ארץ הקודש: כהנים, שטיבלך קרמיקה, שיחה עם תפילין, פינת הפשקוויל

א. דלתות כהנים

שלא בטובתי ביקרתי לאחרונה במחלקה לנשים בבית החולים הדסה בהר הצופים ושמתי לב לדלתות הייחודיות האלה. 

מדובר בדלתות כפולות שנועדו 'להגן' על הכהנים המזדמנים מפני טומאות שונות, ובראשן טומאת המת.

צילום: דוד אסף

באתר האינטרנט של בית החולים 'הדסה' מסביר רב המרכז הרפואי משה קליין את המענה ההלכתי שבית החולים מספק לבאים בשעריו בכל תחומי החיים. ובין היתר הוא מתייחס לדלתות הכהנים המתוחכמות:

מערכת אלקטרונית ממוחשבת מתריעה בכל פתחי הכניסות של הקמפוסים השונים והבניינים השונים על קיום 'טומאת כהנים' במידה וקיימת. מערכת ייחודית זאת פותחה בהדסה והיא נותנת מענה ראשוני בעולם היהודי בזמן אמת לסוגיית טהרת הכוהנים. מערכת זו קבלה הסכמות מגדולי הפוסקים שליט"א.

ב. שטיבלך מחסני קרמיקה

אם שכחתם להתפלל מנחה ואתם באזור רחוב ז'בוטינסקי בבני ברק, למה שלא תסורו ל'מחסני קרמיקה' ושם תוכלו להתפלל בכיף, ואחר כך, או לפני כן, גם לבחור אריחים חדשים לחדר השירותים.

צילום: מויש גרייזמן

המונח שטיבל (בית קטן) מכוון למקום תפילה, ואילו צורת הריבוי, 'שטיבלעך' (או 'שטיבלאַך' בישראלית), מייצגת בימינו מקום שבו יש מנייני תפילה ללא הפסקה (איצקוביץ' בבני ברק, שטיבלאַך בשכונת מאה שערים בירושלים). 

הכניסה ל'שטיבלך' ברחוב החי"ש 3, בשכונת קטמון הישנה (צילום: hovev; ויקימדיה)

הקשר בין שטיבלעך לבין קרמיקה התמיה לא רק אותי אלא גם אחרים, ששאלו את המוכרים לפשר השם: 

בקשר לשם 'שטיבלך' המוכר הסביר (בשיא התמימות, והוא התכוון באמת!) שהם קראו לזה כך בגלל השעות הנוחות שהם פתוחים עד מאוחר בלילה כמו שטיבלך...

אז לא. מתברר שבכלל אין שם בית כנסת, והשם הוא רק 'מותג'. שיהיה להם בהצלחה, 'בשם השם'.

ג. האם התפילין מדברות אתך? 

ואם עסקנו בשטיבלך, מה דעתכם על השלט הזה, התלוי באחד החדרים שבשטיבלך בשכונת קטמון הישנה בירושלים?

יש כאלה שמדברים עם הטלפון הנייד שלהם, ויש כאלה שכנראה מדברים עם התפילין...

ד. פינת הפשקוויל: הקבצו ושמעו!

במה עוסקים הפשקווילים בשבועות האחרונים? כמובן ב'גזירת הגיוס' וב'צבא השמד', משל בימי הצאר ניקולאי הראשון אנו חיים. צאו אפוא ותמכו ב'גיבורי החיל' וב'אסירים הנמקים בכלא' – לא חלילה אלה הנמקים במנהרות החמאס בעזה, אלא קומץ העריקים שנתפסו ונכלאו בכלא 10 (ומן הסתם כבר שוחררו). 

רוב המודעות הן פרי ראשם הקודח של חסידי סאטמאר ונטורי קרתא, שמנצלים את ההזדמנות וקוראים – ולזכותם ייאמר כי הם עושים זאת בעקביות כבר עשרות שנים – להתנתקות גמורה ממדינת הפושעים והטרוריסטים הציונית, וממליצים לברוח ממנה כבורח מן האש. ולהם נאמר: יאללה, בהצלחה. תקיימו סוף סוף את מה שאתם מבטיחים (או לדעתכם מאיימיםׂ).

הנה מבחר לא אנין במיוחד, לחובבי הז'אנר ולשם התיעוד ההיסטורי. כרגיל, הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה. כל הצילומים הם של טובה הרצל.

בצניעות ובדידות נמצא הפשקוויל הלכאורה-לא-קשור של חסידי ברסלב. 

המחבר מתלונן על 'ההתעללות הזוועתית של ראשי השלטון האכזרי', ובמיוחד על 'ראש הממשלה האכזר', שבשנת הקורונה הפקיר את חסידי ברסלב 'כדומן על פני שדות בלארוס'... האם בידם של רשעים אלה תינתן הסמכות לנהל משא-ומתן עם ממשלת אוקראינה בכל הקשור לקיבוץ הקדוש באומן? 

חס ושלום. לא יעלה על הדעת! לא נחשה!

ארץ הקודש: גיא בן הינום, נדל"ן בהונגריה, קו הישועות, עולי לוב

א. כהנים, היזהרו!

מעל גיא בן הינום בירושלים בנו לאחרונה גשר – מיותר ומכוער, אבל לא זו הנקודה.

ראו את השלט שתלו שם:

צילום: מיקי מלכה (ותודה גם לטל סגל ולזאב קינן)

האם זה קשור לטומאת המתים מבית הקברות הקראי שבצלע הדרומית של הגיא, או אולי לבית הקברות סמבוסקי (שכבר כמעט ולא קיים) שנבנה על הצלע הצפונית? אולי זה בגלל מערות הקבורה שם למטה בגיא ועצמות אדם שהתגלו שם (כנראה מהתקופה הכנענית), ושמא זה בכלל קשור לקרבנות שהוקרבו שם בימי קדם (גיהנום, לא)?

בקיצור, האוויר טמא מכל הצדדים. אז למה לקחת סיכון? עדיף לא להוציא אצבעות (וגם לא חלקי גוף אחרים)...

איך שלא נהפוך את זה. איבדנו את זה לגמרי. מעניין מי הגוף הרשמי שבנה את הגדר הפנימית וקבע את השלט הזה. ניחוש שלי: אתרא קדישא.

הגשר על גיא בן הינום (צילום: זאב קינן)

הבאתי את התמונה בדף הפייסבוק שלי, והתגובות שבאו בעקבותיה מעניינות גם הן.

ב. מְגָרֵשׁ העכברים

התמונה צולמה בבני ברק, הנדל"ן לא מכאן.

צילום: גונן זיק

שבעים אלף יורו לווילה ענקית בשטח 950 מ"ר, מרוהטת קומפלט ומוכנה למגורים, והעיקר ארבע דקות בלבד מהקבר של ר' שעיה – נשמע כמו עסקה טובה גם למי ששמו של ר' שעיה לא אומר להם מאומה. 

אבל רק רגע. איפה זה בכלל?

ובכן קֶרֶסְְטוּר, או בפי דוברי יידיש קְרֶסְטִיר (לא קרעסטירר), הוא כפר נידח בצפון-מזרח הונגריה, ושמו ההונגרי הוא בודרוגקרסטור. גרים בו היום פחות מאלף איש ועיקר תפארתו ומקור הכנסתו הוא קברו של ר' שעיה...

הכניסה לכפר בודרוגקרסטור (ויקימדיה)

ומיהו ר' שעיה? זהו ישעיה שטיינר (1925-1852), רב חסידי ועושה ישועות, שראשיתו כמשמש של אדמו"ר חסידי ידוע (צבי הירש פרידמן מליסקא), ולאחר שהלה נפטר מילא ר' שעיה את מקומו. הוא הציג עצמו כיהודי פשוט, אך התפרסם במידת הכנסת האורחים והצדקה שבה ניחן, ובעיקר במופתים ובנסים שחולל, ובשל כל אלה הגיעו אליו המונים. צאצאיו כבר ייסדו חסידות ושושלת משל עצמם, וכבודם מלא עולם.

העתק הנוסח שנחקק על מצבתו של ר' ישעיה מקרסטיר (מי באר ישעיהו, תרפ"ח)

למרבית הגיחוך, ר' שעיה התפרסם לדורות בעיקר בכך שתמונתו היא סגולה לגירוש עכברים...

ג. המיסיון היהודי: זרוק את הטאבלט ותזכה לישועות

חיילת קרבית בצה"ל עברה בתחנת האוטובוסים המרכזית בירושלים והנה ניגשת אליה גברת חסודה ומציעה לה מתנה – 'קיט' מושך, עטור בסרט מתנה סגול, ובו כמה שוקולדים משיבי נפש. המארז נועד לנשים, ובלשונן 'אחיות יקרות'.

כשפתחה את מארז השי בהתרגשות היא מצאה בו מכל טוּב ארץ הקודש.

וזו תכולתו:

א. פתקא מן שמיא: פתקית בסייעתא דשמיא ובה מעיד הנחתום על עיסתו: 'אחות יקרה, את מחזיקה כעת בידייך את אחת המתנות היקרות ביותר שיכול היה מישהו לתת לך'. לא פחות. פתקית נוספת מבשרת: 'קו הצניעות ממתיק לך את החיים'.

ב. מגנט למקרר: 'זקוקה לישועה? שמעת בשורה קשה? השידוך מתעכב? ... מצפה לחבוק תינוק? (פירוש רש"י: נכנסת להיריון בלתי צפוי, לא רצוי, ומחוץ לנישואין) – קו הישועות במיוחד בשבילך!'

ובקו עצמו ערוצים הרבה: שיעור יומי וסיפורי ישועות (לנשים בנפרד ולבנות בנפרד), שמירת הלשון, 'מתחזקות' ועוד.

ג. עלונים לדוגמה (מס' 144 ומס' 152): לפי המספרים כנראה שיש במלאי לפחות עוד 150 עלונים כאלה עם 'סיפורי ישועות של מאזינות'. 

מהטור שבצד שמאל אפשר לראות של'קו הצניעות' יש סניפים בכל העולם, מצרפת וקנדה ועד מקסיקו ואוסטרליה, ובכל מקום יענו לכם בשפתכם: רוסית, אנגלית, צרפתית וספרדית. בארה"ב של אמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – תוכלו להקשיב ולדבר באנגלית, בעברית וביידיש.

מה נבחר מתוך השפע הגדול הזה כדי להתחזק? 

הנה למשל המעשה המופלא מן הטאבלט, אשר באשמתו קרו לאישה האנונימית (הן תמיד אנונימיות) צרות צרורות, ובזכות הוצאתו מן הבית ישועות גדולות. האישה קיבלה ממקום עבודתה טאבלט במתנה, ואז התחילו הצרות... התינוקת נפלה מן הבימבה, קיבלה מכה בראש והחלה לפרכס ('פחד פחדים!'). בד בבד הציפה מכונת הכביסה את הבית וכל הצנרת בבית דרשה החלפה מיידית. הטאבלט נזרק והכל חזר למקומו בשלום. הבת הרגישה טוב והאינסטלטור, שעבד יומיים, סירב לקחת תשלום. נס ענק! הארה משמים!

צילומים: זאב קינן

ובשוליים, באוניברסיטת חיפה פועל 'ארכיון הסיפור העממי בישראל' (אסע"י), שאותו ייסד פרופ' דב נוי בשנות החמישים של המאה הקודמת. אני מקווה שמי שעובד בארכיון זה ישכיל לצרף את החומרים הללו לארכיון זה. 

ד. ביוש בבית הכנסת?

בית הכנסת של עולי לוב הוקם בשנת 1938 (אדר ב' תרצ"ח) בקומה השנייה של בניין ברחוב איסרליש 12 בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. זה היה לפני 85 שנים.

כנהוג בבתי כנסת, על קירות האולם קבעו הגבאים לוח שיש עם רשימת הנדבנים שתרמו לבניין גג בית הכנסת (כאמור, בית הכנסת נבנה בקומה השנייה); שלא כמקובל הם לא נמנעו מלציין את אלה שלא נתנו כלום, ליתר דיוק נתנו 0 לא"י.

צילומים: יוחנן פלוטקין 

האם היתה כאן כוונת מכוון לבייש את אלה שלא נשאו בעול (קמצנים או מעוטי יכולת), או שמא הדבר נעשה באיזו מין תמימות בירוקרטית: למען הסדר הטוב יצוינו כולם, כולל מי שלא נתן, שמן הסתם היה עני ודל שממילא לא ציפו ממנו לכלום. 

'אני נוטה', כתב לי יוחנן פלוטקין, 'לאפשרות השנייה, משום שקשה לי להאמין שמי שחטף שיימינג ניצחי לא פעל בכל כוחו נגד זה. אני גם חושב על המבוכה של בניהם ונכדיהם של המונצחים, ומה עבר בראשם כאשר ביקרו בבית הכנסת'.

מעניין גם הכינוי של עולי לוב את עצמם בשם 'עולי לביא'. ברור שיש כאן הד לשמו של המקובל והרב שמעון לביא (מחבר הפיוט 'בר יוחאי'), ממגורשי ספרד, שחי בטריפולי שבלוב במאה ה-16 ושם מנוחתו כבוד. אבל לביא זה גם שם עברי נאה ללוב. לא ראיתי מקומות נוספים שבהם כונו כך עולי לוב.

בעלי התוספות

ד"ר גילה וכמן הפנתה את תשומת לבי למאמרו של יצחק טסלר, 'מתפללים ומשלמים: כמה עולה להחזיק בית כנסת?', שבצירוף מקרים מעניין התפרסם ממש לפני חודש וחצי ב-Ynet. מן המאמר עולה כי אין מדובר בביוש כלל, והאנשים המסוימים הללו תרמו גם תרמו, אבל לא בכסף. האחד תרם בע"י, כלומר בעבודת יד, ורעהו היה מב"ע, שפירושו מנהל ביצוע עבודה.

זיכרון ליהודה זיו: מצוקי דרגות, עין קובי, מגדלי עשן, קוצים וכוהנים

יהודה זיו (צילום: ברוך גיאן)

אמר העורך: 

השבוע לפני שנה, ב-10 ביוני 2020, נפטר יהודה זיו, איש ידיעת הארץ, שקוראי עונ"ש הכירוהו היטב מעשרות המאמרים שפרסם בבלוג.  

במלאת שנה למותו נברתי ב'סל המערכת' ומצאתי כמה רשימות קצרות ששלח לי יהודה במרוצת השנים ומסיבות שונות לא הגיעו לידי עריכה ופרסום. לזכרו אני מביא מקצת מדבריו (יש עוד, ואפרסמם בימי הזיכרון הבאים), וצר לי צר שאין מי שיענה לשאלותי, שיתקן, שישמיט או שיוסיף, ובעיקר שייהנה כל כך מפרסום דבריו ומחידודיו. 

א. מצוקי דרגות

(אתר צה"ל)

עם הקמת צה"ל, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נתבקשו לו שמות לדרגות הפיקוד השונות, אך הוועדה שנתמנתה לצורך זה מצאה במקורותינו רק מערכת פיקוד מספרית בלבד: 'וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם' (דברים, א 15). בארגון 'ההגנה', שקדם למדינה, היו 'שָׂרֵי האלפים' למפקדי גדודים (מג"דים), 'שרי המאות' למפקדי פלוגות (מ"פים), 'שרי חֲמִשִּׁים' למפקדי מחלקות (מ"מים) ו'שרי עֲשָׂרֹת' למפקדי כיתות (מ"כים).   

בצה"ל נקבע החידוש הלשוני 'טוּרַאי', מלשון טוּר, כלומר, חייל פשוט העומד בטור או בשורה (גם חברי ההגנה נקראו בלשון הסתרים של התקופה: אנשי 'השורה'). שם זה יוחד לשלוש הדרגות הנמוכות ביותר: טוראי, טוראי ראשון (טר"ש) ורב-טוראי (רב"ט). חידוש לשון זה גרם לארכאולוג הנודע אברהם בֶּרְגמַן (2008-1909), מושל מחוז ירושלים עם קום המדינה ולימים יו"ר ועדת השמות הממשלתית, ל'העלות עצמו בדרגה'. עד אז נהג ברגמן לחתום על מאמריו בשם העט א' טוראי (תרגום שם משפחתו מגרמנית, שבה משמעות שמו היא 'איש הר', לארמית, שבה טוּר הוא הר), ומכאן ואילך החליט לשאת את השם העברי המצלצל אברהם בִּירָן (לשון בִּירָנִית, מגדל), אשר צמח מאותיות שם משפחתו הקודם 'ברגמן'. 

אברהם בירן (המכון לארכיאולוגיה ומקרא ע"ש נלסון גליק)

על הטוראים הופקד סַמָּ"ל, ראשי תיבות סֶגֶן מִחוּץ לַמִּנְיָן, שאינם אלא תרגום ראשי התיבות NCO הנהוגים בצבא בריטניה (Non-Commissioned Officer). עם הזמן נשרו הגרשיים שציינו את ראשי התיבות והתקבלה המילה סמל. ממעמד הסמל נוצר גם מעמד המַשָׁ"ק, מפקד שאינו קצין, שעוד נכונו לו עתידות, והשתלשלו ממנו דרגות נוספות: רב סמל (רס"ל), רב סמל פלוגתי (רס"פ), רב סמל ראשון (רס"ר), רב סמל גדודי (רס"ג; שבתולדות ישראל הרי אלה גם ראשי תיבות שמו של רב סעדיה גאון), רב סמל מתקדם (רס"מ) ורב סמל בכיר (רס"ב). 

כל הנמנים עם קבוצת המש"קים – מסמ"ל ועד רס"ב – נושאים גם את הכינוי נַגָּד (לשון 'נָגִיד ומצווה', שליט, נושא משרה), המציין, בדרך כלל, בעלי תפקידים מיוחדים כמו נַגַּד משמעת. אף הלשון הערבית עושה שימוש בשורש נַגַ'דַ, ממנו נגזר גם בה התואר נַגִ'יד (אמיץ, בן חיל). בשנות הארבעים הקימו ערביי ארץ ישראל ארגון נוער לחינוך קדם-צבאי, שכּוּנה בשם נַגָּ'אדָה, ובראשו עמד עו"ד מוחמד נִמְר אל הווארי. אנו נערי הַגַּדְנָ"ע (גדודי נֹעַר), לגלגנו בשעתנו על החקיינים הללו, שלא רק ש'גנבו לנו את השם' אלא גם שיבשו את אותיותיו (גדנ"ע> נג'ד"ה). זכורני איך נהגנו לפזם בהתלהבות את ההמנון הארוך, המסולסל והמונוטוני של הנג'אדה, שמילותיו החוזרות על עצמן היו: 'יָאללָּה, יָא-שַׁבָּאבּ' (עוּרוּ, בני הנוער).

בעקבות הכתוב 'אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ' (מלכים א, כ 11) נושא חייל שדרגתו מטוראי ועד רס"ב את התואר חוגר. בעקבות התואר המקראי קצין נקראים בעלי הדרגות הגבוהות יותר בתואר קצינים, כמסופר על השופט יפתח הגלעדי 'וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין' (שופטים, יא 11), שעל מקורו אפשר, אולי, ללמוד מן הערבית שבה קָאדִי (כתיב קאצ'י וקרי קאצ'ין) הוא שופט.

דרגת סֶגֶן נלקח מהפסוק 'הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים' (עזרא, ט 2), שבלשון האכדית משמעותו ממונה או מושל עיר כבושה, והיא משמשת לדרגות הקצונה הנמוכות: סֶגֶן-משנה (סג"מ) וסֶגֶן; ומעליהם סֶרֶן, תואר שהושאל מ'סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים' (שמואל א, ו 4), שנתון לפיקודו של רב סרן (רס"ן) – אף כי בין שניהם חוצצת ההבחנה בין קצין זוטר (עד דרגת סרן) לבין קצין בכיר (מרס"ן ומעלה). 

דרגת אלוף, שנשאלה מ'אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו' ומ'אַלּוּפֵי אֱדוֹם' שבמקרא (בראשית, לו 15, 43), גם היא משמשת בצה"ל סולם דרגות שלם – סגן אלוף (סא"ל), אלוף משנה (אל"מ), תת אלוף (תא"ל), אלוף ורב אלוף (רא"ל) – הדרגה הגבוהה ביותר, אותה עונד ראש המטה הכללי (רמטכ"ל). אגב אלופי אדום, בשעתו הציע פרופסור יוסף קלוזנר להעניק למושבה עתלית את השם ההיסטורי מַגְדִּיאֵל, אלא שאז קפץ עליו רוגזו של הרב הראשי הראי"ה קוּק, שטען כי זה שמו של אחד מאלופי אדום (שם, 43) ולא עוד אלא שרש"י פירש שם: 'היא רוֹמִי'. כך נשארה עתלית ללא שם עברי ועד היום היא נושאת את שמה הקדום שמקורו אינו ברור.

היודעים כל אלה, כי התואר אַלּוּף לא קשור לאותם 'שרי אלפים' אלא הוא כינויו של השור ההולך בראש העדר? לא לחינם האות הראשונה בכתב העברי הקדום שמה 'אָלֶף', ולפיכך גם צורתה כראש שור מקרין, הנוטה על צידו ופניו שמאלה, לכיוון האות הבאה אחריו. היוונים אף הם נטלו מכאן את כתב הא"ב שלהם (אַלְפָא-בֵּיתָא), אך בשל כיוון הכתיבה המקובל עליהם, משמאל לימין, הפכו את ראש השור כשקרניו כלפי מטה וכך יצאה להם האות A, אף כי גם ביוונית הוסיפו לקרוא לה 'אַלְפָא'. מעניין, שהלע"ז בפרסומת היה 'מכת מדינה' כבר בימי חז"ל, אשר עשו שימוש בשמה היווני של האות אל"ף שעה שהכריזו על תְּקוֹעַ הגלילית (היא חורבת שֵׁמַע שמעל נחל מירון): 'תקוע – אַלְפָא לְשֶׁמֶן' (בבלי מנחות, פה ע"ב) – כלומר שמן סוג א'. ורבי יוחנן הוסיף שם: 'מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן', בעקבות מעשה האישה החכמה מתקוע שביהודה, שגרמה לדוד להשיב את אבשלום בנו מגלותו (שמואל ב, יד). 

הקידומת 'רב' היא שזכתה אפוא בתפוצה הנרחבת ביותר בסולם הדרגות של צה"ל: רב-טוראי, ששת רבי הסמלים למיניהם, רב סרן ורב אלוף – ובסך-הכל עשרה 'רבנים', כולל הרב הראשי לצה"ל... 

איור: מושיק

סיכום אנציקלופדי על דרגות צה"ל יש בוויקיפדיה העברית כאן.

ב. עין קובי

עין קובי (ויקיפדיה)

נשאלתי כיצד הוגים את השם עין קובי, המעיין שנמצא מצפון-מזרח למושב מבוא ביתר, ומה משמעותו של שם זה? 

במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (צה ע"א) נדון מעשה הריגת יִשְׁבִּי, אחי גולית הפלשתי, ענק איש נוב (שמואל ב, כא 17-16), שעל פי האגדה רדף אחרי דוד ואבישי בן צרויה: 'כי מטא קובי, אמרי: קוּם בֵּיה (משהגיע אל קובי, אמרו זה לזה: קוּם בו, כלומר קום עליו והרגהו); כי מטא בֵּי-תָּרֵי (משהגיע אל ביתר, הנכתבת בתלמוד גם בֵּית-תָּר), אמרי: בִּתְרֵי גוריין קטלוה לאריא' (אמרו: בשני גורים הרגו את האריה). 

איך אפשר אפוא שלא ללכת שבי בעקבות הסיפורים המסתתרים מאחורי שמות המקומות, שלא לדבר על מה שניתן ללמוד מהם? 

משום מה, כל הלכסיקונים לידיעת הארץ מנקדים את שם המקום המדובר 'קוֹבֵי', ונלחמים בהיגוי 'קוֹבִּי' הרווח בפי המטיילים, שלדעתם שגוי הוא. אך גם מאותו מדרש שמות שהובא במסכת סנהדרין – קוּם בֵּיה' – עולה כי קרי שמה אכן היה בבי"ת דגושה וככל הנראה 'קוּבֵּי', מלשון קֻבָּה (מבנה בעל כיפה). על כך מעיד גם שיבוש שמו של המקום בפי הערבים – 'קַבּוּ' (קשת, קימרון, מרתף), ונראה שכולם מתייחסים אל המבנה התת-קרקעי המרשים של מעיין הניקרה אשר במקום. 

כך הדבר אף בראש 'חוטם הכרמל' (אֶל-חַ'שְׁם), קודקודו הדרומי, דמוי המשולש, של הר הכרמל, המתנשא מעל המושבה בנימינה. בשנת 1873, כשביקרה שם משלחת 'הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל' (PEF), עדיין ניכר בח'רבת מַנְצוּר אֶל-עִקָּאבּ (מנצח הייסורים) – היום חורבת עַקָּב – מבנה רב מידות במרומי הצוק, נישא על גבי קמרונות, שכּוּנה בפי ערביי הסביבה: 'אֶל-קַבּוּי' (בעל הקמרונות). ואגב: בעקבות הכינוי 'מנצח הייסורים', הצעתי בשעתו לראות בו גלגולה של מסורת קברו של רבי עקיבא, אשר הוצא להורג בייסורים קשים בקיסריה הסמוכה (' "חוטם הכרמל": ציון מקום קבורתו של ר' עקיבא?', מכמני קיסריה, ב, תשע"א, עמ' 282-273).

חורבת עקב (צילום: ידיד לוי; רמת הנדיב)

לסיכום: ההיגוי המקורי הוא ככל הנראה 'קוּבֵּי'. 

ג. מגדלים פורחים בעשן 

שלום גנדל שלח את התמונה הזו, שצולמה באזור עתלית, וביקש לדעת אם מדובר ב'מגדל עשן' שנועד לשבש את הראות למטוסי תקיפה? 

אכן, נמל חיפה, שבו עגנו בימי מלחמת העולם השנייה ספינות המלחמה של הצי הבריטי, ומפרץ חיפה – על מפעלי התעשייה שבו, ובעיקר קצהו של צינור חברת הנפט העיראקית IPC (Iraq Petroleum Company) – חייבו הגנה מעולה, שאחד מאמצעיה היה מסך עשן בעת הפצצה מן האוויר. לפיכך היו חיפה ומפרצה, בין עתלית לבין עכו, עטורים מגדלי בטון, אשר בהם מתקנים להפקת עשן סמיך לפי הצורך. לבד מן המגדל אשר בתצלום, נראים תוך כדי נסיעה לאורך מפרץ חיפה מגדלים נוספים. 

קצה קו צינור הנפט כירכוכ-חיפה בחוף חיפה, 1938 (ויקיפדיה)

אבי נבון שלח את הצילום זה, כנראה משנות הארבעים, ובו רואים את נוף הצ'ק פוסט וה'לבניה', ומגדלי מיסוך עשן ברקע, שנועדו להגן על מפרץ חיפה.

ד. מה בין כֹּהֵן לבין קוֹץ? 

דרשה שדרש יהודה זיו לכבוד חתונת עילי קוֹץ ובר כהן: 

היש קשר בין 'כהן' לבין 'קוץ'? תתפלאו, יש ויש.  

בעבודת בית המקדש בירושלים נחלקו הכוהנים לעשרים וארבעה 'משמרות', ועל כל אחד מהם הוטלה למשך שבועיים בשנה מלאכת הטקסים והקורבנות במקדש. על כינויו של אחד מאותם משמרות, שנקרא תחילה משמר הַקּוֹץ, נתווסף לימים גם שם מקום בלב הגליל, שאליו כנראה גלו בניה של משפחה זו לאחר חורבן הבית. זהו הכפר עַיְילַבּוּ, שיושביו הערבים הוגים היום את שמו עַיְילַבּוּן.  

שחזור של רשימת משמרות הכהונה על גבי אבן שנמצאה בקיסריה. 'הקוץ' הם המשמרת השביעית
(יוסף נוה, על פסיפס ואבן, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה וכרטא, 1978, עמ' 88) 

לפיכך, ביום 12 במארס 1981, בבואה לתת שם לשמורת הטבע שבהר המתנשא ממזרח לכפר עיילבון, קבעה לו ועדת השמות הממשלתית – שאני חבר בה כבר מחצית חיי (מאז 1971) – את השם 'הר קוץ'. מִטֶּבַע הטבע אני מציע לכם, צמד ה'קוצים' הטרי, טיול 'ירח הדבש' בהר זה. אך תנו נא דעתכם על כך, שבמפות ישנות של הגליל התחתון נפלה תחילה טעות דפוס, וכך נשאה בהן שמורה זו את השם השגוי 'הר הַקּוֹף'... 

ואל תתפלאו גם על שם היישוב הקהילתי מַסָּד, היושב מאז 1983 בראש הר קוץ: לא לחינם נאמר 'טעות – לעולם חוזר' (טל"ח), כשהמדובר לא במפותיה של מחלקת המדידות שלנו בלבד, אלא אף בוועדת השמות הממשלתית. וכך סיפור המעשה: בשנת 1980 הוקם בראש גבעת טְפָחוֹת (גַ'בַּל תֻּפָאח, שפירושו בערבית: הר תפוח), הסמוכה, מושב של תנועת 'הפועל המזרחי', שנושא את השם טפחות. והנה, משבאו חברי ועדת השמות לתת שם ליישוב העומד לקום בראש הר קוץ, נתפסו לשגרת הלשון של הפסוק 'וּמִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת' (מלכים א, ז 9), כלומר, מלמטה למעלה או מן היסוד ועד הגג, אך לא נתנו דעתם על כך, שהדברים אמורים בסדר הפוך. וכך אירע, שדווקא 'מסד' הוא הגבוה מבין השניים (304 מטר), בעוד 'טפחות' הוא הנמוך שבהם (100 מטר בלבד). 

מן המסד (בדרום) ועד הטפחות (בצפון) (מפות גוגל)