מִשׁוּט בארץ: צרופה, כרישים ומסמרים, פשקווילים ברמת אביב

א. צרופה

צילום: איתמר לויתן

צְרוּפָה הוא מושב שיתופי במועצה האזורית חוף הכרמל (ליד חוף הבונים) שנוסד ב-1949. נדמה לי שאנשי המקום קוראים לו צרו-פה במלעיל ולא צרו-פה במלרע (כמו תרופה או תנופה).

היום הפירוש הרווח למילה 'צרופה', מתקשר לחומרים המצורפים לאימייל (attachment), אבל אלה שהעניקו למושב את שמו חשבו על משהו אחר לגמרי. הם חשבו על הפסוק 'אמרת ה' צרופה', כלומר טהורה (אמת צרופה), ללא פסולת וללא סיגים (על דרך צורף כסף). זה הפסוק השלם: 'הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת יְהֹוָה צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ'.

הבעיה היחידה בשלט שבפתח היישוב היא מראה המקום: הפסוק הזה נמצא בתהלים פרק יח (פסוק לא), ולא בפרק יט (ונתעלם מהגרש המשונה שבסוף יט)...

ב. חדרה על המפה

מתי בפעם האחרונה ראיתם כרישים בחדרה? בכל אופן, הקיץ מתקרב. ראו הוזהרתם...

צילום: טל סגל

אין זו המצאה או דמיון מפותח. מדובר בתופעת טבע אמיתית שמתרחשת במים הרדודים והחמים שנפלטים מתחנת הכוח 'אורות רבין'. 

אבל דווקא לא בקיץ אלא בחורף! מדי שנה בשנה (בין החודשים נובמבר לאפריל) – כך למדתי מהערך 'הכרישים בחדרה' שבוויקיפדיה – פוקדים את חופי חדרה שני סוגי כרישים. חובבי טבע רבים מגיעים במיוחד לחוף כדי לצפות בהם, ואף מעיזים לשחות לצידם.

השחייה לצד הכרישים מסוכנת ביותר ובאפריל 2025 אף הותקף צוללן על ידי אחד מהם ומצא את מותו.

ג. הכל בגלל מסמר קטן

ואם אנחנו בעניין שלטי אזהרה, הרי שתת-סוגה ידועה היא השלטים שלא רק מזהירים אלא גם מבטיחים ענישה הולמת למי ש'רק יחשוב לחנות בחניה שלי'. דוגמאות לכך כבר הופיעו בבלוג לא פעם ולא פעמיים (לחובבי הז'אנר, ראו כאן). בכל זאת, מצאנו חידוש מסוים באזהרה הזאת, שצולמה ברחוב בן אביגדור בתל אביב.

צילום: יוחנן פלוטקין

'לא ראיתי מסמרים על המדרכה', כתב לי יוחנן פלוטקין שצילם, 'ומותר לחשוד שבעל העסק רוצה להרתיע את מי שינסה לתפוס לו את החניה, כי מי יסתכן, ומי יצא ויבדוק אם יש באמת מסמרים או לא?'

קצת מזכיר את אלה שחוששים שייקחו להם את האוכל מהמקרר במקום העבודה, ורושמים עליו 'רעל עכברים'...

ד. חרדים לעתיד השכונה

צילומים: דותן גורן

שכונת רמת אביב, בצפון 'הישן' של תל אביב, צהלה ושמחה. כבר כמה חודשים שמתחמם ומתלהט המאבק בין תושבים חילונים ותיקים לבין חברי 'גרעין תורני' שהתנחלו בשכונה, וחסידי חב"ד שאף הם באו לגור, בבחינת 'חדשים מקרוב באו'. 

החילונים נאבקים במה שהם מזהים ניסיונות של הדתה במרחב הציבורי, הזרים למקום ולרוחו, שהגיעו לשיאם בהחלטת העירייה ('כניעה' לדעת החילונים) לבנות בחורשה שכונתית מקווה טהרה – המוסד שהכי פחות נחוץ להם.

כאן אפשר לקבל רקע והקשר למאבקים הללו.

על לוח מודעות ברחוב ברודצקי, ליד קניון רמת אביב, סמוך ונראה ל'מכתש הגדול' שיצר טיל איראני שנפל שם באחת המלחמות שעברנו, הודבקו 'פשקווילים חילוניים'. כנהוג במשכנות הקודש בירושלים ובבני ברק גם הפשקווילים האלה נתלשים ומודבקים שוב. ביחד ננצח!

ארץ הקודש: מרתון לבור שחת, איש התפילין, חבל על הזמן, הכול כלול

א. רצים לבית המדרש או לבור שחת?

צילום: איתמר לויתן

מחר, יום שישי (27 בפברואר) יתקיים בתל אביב המרתון הלאומי 2026. הוא לאומי, בגלל שבנק לאומי הוא נותן החסות העיקרי. במתחם ההזנקה והסיום בגני התערוכה בתל אביב הוצב שלט גדול המפנה את המעוניינים לבית כנסת.

תלמידי חכמים שתורתם אומנותם בוודאי ייזכרו בקטע ממסכת ברכות, כח ע"ב, שאותו נהוג לומר גם בסיום לימוד מסכת מהתלמוד:

ביציאתו [מבית המדרש] מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים: אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים; אני עמל והם עמלים: אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר; אני רץ והם רצים: אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.

אז, 'קוו ואדיס' (Quo vadis) – לאן אתם הולכים? או יותר נכון לאן אתם רצים?

ב. איש התפילין

שוק מחנה יהודה בירושלים (צילום: טובה הרצל)

אחת החוויות הזכורות לי מימי שירותי הסדיר בצה"ל (וזה היה מזמן), היא הלעג החילוני – תמיד באותה צורה, פחות או יותר – על הנחת תפילין כסוג של 'הקמת קשר' עם אלוהים: פתיחת אנטנות, ערוץ תקשורת, תחנת ממסר וכיוצא באלה. זה לא היה מצחיק כבר אז, גם כשזה נאמר בצורה מחויכת וטובת לב. זה העיד יותר מכול על חוסר הבנה.

והנה, בימינו המדכדכים התהפכה הבדיחה על ראשה והייתה לפארסה.

התפילין, שזכו בשנים האחרונות לפריחה מטורפת ('אחי/צדיק, הנחת תפילין היום?'), יחד עם הציציות שמחוץ לבגד, שבימי נעוריי נחשבו ליהירות דתית המנוגדת לציווי 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ' (מיכה, ו 8), הפכו אצל 'איש התפילין' לוויי-פיי (Wi-Fi) שמתהדרים בו... 

ג. ארונית חבל"ז

חבל על הזמן, אבל לא מה שחשבתם...

צילום: פיני גורליק

בבית הכנסת שבבסיס הצבאי הקטן שבו עושה פיני גורליק את שירות המילואים שלו יש 'ארונית חבל"ז'. 

אם מתייחסים ברצינות לכיתוב שהודבק לארונית, המילואימניק המזדמן יוכל למצוא שם 'ספרי קריאה קלילים ומרתקים', שינעימו לו את השמירה (כמובן, 'בין השמירות'!), תורנות שאותה הוא ממלא ב'פִּילבוקס' (או על פי הגרסה המשובשת ב'פילדבוקס').

אם חשבתם שבין ספרי הקריאה הקלילים והמרתקים תמצאו ספרי מתח או ספרות יפה – תחשבו שוב. הארונית מלאה וגדושה בעלוני פרשת השבוע ושאר חומרי 'יהדות'.

רוצים ספרות קלילה, תביאו מהבית...

והלב מתמלא געגועים לספרי הכיס של 'ספריית תרמיל', והמבין יבין והזוכר יזכור.

ד. פינת הפשקוויל: הכול כלול

פשקוויל זה, שהודבק בצומת הרחובות שמואל הנביא ובר-אילן בירושלים, מביא עימו את הטוב שבכל העולמות...

צילום: מויש גרייזמן

גם חנופה לליטאים (הגאון האדיר הרב טורצין) וגם לחסידים (עמוד העבודה הרב זילברברג), גם תרומה ליתומים ('המצווה כמובן חשובה ורבה'), גם טיסות מוזלות לליז'נסק שבפולין (לקברו של ר' אלימלך, כמובן). אגב, לא מצאתי במרשתת שום סימן לחברת תעופה בשם 'אייר אקספרס', אלא אם מדובר בשירותי משלוח דואר בינלאומיים (אולי הטסים מוכנסים למעטפה או לארגז מרופד), וכנראה מדובר באיזה סוכן נסיעות קהילתי.

עוד בפתשגן: התקפה על 'ממשלת החרדים'(!), ש'משטרת הפשע' שלהם אינה מניחה כביכול לעצורים חרדים להניח תפילין; האשמת החרדים שהצביעו ל'ממשלת הגיהנום', ואגב כך קריאה להקפדה על הנחת תפילין (רצועות שחורות וכו'); וגם, תתקשרו אלינו כשאתם באוטובוס, ואל תשכחו שאסור לנסוע באוטובוס עמוס, ובכל מקרה גברים מקדימה. ויש גם קצת ענייני גניזה וחורף וגשמים...

בקיצור, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

ארץ הקודש: השתטחות, מצב שבת ופיקוד שבת, מעשה במכנסיים

א. כאן לא הכותל!

על משטח הזכוכית בחנות האוכל המוכן 'גריל עוף' ברחוב הרצל ברמת גן יודעים המוכרים את נפש בהמתם.

קונים יקרים, 'כאן לא הכותל וגם לא קברי צדיקים', נא לא להשתטח...

צילום: מויש גרייזמן

ב. מקרר שומר שבת

משפחת וכסלר נאלצה לרכוש מקרר חדש, אבל המקרר מתעקש לשמור שבת בכל ימות השבוע. כדי לשחררו ולהוציאו מחירות לעבדות צריך לעשות בדיוק, אבל בדיוק, מה שכתבו היצרנים על התווית. למשל, ההוראה 'פומטיתטוא בטלשבת תתה עולת' נראית כמו סוג של הנחיה מצילת חיים.

עזרו נא ילדים לורדה ולאיתמר למצוא את דרכם בסבך... 

צילום: איתמר וכסלר

ג. פיקוד שבת

אי אפשר להגיד שצה"ל לא ערוך לקליטת מתגייסים חדשים מהמגזר החרדי. לא רק חטיבה מיוחדת הקימו לכבודם, אפילו פיקוד חדש ומיוחד... מאז צולמה התמונה התחתונה התקבלו דגמים משודרגים יותר וממוגנים יותר.

צילום: דוד אסף, 2025

צילום: ברוך גיאן, 2014

ד. צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת

על כותלי שכונת מאה שערים הודבקה ערב ראש השנה תשפ"ו 'קריאה קדושה'. זהו כרוז נמרץ במיוחד שעוסק בבעיה אקטואלית: 'לאחרונה נפרץ עניין הצניעות במלבושי הגברים' – לא טעיתם 'גברים'! מתברר כי יש גברים חרדים ההולכים 'עם מכנסיים צרות נמוכות וצמודות, ומטרתם להבליט האברים ולגרות יצר הרע'. מזעזע ומטריד.

צילום: טובה הרצל

אותי הטרידה יותר השגיאה הדקדוקית הגסה. קבוצה גדולה של רבנים נחשבים סבורים שמכנסיים הם מין נקבה (ולכן הן 'צרות נמוכות וצמודות'), בעוד שמכנסיים הם במין זכר לכל דבר ועניין (ולכן צריכים לכתוב 'צרים נמוכים וצמודים').

אבל מה שבאמת הפליא אותי בפשקוויל זה הוא השימוש הגמיש במילה 'לאחרונה'. מתי זה לאחרונה?

על הכרוז חתומים 15 רבנים נכבדים. חובבי הז'אנר מוזמנים לגלות כמה מהם כבר לא היו עמנו בארץ החיים בשעה שהכרוז יצא לאור בערב ראש השנה. לפי הספירה שלי, שליש מן החתומים כבר מתו באופן סופי ומוחלט. מקצתם מתו ממש מזמן...

ארץ הקודש: כהנים, שטיבלך קרמיקה, שיחה עם תפילין, פינת הפשקוויל

א. דלתות כהנים

שלא בטובתי ביקרתי לאחרונה במחלקה לנשים בבית החולים הדסה בהר הצופים ושמתי לב לדלתות הייחודיות האלה. 

מדובר בדלתות כפולות שנועדו 'להגן' על הכהנים המזדמנים מפני טומאות שונות, ובראשן טומאת המת.

צילום: דוד אסף

באתר האינטרנט של בית החולים 'הדסה' מסביר רב המרכז הרפואי משה קליין את המענה ההלכתי שבית החולים מספק לבאים בשעריו בכל תחומי החיים. ובין היתר הוא מתייחס לדלתות הכהנים המתוחכמות:

מערכת אלקטרונית ממוחשבת מתריעה בכל פתחי הכניסות של הקמפוסים השונים והבניינים השונים על קיום 'טומאת כהנים' במידה וקיימת. מערכת ייחודית זאת פותחה בהדסה והיא נותנת מענה ראשוני בעולם היהודי בזמן אמת לסוגיית טהרת הכוהנים. מערכת זו קבלה הסכמות מגדולי הפוסקים שליט"א.

ב. שטיבלך מחסני קרמיקה

אם שכחתם להתפלל מנחה ואתם באזור רחוב ז'בוטינסקי בבני ברק, למה שלא תסורו ל'מחסני קרמיקה' ושם תוכלו להתפלל בכיף, ואחר כך, או לפני כן, גם לבחור אריחים חדשים לחדר השירותים.

צילום: מויש גרייזמן

המונח שטיבל (בית קטן) מכוון למקום תפילה, ואילו צורת הריבוי, 'שטיבלעך' (או 'שטיבלאַך' בישראלית), מייצגת בימינו מקום שבו יש מנייני תפילה ללא הפסקה (איצקוביץ' בבני ברק, שטיבלאַך בשכונת מאה שערים בירושלים). 

הכניסה ל'שטיבלך' ברחוב החי"ש 3, בשכונת קטמון הישנה (צילום: hovev; ויקימדיה)

הקשר בין שטיבלעך לבין קרמיקה התמיה לא רק אותי אלא גם אחרים, ששאלו את המוכרים לפשר השם: 

בקשר לשם 'שטיבלך' המוכר הסביר (בשיא התמימות, והוא התכוון באמת!) שהם קראו לזה כך בגלל השעות הנוחות שהם פתוחים עד מאוחר בלילה כמו שטיבלך...

אז לא. מתברר שבכלל אין שם בית כנסת, והשם הוא רק 'מותג'. שיהיה להם בהצלחה, 'בשם השם'.

ג. האם התפילין מדברות אתך? 

ואם עסקנו בשטיבלך, מה דעתכם על השלט הזה, התלוי באחד החדרים שבשטיבלך בשכונת קטמון הישנה בירושלים?

יש כאלה שמדברים עם הטלפון הנייד שלהם, ויש כאלה שכנראה מדברים עם התפילין...

ד. פינת הפשקוויל: הקבצו ושמעו!

במה עוסקים הפשקווילים בשבועות האחרונים? כמובן ב'גזירת הגיוס' וב'צבא השמד', משל בימי הצאר ניקולאי הראשון אנו חיים. צאו אפוא ותמכו ב'גיבורי החיל' וב'אסירים הנמקים בכלא' – לא חלילה אלה הנמקים במנהרות החמאס בעזה, אלא קומץ העריקים שנתפסו ונכלאו בכלא 10 (ומן הסתם כבר שוחררו). 

רוב המודעות הן פרי ראשם הקודח של חסידי סאטמאר ונטורי קרתא, שמנצלים את ההזדמנות וקוראים – ולזכותם ייאמר כי הם עושים זאת בעקביות כבר עשרות שנים – להתנתקות גמורה ממדינת הפושעים והטרוריסטים הציונית, וממליצים לברוח ממנה כבורח מן האש. ולהם נאמר: יאללה, בהצלחה. תקיימו סוף סוף את מה שאתם מבטיחים (או לדעתכם מאיימיםׂ).

הנה מבחר לא אנין במיוחד, לחובבי הז'אנר ולשם התיעוד ההיסטורי. כרגיל, הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה. כל הצילומים הם של טובה הרצל.

בצניעות ובדידות נמצא הפשקוויל הלכאורה-לא-קשור של חסידי ברסלב. 

המחבר מתלונן על 'ההתעללות הזוועתית של ראשי השלטון האכזרי', ובמיוחד על 'ראש הממשלה האכזר', שבשנת הקורונה הפקיר את חסידי ברסלב 'כדומן על פני שדות בלארוס'... האם בידם של רשעים אלה תינתן הסמכות לנהל משא-ומתן עם ממשלת אוקראינה בכל הקשור לקיבוץ הקדוש באומן? 

חס ושלום. לא יעלה על הדעת! לא נחשה!

ארץ הקודש: עין רואה, נשות חינוך, איש הביטחון, מהפכה

א. וכל מעשיך בסרט נכתבים

שנינו: 'יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית, ח 21). ובאמת, למה לא לְפַלֵּחַ (שם נקי לגניבה) איזה פריט קטן ממרכול גדול? זה קל ונקי ובעלי העסק בכלל לא ירגישו (כך לוחש יצר הרע). בנוסף יש לגנב הזעיר תחושה כוזבת של מעין 'רובין הוד', זה שמערים על העשירים שבמשך כל השנה גוזלים את כספו.

הצרה היא שלא לעולם חוסן. כל המקומות הללו למודי ניסיון. הם מרושתים במצלמות אבטחה ובקציני ביטחון שצופים בכם, ואם תיתפסו – לאן תוליכו את הבושה? עדיף אפוא לכבוש את רגשות התִחְמוּן ולנהוג תמיד ביושר. את החשבון עם הקפיטליסטים החזירים נסלק בהזדמנות אחרת.

בחנות האלקטרוניקה 'בזאר המציאוֹת' בבני ברק יודעים לא רק מהן מציאוֹת אלא גם מהי מציאוּת. יודעים המוכרים נפש קוניהם, ולכן הם מזהירים אותם בלשון שנונה ובשפה המוכרת להם.

צילום: יוחנן פלוטקין

הרפרנס כאן הוא כמובן לדברי רבי יהודה הנשיא בפרקי אבות (פרק ב, משנה א):

הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

העין הרואה היא זו הצופה בסרטוני האבטחה...

ב. אין שום נשות חינוך

בבני ברק יודעים היטב מהו סרט ומה הם סרטים, ויש כאלה שיעשו הכל כדי למנוע את הקרנתם. 

המודעה הזו שנתלתה בחוצות העיר פונה לנשים, תושבות בני ברק, וקוראת להן שלא להשתתף בהקרנת סרטים המומלצים על ידי 'נשות חינוך' (מדובר כמובן בסרטים המוקרנים רק לנשים).

המודעה מעניינת לא רק בגלל ההתנגדות הצפויה להקרנת סרטים כלשהם, אלא בגלל הקביעה החצופה 'ידוע ומפורסם שאין שום "נשות חינוך" וזו סתם תרמית והונאה של הציבור'.

צילום: זיו דב"ש

מעניין להבין מה בעצם רע כל כך בסרטים אליבא דכותבי הטקסט. ובכן, 

הסרטים גורמים בין השאר: ירידה ביראת שמים, רצון לחיצוניות, יופי והבלטה, תלות והערצה לשחקניות לא צדיקות בכלל, העלאת סף הריגוש וצימאון לסרטים יותר נועזים עד אסורים, הטמעת מסרים במוח ללא אפשרות סינון, דכאונות, חוסר ריכוז, התפרצויות, כעס, ירידת חשק לקריאת ספרים, ועוד ועוד.

נדמה לי שלא אפריז אם אחשוד במחברי המודעה שראו בחייהם הרבה מאוד סרטים (כולל 'נועזים עד אסורים').

ג. איש הביטחון

אם לא ידעתם, ר' נחמן מהורודנקה – סבו של ר' נחמן מברסלב – שנפטר ונקבר בטבריה כנראה בשנת 1765, הוא 'איש סודי, איש הביטחון'. 

כמובן לא מדובר במובן המוכר של המילים סוד וביטחון, אלא במי שניחן במידת הביטחון בקב"ה.

צילום: זיו דב"ש

ההילולה על קברו של נחמן מהורודנקה כבר הפכה למסורת ונוהגת לפחות ב-15 השנים האחרונות. אבל בכל זאת שתי הערות:

1. העדות כביכול של הבעש"ט על תלמידו, שהוא 'נאמן ביתי, איש סודי, איש הביטחון', לא הייתה ולא נבראה. מקורה באחת מאיגרות גניזת חרסון, שכל כולה זיוף אחד גדול.

2. אהבתי את הישראליזציה של ההילולה החסידית: נכון שמקורה של המילה קומזיץ הוא ביידיש (קום זיץ = בוא ושב), אבל הכתיב 'קומזיץ' כולו ישראלי. זה אותו קומזיץ שמתגלגל ממדורות הפלמ"ח ('בַּקּוּמְזִיץ הָיָה מְזַמֵּר וְעוֹד אֵיךְ', כתב חיים חפר בשירו 'דּוּדוּ') ותנועות הנוער ועד להילולה של רבי נחמן מהורודנקה...

ד. אנשי היישוב הישן דורשים

המונח 'היישוב הישן' התקבל במחקר, וגם בתודעה החרדית הפנימית, בעיקר כדי להנגידו ל'יישוב החדש', הציונים שהגיעו לארץ למן העלייה הראשונה ואילך. 'הישן' פירושו, אותם יהודים חרדים שגרו מדורי דורות (בפועל משלהי המאה ה-18) בארבע ערי הקודש (ירושלים, צפת, טבריה וחברון), שמרו על אורחות חייהם הייחודיים, וקיומם התבסס על כספי החלוקה והתנגדות עקרונית למודרנה ולציונות.

שמחתי לראות שגם בימינו עדיין יש קבוצות המתגדרות בתואר זה. אבל מה בעצם הן דורשות חוץ מ'מה שהיה לא יהיה'? התשובה ניתנת במילה הכי מודרנית וחילונית שיש: מהפכה!

צילומים: טובה הרצל

מִשׁוּט בארץ: מרכז העולם, 'קמה', פינת סיפור, חוק מנגלה, חצי חינם

א. עין חרוד (שם טוב מאוד)

על מגדל התערובת (סילו) של קיבוץ עין חרוד (איחוד) יש כתובת אופטימית.

'החיטה צומחת שוב', הוא ציטוט משירה של דורית צמרת מקיבוץ בית השיטה הסמוך. 

ובתצפית 'נוף הרי גלבוע' שבקיבוץ אפשר לקבל קצת פרופורציות עלינו ועל העולם.

צילומים: יוחנן פלוטקין

המרחק מכאן ('מרכז העולם') לטהרן הוא בסך הכל 1,557 ק"מ...

ב. שער העמקים

הסטודיו של עמרי שהפך אחר מותו לגלרית תערוכות פעילה (צילום: עמירם אורן, 'עמירם במשעולי ישראל')

ואגב ענייני חיטה.

על הצייר והגרפיקאי אברהם עמרי (2009-1914) לא רבים שמעו (למרבית הכלימה אפילו אין עליו ערך בוויקיפדיה העברית). הוא היה חבר קיבוץ שער העמקים של השומר הצעיר (היום תק"ם), ששוכן בעמק זבולון והוא שיתופי עד היום. עמרי השתייך לאסכולת האמנות הקיבוצית, שעמה נמנו יוחנן סימון, חיה גרץ-רן, יעקב וכסלר, שלום סבא ורבים אחרים. במאגר המדהים של יד יצחק בן צבי 'סקר אמנות הקיר בישראל', רשומות 47 יצירות שלו שצויירו על קירות.

אברהם עמרי בסטודיו שלו (אלבום משפחתי)

בכניסה לקיבוץ עומדת עד היום טחנת הקמח הענקית. על המבנה שלצד הארובה השתמרו ארבע עבודות סגרפיטו (טכניקה של ציור על קירות ב'גירוד לעומק') של עמרי, שאינן רשומות ב'סקר', וכנראה נוצרו לרגל חנוכתה של הטחנה. 

טחנת הקמח בכניסה לקיבוץ (צילומים כאן ובהמשך: איתמר לויתן)

מבט בוחן בשלושת המלבנים העליונים יגלה ששמה העברי היפה של הטחנה היה 'קמה'.

במלבן האורכי התחתון צייר עמרי דמות אישה עם חיטה בצורת קני מנורה חדים וישרים. מה פירוש האות ט שנחרטה שם איני יודע. 

ככל שמצאתי, היחיד שעסק בעמרי ובאמנות שלו הוא מיכאל יעקבסון בבלוג המשובח שלו 'חלון אחורי', שבו תיאר את הסטודיו של עמרי בקיבוץ שלאחר מותו הפך גלריה. יעקבסון תיעד גם את טחנת הקמח ואת היצירות ששמרו עדיין על צבעיהן המקוריים: אדום, כחול וצהוב.

בעלי התוספות

סמדר ברק, רכזת התיעוד של 'סקר אמנות הקיר בישראל', העמידה אותי על טעותי. הסגרפיטו של עמרי על טחנת הקמח של שער העמקים מתועד גם מתועד בסקר (מס' #0251), וכאן מובאים צילומים שלו, כולל כמה צילומי ארכיון. 

כמו כן, בשנת 2024 עבר הסגרפיטו של אברהם עמרי שימור חלקי בידי אמני 'סטודיו תכלת' בהובלתו של המְשַמֵּר שי פרקש.  במהלך העבודה הוחלט לשמר קטע אחד מן התבליט בשינוי מן המקור: במקום השיבולת שיצר עמרי עיצב האמן נמרוד ראובני, חבר שער העמקים, את סמליל הטחנה (מס' #7441). ראו כאן.

ג. אבא סיפור, אני לא יכול לישון

צילום: יוחנן פלוטקין

איפה שהוא בחורשת נצר סרני, ליד נס ציונה, נמצאת הפינה החמודה הזו. מיקרוגל ישן וממוחזר, שהפך מחסן קטן לסיפורים שאפשר לספר לילדים (ולמבוגרים) שמתכנסים סביבך.

ד. חוק מנגלה

צילומים: טל סגל

ובק"ק בני ברק, כצפוי, 'כמו מאומה לא קרה'...

על קירות העיר הודבקו מודעות זוועה נתעבות על 'חוק מנגלה', לא פחות ולא יותר (התמונות צולמו שלשום). ומה הם חוקי מנגלה? כמובן גיוס בחורי הישיבות לצה"ל. אפס באינטליגנציה רגשית.

בדרך כלל, כך אומרים, יש גבול לטעם הרע, לבורות ההיסטורית ולכפיות הטובה. אבל בבני ברק ('העגלה המלאה') כנראה אין גבול.

בקטנה נעיר, שאם מנסחי המודעה (מן הסתם 'ליטאים', על פי בחירת השם יצחק אלחנן) היו לומדים קצת עברית ('לימודי ליבה' קוראים לזה), מן הסתם לא היו נכשלים ב'ומה עם זה היה הבן שלך'.

ה. הנחה על חניה בחינם

כדי שלא נקפח את עילגותם של החילוניים ('העגלה הריקה'), הנה להנאתכם כותרת שפורסמה השבוע בעיתון הירושלמי החשוב כל העיר.

אתר כל העיר (תודה ליחזקאל חובב)

ארץ הקודש: קרקפת טורקית, בדיקת גברא, קדושי מירון, ממלכת הדרייברים

גבר עצור! תפילין הנחת? (צילום: טובה הרצל)

א. כך הולכים המושתלים

תפילין והנחתם נהיו בזמנים הללו עניין אופנתי. ממצווה המכוונת ליחיד, בינו לבין עצמו או בתפילת שחרית בבית הכנסת, הפכה הנחת התפילין לטקס פומבי ('דוכן / עמדה להנחת תפילין') המתנהל בצורה מוחצנת ברחובה של עיר או בבתי הספר. 

אני לא זוכר שבבתי הספר הדתיים שבהם למדתי מישהו העלה על הדעת להניח תפילין בכיתה או במסדרונות, ובטח ובטח לא היו 'עמדות'. לשם ההגינות צריך גם לומר שדוכני הנחת תפילין בפרהסיה מטעמם של חסידי חב"ד מוכרים כבר עשרות שנים ואינם תופעה חדשה. מה שחדש הוא שנושא זה קיבל, כנהוג במקומותינו בשנים האחרונות, גוון פוליטי מפלג והפך מקור לסכסוכים ולמחלוקות ולתקיעת אצבע בעין. 

הביטוי 'קרקפתא דלא מנח תפילין', כלומר קרקפת (חלק הראש שעליו צומח השיער) שלא מונחים עליה תפילין של ראש, לקוח מהתלמוד הבבלי (ראש השנה, יז, ע"א), כדוגמה שהביא האמורא הבבלי רב למיהו 'פושע ישראל בגופו'. ניחא. בהמשך יש דוגמאות נוספות לפושעי ישראל כאלה, ואחת מהן מעניינת במיוחד: 

אמר רב חסדא: זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. אמר רב יהודה אמר רב: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם.

ובכן, הדברים הבאים נועדו לבעלי הקרחות שבתוכנו, אלה הנושאים עיניהם מעלה בתחינה אילמת לנס גדילת השיער מחדש. דעו לכם: טורקיה היא לא המקום שלכם. בנוסף לכל הצרות הידועות, המשתילים דורשים מהמושתל לא להניח תפילין של ראש חמישה ימים לפחות (תפילין של יד זה בסדר)! וגם השיער המושתל או המודבק ('כמשל היה לדשא סנטטי על ראשו של המושתל') יוצר בעיה הלכתית של 'חציצה' בין התפילין לבין הקרקפת.

וישנם יהודים תמימים אשר אינם מודעים למכשול זה!

צילום: טל סגל

אהבתי במיוחד את השורה הדיבורית האחרונה, בה מוטחת שאלה בפני הקורא, בעירוב של עברית ויידיש: 'הייתכן רֶבּ ייִד'?!

ב. בדיקת גברא 

צילום: טל סגל

מה זה 'בדיקת גברא'? שאל אותי טל סגל בדאגה מסוימת. מה בדיוק בודקים שם במכון של איציק חזות?

ובכן, בדיקת גברא פירושה בדיקה אנושית, בידי אדם ולא בידי מחשב. ומה בודקים? את מלאכת סופרי סת"ם: ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אלה נחשבים לחפצי קודש וחלים עליהם כללי הלכה מחמירים שעשויים לפסול אותם (כמו אותיות מחוקות, טעויות בכתיבת הטקסט, גוויל קרוע). הבודק (גבר, גבר) אמור להיות מומחה בתחום, שביכולתו להבחין בבעיות שבדיקה ממוחשבת לא תגלה.

אגב, שימו לב לכתובת הג'ימייל הקוריוזית של מכון ברכת ה': birkathm ולא birkathashem כפי שאפשר היה לצפות. הסיבה אינה קשורה לרצון בקיצור, אלא פשוט מהימנעות מכתיבת שם הטאבו 'השם' (שהוא כשלעצמו הסתרה של השם המפורש), ועוד באנגלית (כמו שיש המקפידים לכתוב G-d, במקום השם המפורש כביכול God). 

ג. לא נשכח ולא נסלח

מתוך רשת X (ותודה לטובה הרצל)

ומשהו אחר לגמרי. זוכרים את אסון הר מירון? למה שתזכרו, בסך הכל 45 אנשים שילמו בחייהם על הברדק הישראלי. עברו  מאז כארבע שנים, הוקמה ועדת חקירה ונמצאו האחראים, אבל איש לא נתן את הדין בבית המשפט. מי שמכהן היום כיו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, היה אז השר לבטחון פנים, ואחרי האירוע קיבל על עצמו אחריות וטבע את מטבע הלשון שמאפיין את ממשלת ישראל הנוכחית: 'אחריות אין פירושה אשמה'.

מי כן אשם? כולם חוץ ממני... תכנית ההתנתקות, השמאל, יצחק רבין וכמובן אהרן ברק והיועמ"שית.

אבל עכשיו סוף סוף נמצא האשם האמיתי: אלה שהעזו להשתמש בסמארטפון ובאינטרנט בהר הקודש מירון!

ד. צדק תחבורתי

צילום: טובה הרצל

ה'דרייוערס' היא כנראה הפרנסה הצומחת ביותר בחצרות החרדים, בישראל ובאמריקה, ומדי פעם אנו נדרשים לה (כאן למשל). מדובר בשירות מוניות לכל דבר, שמתנהל ומתבצע בידי חרדים ('נהגים יראי שמים', בלי סמארטפון ועם פיקוח רבנים). הדרייווערס מסיעים את החפצים בכך על פי כללי ההפרדה המגדרית (נשים, אל תיעלבו. אפשר גם לקבל נהגת על פי דרישה). השבוע הדרייברים גם עלו לכותרות כשאחד מחברי הכנסת של יהדות התורה, משה רוט, ניסה במסגרת המו"מ הקואליציוני להכשיר את מעמדם החוקי.

דעת לנבון נקל שמדובר בפרנסה קלה ונקייה, או מה שקוראים אצלנו כסף שחור, בלי מסים ובלי קבלות. במודעה שלמעלה מצוינת, בין שאר המעלות, 'אפשרות לקבלה'. אפשרות...

ככל הנראה הדרייברים גם לא משלמים על רישיון למונית, ביטוח ועוד שטויות כאלה, אז מה הפלא שמדובר ב'מחירים של פעם'?

מה שעוד יפה במודעה זו יקרוץ לחובבי הלשון העברית: השילוב התלת-לשוני של עברית-יידיש-אנגלית: ממלכע'ס הדרייברים...