה עת, שהייתה לה קשה באופן אישי, עם אחותה רותיק ובתרומתה של האחות להרגעתה, 'בְּשָׁעָה שֶׁקָּשֶׁה לִי לָשִׁיר וְהַכֹּל מִתְמוֹטֵט עַל רֹאשִׁי'.

ובכן, שלוש, ואולי ארבע, אחיות...

ד. 'מה שלומך אחות': מבחר ביצועים

נוסף על הדואט של חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס ועל הסולו של משה בקר מצויים באינטרנט עוד כמה ביצועים יפים של השיר.

עדי כהן ומירה עוואד בתכנית 'מחווה לאמן' בתיאטרון הקאמרי. זהו חיבור בין שתי זמרות צעירות, שניתן לראותו כמעין שיחזור של החיבור בין חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס.

הקשר בין מיטל טרבלסי לבין נעמי שמר התחיל בשנת 1996, אז הציעה לה נעמי לשיר את 'הו רב חובל', שירו של וולט ויטמן, ששמר תירגמה והלחינה לזיכרו של יצחק רבין. 

הביצוע נלקח מתוך הדיסק 'שירת נעמי', שיצא בשנת 2012 לזיכרה של נעמי שמר.

ההרכב המוזיקלי 'תמונות חיינו' מארח את חן רותם:

וכאן ביצוע מרטיט לב של ענת מלמוד בהופעה חיה:

וכאן ביצוע מרגש של חניכות תנועת הנוער העובד, בעברית ובערבית, ששרות את השיר כהמנון של עוצמה נשית ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים:



ולבסוף, אליאל אבקסיס, בנה של ריימונד, בדיסק 'מורכב פשוט' (2012). אפשר להאזין לביצוע היפה שלו כאן (לוחצים על מס' 13 בצד ימין).
 _______________________

רעות ברוש היא דוקטורנטית בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים.