קראו לו ליפא העגלון: תקנות העגלונים, ורשה 1900

תחנת הרכבת ורשה-וינה, ציור של סטניסלב וולסקי, לפני 1894 (culture.pl)

מוקדש לשר התחבורה, מי שלא יהיה...

א. 'חוקים חדשים בדבר בעלי הכרכרות'

בתחילת המאה העשרים חיו בוורשה, בירתה של פולין הקונגרסאית, כ-700,000 איש, ולשירותם עמדו כ-4,000 עגלונים שברשותם כרכרות סוסים. בשנת 1903 העגלונים אפילו הקימו איגוד מקצועי (הצפירה, 7 בדצמבר 1903). כמובן שלא כולם היו יהודים, אבל רבים מהם כן.

הכרכרות היו כלי הרכב הנפוץ בכרך הגדול, ומישהו היה צריך לעשות סדר בשוק הפראי. בדיוק לשם כך נוצרו 'תקנות העגלונים', שנועדו לקבוע גבולות ומגבלות, להעניש עגלונים לא מנומסים, לקבוע כמה נוסעים מותר לקחת, מה המחיר שמותר לגבות ולמנוע התחכמויות למינהן.

עגלון בכיכר שלושת הצלבים בוורשה, ציור של ולדיסלב  פודקובינסקי מ-1881 (culture.pl)

התקנות פורסמו במקורן הפולני בביטאון המשטרה Gazeta Policji, תורגמו לעברית ונדפסו ביומון הצפירה (15 באוגוסט 1900, עמ' 707). העברית היא כל כך יפה, ועל כן העתקתי את התקנות כלשונן להנאת הקוראים. מעבר לכך, דומני שאם נחליף את ה'כרכרה' ב'מונית' – לא הרבה השתנה. ואולי בעצם כן השתנה, אבל לרעה...

מן התקנות מצטיירים היטב חיי היומיום של העגלונים מכאן והנוסעים שנזקקים לשירותיהם מכאן: עגלונים שמקצתם שיכורים וגסי רוח, שמאחרים להגיע, משדלים נוסעים, נדחפים מחוץ לתור, מעשנים, מעמיסים נוסעים יותר מן המותר ומפקיעים מחירים; ונוסעים שמטנפים את הכרכרות, שוכחים חפצים ומנסים לרמות את העגלון.

הסעת המונים ברחוב קרוּלֶווסקָה בוורשה

*

מאת שר השוטרים בעירנו יצאו חוקים חדשים בדבר בעלי הכרכרות בעירנו, והננו להביא מהם את הסעיפים אשר נחוץ להקהל הגדול לדעתם.

סעיף 17: העגלון אשר יתחייב לבוא אל הנוסע למועד קבוע ובמקום נועד, חובתו למלא בדיוק את אשר נטל עליו.

סעיף 24: העגלונים הנוסעים בעיר מחוייבים [א] להיות תמיד צלולי הדעת (לא שיכורים) ובעת המסע אל יקטירו קטורת, אל יתנמנמו על מושבם, אל ירדו משם בלי צורך נחוץ, אל ישאירו את הסוסים בלי השגחה, ובכלל עליהם להיות תמיד מוכנים ומזומנים לנסיעה בכל רגע שידרוש הנוסע. [ב] עם הנוסעים חובתם להתנהג בנימוס ודרך ארץ, לשמשם ולעוזרם בהנחת החפצים והצרורות או בהסרתם מן הכרכרה. [ג] אל יטריחו ואל יהיו למשא על העוברים לשדלם בדברים כי יסעו איתם, ואל יהיו סרבנים אם יחפוץ איש לנסוע איתם.

סעיף 34:  אסור לעגלונים לקבל בבת אחת אל הכרכרה: [א] אם היא רתומה לסוס אחד – יותר משלושה נוסעים; [ב] ואם היא רתומה לשני סוסים – יותר מארבעה נוסעים גדולים בשנים. שני ילדים פחותים מי"ב שנים נחשבים כאחד גדול. המשרת או המשרתת הנוסע עם בעליו צריך לשבת על יד העגלון, והוא נכלל במספר היושבים במרכבה. 

סעיף 36: אם אנשים אחדים חפצים לבוא אל המרכבה, זה דורש לנסוע לכאן וזה לכאן, אז הבכורה להאיש שקרא ראשונה את העגלון. ואם ישבו בבת אחת בכרכרה, משפט הקדימה להאיש שישב מצד ימין.  

סעיף 37: מרכבות אחרות העומדות בשורה זו אחר זו ואיש קורא לאחת מהן לגשת אליו, תיגש העומדת ראשונה, זולתי אם יבחר לו הנוסע באיזו מרכבה הטובה בעיניו, כי אז בטל דין מוקדם ומאוחר. 

סעיף 38: תעודת הכרכרות היא אך ורק להוביל נוסעים וחפציהם, כגון ארגזים, מלתחות של דרך, סלים, צרורות וכדומה. אסור: [א] לטעון בכרכרה (וכן גם בעגלת החורף) משאות כבדים; [ב] להוביל צרורות של מיני מאכלים, כגון חמאה וכדומה, דברים המסאבים את המרכבה ויטנפו את בגדי הנוסעים. לנוסעים אסור להושיב אתם כלבים על כר המושב. 

העגלון צריך להשתדל ככל האפשר לזכור מראה פני הנוסע ובגדיו ואיזה חפצים היו אתו, מהיכן נסע ולאן בא, למען אשר בעת הצורך, אם תדרוש הפוליציי, יוכל להשיב תשובות מדויקות ולברר את הדברים הנוגעים להנוסע. 

סעיף 39: תיכף בעזוב הנוסע את הכרכרה חובה על העגלון לראות אם לא השאיר דבר מה בכרכרה. ואם ימצא דבר צריך להשיבו לבעליו. ואם לא יספיק להשיב ואת אדריסתו איננו יודע, צריך להביא האבדה במשך היום או הלילה אל הבּוֹלשוּת במחלקת החקירה על יד לשכת שר השוטרים בווארשא, ו[ל]קבל תעודה [קבלה]. 

השוכר לו עגלון אצל בית המסילות [תחנת הרכבת], אבל לא במקומות הנועדים למעמד הכרכרות לחכות לנוסעים, ואך בקרבתם, אין להעגלון רשות לדרוש ממנו תשלומין יתרים הקצובים בעד המסע מבתי הנתיבות.   

סעיף 42: החשבון עם העגלונים נעשה על פי הקיצבה [התעריף] הרשומה בלוח על כל מרכבה, בשמירת התנאים האלה: [א] רשות להרכב להוזיל להנוסע מן הקיצבה; [ב] כאשר יקח לו איש מרכבה לשעה, אז אם יעריף [כלומר, אם הנסיעה תימשך שעה ורבע] או יחסיר רבע שעה אין זה עולה כלל לחשבון; חצי שעה נחשבת לחצי שעה; שלושה רבעי שעה נחשבים כשעה שלמה; [ג] להלווית המתים לכל בתי הקברות יש לשכור את הכרכרות לשעות, על פי הקיצבה; [ד] לכל המקומות מחוץ לעיר (מלבד לבתי הקברות) אין המחיר קצוב, וצריכים להשוות עם הרכּב; [ה] תשלומי המכס בעד עבירת גבול העיר חלים תמיד על הנוסע; [ו] בעד הובלת צרור משלמין תשלומים נוספים, בין ביום ובין בלילה – במרכבה הרתומה לסוס אחד  10 קאפ' [קוֹפֶּיְקָה; חלק המאה של הרובל הרוסי], וברתומה לשניים סוסים – 15 קאפ'. הערה: בתור צרור ייחשבו: ארגזים, סלים וכו', אשר משקלם לא פחות מפּוּד [16.38 ק"ג] אחד; [ז] הנוסע לבתי חזיון [תיאטרון או אופרה], קרקס, לבתי הנתיבות וכדומה, מקום שם באים בבת אחת הרבה מרכבות, צריך לשלם מחיר המסע למפרע או בדרך, ולא לבוא חשבון במקום המועדה; [ח] אם נטל [נדרש] על הרכּב לגשת ממקום עמדתו אל שער הבית ולחכות להנוסע, אבל לא יותר מחמישה מינוטין [דקות], או אם יעמידהו הנוסע באמצע הדרך ושהה לא יותר מחמישה מינוטין, אין להרכּב הזכות לדרוש תשלומין מיוחדים על זה. אחרי מסע בלי הפסק במשך שעה וחצי יוכל העגלון לדרוש מהנוסע לעמוד על חשבונו (של הנוסע) משך ט"ו מינוטין, למען ינוח הסוס; [ט] אין משלמים להעגלון אם באשמתו או על ידי קלקול הכרכרה או מחלת הסוס לא יובא הנוסע אל המקום אשר אמר בעת בא לשבת במרכבה.  

התקנות האלה נדפסו בגליונות 154, 155 של מכתב העת 'פאליצ. גאזעטא'.

עגלונים בוורשה ממתינים ללקוחות לפני התיאטרון ברחוב נלווקי, חיתוך עץ 1871 (Allegro Archives) 

ב. 'מעשה מרכבה'

בשנת תרס"א (1901), זמן לא רב לאחר שפורסמו התקנות הללו, ראה אור בוורשה ספר מיוחד במינו ושמו מדור לדור, שכתב צבי הירש הלוי קוֹלְפּ ליפשיץ מקובנה (אחיו של העסקן החרדי יעקב הלוי ליפשיץ). זהו ספר רב ערך וחשיבות, שמתאר בצורה מהימנה ואף משעשעת את חיי היום יום של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19. הספר אהוב עלי מאוד וראוי היה שיודפס מחדש.

בין השאר הקדיש ליפשיץ פרק מיוחד לנסיעה בעגלות. הנה הוא, לשמחתם של אוהבי העברית של פעם.

מדור לדור, עמ' 22-18

איור: נעם נדב