מן הגורן ומן היקב: שלאַף שטונדה ברחוב אחד העם

אחד העם (גלויה של 'האחים אליהו', כנראה 1923)

מאת הָדִי אוֹר ודוד אסף

א. מעשה בשרשרת

הסופר והפילוסוף אשר צבי גינצבֶּרג (1927-1856), ראש וראשון למבשרי הציונות התרבותית, המוכר בפי כל בשם העט שלו אַחַד העם (ולא אֶחַד העם, כמו שאתם רגילים להגיד!), עלה לארץ בשנת 1922. תחילה גר בירושלים, אך לאחר זמן קצר, ביוני 1922, קבע את ביתו בתל אביב. העירייה, שחפצה ביקרו, רכשה באותה שנה את ביתו של בן-ציון מוסינזון, מנהל הגימנסיה 'הרצליה', שיפצה אותו ולאחר מכן השכירה אותו לאיש הדגול והנערץ. ביתו של מוסינזון, ברחוב אחד העם 1, היה צמוד לגימנסיה (מפגש הרחובות אחד העם והשחר), כפי שניתן לראות במפה להלן. 

מתוך 'תל-אביב בראשיתה, 1934-1909', עידן, 3 (1986), יד יצחק בן צבי

קוראים חדי עין שמו לב בוודאי לעובדה התמוהה, שאחד העם גר ברחוב אחד העם. אכן, שם הרחוב נקבע כשמו של הדייר המפורסם בעודו בחיים (כך היה גם ברחוב ביאליק וברחוב בלפור שנקראו כך בעוד שני האישים הללו היו בחיים). עד אז נקרא הרחוב בשם רחוב הגימנסיה. 

השם רחוב אחד העם נקבע כנראה כבר בשנת 1913 ואזכור ראשון שלו מצאנו בינואר 1914:

החרות, 23 בינואר 1914

הגלויה הנראית כאן, מספר 263 (המספר מודפס מאחור) בסדרת הגלויות של 'האחים אליהו', מראה את רחוב אחד העם ממערב למזרח. הבניין החד-קומתי בצד שמאל הוא בית אחד העם. מעליו ניתן לראות את קצהו העליון של עמוד השער של הגימנסיה. אבל האלמנט המעניין ביותר בתמונה הוא השרשרת הנמתחת לרוחב הכביש. 

השרשרת הותקנה על ידי עובדי העירייה ונמתחה בכל יום בשעות אחר הצהרים על מנת למנוע מעבר ישיר של אוטומובילים או עגלות, בדרכם מתל אביב לשכונת נווה שלום. הרעש והאבק עשויים להפריע לשנ"ץ של אזרח הכבוד של תל אביב. 

אנחנו יכולים רק לנחש מה היה קורה בימינו, אם איש רוח היה זוכה לפריבילגיה כזו מטעם 'השלטונות'... 

סיפור השרשרת ברחוב אחד העם העסיק אותי (ד"א) לפני יותר מעשור, כאשר סיפרתי על מחסום דומה שהציבה עיריית ירושלים ברחוב שבו גר הסופר ש"י עגנון בשכונת תלפיות.

שלא כמו במקרה של אחד העם, שם הרחוב נחסם בין שתיים לארבע אחר הצהריים, ברחובו של עגנון המחסום הוצב מעשר בערב ועד שבע בבוקר ונועד לאפשר לסופר מנוחה בלילותיו ('אסור להפריע לסופר בעבודתו', או למה סגרו פעם רחובות בישראל?, בלוג עונג שבת, 20 ביולי 2011).

מעריב, 14 בספטמבר 1959

נחזור לאחד העם. ידידי (המנוח) יהושע מונדשיין, יליד תל אביב (1947), כתב לי אז כך:

מעיד אני עלי שמים וארץ, שבקרן הרחוב (הבלוק) שבו היה ביתו של אחד העם, היו שני עמודים בשתי המדרכות, ושרשרת מחברת ביניהם. התגוררתי לא רחוק משם (בשדרות רוטשילד) ובטיולי הילדות הייתה אמי ע"ה מספרת לי שבשעות המנוחה היו מותחים את השרשרת וחוסמים את הרחוב, כדי לא להפריע לסופר במנוחתו. ודוק: מנוחתו ולא כתיבתו. מסופקני אם בשנות חייו האחרונות בת"א היה עדיין סופר פורה. מיקומו של הבית היה באיזור 'מת' והפסקת ה'תנועה' לא היתה מורגשת ולא הפריעה לאף אחד.  

ולראיה הנה מה שכתב י"ד אייזנשטיין בספרו אוצר זיכרונותי (תר"ץ):

ברור שבשנות ילדותו של מונדשיין בתל אביב, ראשית שנות החמישים, השרשרת כבר לא פעלה, אך כנראה שהעמודים עדיין נשארו במקומם והיו מזכרת דוממת לשרשרת שפעם נמתחה שם לכבודו של אחד העם. 

בהמשך העביר לי מונדשיין אסמכתה נוספת שמאשרת את סיפור סגירת רחוב אחד העם, והיא לקוחה מתוך זיכרונותיה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ. וכך כתבה ימימה בספרה: באמת? או כשהיינו מעטים, ספרית פועלים, תשל"ח, עמ' 31-30:

 

אהבנו במיוחד את השורה התמימה הזו: 'בימים ההם כיבדו מאוד את הסופרים ואנשי הרוח'. ואידך זיל גמור...

ב. האחים אליהו

בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היו 'האחים אליהו' יצרני הגלויות החשובים והפורים ביותר בארץ ישראל. ד"ר דליה לוי-אליהו, בת המשפחה שחקרה את פועלם ופרסמה את מחקריה בספר (הוצאה פרטית, 2014), העריכה ש'האחים' הנפיקו קרוב לאלף גלויות שונות, שמתעדות את נופיה של ארץ ישראל באותם ימים מכל זווית. 

פרט מעניין המסתתר בגלויה מרחוב אחד העם קשור בדמות לא מוכרת: דָוִד אליהו, צעיר הבנים במשפחת אליהו, שאחד מתפקידיו בשותפות המסחרית היה ללוות את צלמי הגלויות בעת עבודתם. כמו במאי הסרטים הנודע אלפרד היצ'קוק, שנהג להופיע למשך מספר שניות ברבים מסרטיו, כך גם דוד אליהו ידע לנצל את ההזדמנות. הוא נכנס ל'פריים' והנציח את עצמו בהיסטוריה. ואכן, גם לתמונה זו נכנס דוד (בצד שמאל למטה), והוא האיש הגבוה מימין, לבוש חליפה וחבוש (כמו כולם) במגבעת. 

'האחים אליהו' הוציאו בהמשך עוד שלוש גלויות המבוססות על אותו צילום. שתיים מהן דומות מאוד לגלויה שראינו ולכן לא נדון בהן. הגלויה השלישית קיבלה את המספר 320, כלומר היא מאוחרת יותר ממספר 263 (המספר הסידורי נדפס בצד שמאל למטה). קל לראות שמדובר באותו צילום אלא שיש הבדל בולט: בחזית הגלויה החדשה נראות שתי ילדות החוצות את רחוב אחד העם מדרום לצפון. 

תל.אביב.פדיה

ברור שרק אחת משתי הגלויות נאמנה לצילום המקורי, ואילו בשנייה נערכו שינויים. אפשרות אחת היא, שהתמונה המקורית כללה את שתי הילדות בחזית ובשלב מסוים הוחלט לרטש את דמויותיהן, אולי כדי להבליט את השרשרת החוצה את הרחוב. אפשרות שנייה היא, שדווקא גלויה 263 היא המקורית ובעת הכנת הגלויה החדשה החליט מי שהחליט להוסיף את שתי הילדות לתמונה, אולי כדי ליצור מימד של תנועה אופקית. 

אפשר להוכיח כי האפשרות השנייה היא הנכונה, והגלויה עם הילדוֹת (320) היא 'שיפוץ' או השבחה של המקור. כדי לעשות זאת נאתר בסבלנות הבדלים נוספים. יש ארבעה כאלה והם סומנו על הצילום הבא של הגלויה. 

ההבדל הראשון סומן בעיגול ירוק: הסולם המונח על גדר הבית מצד ימין חד הרבה יותר בגלויה המאוחרת (320). נראה כי בעבודות השיפוץ החליטו אנשי 'האחים אליהו' גם לחדד את הסולם, שהיה מטושטש משהו בצילום המקורי. 

הבדל שני סומן בעיגול צהוב: בגלויה 263 נראה בצד ימין, מאחורי השרשרת, איש הניצב ופניו למצלמה. בגירסה החדשה צצו לפתע שני ילדים לצידו.

הבדל שלישי סומן בעיגול סגול: בקצה הרחוק של רחוב אחד העם, בצידו השמאלי של הרחוב, נראה בגלויה 263 צריח מטושטש משהו. כנראה שזהו מגדל המים השני של תל אביב, שנבנה בנקודה הגבוהה ביותר באותם ימים. מגדל זה, אשר שוחזר בשנים האחרונות, נמצא היום ברחוב מזא"ה 36 בתל אביב. בגלויה 320 מגדל המים רוטש ואיננו. 

מגדל המים ברחוב מזא"ה (צילום: דוד אסף)

הבדל רביעי, שהוא אולי החשוב ביותר, סומן בעיגול כחול: עמוד השער של הגימנסיה, שנראה בגלויה 263 מעל ביתו של אחד העם, נעלם לחלוטין. 

המסקנה פשוטה: 'האחים אליהו' לקחו את התמונה המקורית (263) וערכו בה מספר שינויים. אלמנטים מסוימים רוטשו החוצה, אחרים חודדו או נוספו, ובהן שתי הילדות. המהלך הוא הגיוני, אתה לא לוקח משהו חד ומטשטש אותו, אלא ההפך. 

כמובן שאפשר לטעון כי הצילום המקורי היה דווקא מס' 320, ושער הגימנסיה נוסף למס' 263 באמצעות ציור. טענה כזו אינה סבירה מלכתחילה, אך קל להפריכה באמצעות גלויה אחרת של רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן מאותה נקודה בערך. בגלויה זו רואים בבירור את שער הגימנסיה מעל בית אחד העם. הגלויה של אורדמן מוקדמת יותר. היא צולמה בשנות העשרים המוקדמות ורואים כי הצמחיה נמוכה יותר ועמודי השרשרת עדיין אינם קיימים. 

גלויה רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן

נחזור לצילום מספר 263 וננסה לתארך אותו בדייקנות.  

כאמור, אחד העם עבר לגור בבית מוסינזון ב-1922, אך מתי נקבעה השרשרת? ההיסטוריון פרופ' יוסף גולדשטיין, שחיבר ביוגרפיה על אחד העם (אחד-העם: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 403), גרס כי החלטתה של מועצת העיר להפנות לרחובות סמוכים את תנועת האוטומובילים החוצים את רחוב אחד העם, התקבלה רק בקיץ 1926. אם גולדשטיין צודק הרי שהמחסום לא פעל זמן רב, לכל היותר חצי שנה עד מותו של אחד העם ב-2 בינואר 1927. פניתי (ד"א) לגולדשטיין ושאלתי אותו על מה הסתמך, והוא ענה לי כי נשען על ריאיון שקיים בשעתו עם הסופר בנימין תמוז. תמוז, שהיה אז כבר חולה ועל ערש דוי (נפטר ב-1989), לא היה בטוח בכך, אך גולדשטיין קיבל את דבריו ולא בדק אותם לעומק.

אפשר לקבוע כי אכן התאריך שגוי, והשרשרת פעלה כנראה כבר מסוף שנת 1922. אחד העם היה אז מר נפש, עצבני ומדוכא, חש את סוף ימיו ולא פסק להתלונן על הרעש סביב ביתו. במכתב ששלח לבנו ב-12 ביוני 1922 התלונן על גורלו וחש כי טעה  כאשר הסכים לגור בדירה שהושכרה לו. אגב כך אנו למדים על הווי הנעורים התוסס שאפיין את לילות תל אביב:

נפלתי בפח, יקירי. השאון בלילה גדול. עד חצי הלילה הומים ורועשים בני הנעורים ברחוב שלפני חלון חדר משכבי, ומן חמש בבוקר מתחילים הערבים לצעוק בשוק על מכירת ירקותיהם, והתוצאה מזה שכמעט חדלתי לישון. ואם לוקח אני סממנים [כדורי שינה], אין זה מועיל, כי תיכף כשאתחיל לישון מעוררני השאון. אינני מסופק [אין לי ספק] שה יקרב קצי ובמהרה בקרוב יוציאוני מן הבית הזה למקום מנוחה אחר (שולמית לסקוב,  חיי אחד העם, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשס"ז, עמ' 529).

והנה, ניתן לתארך את השרשרת גם על פי הגלויה של 'האחים אליהו', אף על פי שאין עליה תאריך. הגלויות שהדפיסו 'האחים אליהו' קיבלו מספר שוטף שמשקף סדר כרונולוגי. אפשר להוכיח בקלות כי גלויה מספר 358 – כמעט מאה גלויות לאחר גלויה מספר 263 שבה צולם רחוב אחד העם – נדפסה בשנת 1924 או בראשית 1925, שכן הכיתוב הוא 'רחוב אוסישקין בתל נורדוי', ואילו ב-1925 שונה שמו של רחוב זה לרחוב הירקון.

זאת ועוד, באחד העותקים שהשתמרו מגלוית רחוב אחד העם עם המחסום (מספר 320) נעשה שימוש בפועל. מישהו בשם ראובן שלח אותו בדואר לקרובת משפחתו לאה, וציין תאריך: 18 באפריל 1925. 

גם אם ראובן האלמוני קנה את הגלויה ביום הראשון למכירתה, ברור שלקחו כמה חודשים מאז צולמה הגלויה ועד שעברה עיבוד גרפי, נדפסה (בדרך כלל בגרמניה), נשלחה שוב לארץ ושווקה בחנויות. 

אפשר אפוא לקבוע שהחלטת העירייה לסגור את הרחוב הייתה זמן לא רב לאחר כניסתו של אחד העם לביתו בקיץ 1922, וגלויות 263, 320 של 'האחים אליהו' צולמו במהלך שנת 1924 ולכל המאוחר בראשית 1925.

לקריאה נוספת

עידו ששון, 'בית מוסינזון (בית אחד העם)', תל.אביב.פדיה 

חן מלול, 'כשאחד העם עבר לגור ברחוב אחד העם', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 2 בינואר 2018

נדבר גלויות: גלויות הנוף של וילהלם גרוס והציירת אנה פאלם

ברכת ציון ושלום על ישראל, גלוית נוף שציירה אנה פאלם (הארכיון הציוני המרכזי)

מאת עמי זהבי 

א. מדברים גלויות

מאות רבות של גלויות נוף מארץ ישראל נוצרו במאה ה-19. רשימה זו מתמקדת בקבוצה קטנה שלהן – עשר בלבד. גלויות אלה נדפסו בשנת 1898 ומאחוריהן עומדים שני 'גיבורים': המו"ל והציירת.

אבל ראשית, רקע קצר: רשויות הדואר באירופה התירו להשתמש בגלויות ללא מעטפה (ומכאן שמן העברי, שמרמז על כך שתוכנן גלוי לכל) למן שנת 1869, ובארצות הברית למן שנת 1893. עם הוזלת הדפסתן של ליתוגרפיות (הדפסי אבן) צבעוניות החלו לצאת לאור גם גלויות שצד אחד שלהן הוא תמונה. 

כדי להבטיח את השירות היעיל, הוקדש תחילה כל הצד האחורי של גלוית הנוף לכתובת הנמען (רק מאוחר יותר חולק הצד האחורי לשניים: מקום לרישום הכתובת ומקום לכתיבת המלל). זו הסיבה לכך שהתמונות בצד הקדמי לא כיסו את כל שטח הגלויה, והושאר מקום שבו ניתן היה לכתוב בקצרה חוויות מהביקור. לעתים קרובות כללה התמונה גם הדפסה מסוגננת של המילים Gruss aus... (ברכות מ...) בשפות שונות, בעיקר בגרמנית. כך התנהלו פני הדברים עד שנת 1905 לערך. 

בגלויות רבות התמונה הורכבה מצירוף של כמה תמונות קטנות של אתרים שונים. רבות מגלויות הנוף הללו הוכנו במיוחד עבור אספנים שהתמחו בתחום זה והפכו מעין 'שוק שבוי'. בתי המלון שמחו כמובן לנצל את הגלויות הללו לפרסומת עבור שירותיהם (ראו בגלויה מרמלה, להלן).

הנה דוגמה לגלויה שנדפסה בברלין (הוצאת Alfred Silbermann) אך נשלחה מירושלים. בחזית – ציור של הדרך המובילה מיפו לירושלים (ככל הנראה ליד החאן במוצא), כתובת בגרמנית 'דרישת שלום מירושלים', תמונת הקייזר וילהלם השני ומקום פנוי בשוליים הימניים לרישום מלל. גלויה זו, כפי שאפשר לראות בכיתוב מצד שמאל, הופקה בידי וילהלם גרוס מירושלים, שעל מפעלו נספר בהמשך.

כאמור, הצד האחורי של הגלויות הוקדש כולו לרישום כתובתו של הנמען, מקום להדבקת בול ולחותמות הדואר:

רוב גלויות הנוף המוקדמות של ארץ ישראל נדפסו מחוצה לה (ביירוּת, מצרים, ארצות שונות באירופה). מתברר שהיה זה עסק רווחי ביותר, וההערכה היא שעד 1948 נדפסו אלפי גלויות שונות בידי כ-300 מו"לים (ראו על כך במחקרו של שלום צבר, 'סקירת הספרות על גלויות וכרטיסי ברכה יהודיים', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כז, תשע"א, עמ' 290-269). 

ככל הידוע, הגלויות המוקדמות של נופי ארצנו הן משנת 1893. מקצתן נדפסו בפרנקפורט שבגרמניה על ידי Philipp Frey & Co, ואחרות, בהפקת בעל חנות המזכרות הירושלמית החשובה Boulos Meo, נדפסו גם הן בגרמניה. 

חלוץ הדפסת הגלויות בירושלים עצמה היה אברהם לייב מונזון (1948-1865), יליד ירושלים, שהחל להדפיס ליתוגרפיות ב-1892 או 1894. הגלויות הראשונות שלו ראו אור כסדרה בת עשרים גלויות ועל כל אחת מהן מודפס 'תוצאת צבי קדש' (על סדרה זו כתבה נירית שלו-כליפא, 'גלויות וצפונות מירושלים: מראות ירושלים וארץ ישראל בגלויות צבעוניות נדירות מהמאה התשע-עשרה', אריאל, 168, 2004, עמ' 61-44; ראו גם באתר 'משפחת מונזון לדורותיה'). הגלויות הללו נועדו לקהל יהודי, שכן הופיעו בהן השכונות החדשות בירושלים, הישיבות החשובות בעיר, מקומות קדושים ליהודים, מפת חלוקת הארץ לשבטים, תמונת 'זכר לחורבן: על נהרות בבל', ואף תמונות מן המושבות החדשות. הכיתובים היו בעברית, באנגלית ובגרמנית. 

'ברכות מהמושבה הגרמנית שׂרונה ליד יפו'

כאמור, הגלויות בסוף המאה ה-19 הוכנו בדפוס שאִפשר חלוקה של משטח האבן לאזורים קולטי צבע ולאזורים שאינם קולטי צבע. מורחים את הצבע הראשון על האבן, ואחר כך שוטפים אותה כך שהצבע נשאר רק במקומות המיועדים לו. מדפיסים את הדפים או הגלויות בצבע הראשון, לאחר מכן מנקים ומחליקים את לוח האבן ובמקום המיועד לתמונה מורחים את החומר שמאפשר את קליטת הצבע השני. בשלב זה מדפיסים את התמונה שוב ועליה הצבע השני, וכך נמשך התהליך עם כל הצבעים.

הציורים עצמם נעשו על האבן על פי תצלומים, והשלבים היו: רישום הציור על לוח אבן, קביעת הצבעים והדפסתם. על גלויות רבות נכתב Nach neuesten Photographien (על פי צילומים חדשים). כזו היא גלוית הנוף שלפנינו, שנדפסה לרגל ביקור הקייזר של גרמניה בשנת 1898, מתוך צילום שנעשה במיוחד לשם ההדפסה. 

פרט מגלוית נוף של רמלה ושל מלון ריינהרדט (היום ברחוב הרצל 100). למטה משמאל: על פי צילומים חדשים

ב. וילהלם גרוס

בדרך כלל אין אנו יודעים מי היו הצלמים והציירים שהכינו את התמונות, אבל לעתים יכולים אנו לחשוף את זהותם, וכאן נציג אחדים מהם. 

אחד החלוצים בהפקת והדפסת סדרות של גלויות נוף היה זאב (וילהלם) גרוס (1928-1857), אשר שמו (Gross; Großs) ועיסוקו כעמיל מכס הופיעו על הגלויות בלשון הגרמנית. הוא היה סוכן יצוא ויבוא, ועל הגלויות שהפיק נכתב 'בית מסחר יצוא וקומיסיון, יפו וירושלים'. 

פרט מתוך גלויה 'ברכות מירושלים', 1898. בשוליים נכתבו פרטי העסק של גרוס

נוסף לכך גרוס היה גם יזם ומשקיע, תומך ומסייע, ובעיקר ציוני נלהב שעמד בקשר אישי עם הרצל.

זאב גרוס (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

מי היה אותו גרוס? למרות ששמו נשכח אנו יודעים עליו לא מעט.

איטה יֶלין (בתו של יחיאל מיכְל פינס) סיפרה בזיכרונותיה על ילדותה וחייה כעקרת בית צעירה בירושלים של סוף המאה ה-19:

בימים ההם לא היו עדיין עגלות ילדים בירושלים, ודרכי העיר שהיו מלאות אז אבני נגף לא אפשרו להשתמש בעגלות ילדים מסוגן של היום. רק ילדי הרביעי [שמריהו, שנולד בשנת 1892] זכה לעגלת ילדים ממש. הסוכן הראשון שהביא עגלות ילדים היה וילהלם גרוס מווינה. והנני זוכרת ששילמתי בעד עגלה כזאת 20 פרנק זהב. האיש הישר גרוס הרחיב את המסחר אז, והשתדל לחנך צעירים מבני ירושלים במסחר בפועל (איטה ילין, לצאצאי: זכרונותי, חלק ב, תש"א; נגיש בפרויקט בן-יהודה). 

על גרוס ועל תרומתו ליישוב כתב בזיכרונותיו גם הסוחר הירושלמי יצחק שיריון (1941-1871):

בית מסחר יהודי ראשון לקומיסיון נוסד בירושלים וביפו על־ידי מר זאב (וילהלם) גרוס. מר גרוס היה יליד אונגריה, חניך ישיבת פרשבורג, שלמד גם השכלה כללית ומסחרית ... הוא עזב בווינה בית מסחר גדול בשם יעקב שרייבר ושות', שיסד יחד עם קרובי אשתו והיה מנהלו, ובא בתור יהודי לאומי לירושלים ויסד פה בשנת 1888 בית מסחר קומיסיון. בשנת 1889 פתח ביפו סניף לבית מסחרו והשתקע שם. הוא היה יהודי חרד וגם ציוני נלהב, ואחד מהיחידים שכתב מירושלים מכתב עידוד לד"ר הרצל עוד לפני הקונגרס הראשון. ד"ר הרצל מזכיר אותו כמה פעמים בזיכרונותיו. הוא היה ציר לקונגרס הראשון בבזל ולכמה קונגרסים ציוניים אחרים. הוא היה אידיאליסטן מסור לטובת הכלל, עזר הרבה לסוחרים קטנים ולבעלי מלאכה ובפרט לחרשי כלי עצי זית היהודים בירושלים, והשקיע הרבה עמל כדי להפיץ את תוצרתם בחו"ל. הוא קיבל למשרדיו בירושלים וביפו עוזרים ופקידים צעירים דתיים ומשכילים מילידי הארץ, התענין הרבה בהתפתחותם המסחרית, וגם שלח אחדים מהם לאירופה המרכזית ולאנגליה כדי ללמוד את מקצוע המסחר. בעזרתם וחריצותם של פקידיו ועוזריו אלה גדל והתפתח בית מסחרו, ואם כי בהתרחב הישוב נוסדו עוד כמה בתי מסחר לקומיסיון בארץ, היה בית מסחר הקומיסיון של ה'[אדון] גרוס גדול וחשוב בארץ. את ימי המלחמה בילה ה' גרוס בווינה בתור נתין אונגרי. חזר לארץ בשנת 1921 זקן ושבור, ומת בתל אביב בשנת תרפ"ז (נגיש בפרויקט בן-יהודה).

 ודוד תדהר הוסיף וכתב עליו באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו:

הוא ייצג בארץ את המוזיאון למסחר הווינאי ואת לשכות המסחר של אוסטריה והונגריה, הפיץ את תוצרת התעשיה של גרמניה ואוסטריה-הונגריה, קיבל מכתבים אישיים מאת הקיסרים וילהלם השני ופראנץ יוזף שהוקירוהו מאד ... בשעת הצורך היה משתמש בקשריו רמי המעלה לטובת פיתוח מעמדו הכלכלי של היישוב. סלל דרכי שיווק לאקספורט הארצישראלי, הציג את תוצרת ארצנו בתערוכות בינלאומיות, עזר בעצה ובהדרכה ובהלוואות ליצרנים ולסוחרים בעלי יזמה ... בשנים הראשונות לפעולתו בארץ לא העזו הסוחרים להזמין סחורות על חשבונם, ואז היה מזמין על חשבון עצמו, ואף משלם במזומנים, ולסוחרים היה נותן באשראי ...  כשלא שילמו לו חובות היה נמנע מנגישות ומתביעות משפטיות, באמרו: 'הכסף ממילא נשאר במשפחה' (כלומר: בידי יהודים). הִרבה לעזור לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה, ביחוד לעושי כלי נוי מעץ זית, והשקיע עמל רב בהפצת תוצרתם בחו"ל.

 דוד ילין, המורה והבלשן (ובעלה של איטה פינס שנזכרה לעיל), תיאר, בשם העט שלו 'מן המודיעים', את הפעילות התוססת במשלוח גלויות הנוף מארץ ישראל. פעילות זו זכתה למעין 'קפיצת מדרגה' עם ביקורם של הקייזר האוסטרי ורעייתו בסוף 1898. לדבריו, שנכתבו בה' בחשון תרנ"ט ופורסמו שלושה שבועות אחר כך בעיתון המליץ (9 בנובמבר 1898), גרוס נחלץ לסייע לעוסקים בתיירות והכין גלויות נוף עבור בעלי חנויות המזכרות ומנהלי המלונות שנערכו לגל התיירות הגדול: 

ובדיווח נוסף מי"ח בחשון (המליץ, 24 בנובמבר 1898) הוא מספר:

'כרטיסי-המחזות' הם כמובן גלויות הנוף. ילין ציין כי גרוס הביא אתו בשובו מאירופה לא פחות מ-60,000 גלויות נוף ירושלים ואתרים אחרים בארץ ישראל. 

בסך הכל מצאתי 36 גלויות שונות בהוצאת גרוס – ואפשר להניח שהיו יותר – רובן נושאות את שם בית הדפוס הברלינאי שאיתו נהג לעבוד: קוצנר וברגר (Kutzner & Berger). יש בהן תמונות מהמושבות החדשות, מירושלים, מחברון, מבית לחם ומאתרים נוספים, והן לוו בכתובת ברכת שלום בעברית ובשפות אחרות. על שתיים מהגלויות (זו שהובאה לעיל וזו שמובאת להלן) הופיעו דיוקנאותיהם של קייזר גרמניה וילהלם השני ואשתו הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, לרגל ביקורם בארץ בסוף 1898. אני מניח שכל הגלויות הללו יצאו לאור באותה שנה. 

'מזכרת מביקור הזוג המלכותי בירושלים' עם תמונת כנסיית הגואל (דפוס קוצנר וברגר)

באותם ימים לערך החל גרוס להפיק גם אלבומי פרחים מיובשים. בעוד האזכור של שמו בגלויות הנוף נרשם באותיות זעירות בשולי הגלויה, הרי באלבומי הפרחים צוין שמו בדף השער באותיות קידוש לבנה, ונראה שהוא התייחס לאלבומים אלה כאל פרסומת לעסקיו.

דף שער של אלבום פרחים מיובשים בהוצאת וילהלם גרוס ובהבלטת פרטי העסק שלו

ג. אנה פאלם

בנוסף הוציא גרוס לאור גם עשר גלויות צבע (מספרים 29-20 בסדרה ממוספרת), והן חתומות על ידי הציירת אנה פאלם. זהו מקרה נדיר שצייר הגלויה חתם את שמו.

מי הייתה ציירת זו?

חתימת אנה פאלם בתחתית גלויה שהוקדשה למושבות הראשונות

Anna Palm de Rosa (1924-1859) היתה ציירת שוודית, דור שלישי לציירים חשובים בארצם מצד שני הוריה. בהיותה אשה לא יכלה להירשם לבית ספר גבוה לאמנות ועל כן למדה בביתה עם מורים פרטיים, ולימים גם לימדה (בביתה) אחרים. ציוריה נעשו בצבעי מים והתאפיינו בדיוק רב ובצבעים עזים. לבד מציורי טבע ונוף עירוני בשוודיה, שמקצתם פורסמו כגלויות, היא הרבתה לצייר ספינות בים. אנה שהתה תקופות ממושכות מחוץ לארצה אך שמרה על קשר הדוק עם מולדתה. בביקורה באי קפרי הכירה אנה קצין צבא איטלקי. השניים נישאו ב-1901 ובשנים הבאות, עד מותה ב-1924, היא חיה באזור נאפולי. ככל הידוע, מעולם לא ביקרה בארץ ישראל. 

אנה פאלם (ויקימדיה)

ניתן לשער שגלויות מעשה ידיה של אנה הגיעו לתשומת לבם של המדפיסים קוצנר וברגר, ואלה החליטו לשכור את שירותיה. היא ציירה עבורם גלויות מנופי גרמניה, וכן את עשר הגלויות הארץ-ישראליות, שאותן הכינה על פי תצלומים שגרוס הביא עמו מהארץ.

הנה למשל הגלויה שמוקדשת לירושלים ובה צויירו יהודים המתפללים ליד הכותל המערבי. תמונה זו מבוססת על תצלום (מבוים, ככל הנראה) משנת 1877 של הצלם הצרפתי פליקס בונפיס (Bonfils).  

בגלויה שהוקדשה למקווה ישראל יש פרט הנקרא Elèves travalliants (עבודת תלמידים), והוא מבוסס על תצלום שנעשה בידי הצלם היפואי דאוד סבונג'י (Saboungi), שצילם תמונות רבות במקווה ישראל.  

גלויה נוספת, שהוקדשה לראשון לציון, נדפסה ב-1898, גם כן לרגל ביקורו של הקייזר הגרמני. הגלויה התבססה על שני צילומים אשר נכללו באלבום מראה ארץ ישראל והמושבות, שהוציאו לאור בפרנקפורט 1899 ישעיהו רפאלוביץ ושותפו משה אליהו זאכס.

 

הובלת הענבים למרתפי ראשון לציון (מראה ארץ ישראל והמושבות)

קבלת הענבים במרתפי ראשון לציון (מראה ארץ ישראל והמושבות)

כפי שראינו, רוב הגלויות שהכינה אנה פאלם ממראות ארץ ישראל, כוללות כל אחת תמונות אחדות, והגדולה שבכל אחת מהן גלולה בשוליה כעין מגילה (זהו דגם אופייני לציורי הגלויות של אנה פאלם, גם האירופיות). קל גם לראות שהציירת נטלה לעצמה חופש אמנותי בהעברה שבין הצילום לגלויה.

גלויות נוף אינן אפוא רק מזכרת נאה, הן גם מספרות היסטוריה.

_______________________________________

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל    zehavim1@netvision.net.il

תודה לד"ר דני שרירא מהאוניברסיטה העברית על הרשות להשתמש באוסף דיויד פרלמן לגלויות ארץ הקודש, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים, ולזיו גורה שחלק מהגלויות המובאות כאן הן מאוספיו.