אַלטע זאַכן (ב): ויהי אור

חברות קיבוץ עין השופט תופרות לאור מנורת נפט, 1937 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

פותחים את דלת הבית בשעת לילה, היד מושטת למתג החשמל המוכר שעל הקיר, לוחצים ונדלק אור. דבר יום ביומו למיליארדי אנשים בכדור הארץ שאינם מודעים למשמעות העצומה של אפשרות פשוטה זאת. פעם, לפני מאתיים או אלפיים שנה, כששקעה השמש ירד החושך על העולם. מי שלא הסתפק באור הכוכבים והלבנה ורצה אור גדול יותר, היה עליו להדליק מדורה או לכל הפחות נר שמן שמצדו נתן אור דל ועלוב. 

הנר של העניים דלק בתוך מתקן חרס שלא השתנה בצורתו במשך מאות שנים. העניים הדליקו את הפתילה בשמן זית וקיבלו בתמורה מעט אור והרבה פיח. אבל בעת העתיקה את השמן העדיפו לאכול ולא לבזבז על תאורה, וממילא לא היו להם עיתונים או ספרים לקרוא לפני השינה. על כן – כמו שאמי המנוחה נהגה לומר – 'הלכו לישון עם התרנגולות וקמו עם התרנגולות'. 

נר החרס היה בשימוש רוב האוכלוסייה, כלומר העניים

לעשירים – ומאז ומעולם היו רק מעטים כאלה – היה מתקן תאורה עשוי מתכת. הם גם הדליקו את פתילת הנר בשמן משובח יותר שהאיר יותר וזיהם פחות. במזרח התיכון היה זה שמן שומשום, שבערבית נקרא סִירְג', וכך גם נקראה מנורת השמן. באירופה השתמשו לתאורה בעיקר בשומן לוויתנים. נרות עשו מדונג דבורים שהיה יקר ושימש בעיקר לצורכי פולחן.

נר שמן לעשירים בלבד

במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקנה בירושלים ועל פיה כל ההולך בסמטאות האפלות בלילה חייב לשאת עמו פנס דולק. זאת לא כדי לראות, אלא כדי להיראות, שאם לא כן ייחשב לגנב ויילך לקלבוש. לשם כך הותקנו עששיות מפח מצויידות בחלונות זכוכית. הנר דלק בפנים ושומרי החוק יצאו לדרכם בבטחה.  

עששית עם חלון זכוכית

בסוף המאה ה-19 התחוללה מהפכה – הנפט הגיע לארץ ישראל.

הנפט הגיע דרך הים, מבאקו בירת אזרבייג'ן ועד לנמל יפו. הנוזל השקוף, שרק נראה כמו מים עכורים אבל נדלק בקלות, הפחיד את הרשויות, ובצדק. אסור היה להחזיקו בנמל שמא יגרום לשריפה. ישר מהאונייה הובלו פחי הנפט לאחסון ב'גז חָאנֵה' (בית הנפט), מבנה מבוצר שעומד עד היום בפתח נמל יפו. היה גם חוק שאסר להחזיק בחנות מכולת יותר משני פחי נפט.

גז חָאנֵה, מבנה עות'מני מבוצר לאחסון נפט בפתח נמל יפו

הנפט הגיע בפחים, שניים שניים בארגז עץ, וגם לארגזים היה תפקיד היסטורי. מי שקורא את זיכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית תוהה מן הסתם על טיבם של ארגזי הנפט ששימשו ריהוט באוהלי החלוצים. כמה ארגזים שהונחו על צידם זה על זה וחתיכת בד שנקבעה בשני מסמרים על העליון שבהם – והנה ארון עם וילון. ארגז הפוך זה שולחן או כסא, וכך הלאה. בארץ הדלה, חסרת חומרי הגלם, היה לכל דבר שימוש. גם מהפחים עשו דברים רבים: מנורות, מיכלי אגירה ואחסון, תנורים, מה לא? מהפחים המשוטחים עשו צריפי פח וגגות פח. 

מנורת נפט פשוטה שנעשתה מפח נפט

כשהייתי סטודנט צעיר (וזה היה מזמן), מורי המנוח פרופסור שמואל אביצוּר (1999-1908), ממנו למדתי את כל מה שאני יודע על חיי יום-יום, הכין תערוכה שהוצגה בבית ברנר ובה ליקט מוצרים רבים שנעשו מאותם פחי הנפט.

הנפט עצמו הניע מנועים, ואלה החליפו את האנטיליות ששאבו את המים להשקיה. כך אפשר היה להגדיל את שטח הפרדסים, דבר שהביא ליצוא נרחב יותר של תפוזים, שהיו אז המנוע שקידם את הכלכלה. בשנות החמישים היו התפוזים מוצר היצוא מספר אחד בישראל הצעירה וכל זה הודות לנפט.

כרזה של זאב רבן, בערך 1920

גם במטבח חל שינוי עצום. במקום תנור עצים או פחמי עץ, שהסריח את סביבתו והעלה עשן, עתה מילאו בנפט את הפתילייה או את הפרימוס הרועש. זה היה השלב שבו היה כבר ברור שהסתיים תפקידו של התנור הציבורי.

פתילייה (מימין) ופרימוס

הנפט בא לגרש את החושך בעזרת אור בהיר וזול. בתחילה היו יוצקים אותו – במקום השמן – לנרות החרס והמתכת, אחר כך המציאו את מנורות הנפט בעלות הפתילה המתרוממת. היו מנורות זעירות, שכּוּנוּ 'מנורות לילה', והיו ז'נדליירים גדולים שהאירו אולמות ציבוריים.

מנורת נפט עם פתילייה מתרוממת

בסוף המציאו את פנסי ה'לוּקְס', עם קטליזטור שהפיק מאדי הנפט אור נגוהות. אלו שימשו, בין השאר, לתאורת הרחובות. מי שיירד מרחוב הנביאים בירושלים לרחוב הרב קוק מוזמן להתבונן על הקיר שמימין לכניסה הראשונה ימינה, זו שמובילה אל בית טיכו. על הקיר תקוע המִתְקָן המוזר שמופיע בצילום למטה. לא תנחשו למה הוא שימש... 

מה זה? מִתְקָן מוזר ברחוב הרב קוק בירושלים

בזכות הסופר חיים באר, שלמד זאת מאמו הירושלמית, גם אני יודע. ליד הקיר היה עמוד תאורה ופנס לוקס בראשו. מדליק הפנסים היה מעלה ומוריד אותו בעזרת גלגלת וחבל, ומתקן זה שימש לליפוף החבל. מדליק הפנסים היה מדליק את תאורת הרחוב ובני האדם יכלו לבלות את הערב בבתי הקפה או בתיאטרון או לקרוא ספר בבית. כך הביא איתו הנפט גם מהפכת תרבות.

נחום גוטמן תיאר יפה את פנס הרחוב הראשון של תל אביב (מצוטט מתוך פרויקט בן-יהודה ובאדיבות מוזיאון נחום גוטמן):

כשהגלגל הקטן התחיל להשתחק בחוט הברזל – נשמע קולו מסוף רחוב הרצל ועד סופו. קול זה היה כאות, והאנשים ברחוב הפסיקו שיחתם והתקרבו אל עמוד הפנס אשר הוקם ימים ספורים לפני כן בפינת רחוב הרצל ושדרות רוטשילד.

יחיה, מכונן משאבת המים, עמד ליד העמוד וטיפל בהורדת הפנס. נתן לחוט הברזל שיתארך והפנס ירד. פנס 'לוכס' בעל רשת קטנה בטבורו. בתחילה מילא יחיה את כלי הקיבול נפט שהביא עמו בפח. אחר כך לקח את המחט והשתדל להכניסה לתוך הנקב שמתוכו יוצא הנפט. זו הייתה מלאכה עדינה ולא קלה. הוא הרכין את גופו והשתדל 'להפוך' את ראשו כדי שיוכל לכוון את המחט.

[...]  יחיה החזיר את המחט למקומה, בכיס חזייתו. יצק ממשפך, בעל צוואר ארוך, קצת ספירט לתוך קערית הפנס והדליקו. לשונות אש כחולה לחכו ושבו ולחכו את מקום הנקב. בינתיים כבר האפילו השמים והאש היה לה ברק.

יחיה הצמיד וחיבר את משאבת האויר אל פי הפנס והכניס בו אויר, עד שסירבה המשאבה. לשון אש אחרונה של הספירט עלתה לגובה וכבתה פתאום, רק אדים כחלחלים התפתלו. אז פתח יחיה בימינו את בורג הנפט ושמאלו מחזיקה בגפרור דולק. אור ירוק נכנס והתפשט על־פני הרשת הקטנה שבפנס, עד שכבש את כולה, וגביע של אור ירקרק הבהיק אל מול פני הסובבים שמצמצו בעפעפיהם, כאילו הופתעו למראה מתנת יום הולדת. אור משיב נפש ומשמח עין.

[...]  יחיה מושך את חוט הברזל. משיכות-משיכות מטפס ועולה הפנס לראש העמוד. דרגות-דרגות גדל שטח האור הנופל מן הפנס, ומטרים על מטרים מתקצרים והולכים צללי המסתכלים. הפנס הגיע לראש העמוד, ולשכונה הצעירה יש מעתה מרכז. פנס הרחוב הראשון בתל אביב.

 

באירופה התחילו להאיר את הרחובות בגז במאה ה-17, אבל בירושלים הופיעו פנסי גז רק בשלהי המאה ה-19. אני מכיר שני שרידים שלהם בעיר העתיקה: כשנכנסים לעיר דרך שער יפו תמצאו ממש משמאל כניסה למלון ניו-אימפריאל ('גרנד ניו הוטל' בגלגול אחר). בסוף שדרת החנויות יש כיכר קטנה שבה בית קפה ארמני ובמרכזה עמוד שיש עם כתובת לטינית. זו הייתה מצבה לקצין רומאי בלגיון העשירי שהתגלתה בעת חפירת היסודות למלון ושימשה לימים בסיס למנורת גז. הבעלים של בית הקפה התקין על העמוד מנורה מודרנית בסגנון ישן; עמוד שלם יותר, עם חלק מגוף המתכת של הפנס, נמצא במוריסטן (שוק אבטימוס), בסמוך לשירותים הציבוריים של הנשים.

מצבה רומית ששימשה בסיס למנורת גז, מלון ניו אימפריאל (צילום: ישראל זלר; פיקיוויקי)

לבסוף הגיע החשמל. צריך רק ללחוץ על כפתור, ויהי אור.

כרזה של חברת החשמל משנות השישים (ויקיפדיה)

בעלי התוספות

על פי הצעתו של מגיב אנונימי הנה תמונה באמת מקסימה של מוכר נפט בתל אביב בראשית שנות השלושים:

צילום זאב אלכסנדרוביץ, ויקימדיה

אבישי ליוביץ' שלח לנו את התמונה של אביו אנשל ליד ה'לוקס' הראשון של כרכור (סוף שנות העשרים / תחילת שנות השלושים).

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

מן הגורן ומן היקב: שלאַף שטונדה ברחוב אחד העם

אחד העם (גלויה של 'האחים אליהו', כנראה 1923)

מאת הָדִי אוֹר ודוד אסף

א. מעשה בשרשרת

הסופר והפילוסוף אשר צבי גינצבֶּרג (1927-1856), ראש וראשון למבשרי הציונות התרבותית, המוכר בפי כל בשם העט שלו אַחַד העם (ולא אֶחַד העם, כמו שאתם רגילים להגיד!), עלה לארץ בשנת 1922. תחילה גר בירושלים, אך לאחר זמן קצר, ביוני 1922, קבע את ביתו בתל אביב. העירייה, שחפצה ביקרו, רכשה באותה שנה את ביתו של בן-ציון מוסינזון, מנהל הגימנסיה 'הרצליה', שיפצה אותו ולאחר מכן השכירה אותו לאיש הדגול והנערץ. ביתו של מוסינזון, ברחוב אחד העם 1, היה צמוד לגימנסיה (מפגש הרחובות אחד העם והשחר), כפי שניתן לראות במפה להלן. 

מתוך 'תל-אביב בראשיתה, 1934-1909', עידן, 3 (1986), יד יצחק בן צבי

קוראים חדי עין שמו לב בוודאי לעובדה התמוהה, שאחד העם גר ברחוב אחד העם. אכן, שם הרחוב נקבע כשמו של הדייר המפורסם בעודו בחיים (כך היה גם ברחוב ביאליק וברחוב בלפור שנקראו כך בעוד שני האישים הללו היו בחיים). עד אז נקרא הרחוב בשם רחוב הגימנסיה. 

השם רחוב אחד העם נקבע כנראה כבר בשנת 1913 ואזכור ראשון שלו מצאנו בינואר 1914:

החרות, 23 בינואר 1914

הגלויה הנראית כאן, מספר 263 (המספר מודפס מאחור) בסדרת הגלויות של 'האחים אליהו', מראה את רחוב אחד העם ממערב למזרח. הבניין החד-קומתי בצד שמאל הוא בית אחד העם. מעליו ניתן לראות את קצהו העליון של עמוד השער של הגימנסיה. אבל האלמנט המעניין ביותר בתמונה הוא השרשרת הנמתחת לרוחב הכביש. 

השרשרת הותקנה על ידי עובדי העירייה ונמתחה בכל יום בשעות אחר הצהרים על מנת למנוע מעבר ישיר של אוטומובילים או עגלות, בדרכם מתל אביב לשכונת נווה שלום. הרעש והאבק עשויים להפריע לשנ"ץ של אזרח הכבוד של תל אביב. 

אנחנו יכולים רק לנחש מה היה קורה בימינו, אם איש רוח היה זוכה לפריבילגיה כזו מטעם 'השלטונות'... 

סיפור השרשרת ברחוב אחד העם העסיק אותי (ד"א) לפני יותר מעשור, כאשר סיפרתי על מחסום דומה שהציבה עיריית ירושלים ברחוב שבו גר הסופר ש"י עגנון בשכונת תלפיות.

שלא כמו במקרה של אחד העם, שם הרחוב נחסם בין שתיים לארבע אחר הצהריים, ברחובו של עגנון המחסום הוצב מעשר בערב ועד שבע בבוקר ונועד לאפשר לסופר מנוחה בלילותיו ('אסור להפריע לסופר בעבודתו', או למה סגרו פעם רחובות בישראל?, בלוג עונג שבת, 20 ביולי 2011).

מעריב, 14 בספטמבר 1959

נחזור לאחד העם. ידידי (המנוח) יהושע מונדשיין, יליד תל אביב (1947), כתב לי אז כך:

מעיד אני עלי שמים וארץ, שבקרן הרחוב (הבלוק) שבו היה ביתו של אחד העם, היו שני עמודים בשתי המדרכות, ושרשרת מחברת ביניהם. התגוררתי לא רחוק משם (בשדרות רוטשילד) ובטיולי הילדות הייתה אמי ע"ה מספרת לי שבשעות המנוחה היו מותחים את השרשרת וחוסמים את הרחוב, כדי לא להפריע לסופר במנוחתו. ודוק: מנוחתו ולא כתיבתו. מסופקני אם בשנות חייו האחרונות בת"א היה עדיין סופר פורה. מיקומו של הבית היה באיזור 'מת' והפסקת ה'תנועה' לא היתה מורגשת ולא הפריעה לאף אחד.  

ולראיה הנה מה שכתב י"ד אייזנשטיין בספרו אוצר זיכרונותי (תר"ץ):

ברור שבשנות ילדותו של מונדשיין בתל אביב, ראשית שנות החמישים, השרשרת כבר לא פעלה, אך כנראה שהעמודים עדיין נשארו במקומם והיו מזכרת דוממת לשרשרת שפעם נמתחה שם לכבודו של אחד העם. 

בהמשך העביר לי מונדשיין אסמכתה נוספת שמאשרת את סיפור סגירת רחוב אחד העם, והיא לקוחה מתוך זיכרונותיה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ. וכך כתבה ימימה בספרה: באמת? או כשהיינו מעטים, ספרית פועלים, תשל"ח, עמ' 31-30:

 

אהבנו במיוחד את השורה התמימה הזו: 'בימים ההם כיבדו מאוד את הסופרים ואנשי הרוח'. ואידך זיל גמור...

ב. האחים אליהו

בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היו 'האחים אליהו' יצרני הגלויות החשובים והפורים ביותר בארץ ישראל. ד"ר דליה לוי-אליהו, בת המשפחה שחקרה את פועלם ופרסמה את מחקריה בספר (הוצאה פרטית, 2014), העריכה ש'האחים' הנפיקו קרוב לאלף גלויות שונות, שמתעדות את נופיה של ארץ ישראל באותם ימים מכל זווית. 

פרט מעניין המסתתר בגלויה מרחוב אחד העם קשור בדמות לא מוכרת: דָוִד אליהו, צעיר הבנים במשפחת אליהו, שאחד מתפקידיו בשותפות המסחרית היה ללוות את צלמי הגלויות בעת עבודתם. כמו במאי הסרטים הנודע אלפרד היצ'קוק, שנהג להופיע למשך מספר שניות ברבים מסרטיו, כך גם דוד אליהו ידע לנצל את ההזדמנות. הוא נכנס ל'פריים' והנציח את עצמו בהיסטוריה. ואכן, גם לתמונה זו נכנס דוד (בצד שמאל למטה), והוא האיש הגבוה מימין, לבוש חליפה וחבוש (כמו כולם) במגבעת. 

'האחים אליהו' הוציאו בהמשך עוד שלוש גלויות המבוססות על אותו צילום. שתיים מהן דומות מאוד לגלויה שראינו ולכן לא נדון בהן. הגלויה השלישית קיבלה את המספר 320, כלומר היא מאוחרת יותר ממספר 263 (המספר הסידורי נדפס בצד שמאל למטה). קל לראות שמדובר באותו צילום אלא שיש הבדל בולט: בחזית הגלויה החדשה נראות שתי ילדות החוצות את רחוב אחד העם מדרום לצפון. 

תל.אביב.פדיה

ברור שרק אחת משתי הגלויות נאמנה לצילום המקורי, ואילו בשנייה נערכו שינויים. אפשרות אחת היא, שהתמונה המקורית כללה את שתי הילדות בחזית ובשלב מסוים הוחלט לרטש את דמויותיהן, אולי כדי להבליט את השרשרת החוצה את הרחוב. אפשרות שנייה היא, שדווקא גלויה 263 היא המקורית ובעת הכנת הגלויה החדשה החליט מי שהחליט להוסיף את שתי הילדות לתמונה, אולי כדי ליצור מימד של תנועה אופקית. 

אפשר להוכיח כי האפשרות השנייה היא הנכונה, והגלויה עם הילדוֹת (320) היא 'שיפוץ' או השבחה של המקור. כדי לעשות זאת נאתר בסבלנות הבדלים נוספים. יש ארבעה כאלה והם סומנו על הצילום הבא של הגלויה. 

ההבדל הראשון סומן בעיגול ירוק: הסולם המונח על גדר הבית מצד ימין חד הרבה יותר בגלויה המאוחרת (320). נראה כי בעבודות השיפוץ החליטו אנשי 'האחים אליהו' גם לחדד את הסולם, שהיה מטושטש משהו בצילום המקורי. 

הבדל שני סומן בעיגול צהוב: בגלויה 263 נראה בצד ימין, מאחורי השרשרת, איש הניצב ופניו למצלמה. בגירסה החדשה צצו לפתע שני ילדים לצידו.

הבדל שלישי סומן בעיגול סגול: בקצה הרחוק של רחוב אחד העם, בצידו השמאלי של הרחוב, נראה בגלויה 263 צריח מטושטש משהו. כנראה שזהו מגדל המים השני של תל אביב, שנבנה בנקודה הגבוהה ביותר באותם ימים. מגדל זה, אשר שוחזר בשנים האחרונות, נמצא היום ברחוב מזא"ה 36 בתל אביב. בגלויה 320 מגדל המים רוטש ואיננו. 

מגדל המים ברחוב מזא"ה (צילום: דוד אסף)

הבדל רביעי, שהוא אולי החשוב ביותר, סומן בעיגול כחול: עמוד השער של הגימנסיה, שנראה בגלויה 263 מעל ביתו של אחד העם, נעלם לחלוטין. 

המסקנה פשוטה: 'האחים אליהו' לקחו את התמונה המקורית (263) וערכו בה מספר שינויים. אלמנטים מסוימים רוטשו החוצה, אחרים חודדו או נוספו, ובהן שתי הילדות. המהלך הוא הגיוני, אתה לא לוקח משהו חד ומטשטש אותו, אלא ההפך. 

כמובן שאפשר לטעון כי הצילום המקורי היה דווקא מס' 320, ושער הגימנסיה נוסף למס' 263 באמצעות ציור. טענה כזו אינה סבירה מלכתחילה, אך קל להפריכה באמצעות גלויה אחרת של רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן מאותה נקודה בערך. בגלויה זו רואים בבירור את שער הגימנסיה מעל בית אחד העם. הגלויה של אורדמן מוקדמת יותר. היא צולמה בשנות העשרים המוקדמות ורואים כי הצמחיה נמוכה יותר ועמודי השרשרת עדיין אינם קיימים. 

גלויה רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן

נחזור לצילום מספר 263 וננסה לתארך אותו בדייקנות.  

כאמור, אחד העם עבר לגור בבית מוסינזון ב-1922, אך מתי נקבעה השרשרת? ההיסטוריון פרופ' יוסף גולדשטיין, שחיבר ביוגרפיה על אחד העם (אחד-העם: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 403), גרס כי החלטתה של מועצת העיר להפנות לרחובות סמוכים את תנועת האוטומובילים החוצים את רחוב אחד העם, התקבלה רק בקיץ 1926. אם גולדשטיין צודק הרי שהמחסום לא פעל זמן רב, לכל היותר חצי שנה עד מותו של אחד העם ב-2 בינואר 1927. פניתי (ד"א) לגולדשטיין ושאלתי אותו על מה הסתמך, והוא ענה לי כי נשען על ריאיון שקיים בשעתו עם הסופר בנימין תמוז. תמוז, שהיה אז כבר חולה ועל ערש דוי (נפטר ב-1989), לא היה בטוח בכך, אך גולדשטיין קיבל את דבריו ולא בדק אותם לעומק.

אפשר לקבוע כי אכן התאריך שגוי, והשרשרת פעלה כנראה כבר מסוף שנת 1922. אחד העם היה אז מר נפש, עצבני ומדוכא, חש את סוף ימיו ולא פסק להתלונן על הרעש סביב ביתו. במכתב ששלח לבנו ב-12 ביוני 1922 התלונן על גורלו וחש כי טעה  כאשר הסכים לגור בדירה שהושכרה לו. אגב כך אנו למדים על הווי הנעורים התוסס שאפיין את לילות תל אביב:

נפלתי בפח, יקירי. השאון בלילה גדול. עד חצי הלילה הומים ורועשים בני הנעורים ברחוב שלפני חלון חדר משכבי, ומן חמש בבוקר מתחילים הערבים לצעוק בשוק על מכירת ירקותיהם, והתוצאה מזה שכמעט חדלתי לישון. ואם לוקח אני סממנים [כדורי שינה], אין זה מועיל, כי תיכף כשאתחיל לישון מעוררני השאון. אינני מסופק [אין לי ספק] שה יקרב קצי ובמהרה בקרוב יוציאוני מן הבית הזה למקום מנוחה אחר (שולמית לסקוב,  חיי אחד העם, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשס"ז, עמ' 529).

והנה, ניתן לתארך את השרשרת גם על פי הגלויה של 'האחים אליהו', אף על פי שאין עליה תאריך. הגלויות שהדפיסו 'האחים אליהו' קיבלו מספר שוטף שמשקף סדר כרונולוגי. אפשר להוכיח בקלות כי גלויה מספר 358 – כמעט מאה גלויות לאחר גלויה מספר 263 שבה צולם רחוב אחד העם – נדפסה בשנת 1924 או בראשית 1925, שכן הכיתוב הוא 'רחוב אוסישקין בתל נורדוי', ואילו ב-1925 שונה שמו של רחוב זה לרחוב הירקון.

זאת ועוד, באחד העותקים שהשתמרו מגלוית רחוב אחד העם עם המחסום (מספר 320) נעשה שימוש בפועל. מישהו בשם ראובן שלח אותו בדואר לקרובת משפחתו לאה, וציין תאריך: 18 באפריל 1925. 

גם אם ראובן האלמוני קנה את הגלויה ביום הראשון למכירתה, ברור שלקחו כמה חודשים מאז צולמה הגלויה ועד שעברה עיבוד גרפי, נדפסה (בדרך כלל בגרמניה), נשלחה שוב לארץ ושווקה בחנויות. 

אפשר אפוא לקבוע שהחלטת העירייה לסגור את הרחוב הייתה זמן לא רב לאחר כניסתו של אחד העם לביתו בקיץ 1922, וגלויות 263, 320 של 'האחים אליהו' צולמו במהלך שנת 1924 ולכל המאוחר בראשית 1925.

לקריאה נוספת

עידו ששון, 'בית מוסינזון (בית אחד העם)', תל.אביב.פדיה 

חן מלול, 'כשאחד העם עבר לגור ברחוב אחד העם', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 2 בינואר 2018

חידון עונ"ש למביני עניין: זהו את האתרים

מזמן לא חדתי חידות לקוראי הבלוג.

אז הנה לפניכם ארבע חידות זיהוי של אתרים ובניינים בארץ, מן הקל אל הקשה.

ועכשיו נראה אתכם.

התשובות המלאות תובאנה כאן בהדרגה לאחר שהשאלות תיענינה (או שלא) על הצד היותר טוב.

א. היכן נמצא פסל זה ואיזה אירוע הוא מנציח?

צילום: איתמר לויתן

ב. היכן נמצאת 'סוכת הרב'?

ומיהו הרב ומה הקשר שלו לתמונה הקודמת?

צילום: דוד אסף

ג. היכן נמצא מבנה זה ומהי חשיבותו ההיסטורית?

צילום: איתמר לויתן

ד. והיכן נמצא 'בית הלב הטהור'?

על חזית הבית נקבע הפסוק 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהלים, נא 12). 

צילום: דוד אסף

בהצלחה!


הפתרונות

ובכן, עד שעת כתיבת הדברים, ערב כניסת שבת, זוהו בהצלחה שלושה מבנים.

כפי שכתב ישראל ברדה, התמונה הראשונה היא אכן של פסל על שפת ימה של תל אביב שמנציח את רצח חיים ארלוזורוב. הרצח התרחש במקום זה  ב-16 ביוני 1933 וזהות מבצעיו לא התבררה עד היום.

צילומים: איתמר לויתן

התמונה השנייה, כפי שזיהה יהושע לביא, היא של הסוכה בבית הרב קוק בירושלים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק האמין בחפותם של אבא אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, ולא העלה על דעתו שיהודים יכולים להיות מעורבים ברצח מזעזע כזה. הסוכה נמצאת בגב בית הרב קוק, ברחוב הרב קוק בירושלים ובסמוך לבית אנה טיכו.

צילום: דוד אסף

התמונה האחרונה, שחשבתי שזיהויה יהיה הקשה ביותר, נפתרה בקלילות על ידי תמר, שאף הוסיפה פרטים על זהות האמנית שיצרה את הכתובת ואני כלל לא ידעתי. הבית נמצא בקרן הרחובות הילסדהיימר והמגיד בירושלים.

צילום: דוד אסף

נותרה התמונה השלישית.

הנה רמז: הבניין נמצא בתל אביב ועל דרך המדרש אפשר לקרוא לו 'הבית הלבן'.

*

רון חרמוני-להט לקח את הקופה כשזיהה את ביתו של עקיבא אריה וייס, ממייסדי אחוזת בית, שנבנה בשנת 1909.

ולמה הבית הלבן? כי 'וייס' ביידיש הוא לבן...

בית וייס (ויקיפדיה)

צילומים: איתמר לויתן

מסע מן הכורסא אל תל אביב הקטנה: 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'

איור: אריה נבון (חיים חפר, מלים לַמנגינות, הוצאת עמיקם, 1961, עמ' 59)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק האחד עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

מוקדש בחיבה לבני ובנות כיתתי
בבית הספר המשותף בקבוצת יבנה (מחזור 1973)

לקראת פגישת בני השישים
בשבת הבאה, בקיבוץ עין צורים

א. 'תל אביב הקטנה': הנוסטלגיה, המופע והשיר

'גם הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם', אמר מי שאמר, ומטבע לשון זו הפכה בעצמה לקלישאה נוסטלגית. המופע 'תל אביב הקטנה', שאותו חיברו חיים חפר ודן בן-אמוץ בשנת 1959, בישר את ראשית עידן הנוסטלגיה במדינת ישראל הצעירה לימי התום של 'החלוצים' ושל 'הראשונים'.

ובתוך המופע הנוסטלגי הזה, שיר אחד היה הנוסטלגי מכולם, והוא גם נתן למופע את שמו: 'תל אביב הקטנה'. זה השיר שמוכר במילות הפתיחה 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו', והוא מתאר מין תל אביב, שהיא חצי אמיתית וחצי מדומינת. שיר זה פתח את התכנית וגם סיים אותה.

אגב, אותו חיים חפר, שקבע בנחרצות כי 'זה לא יחזור', כתב עשר שנים קודם לכן, בפזמון אחר פרי עטו: 'רבותי, ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא אבד לא נשכח'. אז חוזרת או לא חוזרת? נכון שמשורר הוא לא היסטוריון, אבל מה עם קצת עקביות?

בין כך ובין כך, שירי המופע ומערכוניו עסקו בתקופה ארוכה יחסית – מימי ייסוד שכונת 'אחוזת בית' (1909) ועד הכרזתה הרשמית של תל אביב לעיר בשנת 1934. כפי שנראה בהמשך, ההווי שמתואר בשיר 'תל אביב הקטנה' אכן 'מערבל זיכרונות', וכמה מושגים שנזכרים בו לא יכלו להתרחש לפני 1935. באותה שנה היו בתל אביב כ-120,000 איש – לא בדיוק עיר קטנה ואינטימית.

המופע 'תל אביב הקטנה' נולד על רקע 'תערוכת היובל', שיזמו פרנסי עיריית תל אביב במלאת חמישים שנה לייסודה של העיר. התערוכה פתחה למעשה את המתחם החדש בצפון העיר, שנקרא מאז ועד היום בשם 'גני התערוכה'. התערוכה, שכללה ביתנים רבים, זכתה להצלחה אדירה. היא נפתחה ביום רביעי, 19 באוגוסט 1959, וכבר בערב הפתיחה נהרו אליה כ-15,000 איש. התערוכה ננעלה לאחר כחודשיים וחצי, בסוף אוקטובר, וביקרו בה למעלה מחצי מיליון אנשים.

בן-אמוץ וחפר החליטו להקים מועדון לילה במתחם התערוכה וכינו אותו 'תל אביב הקטנה'. חפר המנוסה כתב כמה שירים על תל אביב, בן-אמוץ חיבר מערכונים וקטעי קישור, והבמאי שמואל בונים, שביים את כל תכניות הצ'יזבטרון, הכין את צוות השחקנים הצעיר: יונה עטרי (אז בת 26), יוסי בנאי (אז בן 27), ואבנר חזקיהו (אז בן 33). העיבודים המוסיקליים היו של אריה לבנון.

(חיים חפר מספר ומזמר, זמורה-ביתן, 2004, עמ' 233)

מעריב, 21 באוגוסט 1959

המועדון נפתח במוצאי שבת, 22 באוגוסט, בשעה עשר בערב, וההצלחה הייתה אדירה. מכאן ואילך, ערב ערב באותה שעה, ובמשך כחודשיים (עד 24 באוקטובר 1959), עלו יוסי, חזקי ויונה על הבמה המאולתרת, שמעליה נמתחה יריעת ברזנט (הקהל ישב תחת כיפת השמיים), ועל רקע תמונות מוגדלות שצילם אברהם סוסקין – שהנציח את הגרלת המגרשים של 'אחוזת בית' ותמונות תל-אביביות איקוניות רבות אחרות – שרו וסיפרו על תל אביב שכביכול הייתה. ב-1959 עדיין חיו בתל אביב 'ותיקים' רבים, שהשתתפו בעצמם בייסודה של תל אביב ובבנייתה. נעים היה להם, ונעים היה לילדיהם שכבר נולדו בתל אביב, להתגעגע אל 'הימים ההם', שלמען האמת לא היו רחוקים כלל וכלל.

בשל לחץ הזמן לא יכלו חפר ובן-אמוץ לפנות למלחינים ישראליים ולהזמין מהם לחנים מקוריים. בלית בררה נפנה חפר למלאכה שהכיר היטב עוד מימי הצ'יזבטרון – להתאים מילים למנגינות מוכרות מכל רחבי העולם.

את 'טיטינה ואפרים' הוא התאים למנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ'ארלי צ'פלין בסרט 'זמנים מודרניים' וכבר מוחזרה בגרסה עברית קודמת על ידי נתן אלתרמן באחת מתכניות 'המטאטא' (על שיר זה כתבתי בהרחבה כאן); את 'בחולות' התאים ללחן צרפתי של שיר גס במיוחד ('הינקי-דינקי פַּרְלֶה ווּ'); את 'שני בנאים פה אנו' לשנסון צרפתי (המלחין, שזוהה בשמות שונים ומשונים הוא, כפי שלמדתי מגרימי גלעד, אלדו די לזארו והשיר הוא פיצ'ינינה). את 'המחתרת הטורקית' כתב חפר על פי לחן טורקי.

את השיר 'זה לא יחזור' התאים חפר למנגינה צרפתית, ואת הסיפור הבלשי של גילוי השיר הצרפתי המקורי אספר בהמשך.

כרוז ההזמנה שעיצבו דן בן אמוץ וחיים חפר לפתיחת מועדון 'תל אביב הקטנה', 1959

מעריב, 2 בדצמבר 1960

גם לאחר סגירת התערוכה המשיכו יוסי, חזקי ויונה להופיע עם 'תל אביב הקטנה' בכל רחבי הארץ, אך בדצמבר 1960 התפרקה החבילה בקולות צורמים. השחקנים הסתכסכו עם חפר ובן-אמוץ על רקע כספי והחליטו להפסיק להופיע.

למרות הסכסוך, חפר ובן-אמוץ לא העלו על דעתם לוותר על התרנגולת שהטילה להם ביצי זהב. הם שכרו את בית המרחץ הטורקי הישן ביפו, ניקוהו ושיפצוהו ופתחו בו את תיאטרון 'החמאם'.

תוך זמן קצר התגבש צוות חדש שהעלה את המופע בגרסה משופרת. כוכבי ההפקה השנייה, שעלתה ב-1961 ונמשכה עד אוגוסט 1962, היו אורי זוהר אריק איינשטיין, רחל אטאס ועליזה רוזן. גם את המופע הזה ביים שמואל בונים.

באחד הערבים הגיע ל'חמאם' גם הצלם האגדי אברהם סוסקין, והוא התקבל במחיאות כפיים סוערות על ידי כל הנוכחים.

ההפקה השנייה של המופע (1961). מימין לשמאל: רחל אטאס, אריק איינשטיין ואורי זוהר

הנה השיר בביצוע המקורי של חברי הצוות הראשון – יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי (1959):



וכאן חברי הצוות השני – רחל אטאס, אריק איינשטיין, אורי זוהר ועליזה רוזן (1961). לטעמי, זה הביצוע המוצלח ביותר:



בשנת 1970 חודש המופע שוב במסגרת 'תיאטרון בימות' בבימויו של יוסי בנאי ובעיבודו המוסיקלי של בני נגרי. המופע נקטל על ידי מבקרים שונים (יורם קניוק כתב בעיתון דבר, 9 בספטמבר 1970: 'חאלטורה ממין ירוד למדיי') ולא האריך ימים.

כאן חברי הצוות השלישי – רחל אטאס, אביבה רון-טל, חנן גולדבלט ואושיק לוי (1970):



בשנת 1980 הוציאו בן-אמוץ וחפר את הספר האלבומי 'תל-אביב הקטנה: חזיון' (ספרי 'מציאות'). בספר הובא הנוסח המלא של המופע, כולל קטעי הקישור והמערכונים, מלווים בעשרות צילומים נוסטלגיים ומודעות מעיתונות התקופה. בעמוד השער ציינו המחברים בכנות:

כל דמיון בין דמותה של תל-אביב-הקטנה כפי שהיא משתקפת בספר זה ובין תל-אביב בימיה הראשונים הוא מקרי בהחלט ועל אחריותו של הקורא והצופה. 

אמרו, וידעו מה שאמרו.


וכך סיכם אמנון דנקנר את פרשת 'תל אביב הקטנה' (דן בן אמוץ: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 185-183):

ב. השיר ופירושיו

חיים חפר, מלים לַמנגינות, עמ' 72-71; איורים: אריה נבון

שְׂדֵרוֹת בְּלִי עֵצִים, יָרֵחַ מֵעַל 'הֶרְצֶלִיָּה'

אין הכוונה לעיר הרצליה, שהוקמה ב-1924, אלא, כמובן, לגימנסיה העברית 'הרצליה', שבה התחנכו דורות של תלמידים. הגימנסיה העברית הראשונה הוקמה בשנת 1905 ביפו, ובשנת 1909 עברה לשדרות הרצל ('שדרות בלי עצים') ונקראה על שמו של חוזה המדינה. הבניין המרשים והאהוב של הגימנסיה – שתוכנן על ידי האדריכל יוסף ברסקי והפך להיות אחד מסמליה המובהקים של 'תל אביב הקטנה' – נהרס בשנת 1959 ובמקומו נבנה ועומד עד היום 'מגדל שלום'.

'חולות נוצצים, שדרות בלי עצים' – רחוב הרצל במבט לגימנסיה, ערב מלחמת העולם הראשונה

גָּמָל וְחָלִיל, בַּארַאד בִּשְׁנֵי מִיל

האם היו גמלים בתל אביב? בוודאי שהיו! תמונות רבות מנציחות את אורחות הגמלים שירדו לכרוע על שפת הים, עמוסות חומרי בנייה, שקי זיפזיף או מלט.

אורחת גמלים ליד תחנת הכח רידינג, 1938

מהו ה'באראד'? מדובר במי קרח מרוסק וממותק, שנמכר בקיוסקים או על ידי רוכלים ערביים שהסתובבו ברחובות ועמסו מיכלי משקה על כתפיהם. לימונדה, תמרהינדי, באראד – כשצמאים שותים הכל, ובעיקר אם המשקה קר ומתוק.

ומהם 'שני מיל'?

מטבע המיל היה החלק ה-1,000 של הלירה הארץ ישראלית. הוא הוכנס לשימוש על ידי ממשלת המנדט בשנת 1927.

היה גם מטבע של 'שני מיל'.

מקור: ויקיפדיה

בַּלְקוֹן אֶל הָרְחוֹב שָׁר אֶת 'סֶרְצֶה'

'בלקון' הוא כמובן 'מרפסת' בשפות רבות. על המרפסות ('מרפסת מול מרפסת' – ע' הלל) ועל הבלקונים שרו שירי אהבה רבים בזמר העברי ('כשהוא יוצא-צא-צא אל הבלקון / כל היונים-נים-נים אליו עפות / את העציץ משקה הוא בחלון / אדון לאון לאון כל הכבוד!' – חיים חפר).

בלקונים בתל אביב (צילום: יואב צובל)

אך מהו השיר 'סֶרְצֶה'?

ובכן, מדובר בשיר אהבה רוסי ידוע מאוד, Как много девушек хороших (בנות יפות ישנן בשפע), שנכתב בשנת 1934 על ידי וסילי לבדב-קוּמאץ' והולחן על ידי איסאק דונאייבסקי לסרט הסובייטי Весёлые ребята (החבריא העליזה), שביים גרגורי אלכסנדרוב.

זו הייתה קומדיה מוסיקלית סוחפת שזכתה להצלחה בלתי רגילה בברית המועצות ונחשבת עד היום לקלאסיקה של הקולנוע הסובייטי. כוכבי הסרט היו השחקן והזמר (היהודי) לאוניד אוטיוסוב בתפקיד קוסטיה, רועה צאן בעל כשרונות מוסיקליים, שמתאהב באניוטה, עוזרת בית וזמרת חובבת (השחקנית ליובוב אורלובה, שהייתה גם בת זוגו של הבמאי אלכסנדרוב).

השם 'סרצה' (Сердце; ברוסית: לב) הוענק לשיר משום שכל שורה בפזמון החוזר מתחילה במילה זו.

הנה אוטיוסוב בקטע המקורי בסרט:

הסרט הסובייטי הגיע גם לארץ ישראל, ובשנת 1935 כתב לו נתן אלתרמן מילים חדשות לגמרי עבור התיאטרון הסאטירי 'המטאטא' (תכנית לז: 'חַגְלָיָדַע'). זהו השיר 'רומנס על הספסל', שמוכר יותר בשם 'רינה' ובשורת הפתיחה של הפזמון: 'רינה, אני אוהב את השמים'.

ב'המטאטא' שרו את השיר יוסף גולנד ואמה טאובר, אך הוא התפרסם בדואט הנהדר של יוסי בנאי ויונה עטרי, שחיים חפר שילב במופע 'תל אביב הקטנה'. וכך 'התכתבו' שני השירים זה עם זה מעל אותה במה.

הנה הקלטה של 'רינה' מתוך תכנית הטלוויזיה 'במזל כוכב' (1969):



מַטְבֵּעַ נָשִׂים עַל פְּנֵי הַפַּסִים, בֵּין יְהוּדָה הַלֵּוִי וְהֶרְצֶל

לא רבים יודעים שמסילת הרכבת ההיסטורית מיפו לירושלים, שנחנכה ב-1892, עברה בלב תל אביב (רחוב הרכבת של היום).

ילדים, בכל העולם, נוהגים להניח על פסי הרכבת מטבעות, מפתחות ושאר חפצים, ולהמתין בציפיה דרוכה שהרכבת הדוהרת תמעך אותם.

איזה כיף היה לחפש את המטבעות הללו, שבדרך כלל הועפו על ידי הרכבת לצדי המסילה, ולהחזיק ביד גוש מתכת לוהט ושטוח שאיבד לגמרי את צורתו.

הרכבת עוברת ברחוב אלנבי פינת רחוב יהודה הלוי, 1946; צילום: זולטן קלוגר

עֵץ ג'וּמֶס יִנְשֹׁר

גם לחיים אורון, ממנהיגי מרצ, קוראים ג'וּמֶס

עץ הג'ומס הוא עץ השקמה. למען הדיוק, הג'ומס הוא השם הערבי שניתן לתפרחת של עץ השקמה, שהיא דמוית תאנה. הפרי עצמו אינו טעים במיוחד אבל עטלפי פירות מתים עליו. הם מקננים בין ענפיו ומפחידים את העוברים ושבים. השקמים ניטעו בעבר במקומות רבים בתל אביב והפכו לאחד מסמליה הנוסטלגיים של העיר, אלא שרובם כבר אבדו ואינם. עדיין יש כמה ריכוזים של שקמים בתל אביב: בגן יעקב שליד היכל התרבות, בשדרות רוטשילד, ברחוב המלך ג'ורג' ובעוד כמה מקומות.

עצי שקמים באמצע רחוב בהמלך ג'ורג' בתל אביב (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה)

הנוסטלגיה לשקמים השתקפה כמובן בשיר 'גן השקמים', שאותו כתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי בשנת 1954. השיר נכתב במקורו ללהקת פיקוד המרכז, אך הוא התפרסם בביצועה של ריקה זראי (רעייתו דאז של המלחין):



גְּמַלִים בְּקִינְג ג'וֹרְג'

תמונה של גמלים ברחוב המלך ג'ורג' לא מצאתי, אבל ברחוב אלנבי היו גם היו.

גמלים ברחוב אלנבי, 1924 (מקור: פיקיוויקי)

דרך אגב, שם הרחוב קינג ג'ורג' נקבע רק בשנת 1935 (עד אז נקרא הרחוב בשם 'הכרמל'). כפי שהזכרנו למעלה, באותה שנה תל אביב כבר לא הייתה קטנה ובטח לא קטנטנה!

בעלי התוספות
בני גבירצמן שלח לי תמונה של גמלים בקינג ג'ורג' (פינת רחוב הנביאים). התמונה צולמה במחצית השנייה של שנות השלושים.

הַיָם שׁוּב שׁוֹמֵע אֶת פּוּשְׁקִין

אלכסנדר פושקין

עוד נדבך לאגדה האורבנית על בנות שקראו את שיריו של פושקין. זה התחיל בשפת הים והמשיך לגורן (בשירו של יוסי גמזו, 'איפה הן הבחורות ההן', מופיעה השורה המיתולוגית: 'הן קראו על הגורן את פושקין / וקרעו את הלב, בו בזמן'), והמאמין יאמין. 

אבל מי בדיוק קרא את שירי פושקין מול הים? אפילו תלמידת הגימנסיה חסיה ירוסלבסקי, שיצאה לחולות תל אביב עם 'יַלוֹבְסְקִי הַפּוֹאֶט' (בשירו של חפר 'שני בנאים פה אנו'), הסתפקה בשיריו של ביאליק!

מלים למנגינות, עמ' 64

ילובסקי הפואט קורא שירה לפני חסיה ירוסלבסקי (איור: אריה נבון; מלים למנגינות, עמ' 65)

מַחְמוּד, גְּבֶרֶת פוּקְס, תַּמַּאם! אִישִׁי-לוּקְס!

בליל הטיפוסים והקולות שנשמעו ברחובות תל אביב הקטנה כלל כמובן גם ערבים וערבית.

'תמאם' פירושו בערבית – מושלם, בסדר; 'אישי-לוקס' בערבית משמעו גם כן – משהו מצוין.

ואכן, היו גם ערבים בתל אביב הקטנה. אחד השירים הידועים של המופע היה 'שני בנאים פה אנו'. ספק אם השורות הללו היו חוצות היום את גבולות התקינות הפוליטית:

מלים למנגינות, עמ' 61

חברי הוועד של תל אביב בשנת 1912 עומדים על מרפסת ביתו של מאיר דיזנגוף (עומד באמצע, חבוש מגבעת גבוהה). מתחתיהם, במשמר כבוד, ארבעת השומרים של תל אביב. שימו לב לשומר הערבי החמוש מצד ימין.
מקור: אלתר דרויאנוב (עורך), ספר תל-אביב, תרצ"ו, עמ' 187

ג. תעלומת המקור הצרפתי

מי הלחין את המנגינה של 'זה לא יחזור'? מלאכת הבילוש הפעם לא הייתה קלה כלל ועיקר.

לכאורה אין פשוט מזה. בכל המקורות המוסמכים, כמו ספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות' (1961), שצילום מתוכו הובא לעיל, או ספרו של אליהו הכהן, 'בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל-אביב' (דביר, 1985, עמ' 162), כתוב: הלחין: פ' מיינביל.

ב'ספר הפזמונים של חיים חפר' (ידיעות אחרונות, 1981), וכן בתקליטור המופע, אף נעשה צעד אחד קדימה: הפ' נפתח לרווחה ושם המלחין התברר כפיליפ מיינביל. שמו של פיליפ מיינביל נרשם גם בקטלוג הספרייה הלאומית.

ספר הפזמונים של חיים חפר, עמ' 163

 אך מיהו איש זה ומה ידוע עליו? תשובה על כך לא הצלחתי לגלות בשום מקום.

במקום אחד ויחיד, באתר 'שירונט', שדווקא אינו ידוע כקפדן ומדויק, נכתב שם אחר לגמרי: אדגרד ביסצ'וף.

אז מה קורה כאן?

פניתי לעזרתם של מומחים לתולדות הזמר העברי, פרנקופונים ופרנקופילים, וגם הם אמרו נואש. מי שלבסוף פיצחה את התעלומה הייתה תמר זיגמן מהמחלקה למוסיקה בספרייה הלאומית.

תמר פנתה למאגר המידע של אקו"ם, ושם התגלה המידע הבא:

מתברר אפוא שמדובר בפרנסואה מיינביל (Mainville) ולא בפיליפ, וגם שם זה אינו אלא שם הבמה של אדגר בישוף (Bischoff), שבנוסף נטל לעצמו גם שם שלישי – אנרי קאסל (Cassel).

ובכל זאת, קשה למצוא מידע על האיש, והמירב שהצלחתי לגלות הוא שהיה ממוצא רומני והלחין מוסיקה לסרטים ולתכניות טלוויזיה בשנות החמישים והשישים. לא מצאתי שנות חיים אלא רק תמונה.

אדגר בישוף (מקור: akg images)

כל זה לא הפריע לתמר לגלות את המקור של 'זה לא יחזור', והרי הוא לפניכם בביצועה של חבורת הזמר האהובה 'פְרֶר ז'אק'. על שיריה של חבורה זו, שמהם ניזונו פזמונאינו מלוא החופן, כבר כתבתי בפוסט קודם (בעקבות 'אוהבי הטבע', שיר שגם אותו לקח חיים חפר בהשאלה מ'האחים יעקב').

השיר נקרא La Voix du sang (קולו של הדם), והוא מספר על דמו הרותח של צעיר מאוהב (המילים המקוריות בצרפתית – כאן). הוא הוקלט לראשונה על ידי ה'פררה ז'אק' בשנת 1955 וכאן הוא בהקלטה משנת 1982:

ההקלטה הראשונה של השיר בצרפתית, 1955 (מקור: Gallica)

ד. גלגולי גלגולים

ברוחו של חפר, ועל בסיס המילים והמנגינה של 'זה לא יחזור', קונן העיתונאי והמשורר משה בן שאול (2007-1930), במדורו 'לא בדרך המלך', שהתפרסם במעריב, ב-6 באוקטובר 1963, על 'הזמנים המודרניים' שפוקדים את תל אביב.

האוטוסטראדות הענקיות, הגשרים, ה'הוטלים', ה'פסאג'ים', ה'סיטי' שמחסלת את שכונת מנשיה – בקיצור, הפיתוח המואץ שזולל את הזיכרונות ומשכיח את הישן. כאמור, השנה היא 1963, לפני חמישים שנה ויותר, וכאילו כלום לא השתנה.

'אפשר לשיר אותם מחר', ניבא בן-שאול, וגם 'בעוד שנה'...

העיתונאי ארנון לפיד חיבר שיר ושמו 'גבעת חיים הקטנטנה', שמוקדש לקיבוצו גבעת חיים (איחוד). השיר גדוש ברמזים, שמובנים מן הסתם רק לבני המקום. אף על פי כן הבאתי את מילותיו – בשביל 'שלמות האוסף' ובשביל ההיסטוריה.

אומנם קיבוץ גבעת חיים (איחוד) נוסד בסך הכל בשנת 1952, אבל אין ספק שגם הוא היה פעם קטנטן...

הרוח נושב ואנו נשב

על הדשא שחיימק'ה כיסח.

זכר הימים של אותן שנים

מתעורר ועולה כפורח.

יש חולות הזהב

ושיחי חילף

שני צריפים, שני סוסים וקידוח,

ייקים מכפר סאלד

באו קצת לראות

לאן מנשבת הרוח...

זה לא יחזור, כל זה כבר איננו

רק זכרונות, רק זכרונות,

כאן מהלכים על בהונות

הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו,

גבעת-חיים היא כבר איננה קטנטנה.

אבן הפינה, שיכון ב' נבנה,

על גבעה כבר יוצקים מגדל מים.

ברוך הבא ספר, שולמן שם שר

במחרשתו עד לב השמים...
    

נא לחסוך חשמל, גם הנפט הוא מוגבל

את הלחם מורחים ב'ולווטה'

מאה ילדים, שני מועמדים.

מישה נוטקין הופך שמו ל'נטע'.

זה לא יחזור...

           

מוריקים עצים. יש בלול ביצים

תפוחי אדמה בגן-ירק.        

בן-גוריון הסב, משפשף עיניו, 

'כאן נוסף למסכת עוד פרק'.  

                          

חג  הפועלים אוחזי דגלים

אל העיר אז ניסע ונפגינה.        

חנוכת בריכה והמון שמחה, 

מציירים תוכניות של 'בית וינה'. 

זה  לא  יחזור...

גבעת חיים (איחוד) הקטנטנה, 1955 (מקור: ארכיון קיבוץ גבעת חיים)