אַלטע זאַכן (ב): ויהי אור

חברות קיבוץ עין השופט תופרות לאור מנורת נפט, 1937 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

פותחים את דלת הבית בשעת לילה, היד מושטת למתג החשמל המוכר שעל הקיר, לוחצים ונדלק אור. דבר יום ביומו למיליארדי אנשים בכדור הארץ שאינם מודעים למשמעות העצומה של אפשרות פשוטה זאת. פעם, לפני מאתיים או אלפיים שנה, כששקעה השמש ירד החושך על העולם. מי שלא הסתפק באור הכוכבים והלבנה ורצה אור גדול יותר, היה עליו להדליק מדורה או לכל הפחות נר שמן שמצדו נתן אור דל ועלוב. 

הנר של העניים דלק בתוך מתקן חרס שלא השתנה בצורתו במשך מאות שנים. העניים הדליקו את הפתילה בשמן זית וקיבלו בתמורה מעט אור והרבה פיח. אבל בעת העתיקה את השמן העדיפו לאכול ולא לבזבז על תאורה, וממילא לא היו להם עיתונים או ספרים לקרוא לפני השינה. על כן – כמו שאמי המנוחה נהגה לומר – 'הלכו לישון עם התרנגולות וקמו עם התרנגולות'. 

נר החרס היה בשימוש רוב האוכלוסייה, כלומר העניים

לעשירים – ומאז ומעולם היו רק מעטים כאלה – היה מתקן תאורה עשוי מתכת. הם גם הדליקו את פתילת הנר בשמן משובח יותר שהאיר יותר וזיהם פחות. במזרח התיכון היה זה שמן שומשום, שבערבית נקרא סִירְג', וכך גם נקראה מנורת השמן. באירופה השתמשו לתאורה בעיקר בשומן לוויתנים. נרות עשו מדונג דבורים שהיה יקר ושימש בעיקר לצורכי פולחן.

נר שמן לעשירים בלבד

במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקנה בירושלים ועל פיה כל ההולך בסמטאות האפלות בלילה חייב לשאת עמו פנס דולק. זאת לא כדי לראות, אלא כדי להיראות, שאם לא כן ייחשב לגנב ויילך לקלבוש. לשם כך הותקנו עששיות מפח מצויידות בחלונות זכוכית. הנר דלק בפנים ושומרי החוק יצאו לדרכם בבטחה.  

עששית עם חלון זכוכית

בסוף המאה ה-19 התחוללה מהפכה – הנפט הגיע לארץ ישראל.

הנפט הגיע דרך הים, מבאקו בירת אזרבייג'ן ועד לנמל יפו. הנוזל השקוף, שרק נראה כמו מים עכורים אבל נדלק בקלות, הפחיד את הרשויות, ובצדק. אסור היה להחזיקו בנמל שמא יגרום לשריפה. ישר מהאונייה הובלו פחי הנפט לאחסון ב'גז חָאנֵה' (בית הנפט), מבנה מבוצר שעומד עד היום בפתח נמל יפו. היה גם חוק שאסר להחזיק בחנות מכולת יותר משני פחי נפט.

גז חָאנֵה, מבנה עות'מני מבוצר לאחסון נפט בפתח נמל יפו

הנפט הגיע בפחים, שניים שניים בארגז עץ, וגם לארגזים היה תפקיד היסטורי. מי שקורא את זיכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית תוהה מן הסתם על טיבם של ארגזי הנפט ששימשו ריהוט באוהלי החלוצים. כמה ארגזים שהונחו על צידם זה על זה וחתיכת בד שנקבעה בשני מסמרים על העליון שבהם – והנה ארון עם וילון. ארגז הפוך זה שולחן או כסא, וכך הלאה. בארץ הדלה, חסרת חומרי הגלם, היה לכל דבר שימוש. גם מהפחים עשו דברים רבים: מנורות, מיכלי אגירה ואחסון, תנורים, מה לא? מהפחים המשוטחים עשו צריפי פח וגגות פח. 

מנורת נפט פשוטה שנעשתה מפח נפט

כשהייתי סטודנט צעיר (וזה היה מזמן), מורי המנוח פרופסור שמואל אביצוּר (1999-1908), ממנו למדתי את כל מה שאני יודע על חיי יום-יום, הכין תערוכה שהוצגה בבית ברנר ובה ליקט מוצרים רבים שנעשו מאותם פחי הנפט.

הנפט עצמו הניע מנועים, ואלה החליפו את האנטיליות ששאבו את המים להשקיה. כך אפשר היה להגדיל את שטח הפרדסים, דבר שהביא ליצוא נרחב יותר של תפוזים, שהיו אז המנוע שקידם את הכלכלה. בשנות החמישים היו התפוזים מוצר היצוא מספר אחד בישראל הצעירה וכל זה הודות לנפט.

כרזה של זאב רבן, בערך 1920

גם במטבח חל שינוי עצום. במקום תנור עצים או פחמי עץ, שהסריח את סביבתו והעלה עשן, עתה מילאו בנפט את הפתילייה או את הפרימוס הרועש. זה היה השלב שבו היה כבר ברור שהסתיים תפקידו של התנור הציבורי.

פתילייה (מימין) ופרימוס

הנפט בא לגרש את החושך בעזרת אור בהיר וזול. בתחילה היו יוצקים אותו – במקום השמן – לנרות החרס והמתכת, אחר כך המציאו את מנורות הנפט בעלות הפתילה המתרוממת. היו מנורות זעירות, שכּוּנוּ 'מנורות לילה', והיו ז'נדליירים גדולים שהאירו אולמות ציבוריים.

מנורת נפט עם פתילייה מתרוממת

בסוף המציאו את פנסי ה'לוּקְס', עם קטליזטור שהפיק מאדי הנפט אור נגוהות. אלו שימשו, בין השאר, לתאורת הרחובות. מי שיירד מרחוב הנביאים בירושלים לרחוב הרב קוק מוזמן להתבונן על הקיר שמימין לכניסה הראשונה ימינה, זו שמובילה אל בית טיכו. על הקיר תקוע המִתְקָן המוזר שמופיע בצילום למטה. לא תנחשו למה הוא שימש... 

מה זה? מִתְקָן מוזר ברחוב הרב קוק בירושלים

בזכות הסופר חיים באר, שלמד זאת מאמו הירושלמית, גם אני יודע. ליד הקיר היה עמוד תאורה ופנס לוקס בראשו. מדליק הפנסים היה מעלה ומוריד אותו בעזרת גלגלת וחבל, ומתקן זה שימש לליפוף החבל. מדליק הפנסים היה מדליק את תאורת הרחוב ובני האדם יכלו לבלות את הערב בבתי הקפה או בתיאטרון או לקרוא ספר בבית. כך הביא איתו הנפט גם מהפכת תרבות.

נחום גוטמן תיאר יפה את פנס הרחוב הראשון של תל אביב (מצוטט מתוך פרויקט בן-יהודה ובאדיבות מוזיאון נחום גוטמן):

כשהגלגל הקטן התחיל להשתחק בחוט הברזל – נשמע קולו מסוף רחוב הרצל ועד סופו. קול זה היה כאות, והאנשים ברחוב הפסיקו שיחתם והתקרבו אל עמוד הפנס אשר הוקם ימים ספורים לפני כן בפינת רחוב הרצל ושדרות רוטשילד.

יחיה, מכונן משאבת המים, עמד ליד העמוד וטיפל בהורדת הפנס. נתן לחוט הברזל שיתארך והפנס ירד. פנס 'לוכס' בעל רשת קטנה בטבורו. בתחילה מילא יחיה את כלי הקיבול נפט שהביא עמו בפח. אחר כך לקח את המחט והשתדל להכניסה לתוך הנקב שמתוכו יוצא הנפט. זו הייתה מלאכה עדינה ולא קלה. הוא הרכין את גופו והשתדל 'להפוך' את ראשו כדי שיוכל לכוון את המחט.

[...]  יחיה החזיר את המחט למקומה, בכיס חזייתו. יצק ממשפך, בעל צוואר ארוך, קצת ספירט לתוך קערית הפנס והדליקו. לשונות אש כחולה לחכו ושבו ולחכו את מקום הנקב. בינתיים כבר האפילו השמים והאש היה לה ברק.

יחיה הצמיד וחיבר את משאבת האויר אל פי הפנס והכניס בו אויר, עד שסירבה המשאבה. לשון אש אחרונה של הספירט עלתה לגובה וכבתה פתאום, רק אדים כחלחלים התפתלו. אז פתח יחיה בימינו את בורג הנפט ושמאלו מחזיקה בגפרור דולק. אור ירוק נכנס והתפשט על־פני הרשת הקטנה שבפנס, עד שכבש את כולה, וגביע של אור ירקרק הבהיק אל מול פני הסובבים שמצמצו בעפעפיהם, כאילו הופתעו למראה מתנת יום הולדת. אור משיב נפש ומשמח עין.

[...]  יחיה מושך את חוט הברזל. משיכות-משיכות מטפס ועולה הפנס לראש העמוד. דרגות-דרגות גדל שטח האור הנופל מן הפנס, ומטרים על מטרים מתקצרים והולכים צללי המסתכלים. הפנס הגיע לראש העמוד, ולשכונה הצעירה יש מעתה מרכז. פנס הרחוב הראשון בתל אביב.

 

באירופה התחילו להאיר את הרחובות בגז במאה ה-17, אבל בירושלים הופיעו פנסי גז רק בשלהי המאה ה-19. אני מכיר שני שרידים שלהם בעיר העתיקה: כשנכנסים לעיר דרך שער יפו תמצאו ממש משמאל כניסה למלון ניו-אימפריאל ('גרנד ניו הוטל' בגלגול אחר). בסוף שדרת החנויות יש כיכר קטנה שבה בית קפה ארמני ובמרכזה עמוד שיש עם כתובת לטינית. זו הייתה מצבה לקצין רומאי בלגיון העשירי שהתגלתה בעת חפירת היסודות למלון ושימשה לימים בסיס למנורת גז. הבעלים של בית הקפה התקין על העמוד מנורה מודרנית בסגנון ישן; עמוד שלם יותר, עם חלק מגוף המתכת של הפנס, נמצא במוריסטן (שוק אבטימוס), בסמוך לשירותים הציבוריים של הנשים.

מצבה רומית ששימשה בסיס למנורת גז, מלון ניו אימפריאל (צילום: ישראל זלר; פיקיוויקי)

לבסוף הגיע החשמל. צריך רק ללחוץ על כפתור, ויהי אור.

כרזה של חברת החשמל משנות השישים (ויקיפדיה)

בעלי התוספות

על פי הצעתו של מגיב אנונימי הנה תמונה באמת מקסימה של מוכר נפט בתל אביב בראשית שנות השלושים:

צילום זאב אלכסנדרוביץ, ויקימדיה

אבישי ליוביץ' שלח לנו את התמונה של אביו אנשל ליד ה'לוקס' הראשון של כרכור (סוף שנות העשרים / תחילת שנות השלושים).

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

זיכרון ליהודה זיו: מצוקי דרגות, עין קובי, מגדלי עשן, קוצים וכוהנים

יהודה זיו (צילום: ברוך גיאן)

אמר העורך: 

השבוע לפני שנה, ב-10 ביוני 2020, נפטר יהודה זיו, איש ידיעת הארץ, שקוראי עונ"ש הכירוהו היטב מעשרות המאמרים שפרסם בבלוג.  

במלאת שנה למותו נברתי ב'סל המערכת' ומצאתי כמה רשימות קצרות ששלח לי יהודה במרוצת השנים ומסיבות שונות לא הגיעו לידי עריכה ופרסום. לזכרו אני מביא מקצת מדבריו (יש עוד, ואפרסמם בימי הזיכרון הבאים), וצר לי צר שאין מי שיענה לשאלותי, שיתקן, שישמיט או שיוסיף, ובעיקר שייהנה כל כך מפרסום דבריו ומחידודיו. 

א. מצוקי דרגות

(אתר צה"ל)

עם הקמת צה"ל, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נתבקשו לו שמות לדרגות הפיקוד השונות, אך הוועדה שנתמנתה לצורך זה מצאה במקורותינו רק מערכת פיקוד מספרית בלבד: 'וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם' (דברים, א 15). בארגון 'ההגנה', שקדם למדינה, היו 'שָׂרֵי האלפים' למפקדי גדודים (מג"דים), 'שרי המאות' למפקדי פלוגות (מ"פים), 'שרי חֲמִשִּׁים' למפקדי מחלקות (מ"מים) ו'שרי עֲשָׂרֹת' למפקדי כיתות (מ"כים).   

בצה"ל נקבע החידוש הלשוני 'טוּרַאי', מלשון טוּר, כלומר, חייל פשוט העומד בטור או בשורה (גם חברי ההגנה נקראו בלשון הסתרים של התקופה: אנשי 'השורה'). שם זה יוחד לשלוש הדרגות הנמוכות ביותר: טוראי, טוראי ראשון (טר"ש) ורב-טוראי (רב"ט). חידוש לשון זה גרם לארכאולוג הנודע אברהם בֶּרְגמַן (2008-1909), מושל מחוז ירושלים עם קום המדינה ולימים יו"ר ועדת השמות הממשלתית, ל'העלות עצמו בדרגה'. עד אז נהג ברגמן לחתום על מאמריו בשם העט א' טוראי (תרגום שם משפחתו מגרמנית, שבה משמעות שמו היא 'איש הר', לארמית, שבה טוּר הוא הר), ומכאן ואילך החליט לשאת את השם העברי המצלצל אברהם בִּירָן (לשון בִּירָנִית, מגדל), אשר צמח מאותיות שם משפחתו הקודם 'ברגמן'. 

אברהם בירן (המכון לארכיאולוגיה ומקרא ע"ש נלסון גליק)

על הטוראים הופקד סַמָּ"ל, ראשי תיבות סֶגֶן מִחוּץ לַמִּנְיָן, שאינם אלא תרגום ראשי התיבות NCO הנהוגים בצבא בריטניה (Non-Commissioned Officer). עם הזמן נשרו הגרשיים שציינו את ראשי התיבות והתקבלה המילה סמל. ממעמד הסמל נוצר גם מעמד המַשָׁ"ק, מפקד שאינו קצין, שעוד נכונו לו עתידות, והשתלשלו ממנו דרגות נוספות: רב סמל (רס"ל), רב סמל פלוגתי (רס"פ), רב סמל ראשון (רס"ר), רב סמל גדודי (רס"ג; שבתולדות ישראל הרי אלה גם ראשי תיבות שמו של רב סעדיה גאון), רב סמל מתקדם (רס"מ) ורב סמל בכיר (רס"ב). 

כל הנמנים עם קבוצת המש"קים – מסמ"ל ועד רס"ב – נושאים גם את הכינוי נַגָּד (לשון 'נָגִיד ומצווה', שליט, נושא משרה), המציין, בדרך כלל, בעלי תפקידים מיוחדים כמו נַגַּד משמעת. אף הלשון הערבית עושה שימוש בשורש נַגַ'דַ, ממנו נגזר גם בה התואר נַגִ'יד (אמיץ, בן חיל). בשנות הארבעים הקימו ערביי ארץ ישראל ארגון נוער לחינוך קדם-צבאי, שכּוּנה בשם נַגָּ'אדָה, ובראשו עמד עו"ד מוחמד נִמְר אל הווארי. אנו נערי הַגַּדְנָ"ע (גדודי נֹעַר), לגלגנו בשעתנו על החקיינים הללו, שלא רק ש'גנבו לנו את השם' אלא גם שיבשו את אותיותיו (גדנ"ע> נג'ד"ה). זכורני איך נהגנו לפזם בהתלהבות את ההמנון הארוך, המסולסל והמונוטוני של הנג'אדה, שמילותיו החוזרות על עצמן היו: 'יָאללָּה, יָא-שַׁבָּאבּ' (עוּרוּ, בני הנוער).

בעקבות הכתוב 'אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ' (מלכים א, כ 11) נושא חייל שדרגתו מטוראי ועד רס"ב את התואר חוגר. בעקבות התואר המקראי קצין נקראים בעלי הדרגות הגבוהות יותר בתואר קצינים, כמסופר על השופט יפתח הגלעדי 'וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין' (שופטים, יא 11), שעל מקורו אפשר, אולי, ללמוד מן הערבית שבה קָאדִי (כתיב קאצ'י וקרי קאצ'ין) הוא שופט.

דרגת סֶגֶן נלקח מהפסוק 'הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים' (עזרא, ט 2), שבלשון האכדית משמעותו ממונה או מושל עיר כבושה, והיא משמשת לדרגות הקצונה הנמוכות: סֶגֶן-משנה (סג"מ) וסֶגֶן; ומעליהם סֶרֶן, תואר שהושאל מ'סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים' (שמואל א, ו 4), שנתון לפיקודו של רב סרן (רס"ן) – אף כי בין שניהם חוצצת ההבחנה בין קצין זוטר (עד דרגת סרן) לבין קצין בכיר (מרס"ן ומעלה). 

דרגת אלוף, שנשאלה מ'אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו' ומ'אַלּוּפֵי אֱדוֹם' שבמקרא (בראשית, לו 15, 43), גם היא משמשת בצה"ל סולם דרגות שלם – סגן אלוף (סא"ל), אלוף משנה (אל"מ), תת אלוף (תא"ל), אלוף ורב אלוף (רא"ל) – הדרגה הגבוהה ביותר, אותה עונד ראש המטה הכללי (רמטכ"ל). אגב אלופי אדום, בשעתו הציע פרופסור יוסף קלוזנר להעניק למושבה עתלית את השם ההיסטורי מַגְדִּיאֵל, אלא שאז קפץ עליו רוגזו של הרב הראשי הראי"ה קוּק, שטען כי זה שמו של אחד מאלופי אדום (שם, 43) ולא עוד אלא שרש"י פירש שם: 'היא רוֹמִי'. כך נשארה עתלית ללא שם עברי ועד היום היא נושאת את שמה הקדום שמקורו אינו ברור.

היודעים כל אלה, כי התואר אַלּוּף לא קשור לאותם 'שרי אלפים' אלא הוא כינויו של השור ההולך בראש העדר? לא לחינם האות הראשונה בכתב העברי הקדום שמה 'אָלֶף', ולפיכך גם צורתה כראש שור מקרין, הנוטה על צידו ופניו שמאלה, לכיוון האות הבאה אחריו. היוונים אף הם נטלו מכאן את כתב הא"ב שלהם (אַלְפָא-בֵּיתָא), אך בשל כיוון הכתיבה המקובל עליהם, משמאל לימין, הפכו את ראש השור כשקרניו כלפי מטה וכך יצאה להם האות A, אף כי גם ביוונית הוסיפו לקרוא לה 'אַלְפָא'. מעניין, שהלע"ז בפרסומת היה 'מכת מדינה' כבר בימי חז"ל, אשר עשו שימוש בשמה היווני של האות אל"ף שעה שהכריזו על תְּקוֹעַ הגלילית (היא חורבת שֵׁמַע שמעל נחל מירון): 'תקוע – אַלְפָא לְשֶׁמֶן' (בבלי מנחות, פה ע"ב) – כלומר שמן סוג א'. ורבי יוחנן הוסיף שם: 'מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן', בעקבות מעשה האישה החכמה מתקוע שביהודה, שגרמה לדוד להשיב את אבשלום בנו מגלותו (שמואל ב, יד). 

הקידומת 'רב' היא שזכתה אפוא בתפוצה הנרחבת ביותר בסולם הדרגות של צה"ל: רב-טוראי, ששת רבי הסמלים למיניהם, רב סרן ורב אלוף – ובסך-הכל עשרה 'רבנים', כולל הרב הראשי לצה"ל... 

איור: מושיק

סיכום אנציקלופדי על דרגות צה"ל יש בוויקיפדיה העברית כאן.

ב. עין קובי

עין קובי (ויקיפדיה)

נשאלתי כיצד הוגים את השם עין קובי, המעיין שנמצא מצפון-מזרח למושב מבוא ביתר, ומה משמעותו של שם זה? 

במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (צה ע"א) נדון מעשה הריגת יִשְׁבִּי, אחי גולית הפלשתי, ענק איש נוב (שמואל ב, כא 17-16), שעל פי האגדה רדף אחרי דוד ואבישי בן צרויה: 'כי מטא קובי, אמרי: קוּם בֵּיה (משהגיע אל קובי, אמרו זה לזה: קוּם בו, כלומר קום עליו והרגהו); כי מטא בֵּי-תָּרֵי (משהגיע אל ביתר, הנכתבת בתלמוד גם בֵּית-תָּר), אמרי: בִּתְרֵי גוריין קטלוה לאריא' (אמרו: בשני גורים הרגו את האריה). 

איך אפשר אפוא שלא ללכת שבי בעקבות הסיפורים המסתתרים מאחורי שמות המקומות, שלא לדבר על מה שניתן ללמוד מהם? 

משום מה, כל הלכסיקונים לידיעת הארץ מנקדים את שם המקום המדובר 'קוֹבֵי', ונלחמים בהיגוי 'קוֹבִּי' הרווח בפי המטיילים, שלדעתם שגוי הוא. אך גם מאותו מדרש שמות שהובא במסכת סנהדרין – קוּם בֵּיה' – עולה כי קרי שמה אכן היה בבי"ת דגושה וככל הנראה 'קוּבֵּי', מלשון קֻבָּה (מבנה בעל כיפה). על כך מעיד גם שיבוש שמו של המקום בפי הערבים – 'קַבּוּ' (קשת, קימרון, מרתף), ונראה שכולם מתייחסים אל המבנה התת-קרקעי המרשים של מעיין הניקרה אשר במקום. 

כך הדבר אף בראש 'חוטם הכרמל' (אֶל-חַ'שְׁם), קודקודו הדרומי, דמוי המשולש, של הר הכרמל, המתנשא מעל המושבה בנימינה. בשנת 1873, כשביקרה שם משלחת 'הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל' (PEF), עדיין ניכר בח'רבת מַנְצוּר אֶל-עִקָּאבּ (מנצח הייסורים) – היום חורבת עַקָּב – מבנה רב מידות במרומי הצוק, נישא על גבי קמרונות, שכּוּנה בפי ערביי הסביבה: 'אֶל-קַבּוּי' (בעל הקמרונות). ואגב: בעקבות הכינוי 'מנצח הייסורים', הצעתי בשעתו לראות בו גלגולה של מסורת קברו של רבי עקיבא, אשר הוצא להורג בייסורים קשים בקיסריה הסמוכה (' "חוטם הכרמל": ציון מקום קבורתו של ר' עקיבא?', מכמני קיסריה, ב, תשע"א, עמ' 282-273).

חורבת עקב (צילום: ידיד לוי; רמת הנדיב)

לסיכום: ההיגוי המקורי הוא ככל הנראה 'קוּבֵּי'. 

ג. מגדלים פורחים בעשן 

שלום גנדל שלח את התמונה הזו, שצולמה באזור עתלית, וביקש לדעת אם מדובר ב'מגדל עשן' שנועד לשבש את הראות למטוסי תקיפה? 

אכן, נמל חיפה, שבו עגנו בימי מלחמת העולם השנייה ספינות המלחמה של הצי הבריטי, ומפרץ חיפה – על מפעלי התעשייה שבו, ובעיקר קצהו של צינור חברת הנפט העיראקית IPC (Iraq Petroleum Company) – חייבו הגנה מעולה, שאחד מאמצעיה היה מסך עשן בעת הפצצה מן האוויר. לפיכך היו חיפה ומפרצה, בין עתלית לבין עכו, עטורים מגדלי בטון, אשר בהם מתקנים להפקת עשן סמיך לפי הצורך. לבד מן המגדל אשר בתצלום, נראים תוך כדי נסיעה לאורך מפרץ חיפה מגדלים נוספים. 

קצה קו צינור הנפט כירכוכ-חיפה בחוף חיפה, 1938 (ויקיפדיה)

אבי נבון שלח את הצילום זה, כנראה משנות הארבעים, ובו רואים את נוף הצ'ק פוסט וה'לבניה', ומגדלי מיסוך עשן ברקע, שנועדו להגן על מפרץ חיפה.

ד. מה בין כֹּהֵן לבין קוֹץ? 

דרשה שדרש יהודה זיו לכבוד חתונת עילי קוֹץ ובר כהן: 

היש קשר בין 'כהן' לבין 'קוץ'? תתפלאו, יש ויש.  

בעבודת בית המקדש בירושלים נחלקו הכוהנים לעשרים וארבעה 'משמרות', ועל כל אחד מהם הוטלה למשך שבועיים בשנה מלאכת הטקסים והקורבנות במקדש. על כינויו של אחד מאותם משמרות, שנקרא תחילה משמר הַקּוֹץ, נתווסף לימים גם שם מקום בלב הגליל, שאליו כנראה גלו בניה של משפחה זו לאחר חורבן הבית. זהו הכפר עַיְילַבּוּ, שיושביו הערבים הוגים היום את שמו עַיְילַבּוּן.  

שחזור של רשימת משמרות הכהונה על גבי אבן שנמצאה בקיסריה. 'הקוץ' הם המשמרת השביעית
(יוסף נוה, על פסיפס ואבן, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה וכרטא, 1978, עמ' 88) 

לפיכך, ביום 12 במארס 1981, בבואה לתת שם לשמורת הטבע שבהר המתנשא ממזרח לכפר עיילבון, קבעה לו ועדת השמות הממשלתית – שאני חבר בה כבר מחצית חיי (מאז 1971) – את השם 'הר קוץ'. מִטֶּבַע הטבע אני מציע לכם, צמד ה'קוצים' הטרי, טיול 'ירח הדבש' בהר זה. אך תנו נא דעתכם על כך, שבמפות ישנות של הגליל התחתון נפלה תחילה טעות דפוס, וכך נשאה בהן שמורה זו את השם השגוי 'הר הַקּוֹף'... 

ואל תתפלאו גם על שם היישוב הקהילתי מַסָּד, היושב מאז 1983 בראש הר קוץ: לא לחינם נאמר 'טעות – לעולם חוזר' (טל"ח), כשהמדובר לא במפותיה של מחלקת המדידות שלנו בלבד, אלא אף בוועדת השמות הממשלתית. וכך סיפור המעשה: בשנת 1980 הוקם בראש גבעת טְפָחוֹת (גַ'בַּל תֻּפָאח, שפירושו בערבית: הר תפוח), הסמוכה, מושב של תנועת 'הפועל המזרחי', שנושא את השם טפחות. והנה, משבאו חברי ועדת השמות לתת שם ליישוב העומד לקום בראש הר קוץ, נתפסו לשגרת הלשון של הפסוק 'וּמִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת' (מלכים א, ז 9), כלומר, מלמטה למעלה או מן היסוד ועד הגג, אך לא נתנו דעתם על כך, שהדברים אמורים בסדר הפוך. וכך אירע, שדווקא 'מסד' הוא הגבוה מבין השניים (304 מטר), בעוד 'טפחות' הוא הנמוך שבהם (100 מטר בלבד). 

מן המסד (בדרום) ועד הטפחות (בצפון) (מפות גוגל)