יום שישי, 7 ביוני 2019

ימי ראש פינה (ב): על מוזיקה וזמר, על משה דוד שוב ועל שני בן-יוסף

מעטפת יום ההופעה של בול ראש פינה לכבוד שמונים שנה לייסוד המושבה. עיצוב: האחים שמיר (התאחדות בולאי ישראל)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של המאמר נדפס כאן.

א. מוזיקה וזמר בימיה הראשונים של ראש פינה

המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה נוסדו באותה שנה, 1882.

בראשון לציון התפתח הווי מוזיקלי בד בבד עם צעדיה הראשונים, ועמדנו על כך בסדרת מאמרים בבלוג (כאן וכאן). נכתבו עליה שירים ופזמונים על ידי נפתלי הרץ אימבר, יום טוב ליפמן שליט ושניאור זלמן גינצבורג, שגרו תקופות שונות במושבה, ולצדם מוזיקאים מקצועיים כמו ליאון איגלי ובוריס אוסובצקי. ב-1895 הוקמה בראשון התזמורת הארץ-ישראלית הראשונה, הלא היא ה'אורקסטרה', שהנעימה בצליליה כל מוצאי שבת ברחבת בית העם במושבה. צלילי פסנתר, כלי נשיפה או הקשה נשמעו כמעט מכל בית, ומורה לנגינה בפסנתר לימדה רבות מבנות המושבה. בראשון לציון, יותר מכל נקודת יישוב אחרת בארץ, התרחש המפנה בחיי המוזיקה בארץ. אליעזר בן יהודה אף תהה על כך במאמר בעיתונו:
האפשר כי ביפו משלושת אלפים איש נמצאו כעשרים או יותר המסוגלים לנגינה. בראשון לציון  משלוש מאות איש כשלושים, ובירושלים מן שלושים אלף איש אין אף אחד מסוגל לנגינה? (הצבי, 3 בינואר 1896).
האורקסטרה של ראשון (צילום: אברהם אהרן ריטבסקי)

גם בזכרון יעקב ניכרו ניצני פעילות מוזיקלית כבר בעשור הראשון לקיומה. הוקמה בה מקהלה, ששרה בטקס חנוכת בית הכנסת במושבה (1886) ובחגיגות עם. מקהלה זו, שכּונתה בשמה בצרפתית 'כּוֹר'  Chore, הייתה גרעין לתזמורת כלי נשיפה שהוקמה מאוחר יותר. קלמן שלמה קנטור, שסיפר על הווי הפועלים במושבה בשנת 1888, ציין כי לאחר שהפועלים סיימו את עבודתם בשדות הם שבו לביתם 'ברינה ובקול זמרה', ובשעות המנוחה 'ישנם הלומדים פרק בשיר וניגון מפי המנצח בנגינות הנמצא פה מטעם הנדיב' (אריה סמסונוב, זכרון יעקב: פרשת דברי ימיה, תש"ג, עמ' 148), וכיוון, ככל הנראה, למלחין ליאון איגלי. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1891, נפתח בזכרון בית ספר ערב, 'ללמד את כל החפץ לזמר על פי ציוּני הזמרה' (שם, עמ' 205), כך כינו אז את התווים. בשנת 1893, כאשר ביקר המושל הטורקי (הוואלי) במושבה, קיבלו את פניו 'חזן ולהקת משורריו', ונערי המקהלה 'שרו לפניו שירי עברית וערבית (!)' (הצבי, 16 ביוני 1893). בשנת 1895 הוקמה במושבה תזמורת כלי נשיפה בת שלושים מנגנים, שניגנה בטקסים ובחגיגות. נח שפירא (בר-נ"ש), מי שהיה פועל בכרמי המושבה ופזמונאי נודע בארץ באותם ימים, חיבר בזכרון שירים אחדים, ביניהם 'במחרשתי' (התרגום לעברית של 'די סאָכע', שירו של אליקום צונזר), וכמובן את 'יה חי לי לי', שיר העבודה הראשון של ימי העלייה הראשונה. שיר פחות ידוע שחיבר שפירא באותם ימים היה 'מעשה מרכבה', לכבוד גמר הרכבת הגפנים, שאותו הלחין ידידו חיים מילמן, שבאותם ימים גר גם הוא בזכרון יעקב (הצבי, 10 במאי 1898).

פיסות מידע אלה הן רק מעט מחיי המוזיקה העשירים שהתקיימו בעשורים הראשונים לקיומן של המושבות ראשון וזכרון.

אך כל זה לא היה נחלתה של ראש פינה, שהתפתחותה המוזיקלית הייתה איטית הרבה יותר. על מה ולמה? אולי משום היותה מבודדת ומרוחקת משפלת החוף ומציר יפו-ירושלים, שהיה ציר התנועה הראשי של היישוב היהודי באותם ימים. מכל מקום, הצעדים הראשונים בתחום המוזיקה ותודעת השירה החלו בשנת 1899 כאשר המורה יצחק אפשטיין הגיע ממטולה לראש פינה כדי לנהל את בית הספר המקומי. אפשטיין לימד את תלמידי בית הספר שירי ילדים חדשים, שחיבר והלחין בעצמו, ואלה היו שירי הילדים הארץ ישראליים הראשונים (ראו רשימתי,'לי עֵז קטנה: יצחק אפשטיין ותרומתו לשירי הילדים בעברית', בלוג עונג שבת, 19 באוקטובר 2018).

בית הכנסת של ראש פינה בציור של פקיד הברון אליהו שייד (אליהו שייד, זכרונות, 1899-1883, יד בן צבי, תשמ"ג, עמ' 130)

מפנה של ממש חל כמה שנים אחר כך, עם בואו של שמחה וילקומיץ בספטמבר 1902 למושבה, לאחר שכיהן עד אז כמורה במטולה (קודם לכן לימד ברחובות). ביוזמתו החלו ללבלב במושבה ניצני זמר וניגונים. הוא לימד את תלמידיו שירים ומנגינות והופקד על העמדת החגיגות במושבה. כלי הנגינה שבו ניגן וליווה את תלמידיו היה פוּס-הרמוניום, כלי דמוי עוגב, שמשמיע צלילים על ידי לחיצה ברגל על מפוח אוויר. 

כתב אהרן טוּרקֶניץ, איש העלייה השנייה שגר במושבה: 
יותר משאר המקצועות דרשה מאמצים מיוחדים הזִמְרה ... מצד אחד, הרי אי אפשר כמעט ללמד זמרה מתוך ספרים גרידא, ועזרתו של בעל מקצוע לא תמיד נמצאה במושבות של הימים ההם. ומצד שני, היה וילקומיץ לקוי בגרונו והשירה הייתה קשה עליו. ואולם, ההוא [האם אדם כמותו] יוותר על הזמרה בבית הספר? מי שלא ראה את וילקומיץ יושב ליד ההרמוניום ו'מפענח' מנגינה של מנדלסון או של לבנדובסקי בשביל המקהלה – לא ראה שקידתו של מורה מימיו. וכנגד זה, מי שלא ראה איך נהרו פני וילקומיץ בבצע מקהלתו בהצלחה שיר חדש בשניים או בשלושה קולות (ולפעמים אף בארבעה קולות; להשלמת ה'מניין' נצטרפו למקהלה גם מורי בית הספר), לא ראה סיפוקו של מורה מימיו... ('ללמוד וללמד', המורה, בעריכת לוי יצחק ריקליס, תשי"ט, עמ' 56).
ברוך בן-יהודה, 1913 (צילום: אברהם סוסקין)
שמחה וילקומיץ (1918-1871)

התפתחות חשובה בחיי המוזיקה בראש פינה החלה בשנת 1916 כאשר ברוך בן-יהודה (ליבוביץ) הגיע למושבה בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה. בן יהודה, בוגר 'גימנסיה הרצליה' (ולימים גם מנהלה) וחניכו של המלחין חנינא קרצ'בסקי, שימש מורה למוזיקה בבית הספר ואף הקים מקהלה ששרה יצירות בארבעה קולות. ביוזמתו הועלה במושבה בשנת 1917 המחזה המוזיקלי 'בר כוכבא', שחיבר אברהם גולדפאדן (נדפס לראשונה בוורשה בשנת 1887). בן-יהודה תרגם את המחזה מיידיש ובהדרכתו שרה מקהלה מצעירי המושבה את שירי המחזה, שתורגמו בנפרד על ידי מחותנו, המורה אהרן טורקניץ. על העלאת האופרטה בראש פינה סיפרה יפה טורקניץ (לימים רעייתו של ברוך בן-יהודה), ששיחקה את תפקיד הפרימדונה דינה:


דוד ניב (עורך), ראש פינה בת מאה, תרמ"ב-תשמ"ב, 1983, עמ' 242

מעניין שבדיוק באותה שנה (1917) נדפסו תווי האופרטה 'בר כוכבא' בניו יורק, שם הועלה המחזה ביידיש כמובן.

אוסף אליהו הכהן

ותיקי המושבה הרבו לספר על לילות השבת עתירי הזימרה שהנהיג ברוך בן-יהודה בראש פינה. מני אז היו ערבים אלה למסורת שנמשכה שנים רבות. 

לימים סיפר בן-יהודה עצמו, ובפירוט רב, על ההווי המוזיקלי בראש פינה בתקופת וילקומיץ: 

ברוך בן-יהודה, 'שמחה חיים וילקומיץ', המורה, עמ' 46-45
מורים ותלמידים בראש פינה
בשורה העליונה עומדים (מימין לשמאל) המורים: חיים קלר, בת-שבע רוזנפלד, שמחה וילקומיץ ורעייתו ליבה, אהרן טורקניץ

ב. משה דוד שוב, המייסד הנשכח

משה דוד שׁוּבּ (1938-1854) היה זה שהעניק לראש פינה את שמה, שאותו מצא בפסוק 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' (תהלים, קיח 22), והוא גם זה שחיבר סדרה ארוכה של תקנות עבור המתיישבים החדשים. אך בערוב ימיו היה שׁוּבּ בודד ועזוב. הוא שכב על מיטת חוליו בחדר עלוב של מלון בירושלים ולידו ערימה גבוהה של עותקי הספר זכרונות לבית דויד: שבעים שנות עבודה על שדה התחייה והיישוב, שבו גולל את תולדות חייו. שש שנים לפני כן, מסר את כתב היד של הספר לח"נ ביאליק, כדי שיוציאו בהוצאת 'דביר', אך הדפסת הספר התמהמהה, ולבסוף הוחזר לו כתב היד על ידי י"ח רבניצקי, עמיתו של ביאליק, שנימק זאת בקשיים שבהם נתונה ההוצאה. שׁוּבּ לא התייאש. הוא אסף פרוטה לפרוטה מחסכונותיו ובשנת 1937 הוציא את הספר בכוחות עצמו, במספר עותקים מצומצם. בשנת תשל"ג יצא הספר פעם נוספת, במהדורת צילום, בהוצאת ראובן מס בירושלים.


זיכרונותיו של שוב הם מקור חשוב ביותר לתולדות ההתיישבות היהודית החדשה בגליל, ובהקדמה ציין המחבר שזהו רק החלק הראשון. בספרו חזון ההתנחלות בגליל (מוסד הרב קוק, תשל"א, עמ' 176, הערה 2) גילה המחבר, יעקב הרוזן, כי כתב היד של החלק השני הוחזק בידי קרובת משפחתו, המורה חיה ברנשטיין, שמסרה אותו בימי מלחמת העולם השנייה לברוך בן-יהודה, שהעביר אותו הלאה לידי חוקר הפולקלור יום-טוב לוינסקי... הרוזן ניסה להתחקות אחר כתב היד אך לא עלה בידו, וחבל.

 שם משפחתו המקורי של שוב היה יֶנקוביץ, אך מאחר שבעיר מולדתו מוֹיְנֶשט (Moineşti) שברומניה היה גם שוחט ובודק (שו"ב), אימץ לעצמו את השם שׁוּבּ. כשעלה ארצה בתרמ"ב, ירד בנמל ביירות ומשם רכב עד הגליל עם שיירת עולים שהגיעה אתו מעירו. לאחר סיור קצר בארץ החליט לרכוש אדמות מהכפר גַ'עוּני (גֵיא אוֹני), כדי להקים עליהן את ראש פינה. לימים נקרא שוב לנהל את המושבה משמר הירדן בראשיתה.

משה דוד שוב, אשתו שרה-הינדה ובנו חיים יעקב, ראש פינה 1887 (זכרונות לבית דויד, נספח התמונות) 

'הייתי הראשון בגליל העליון, שהתחיל ללמד בבית הספר על פי השיטה של עברית בעברית', הוא כתב בזיכרונותיו (עמ' קיט), ובכך קדם ליצחק אפשטיין ולשמחה וילקומיץ. הוא העיד על כך גם בזמן אמת, ברשימה שפרסם בעיתון חבצלת (4 בדצמבר 1885):


בזיכרונותיו תיאר גם את קשיי ההוראה בעברית, נוכח העדר חומרי הוראה וספרי לימוד והעובדה ששפת הדיבור היומיומית במושבה הייתה יידיש: 'נלחמתי בכל מאמצי כחי בכל המפריעים, הן מצד הלימודים עצמם והן מצד האבות, אשר התנגדו לשיטה זו שלא הורגלו בה, וגם את השפה לא ידעו. היו כאלה שלעגו לי ומילאו פיהם צחוק' (עמ' קיט). 

בשנת 1895, נסע שׁוּבּ לגרמניה, וב-1896 ניהל בקלן את 'תערוכת מושבות בני ישראל בארץ הקדושה' (על תערוכה זו ראו במאמרי 'שירי עַם-ציון: השירון הראשון של העלייה הראשונה', בלוג עונג שבת, 8 בדצמבר 2017). שוב הביא אתו מזמרת הארץ. הוא היה בעל קול ערב והִרבה לתת קולו בשיר להנאת כל סובביו. בברלין נהג להתארח בביתו של הרב עזריאל הילדסהיימר, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית ומייסד בית המדרש לרבנים בעיר, ובמסיבה שנערכה בביתו בחג הסוכות תרנ"ז (1896), ובנוכחות בניו של הרב וכארבעים מתלמידיו, שבאו מכל רחבי גרמניה לבקר את רבם בחג, שר שׁוּבּ בנועם קולו משירי ציון (זכרונות לבית דויד, עמ' קנח).

מסיבה זו תוארה גם בעיתון המליץ (1 בנובמבר 1896):


מפה לאוזן עברה השמועה כי שליח מארץ ישראל שר את השירים העבריים החדשים שנוצרו בה. בברסלאוּ (היום וורוצלב שבפולין) נפגש שׁוּבּ עם ד"ר א' פינקל (E. Finkel), רב ומורה בבית המדרש לרבנים, ושר בפניו כמה שירים ציוניים מארץ ישראל. בתיווכו של פינקל נפגש שׁוּבּ עם החזן-המוזיקאי ש"ת פרידלנד (S.T. Friedland) והלה רשם מפיו את התווים של ארבעה משירי העלייה הראשונה: 'משאת נפשי' ('שמש אביב') של מרדכי צבי מאנה, 'אַל טל ואַל מטר' של שרה שפירא ודוד קבונובסקי, 'נודו למייללת' של לורד ביירון בתרגומו של יל"ג ובלחנו של קבונובסקי, ו'התקווה' של אימבר. פינקל העביר לפרידלנד את מילות השירים ופרידלנד הכין להם ליווי מוזיקלי והדפיסם בחוברת Vier Lieder mit Benutzung syrischer Melodien (ארבעה שירים בלוויית מנגינות סוריות), שיצאה בלייפציג בשנת 1895. זה היה הפרסום הראשון של תווי 'התקווה' (תחת השם Sensucht, געגועים), וכך, בעקבות שירתו של שוב ופגישתו עם פינקל ופרידלנד, החלה מנגינת 'התקווה' להתפשט בגרמניה ומשם לארצות נוספות. פינקל לקח את המילים מתוך פרסומן בכרך הראשון של לוח ארץ ישראל, שהדפיס א"מ לונץ (תרנ"ה), שבו הבית הראשון הוא 'עוד לא אבדה תקוותנו', ולכן בשירון פרידלנד הלחן מתחיל במשפט זה (ראו: Magnus Davidsohn, 'Entstehung der Hatikwa', Theodor Herzl Jahrbuch, Wien 1937, pp. 209-210).

בימי שהותו בגרמניה התוודע שׁוּבּ אל המנהיג הציוני הנערץ בנימין זאב הרצל, וכשזה בא לביקור בארץ בשנת 1898, קיבל  את פניו עם ירידתו לחוף. הוא היה היחיד בארץ שעודכן במברק על ידי דוד וולפסון, מזכירו של הרצל, על מועד הגעת הפמליה לארץ. הוא ליווה את הרצל ושירת אותו לאורך כל ימי ביקורו.

הרצל (מימין) וחבריו בביקור בירושלים. משה דוד שוב מצד שמאל (זכרונות לבית דויד, נספח תמונות)

שׁוּבּ היה דמות ציורית, שילוב מקורי של יהודי חרדי ממזרח אירופה עם שייח' ערבי. היטיב לתארו משה סמילנסקי (משפחת האדמה, עם עובד, תש"ג, עמ' 76-75):
איש בעל צורה, גבה קומה ורחב כתפיים, זקנו יורד לו על פי מידותיו ועל פניו מרחף תמיד צחוק של טוב לב ... דומה היה לאיש מן המזרח. גם קול ערב היה לו, וידע פרק בשירה, וניגוניו מלנכוליים – הוא תמיד עליז וניגונו עצוב... – והם יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. 
אבא פניכל, רישום של משה דוד שוב על פי הצילום שהובא לעיל 
(אהרון אבן-חן, חתונה בצידון: אגדות שהיו, מסדה, 1972, עמ' 99)

בשנת חייו האחרונה מתו על שוב גם רעייתו וגם בנו היחיד. גם רכוש לא היה לו, גם לא נחלה או פיסת אדמה במושבה שאותה הקים. הוא נפטר בירושלים ועל פי צוואתו נקבר בבית העלמין בראש פינה, ביום כ' באדר ב' תרצ"ח.

מצבתו של משה דוד שוב בראש פינה – 'שעורר רעיון חבת ציון ברומניה, ראשון החלוצים של הישוב החקלאי
בגליל העליון, מיסד המושבות ראש פינה ומשמר הירדן' (צילום: אריה ענבר; ויקיפדיה)

ג. 'ראש פינה', 1939

עיצוב: צביקה זליקוביץ

בחלק הראשון של המאמר עסקנו בגלגולי השיר 'ראש פינה' (חִצבו, חִצבו בהרים'), שחיבר נפתלי הרץ אימבר בשנת 1886. יובל שנים יחלוף עד שתזכה ראש פינה לשיר נוסף בשם זה.

השיר 'ראש פינה' ('בֵּין סְלָעֶיהָ בַּגָּלִיל, חֲבוּיָה בְּחֵיק הָהָר, מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּכִּנֶּרֶת, עֵין רֹאשׁ פִּנָּה, תֵּל נִסְתָּר') נכתב בשנת 1939 על ידי שלמה סְקוּלסקי (1982-1912), לזכרו של הבית"רי שלמה בן-יוסף, שביוני 1938 הוצא להורג על ידי הבריטים בכלא עכו. בן-יוסף נתפס ונשפט לאחר שכשל בניסיונו לפוצץ אוטובוס ערבי שעשה דרכו מטבריה לצפת, בעיקול הכביש ליד ראש פינה. זו הייתה פעולה שנויה במחלוקת, שכן בן-יוסף ביקש לפגוע בחפים מפשע ופעל על דעת עצמו, וזאב ז'בוטינסקי, מפקד בית"ר, 'הכשיר' את מעשיו רק בדיעבד. שלמה בן-יוסף הפך לראשון 'עולי הגרדום'.

מודעת אבל על תלייתו של שלמה בן-יוסף, 1938 (מכון ז'בוטינסקי)

סקולסקי כתב את שירו 'ראש פינה' בהתאמה ללחן של 'רייזלה', שירו המפורסם ביידיש של מרדכי גֶּבִּירְטִיג איש קרקוב, אבל עד מהרה נוצר לשיר לחן ארץ-ישראלי מקורי שנכתב על ידי צבי בן-יוסף. 

לא היה שום קשר משפחתי בין שלמה בן-יוסף לבין צבי בן-יוסף. צבי היה חבר בלהקת הבריגדה 'מעין זה' והלחין את מיטב שיריה (בין השאר הלחין את 'הורה נהלל', 'יש לי כנרת', 'כל הדרכים מובילות לרומא'). 

צבי בן-יוסף עוד הספיק ללוות בפסנתר את הזמר שמשון נוימן (בר נוי) בהקלטה הראשונה של השיר, זמן קצר לפני שנהרג בקרבות גוש עציון, ערב הקמת המדינה.

צבי בן-יוסף
שלמה סקולסקי (ויקיפדיה)



סקולסקי, מחבר השיר, עלה לארץ ב-1941, ותקופת-מה גר בעצמו בראש פינה והיה חבר בפלוגת בית"ר שם. שירו 'ראש פינה' הוליד את אחת השורות הידועות במורשת הצבאית של בית"ר: 'אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד', ושורות אלה נחקקו על מצבתו.

מצבת קברו של שלמה סקולסקי בבית הקברות נחלת יצחק  (ויקיפדיה)

נספח: על מותו בקרב של צבי בן-יוסף

תמונתו האחרונה של צבי בן-יוסף בגוש עציון

המלחין המחונן צבי בן-יוסף ראוי לרשימה בפני עצמה, ואם אזכה עוד אעשה זאת. הוא התפרסם בנפילתו ההרואית בקרבות גוש עציון, ב-12 במאי 1948. וכשם שיוחס ליוסף טרומפלדור המשפט הנשגב 'טוב למות בעד ארצנו', כך סופר גם על בן-יוסף כי מילותיו האחרונות היו ציטוט משירו האחרון 'חיל אלמוות', שנכתב בפברואר 1948: 
וְאִם בַּקְּרָב פֹּל אֶפֹּלָה, 
 רֵעַ, אַתָּה אֶת נִשְׁקִי לְנִקְמָתִי תִּטֹּלָה!
האמנם היו אלה מילותיו האחרונות? עדים של ממש, שהזדהו בשמם, לא היו, אלא רק סיפורים שהתהלכו מפי 'הקרובים אליו'. אולי כן ואולי לא...

והנה בידי נמצאת גלויה, ששלח צבי בן-יוסף למקי עברון, חברו הטוב מימי השירות המשותף בצבא הבריטי (לימים איש מודיעין נודע), ועליה הודפסה תמונתו. ההקדשה המרגשת, חסרת התאריך, מלמדת על מורכבות השקפתו: אם נגזר עליך למות במלחמה, מוטב שידיד נאמן יהיה לצדך, אך הרבה יותר טוב פשוט לחיות בשלום...
למקי עבר[ון]
טוב למות עם ידיד נאמן במלחמה
טוב יותר לחיות אתו בשלום. 
שלך 
צ.מ [צבי מנחם] בן-יוסף

שני צדדיה של הגלויה (אוסף אליהו הכהן)

7 תגובות:

  1. יש לי כנרת, מיתרים אלפיים...בחור כה מוכשר,צבי בן יוסף.
    הלוואי ונזכה לרשימה עליו.
    מרתק כתמיד. תודה לכהן הגדול ולאכסנייתו עונ"ש.
    שבת שלום וחג שבועות שמח.

    השבמחק
  2. כיין המשומר. תודה לאליהו הכהן המוסיף לחלוק עמנו את אוצרו העצום.
    שיריו של שלמה סקולסקי נדפסו ב"הבוקר לילדים" (1945), רובם בעמודי השער ("אל הדגל","שיר לפסח", "קצה של ביתר", "ריע היה לי", כבשת הרש", "ילד טוב" ועוד), כשהם מלווים באיוריו של משה מטוסובסקי.

    השבמחק
  3. בהמשך: שירו של סקולסקי "את ספרת לי" ("הבוקר לילדים", 15.1.1948) בקישורית https://tinyurl.com/yys3ryqj

    השבמחק
  4. נעמי שיזף, יוטבתה7 ביוני 2019 בשעה 14:48

    זכורות לי מלים אחדות משיר שיוחס, לפחות, לצבי בן יוסף מתקופת לחימתו בגוש עציון:‏
    ‏"אני הולך צפון‏ / וימיני אוחזת בכידון.‏
    ‏.....‏
    להגיע בשלום לירושלם / ללא מפה ללא מצפן."‏
    זכורה לי גם המנגינה.‏
    האם יודע מישהו משהו?‏

    השבמחק
  5. מקי עברון המוזכר כאן היה איש מודיעין ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו איש יומנט אמיתי מבכירי המוסד (לשעבר מנהל תחנת המוסד בטהרן), אחד ה"ממזרים" האמיתיים בחבורה של אוהבי ארץ ישראל ועם ישראל.

    השבמחק
  6. תודה ! נהדר! בשולי הכתבה הוזכר שלמה בן יוסף. חומר למחשבה איך אדם שהטיל רימון לאוטובוס אזרחי מלא חפים מפשע הופך דמות לזכרון והערצה שרחובות בישראל קרויים על שמו. חג שמח יואב

    השבמחק
  7. החכמתי כתמיד, מהעושר, הרוחב והעומק של תיאור התקופה דרך אנשיה ושיריה.
    הפעם על מקום קרוב לכור מחצבתי כפר גלעדי.
    תודה רבה אליהו הכותב ודליה השולחת .
    רון מי בר

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.