מן הגורן ומן היקב: שלאַף שטונדה ברחוב אחד העם

אחד העם (גלויה של 'האחים אליהו', כנראה 1923)

מאת הָדִי אוֹר ודוד אסף

א. מעשה בשרשרת

הסופר והפילוסוף אשר צבי גינצבֶּרג (1927-1856), ראש וראשון למבשרי הציונות התרבותית, המוכר בפי כל בשם העט שלו אַחַד העם (ולא אֶחַד העם, כמו שאתם רגילים להגיד!), עלה לארץ בשנת 1922. תחילה גר בירושלים, אך לאחר זמן קצר, ביוני 1922, קבע את ביתו בתל אביב. העירייה, שחפצה ביקרו, רכשה באותה שנה את ביתו של בן-ציון מוסינזון, מנהל הגימנסיה 'הרצליה', שיפצה אותו ולאחר מכן השכירה אותו לאיש הדגול והנערץ. ביתו של מוסינזון, ברחוב אחד העם 1, היה צמוד לגימנסיה (מפגש הרחובות אחד העם והשחר), כפי שניתן לראות במפה להלן. 

מתוך 'תל-אביב בראשיתה, 1934-1909', עידן, 3 (1986), יד יצחק בן צבי

קוראים חדי עין שמו לב בוודאי לעובדה התמוהה, שאחד העם גר ברחוב אחד העם. אכן, שם הרחוב נקבע כשמו של הדייר המפורסם בעודו בחיים (כך היה גם ברחוב ביאליק וברחוב בלפור שנקראו כך בעוד שני האישים הללו היו בחיים). עד אז נקרא הרחוב בשם רחוב הגימנסיה. 

השם רחוב אחד העם נקבע כנראה כבר בשנת 1913 ואזכור ראשון שלו מצאנו בינואר 1914:

החרות, 23 בינואר 1914

הגלויה הנראית כאן, מספר 263 (המספר מודפס מאחור) בסדרת הגלויות של 'האחים אליהו', מראה את רחוב אחד העם ממערב למזרח. הבניין החד-קומתי בצד שמאל הוא בית אחד העם. מעליו ניתן לראות את קצהו העליון של עמוד השער של הגימנסיה. אבל האלמנט המעניין ביותר בתמונה הוא השרשרת הנמתחת לרוחב הכביש. 

השרשרת הותקנה על ידי עובדי העירייה ונמתחה בכל יום בשעות אחר הצהרים על מנת למנוע מעבר ישיר של אוטומובילים או עגלות, בדרכם מתל אביב לשכונת נווה שלום. הרעש והאבק עשויים להפריע לשנ"ץ של אזרח הכבוד של תל אביב. 

אנחנו יכולים רק לנחש מה היה קורה בימינו, אם איש רוח היה זוכה לפריבילגיה כזו מטעם 'השלטונות'... 

סיפור השרשרת ברחוב אחד העם העסיק אותי (ד"א) לפני יותר מעשור, כאשר סיפרתי על מחסום דומה שהציבה עיריית ירושלים ברחוב שבו גר הסופר ש"י עגנון בשכונת תלפיות.

שלא כמו במקרה של אחד העם, שם הרחוב נחסם בין שתיים לארבע אחר הצהריים, ברחובו של עגנון המחסום הוצב מעשר בערב ועד שבע בבוקר ונועד לאפשר לסופר מנוחה בלילותיו ('אסור להפריע לסופר בעבודתו', או למה סגרו פעם רחובות בישראל?, בלוג עונג שבת, 20 ביולי 2011).

מעריב, 14 בספטמבר 1959

נחזור לאחד העם. ידידי (המנוח) יהושע מונדשיין, יליד תל אביב (1947), כתב לי אז כך:

מעיד אני עלי שמים וארץ, שבקרן הרחוב (הבלוק) שבו היה ביתו של אחד העם, היו שני עמודים בשתי המדרכות, ושרשרת מחברת ביניהם. התגוררתי לא רחוק משם (בשדרות רוטשילד) ובטיולי הילדות הייתה אמי ע"ה מספרת לי שבשעות המנוחה היו מותחים את השרשרת וחוסמים את הרחוב, כדי לא להפריע לסופר במנוחתו. ודוק: מנוחתו ולא כתיבתו. מסופקני אם בשנות חייו האחרונות בת"א היה עדיין סופר פורה. מיקומו של הבית היה באיזור 'מת' והפסקת ה'תנועה' לא היתה מורגשת ולא הפריעה לאף אחד.  

ולראיה הנה מה שכתב י"ד אייזנשטיין בספרו אוצר זיכרונותי (תר"ץ):

ברור שבשנות ילדותו של מונדשיין בתל אביב, ראשית שנות החמישים, השרשרת כבר לא פעלה, אך כנראה שהעמודים עדיין נשארו במקומם והיו מזכרת דוממת לשרשרת שפעם נמתחה שם לכבודו של אחד העם. 

בהמשך העביר לי מונדשיין אסמכתה נוספת שמאשרת את סיפור סגירת רחוב אחד העם, והיא לקוחה מתוך זיכרונותיה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ. וכך כתבה ימימה בספרה: באמת? או כשהיינו מעטים, ספרית פועלים, תשל"ח, עמ' 31-30:

 

אהבנו במיוחד את השורה התמימה הזו: 'בימים ההם כיבדו מאוד את הסופרים ואנשי הרוח'. ואידך זיל גמור...

ב. האחים אליהו

בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היו 'האחים אליהו' יצרני הגלויות החשובים והפורים ביותר בארץ ישראל. ד"ר דליה לוי-אליהו, בת המשפחה שחקרה את פועלם ופרסמה את מחקריה בספר (הוצאה פרטית, 2014), העריכה ש'האחים' הנפיקו קרוב לאלף גלויות שונות, שמתעדות את נופיה של ארץ ישראל באותם ימים מכל זווית. 

פרט מעניין המסתתר בגלויה מרחוב אחד העם קשור בדמות לא מוכרת: דָוִד אליהו, צעיר הבנים במשפחת אליהו, שאחד מתפקידיו בשותפות המסחרית היה ללוות את צלמי הגלויות בעת עבודתם. כמו במאי הסרטים הנודע אלפרד היצ'קוק, שנהג להופיע למשך מספר שניות ברבים מסרטיו, כך גם דוד אליהו ידע לנצל את ההזדמנות. הוא נכנס ל'פריים' והנציח את עצמו בהיסטוריה. ואכן, גם לתמונה זו נכנס דוד (בצד שמאל למטה), והוא האיש הגבוה מימין, לבוש חליפה וחבוש (כמו כולם) במגבעת. 

'האחים אליהו' הוציאו בהמשך עוד שלוש גלויות המבוססות על אותו צילום. שתיים מהן דומות מאוד לגלויה שראינו ולכן לא נדון בהן. הגלויה השלישית קיבלה את המספר 320, כלומר היא מאוחרת יותר ממספר 263 (המספר הסידורי נדפס בצד שמאל למטה). קל לראות שמדובר באותו צילום אלא שיש הבדל בולט: בחזית הגלויה החדשה נראות שתי ילדות החוצות את רחוב אחד העם מדרום לצפון. 

תל.אביב.פדיה

ברור שרק אחת משתי הגלויות נאמנה לצילום המקורי, ואילו בשנייה נערכו שינויים. אפשרות אחת היא, שהתמונה המקורית כללה את שתי הילדות בחזית ובשלב מסוים הוחלט לרטש את דמויותיהן, אולי כדי להבליט את השרשרת החוצה את הרחוב. אפשרות שנייה היא, שדווקא גלויה 263 היא המקורית ובעת הכנת הגלויה החדשה החליט מי שהחליט להוסיף את שתי הילדות לתמונה, אולי כדי ליצור מימד של תנועה אופקית. 

אפשר להוכיח כי האפשרות השנייה היא הנכונה, והגלויה עם הילדוֹת (320) היא 'שיפוץ' או השבחה של המקור. כדי לעשות זאת נאתר בסבלנות הבדלים נוספים. יש ארבעה כאלה והם סומנו על הצילום הבא של הגלויה. 

ההבדל הראשון סומן בעיגול ירוק: הסולם המונח על גדר הבית מצד ימין חד הרבה יותר בגלויה המאוחרת (320). נראה כי בעבודות השיפוץ החליטו אנשי 'האחים אליהו' גם לחדד את הסולם, שהיה מטושטש משהו בצילום המקורי. 

הבדל שני סומן בעיגול צהוב: בגלויה 263 נראה בצד ימין, מאחורי השרשרת, איש הניצב ופניו למצלמה. בגירסה החדשה צצו לפתע שני ילדים לצידו.

הבדל שלישי סומן בעיגול סגול: בקצה הרחוק של רחוב אחד העם, בצידו השמאלי של הרחוב, נראה בגלויה 263 צריח מטושטש משהו. כנראה שזהו מגדל המים השני של תל אביב, שנבנה בנקודה הגבוהה ביותר באותם ימים. מגדל זה, אשר שוחזר בשנים האחרונות, נמצא היום ברחוב מזא"ה 36 בתל אביב. בגלויה 320 מגדל המים רוטש ואיננו. 

מגדל המים ברחוב מזא"ה (צילום: דוד אסף)

הבדל רביעי, שהוא אולי החשוב ביותר, סומן בעיגול כחול: עמוד השער של הגימנסיה, שנראה בגלויה 263 מעל ביתו של אחד העם, נעלם לחלוטין. 

המסקנה פשוטה: 'האחים אליהו' לקחו את התמונה המקורית (263) וערכו בה מספר שינויים. אלמנטים מסוימים רוטשו החוצה, אחרים חודדו או נוספו, ובהן שתי הילדות. המהלך הוא הגיוני, אתה לא לוקח משהו חד ומטשטש אותו, אלא ההפך. 

כמובן שאפשר לטעון כי הצילום המקורי היה דווקא מס' 320, ושער הגימנסיה נוסף למס' 263 באמצעות ציור. טענה כזו אינה סבירה מלכתחילה, אך קל להפריכה באמצעות גלויה אחרת של רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן מאותה נקודה בערך. בגלויה זו רואים בבירור את שער הגימנסיה מעל בית אחד העם. הגלויה של אורדמן מוקדמת יותר. היא צולמה בשנות העשרים המוקדמות ורואים כי הצמחיה נמוכה יותר ועמודי השרשרת עדיין אינם קיימים. 

גלויה רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן

נחזור לצילום מספר 263 וננסה לתארך אותו בדייקנות.  

כאמור, אחד העם עבר לגור בבית מוסינזון ב-1922, אך מתי נקבעה השרשרת? ההיסטוריון פרופ' יוסף גולדשטיין, שחיבר ביוגרפיה על אחד העם (אחד-העם: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 403), גרס כי החלטתה של מועצת העיר להפנות לרחובות סמוכים את תנועת האוטומובילים החוצים את רחוב אחד העם, התקבלה רק בקיץ 1926. אם גולדשטיין צודק הרי שהמחסום לא פעל זמן רב, לכל היותר חצי שנה עד מותו של אחד העם ב-2 בינואר 1927. פניתי (ד"א) לגולדשטיין ושאלתי אותו על מה הסתמך, והוא ענה לי כי נשען על ריאיון שקיים בשעתו עם הסופר בנימין תמוז. תמוז, שהיה אז כבר חולה ועל ערש דוי (נפטר ב-1989), לא היה בטוח בכך, אך גולדשטיין קיבל את דבריו ולא בדק אותם לעומק.

אפשר לקבוע כי אכן התאריך שגוי, והשרשרת פעלה כנראה כבר מסוף שנת 1922. אחד העם היה אז מר נפש, עצבני ומדוכא, חש את סוף ימיו ולא פסק להתלונן על הרעש סביב ביתו. במכתב ששלח לבנו ב-12 ביוני 1922 התלונן על גורלו וחש כי טעה  כאשר הסכים לגור בדירה שהושכרה לו. אגב כך אנו למדים על הווי הנעורים התוסס שאפיין את לילות תל אביב:

נפלתי בפח, יקירי. השאון בלילה גדול. עד חצי הלילה הומים ורועשים בני הנעורים ברחוב שלפני חלון חדר משכבי, ומן חמש בבוקר מתחילים הערבים לצעוק בשוק על מכירת ירקותיהם, והתוצאה מזה שכמעט חדלתי לישון. ואם לוקח אני סממנים [כדורי שינה], אין זה מועיל, כי תיכף כשאתחיל לישון מעוררני השאון. אינני מסופק [אין לי ספק] שה יקרב קצי ובמהרה בקרוב יוציאוני מן הבית הזה למקום מנוחה אחר (שולמית לסקוב,  חיי אחד העם, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשס"ז, עמ' 529).

והנה, ניתן לתארך את השרשרת גם על פי הגלויה של 'האחים אליהו', אף על פי שאין עליה תאריך. הגלויות שהדפיסו 'האחים אליהו' קיבלו מספר שוטף שמשקף סדר כרונולוגי. אפשר להוכיח בקלות כי גלויה מספר 358 – כמעט מאה גלויות לאחר גלויה מספר 263 שבה צולם רחוב אחד העם – נדפסה בשנת 1924 או בראשית 1925, שכן הכיתוב הוא 'רחוב אוסישקין בתל נורדוי', ואילו ב-1925 שונה שמו של רחוב זה לרחוב הירקון.

זאת ועוד, באחד העותקים שהשתמרו מגלוית רחוב אחד העם עם המחסום (מספר 320) נעשה שימוש בפועל. מישהו בשם ראובן שלח אותו בדואר לקרובת משפחתו לאה, וציין תאריך: 18 באפריל 1925. 

גם אם ראובן האלמוני קנה את הגלויה ביום הראשון למכירתה, ברור שלקחו כמה חודשים מאז צולמה הגלויה ועד שעברה עיבוד גרפי, נדפסה (בדרך כלל בגרמניה), נשלחה שוב לארץ ושווקה בחנויות. 

אפשר אפוא לקבוע שהחלטת העירייה לסגור את הרחוב הייתה זמן לא רב לאחר כניסתו של אחד העם לביתו בקיץ 1922, וגלויות 263, 320 של 'האחים אליהו' צולמו במהלך שנת 1924 ולכל המאוחר בראשית 1925.

לקריאה נוספת

עידו ששון, 'בית מוסינזון (בית אחד העם)', תל.אביב.פדיה 

חן מלול, 'כשאחד העם עבר לגור ברחוב אחד העם', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 2 בינואר 2018

סיפורי רחובות: רחוב הרחובות, אשר צבי גרינברג, דובר שלום, אושה, החי"ל

א. רחוב הרחובות

רק בירושלים, בשכונת הבוכרים, יש רחוב שהוא לא סתם רחוב אלא רחוב הרחובות. זהו רחוב רחובות הבוכרים (וכידוע, יש לנו בירושלים גם את רחוב בן יהודה שטראסה)...

צילום: טובה הרצל

ומה דינו של רחוב רחובות הנהר ברמת גן?

אני מניח שקוראי הבלוג כולם יודעים ש'רחובות הנהר' – שם מקום שנזכר בתורה (בראשית, לו 37) ומקומו אינו ידוע – הוא השם שנתן אורי צבי גרינברג (אצ"ג) לספר שיריו, שנדפס לראשונה ב-1951. פרנסי עיריית רמת גן בחרו להנציח את אצ"ג – שגר בעיר למן שנת 1954 – לא בשמו אלא בשם ספרו, וכך יצא יצור הכלאיים 'רחוב רחובות הנהר'.

בבית מספר 21 (פינת רחוב אבא הלל סילבר 31) נקבע שלט הסבר, שבו נקרא הרחוב בשם 'דרך רחובות הנהר', אבל אבוי מעליו מבצבץ השם האמיתי: רחוב רחובות הנהר.

צילום: איתמר לויתן

ב. גינצברג, גרינברג – מה כבר ההבדל?

ואם בענייני אצ"ג עסקינן נפנה מבטנו לחדרה שם יש הצטלבות רחובות חשובה בין הרצל ואחד העם.

אַחַד העם הוא כידוע שם העט של אשר צבי גינצברג, אבל במחלקת השילוט של עיריית חדרה מישהו שמע כנראה את השם 'אשר צבי', וזה הזכיר לו את 'אורי צבי'. ואורי צבי יש רק אחד – המשורר אורי צבי גרינברג.

וכך יצאה התפלצת המביכה: 'אשר צבי גרינברג'...

אשר צבי גינצברג

אורי צבי גרינברג (לקסיקון הקשרים)

מישהו כנראה טרח להודיע לעירייה, וכך תוקן אחד השלטים. אפשר לראות שהמילה גינצברג נוספה לשלט מאוחר יותר משום שהיא אינה מיושרת עם השורה כולה.

הבדיחה היא שהשלט המשובש נמצא ממש מול המתוקן! אבל כשחושבים על זה, הבדיחה הזו היא עלינו ועל תרבות הרשלנות וחגיגת הבוּרוּת שאנו חושפים כאן כל פעם מחדש...

צילומים: אורי יעקובוביץ'

כמו כן, שימו לב לשלט על הרצל. 

בעוד שבתעתיק הלועזי השם נרשם כראוי, הנה בעברית כתוב 'זאב בנימין הרצל'. האם היינו מוכנים לקבל נחמן חיים ביאליק או יצחק אברהם קוק?

ג. עיירתי בֶּלְז

העיירה בלז שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה) התפרסמה בזכות שושלת הצדיקים לבית רוקח שייסדה במקום את חסידות בלז, מן הגדולות והחשובות בתולדות החסידות. מאז ימיו של מכוננה הרב שלום רוקח ('דער ערשטער רב') ועד ימינו, חסידות זו, ואדמו"רה הנוכחי ישכר דב רוקח, היא מהגדולות והמשפיעות במדינת ישראל ובחברה החרדית. 

בדין זכה אפוא רבי זה שייקראו על שמו רחובות בכמה מערי ישראל, ובהן ירושלים (מרכזה של חסידות זו) וחיפה. הרחובות נקראו משום מה לא על שמו של הרבי עצמו, אלא, כנהוג בעולם התורה, על שם הספר המזוהה אתו, ובמקרה זה: דובר שלום. ספר זה אינו פרי עטו של הרב מבלז, אלא שמו של ספר שנדפס בפשמישל בשנת תר"ע (1910), עשרות שנים לאחר מותו, בידי סופר חסידי פורה ושמו אברהם חיים מיכלזון. הלה אסף סיפורים ואגדות על הרב שר שלום (כך כונה האדמו"ר הבלזאי הראשון, וכך גם נכתב על גבי מצבתו) ועל הרב יהושע, בנו ויורשו באדמו"רות בלז, וקרא לספרו בשם זה (הצירוף המקורי נאמר על מרדכי היהודי: 'גָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו, דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ').

עד כאן הכל טוב ויפה, אבל ההסבר המוזר והעילג שהוצמד לשלט החיפני הוא פשוט מביך ומביש. 

מי שקורא אותו ברצינות ואינו יודע מאומה על הרבי מבלז עשוי לחשוב שמדובר כאן ברב מודרני מווינה, ולא באדמו"ר חסידי מגליציה. בלז עצמה כלל לא נזכרת בהסבר.

צילום: איתמר לויתן

בשכונת קרית בלז בירושלים יש כמובן רחוב ושמו 'דובר שלום', אך מנחם רוזנברג, שליח עונ"ש, שסבב ברחוב מראשו ועד זנבו, לא מצא בו אף לא שלט רשמי אחד.

ד. אושא או אושה?

אושא הייתה עיר קדומה בגליל התחתון ובימי המשנה אף שכנה בה הסנהדרין לפרק זמן.

בסביבתה הוקם קיבוץ ושמו אושה, שאנשיו מקפידים לכתוב את שמו בצורה העברית ולא הארמית, כלומר עם ה' בסוף.

בחיפה יש סמטה הקרויה על שם יישוב זה, אך ערבבו בין הכתיב של השם לבין ההסבר. ממה נפשך? אם אושא – אנא הזכירו את היישוב העתיק; ואם רצונכם לדבר על היישוב החדש אנא כתבו אושה.

צילום: דורון גרינטל

ה. רחוב החי"ל על שום מה?

סיפורו של רחוב החי"ל ברמת השרון תועד כאן לפני כחמש שנים ביזמתו של דוד שי. 

לאור שילוט מבלבל שיש ברחוב עצמו וכן במפות הרחובות השונות התלבטנו האם מדובר ברחוב החייל (בלי מירכאות), שמנציח את החייל העברי באשר הוא, או שמא מדובר ברחוב החי"ל, הלא היא החטיבה היהודית הלוחמת, שהייתה חלק מהבריגדה היהודית. 

צילום: דוד שי

לאחר משא ומתן עם האפשרויות השונות התברר כי התשובה האמיתית היא לא זה ולא זה. לפי מדריך שמות הרחובות ברמת השרון, שמופיע באתר העירייה, הרחוב אכן קרוי חי"ל אבל זהו חי"ל אחר, פחות מוכר: החבל הימי לישראל. 

הפלא ופלא, זה לא מכבר טייל דוד שי ברמת השרון ופגש שלט רחוב חדש, המעיד כי מישהו בעירייה שינה את ההסבר ועכשיו הרחוב קרוי על שם החטיבה היהודית הלוחמת. 

צילום: דוד שי

הספרות והחיים: אפרים מאנגר או איציק קישון, היידי בת הקיבוץ, זיכרונות על כוס תה

א. אפרים מאנגר או איציק קישון?

אתר המרשתת 'סימניה' הוא מן הידועים באתרי הספרים המשומשים. כמה חבל שבעמוד העוסק בספריו של המשורר איציק מאנגר, שובצה תמונתו של אפרים קישון...

בדקתי בעמוד של אפרים קישון ב'סימניה', ושם, למרבית השמחה, מופיעה התמונה הנכונה של קישון:

אז למען הסדר הטוב, זו התמונה הנכונה של מאנגר:

תודה לנעם נדב

ב. היידי בת הקיבוץ

היידי המקורית גדלה בהרי האלפים בשווייץ, אבל אין שום סיבה בעולם שהיא לא תצוץ מחדש במחלבה על גדות הירדן ששייכת לקיבוץ גדות.

צילום: איתמר לויתן

אגב, היידי – הילדה הנצחית – היא כבר זקנה מופלגת בת 140 שנה. היא נולדה בשנת 1880...

בתרגום הראשון לעברית (1946) היא בכלל נקראה היידי בת האלפים (תרגום של ישראל פישמן, הוצאת מרדכי ניומן).

ג. כוס תה מקרבת לבבות

זאב קינן מצא באחד מעותקי הספר כל כתבי אחד העם את המודעה הבאה. היו ימים...

מועצה אזורית הערבה התיכונה

הידעת את הארץ? גלגולו של ביטוי

'טיול בארץ', משחק שולחן בהוצאת בנימין ברלוי, 1946 (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן

'ידיעת הארץ' – מטבע לשון זה הפך כבר מזמן לנחלת הכלל: למן השיעורים במקצוע זה, שנלמדו בבתי הספר בארץ עוד בתקופת היישוב, ועד ללקסיקון הביטויים של כל מי שעוסק בתולדות ארץ ישראל ובהדרכת טיולים. אך מהו מקורו של מונח זה, מי היה הראשון שטבע אותו וכיצד התגלגל במרוצת הדורות? 

ששת הכרכים של סדרת 'הידעת את הארץ' של יוסף ברסלבי

המונח 'ידיעת הארץ' קשור בקשר הדוק עם הניב 'הידעת את הארץ?', ושאלה זו מזוהה באופן טבעי עם סדרת הספרים הידועה שחיבר יוסף ברסלבי (ברסלבסקי; 1972-1896) ונושאת כותרת זו. 

במשך שנים רבות נחשבו ספריו של ברסלבי – יחד עם סדרת מדריך ארץ ישראל של זאב וילנאי – לספרי יסוד פופולריים בהכרת הארץ. הם נמצאו במדף הספרים של כל שוחרי דעת הגאוגרפיה של ארץ ישראל ובתרמיליהם של סיירים ותיירים. ששת הכרכים של הידעת את הארץ יצאו בהדרגה במשך חצי יובל שנים, מאז שנת 1940 ועד 1964, ובהם הביא ברסלבי מידע עשיר על חבלי הארץ השונים, שנסמך על מאמרים שכבר פרסם קודם לכן בכתבי עת שונים לצד פרקים רבים שחיבר במיוחד לסדרה. 

יוסף ברסלבי (יד יצחק בן-צבי)

ברסלבי לא היה יליד הארץ. בשנת 1905, בהיותו בן תשע, עלה לארץ מרו­ֹמְנִי שבאוקראינה. הוא למד בבית ספר 'עזרה' ביפו ובגימנסיה 'הרצליה'. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הטורקי ושירת כקצין ומתורגמן. ב-1922 יצא לחו"ל ונרשם ללימודי יוונית ולטינית באוניברסיטת וינה אך חזר לארץ לאחר שנה. ב-1927 יצא שוב לחו"ל ולמד ארכאולוגיה ומדעי המזרח באוניברסיטת ברלין. באותן שנים החל לפרסם את מאמריו הראשונים בידיעת הארץ. 

ברסלבי היה מחלוצי המדריכים שקירבו את הציבור הרחב להיסטוריה ולגאוגרפיה של ארץ ישראל וסביבתה. עמו פעלו  גם אישים כמו ישעיהו פְּרֵס (1955-1874), פנחס כהן (1956-1887), דוד בנבנִשתי (1993-1897), עזריאל ברושי (1986-1897), נתן שלם (1959-1899), זאב וילנאי (1988-1900), בן-ציון לוריא (2002-1905) ושמואל אביצור (1999-1908). עשרות שנים שימש ברסלבי מורה לידיעת הארץ בסמינר לוינסקי למורים. הוא נחשב לבר סמכא גם בתחום חקר המקרא, וביובל השבעים שלו הקדישה לכבודו החברה לחקר המקרא את ספר יוסף ברסלבי (ברסלבסקי): מחקרים במקרא, בלשון ובידיעת הארץ (קרית ספר, תש"ל). במהלך חייו פרסם עשרות מאמרים בידיעת הארץ ובחקירתה ואת החשובים בהם ריכז בספרו לחקר ארצנו: עבר ושרידים (הקיבוץ המאוחד, תשי"ד). את מסלול חייו ופועלו גולל בספר זיכרונותיו בנתיבות לא סלולות אל ידיעת הארץ (עם עובד, תשל"ד). 

נשוב לסדרה הידעת את הארץ. כתיבתו של הכרך הראשון – 'הגליל ועמקי הצפון' – הסתיימה כבר ב-1937 אך הוא נדפס רק שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1940, בקיבוץ עין חרוד. הספר היה לאבן דרך בתולדות המו"לות בארץ ישראל: זה היה בכור ספרי הוצאת הקיבוץ המאוחד, שהיא כיום מהוצאות הספרים הגדולות בארץ ומניין הכותרים שהוציאה לאור מגיע לכדי מאות רבות. 

לוח המעורר לשנת תרצ"ו

בשנת 1943 השלים ברסלבי את הכרך השני בסדרה, 'ארץ הנגב'. אחריו יצאו עוד ארבעה כרכים: 'ים המלח סביב סביב', 'אל אילת ואל ים סוף', 'בין תבור לחרמון', ו'נוף האדם בגליל'. ספרי הסדרה, שיצאו בכמה מהדורות, זכו לתפוצה נאה ופיארו את מדפי הספרים של בתים רבים בישראל.

בסוף שנת 1935, חמש שנים לפני שיצא הכרך הראשון בסדרה, פרסם ברסלבי מאמר בשם 'הידעת את הארץ?'. המאמר נדפס בלוח המעורר, שאותו ערך אחיו הצעיר משה ברסלבסקי (1961-1903).

מאמר זה, שלימים קבע את שם הסדרה העתידית, נפתח בסדרת שאלות שהפנה המחבר אל קוראיו כדי לדרבנם להתעניין בידיעת הארץ בהקשרה הרחב:

הידעת את הארץ? התיטיב דעת, לפחות, את סביבתך? האם יצאת לשוטט בצדי דרכים ובנתיבות בלתי כבושות, כדי לחדור לפני ולפנים של האזור, אזור מושבך, הנשקף אליך יום יום ושעה שעה, מרחוק? האם חדרת אל האזורים השכנים ואל פינותיהם החבויות והנעלמות? הידעת את פרטי נופיהם, לא מתוך טיסת גלגלים אצה ומבוהלת, כי אם מתוך הסתכלות כנה, בלתי-אמצעית וברוכת רשמים? ... העלית אל ההרים ואל הגבעות הסוגרים עליך, כדי לגלות אופקים ומראות נוף חדשים, כדי להרחיב את מושגיך על שטחי הארץ מעבר 'למחיצות', כדי להזין את עיניך בקסם המיוחד אשר תקסום לנו הארץ מפסגות הרים נישאות ומנקודות מצפה נעלות? 

'הידעת את הארץ?', לוח המעורר לשנת תרצ"ו, עמ' 301-300

בהמשך המליץ ברסלבי לקוראיו גם לסור אל הכפרים הלא-יהודים שבסביבתם, בעיקר אל הכפרים הערביים, כדי לעמוד על טיבם וגודל אוכלוסייתם ולהכיר את אורח חייהם. לא הייתה זו משימה קלה לביצוע באותה עת, חודשים ספורים לפני מאורעות 1936! לסיום ביקש מקוראיו לייחד פינה בארון הספרים שלהם לספרי ידיעת הארץ. אולי חשב כבר אז על סדרת ספריו רבת הכרכים...

אך ברסלבי לא היה הראשון להשתמש בניב 'הידעת את הארץ'. קדם לו הצלם-האמן הירושלמי יעקב בן-דב (1968-1882), שהוציא באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת סדרת תמונות של מראות מנופי הארץ בשם 'הידעתם את הארץ?'. 'בתמונות האלה משתקף יפי ארצנו לגוניה השונים' כתב בן-דב במודעה שפרסם לקראת הוצאת התמונות, שאמורות להציג 'בעליל את החיים המתהווים ומתרקמים בארצנו'.

יעקב בן-דב

'לוח החבר' לשנת תרפ"ו-תרפ"ז, עמ' יט

אך גם בן-דב לא היה הראשון וקדמו לו אנשי סניף יפו של 'חברה עברית לידיעת א"י', שמה הקודם של 'החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה'. בחשון תר"פ (1919) הם פרסמו מנשר חגיגי שכותרתו 'הידעת את הארץ?'

מנשר החברה העברית לידיעת ארץ ישראל, יפו 1919

על המנשר חתמו שלושה חברי הוועד, דמויות מוכרות ביישוב: ד"ר א"ב רוזנשטיין (לימים אברהם ברוך) וד"ר אברהם צפרוני, שהיו אז מורים בגימנסיה הרצליה. הראשון מורה למתמטיקה ופיזיקה, שחיבר ספרי לימוד במקצועות אלה וחידש בהם מונחים רבים המשמשים עד היום (למשל מונה, מכנה, חזקה ומשיק); השני, מורה להיסטוריה ולתנ"ך, חבר ועד הלשון, מתרגם ועורך. אליהם הצטרף ד"ר מלך (אלימלך) זגורודסקי, אגרונום נודע, עורך כתב העת החקלאי, שמפעל חייו היה חיבור מלון כל-בו לחקלאות (ארבעה כרכים), המילון החקלאי הראשון בעברית.

'אין אנו יודעים את ארצנו ידיעה עמוקה ומפורטת, כי לא הספקנו עוד ללמוד את טבעה, הריה ועמקיה, נחליה ופלגיה, עציה ואבניה, מבנה שכבותיה, טיב קרקעותיה וכמות גשמיה, את כל מעמקיה וסתריה, את העושר הצפון בחיקה וגנזי הטבע הטמונים בבטנה' – התפייטו השלושה. הם הדגישו את ההכרח במחקר מדעי ורשמו את המשימות שהחברה החדשה צריכה ליטול על עצמה, בהן הוצאת קבצים מדעיים, עריכת סיורים, הרצאות ואף הקמת מוזיאון שיציג את טבע הארץ ועתיקותיה.

והנה, גם החברה הזאת לא הייתה הראשונה לאמץ ככותרת את השם 'הידעת את הארץ'. קדם לה הסופר והמבקר דוד פרישמן, שביקר בארץ בשנת 1911 ואת רשמיו פרסם בסדרת מאמרים תחת הכותרת 'הידעת את הארץ?'. מאמריו ראו אור ביומון הצפירה בעריכת נחום סוקולוב בשבעה המשכים (5 במאי- 23 ביוני).

החלק הראשון בסדרת מאמריו של דוד פרישמן (הצפירה, 5 במאי 1911)

דוד פרישמן (1922-1859)

פרישמן הביע התלהבות מהתחדשות החיים היהודיים בארץ ישראל, מן הדיבור השוטף בעברית ומן השמות הנפלאים של הרחובות ('לא ייפלא כלל בעיניך, אם תמצא שם איזה שוק
הנקרא על שֵׁם אמך זקנתך' – 9 ביוני 1911). הוא הביע את ביטחונו שבארץ לא יתחוללו פוגרומים כמו ברוסיה ('לפי שעה
אין עוד כלל מי שיפַגְרֵם ואין עוד במי לפַגרם' – 16 ביוני 1911) והופתע לגלות שנערים שנולדו בארץ וגדלו בה יורדים לחו"ל. מעניינת במיוחד הבחנתו כלפי אנשי 'השומר', הארגון שנוסד שנתיים קודם לכן. לדבריו אנשים אלה מטילים את חיתיתם על ערביי הארץ שלא לצורך, מתגרים בהם ונוהגים בשררה: 

האין האנשים האלה עוברים קצת את המידה? האם לא יבוא יום ואותם השכנים אשר מסביב יתעוררו סוף סוף ויתגודדו ויתאגדו יחדיו ויחושו פתאום כי כח להם וגבורה, ואז יקחו את נקמתם? (שם).

אחד העם (1927-1856)

פעמיים ביקר פרישמן בארץ. ידידיו הציעו לו לבנות את ביתו כאן, כמו שעשו ברנר ועגנון. אך פרישמן – שלא היה ציוני – לא העלה זאת בדעתו. על פי השמועה שהתהלכה אז ביישוב, הוא השיב להם ביום
של חמסין: 'לכשאשתגע – אשתקע'...

גם אשר גינצברג, הוגה הדעות הנודע המוכר בשם העט אחד העם, ביקר פעמים אחדות בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה. את רשמיו הקשים העלה במאמריו 'אמת מארץ ישראל' (1891, 1893). בשנת 1896, בימי שבתו באודסה, ייסד וערך את השילוח שהפך עד מהרה לכתב העת הספרותי האנין והחשוב ביותר.

באחד הגיליונות הראשונים של העיתון (אדר א' תרנ"ז) כתב אחד העם רשימה 'הידעתם הארץ?', ובה תיאר מסיבה בבית ספר יהודי בעירו, שאליה הוזמן יחד עם חבורה של חובבי ציון. במרוצת הערב קמה
נערה כבת 12, שרה את השיר הציוני 'הידעתם הארץ' וכל הנוכחים התמוגגו משירתה. כמה מהם יכולים להשיב בחיוב על השאלה 'הידעתם הארץ?' – תהה אחד העם. מה הם יודעים על תכונות הארץ ותולדותיה? יש לנו ספרות שלמה בעברית, קבע במרירות, ואף לא ספר אחד הגון על ידיעת הארץ וקדמוניותה.

'הידעתם הארץ?', השילוח, א, חוברת ה (אדר א' תרנ"ז), עמ' 480

בהמשך סיפר שהזדמן לאחרונה לחנות ספרים בעירו ומצא שם ספר חדש בגרמנית 'ביבליוגרפיה של ארץ ישראל' – ספר בן מאות עמודים שכולו רק כותרות ספרים בכל השפות שנכתבו על ארץ ישראל. 'ככלי מלא בושה וכלימה עמדתי לפני הספר הזה', כתב אחד העם, 'ובמחשבתי ספרתי אחד לאחד את הספרים שנכתבו עברית על אודות ארצנו, מיום שגלינו ממנה ועד עתה, במשך קרוב לאלפיים שנה. הוא מצא רק שלושה ספרים כאלה: כפתור ופרח של הרב אֶשְׁתוֹרי הפרחי, ספר מהמאה ה-14 שהוא בעיקרו ספר הלכות; ושני ספרים מיושנים מהמאה ה-19– תבואות הארץ של הרב יהוסף שוורץ ומחקרי ארץ של המשכיל שלמה לויזון. ספר יסוד בידיעת הארץ 'אין גם אחד'.

הביבליוגרפיה שאחד העם התכוון אליה היא כנראה Bibliotheca geographica Palaestinae, שפרסם רינהולד רֵריכט בשנת 1890. בספר זה נרשמו אלפי ספרים ומאמרים שנכתבו על ארץ ישראל עד שנת 1877.

שער הביבליוגרפיה של רריכט, ברלין 1890

את רשימתו חתם אחד העם בידיעה משמחת שקרא לפני ימים אחדים, ועל פיה החכם הירושלמי אברהם משה לונץ עומד להוציא סדרת ספרים בידיעת הארץ בשם אוצר ספרות ארץ ישראל. הוא קיווה שסוף סוף נזכה לחיבור מקיף על הארץ, אך התאכזב לגלות שהספר הראשון בסדרה אינו תרגום של אחד הספרים הלועזיים הרבים והמעודכנים שנכתבו על הארץ, אלא הדפסה מחודשת של ספרים 'משלנו', ובראשם כפתור ופרח.

לונץ, שקרא את הדברים, נפגע. כעבור שלושה חודשים פרסם תשובה תחת הכותרת 'הידעתם הארץ?':

השילוח, סיון תרנ"ז, עמ' 282

אברהם משה לונץ (1918-1854)

בתשובתו הזכיר לונץ לאחד העם ולקוראים כי עוד קודם לפרסום מאמרו הוא ערך והדפיס ארבעה קבצים של ירושלים: שנתון לידיעת ארץ ישראל, ובדעתו להמשיך ולהוציאו (ואכן במשך 
השנים יצאו בעריכתו 12 כרכים של כתב עת חשוב זה, והכרך
ה-13 יצא אחרי מותו על ידי בתו). הוא גם הוציא לאור בשנת
1890 את מורה דרך בארץ ישראל ובסוריה, שהיה למדריך
העברי הראשון לידיעת הארץ, שלדבריו אינו נופל מהמדריך
הנודע של בֶּדֶקֶר על פלשתינה.

לונץ הוסיף וציין כי כבר הוציא כרך ראשון של לוח ארץ ישראל,
שיש בו חומר רב להכרת הארץ עם תמונות וציורים. עותקים
מהלוח נשלחו לרוסיה במחיר שווה לכל נפש – 50 קופיקות
(לימים השלים לונץ הוצאת 21 כרכים של שנתון זה!). הבעיה
איננה בספרות הרצויה – התחלות שלה יש גם בעברית – אלא בקהל הקוראים שאינו מעוניין לקרוא ספרים כאלה ואינו רוכש אותם.

'נכוויתי בחמי חמין', כתב לונץ המאוכזב מכך שספריו לא נרכשו בחו"ל, ועל כן הוציא ספר 'הכולל הלכה ומחקר' מתוך תקווה 'אשר עליו ימצאו לי חותמים גם מהתורנים וגם מהחוקרים'. את דבריו סיכם בכך שבכל זאת לקח את דברי אחד העם לתשומת לבו...

שם, עמ' 284

אחד העם הזכיר ברשימתו את השיר 'הידעתם הארץ?', שאותו שמע מפי נערה בת 12 בביקור בבית ספר עברי באודסה. מהו שיר זה? 

אהרון אליהו פומפיאנסקי (1893-1835)

זו אחת מפניני השירה של תקופת העלייה הראשונה. שמו
המקורי של השיר היה 'ארץ הצבי' והוא נכתב בריגה, בה' בטבת תרמ"ו (13 בדצמבר 1885), על ידי אהרון אליהו פומפיאנסקי. השיר נדפס בכרך הראשון של השנתון כנסת ישראל, שראה אור בוורשה בשנת 1886 בעריכת שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר).

פומפיאנסקי, שהיה רב בקהילות פוניבז' (ליטא) וריגה (לטביה), שלט בשפה העברית על בוריה ובין היתר תרגם את השיר הציוני הנודע 'דאָרט וווּ די צעדער' ('שם במקום ארזים'). 

את שירו 'ארץ הצבי' בנה כך שכל אחד מאחד-עשר בתיו פתח בשאלה 'הידעתם הארץ': 

הידעתם הארץ, שם רִמּוֹן פורח ...

הידעתם הארץ, שם גֶּפֶן אַדֶּרֶת ... וכן הלאה

הוא תיאר בשירו את נופי הארץ וסגולותיה, אף שכמו רבים ממשוררי חיבת ציון לא ביקר בה מעולם.

'ארץ הצבי', כנסת ישראל, א (1886), עמ' 455-453

אוכל להעיד כי המשוררת והמלחינה נעמי שמר העריכה מאוד את השיר. לאחר שפרסמתי את מילותיו בנופי ארץ ישראל: ספר עזריה אלון (הוצאת אריאל, 2000, עמ' 162) התקשרה אליי נעמי וציינה בהתרגשות כי בעיניה שיר זה הוא היפה מכל שירי חיבת ציון שהכירה.

שירו של פומפיאנסקי לא הולחן ולא היה לשיר זמר, ובכל זאת היה לשיר העברי המקורי היחיד מן העת החדשה שהופיע באחת המקראות הראשונות שנדפסו בימי העלייה הראשונה: מקרא לנערי בני ישראל בעריכתו של דוד ילין, שראה אור בירושלים בהוצאות חברת 'כל ישראל חברים' (דפוס לונץ) בשנת תרמ"ט.

ברוחו של פומפיאנסקי הביעו סופרים נוספים את כיסופיהם לציון בשאלה 'הידעת את הארץ'. הנה כמה דוגמאות שממחישות עד כמה נפוץ היה ניב זה.

יעקב פיכמן ציין כי בשנות בחרותו של שאול טשרניחובסקי היה פומפיאנסקי בעיניו דגם למשורר עברי שאותו ביקש לחקות. בילדותו אף המציא טשרניחובסקי 'משחק ציוני', ובו שיחק עם אחותו הקטנה:

היה תוחב לולב ישן בסיר, כסמל יהודה, ולולב היה בידו ולולב ביד אחותו, וכה היו צועדים מסביב לסיר ושרים: 'הידעתם הארץ שם רמון פורח / ופרי עץ הדר בעפאים זורח?' ('שאול טשרניחובסקי [מסה]', עתידות, א, תש"ג, עמ' 8). 

כמותו גם הסופר והרופא יהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי), שפרסם בשנת 1894 בהוצאת אחיאסף את סיפורו 'שירת הזמיר', שנחשב לאחד ממנועי הצמיחה הספרותיים של הרעיון הציוני. בסיפור שואל הזמיר שוב ושוב שאלות הפותחות במילים 'הידעת את הארץ':

– הידעת את הארץ הזאת? שאלהו הזמיר בנעם שירו, הידעת את הארץ, שם יפרח התמר וישגא הארז? הידעת את הארץ, שם תציץ החבצלת ותפרח השושנה? הידעת את הארץ, שם התאנה תחנוט פגיה והגפנים סמדר יתנו ריח? הידעת, הידעת?

איתמר בן אב"י שלח מברלין בשנת 1906 כתבה לעיתון הירושלמי שערך אביו השקפה, שאותה פתח בשאלה: 'הידעתם אותה?' (הכתבה 'אַרְצָתִי' לא פורסמה בעיתון ונדפסה בספרו ברקים, ירושלים תרע"ד, עמ' 61). גם הפעיל הציוני מנחם שיינקין כתב בארצות הברית בשנת 1917 שיר הלל לירושלים, שבו שאל: 'הידעתם את הארץ?' (התורן, ד, גיליון ו, עמ' 13). בירחון בית ישראל, שהופיע בווינה בתרמ"ט בעריכת יעקב קופלביץ (מחברת ד, עמ' 22-21), הופיע שיר בשם 'כסיפת נפש שולמית' מאת מאיר קעז, מורה לעברית בווינה. השיר נפתח גם כן במילים המוכרות: 

הידעת את הארץ, שם תמר פורח, / שם גפן פוריה מחום שמש זורח, / רוח צח נושבת מספיר השחקים, / בהר זית רענן ושושנה בעמקים. / הידעת את הארץ, הטובה והיפה? / שמה נלך דודי, שמה נפשי נכספה.

לקראת הקונגרס הציוני השני שהתכנס ב-1898 חיבר אריה לייב יפה (שבשיריו הציוניים כבר עסקנו ברשימה קודמת), אז בהיידלברג, שיר ברוסית שתורגם ליידיש בשם 'צי קענסטו דאָס לאַנד?...' (הידעת את הארץ). המתרגם היה ישראל איזידור אֶליַשֵׁב, מבקר ספרותי שנודע בשם העט שלו 'בעל מחשבות'. השיר, שלא מצאתי גרסה עברית שלו, פורסם בכתב עת ציוני נדיר ביידיש בשם דָאס צִיוֹן-בְּלֶאטְל (העיתון של ציון), שיצא באודסה בשנת תרנ"ח. בשיר התרפק יפה בגעגועים על הצלילים שנשמעו בארץ ישראל בימי קדם, וסיים בהפניה ליעד הנכסף: 'לשם, אחים, מוביל הנתיב היחיד שישקיט את כיסופיי שאין להם גבול'. 

לייב יפה, 'צי קענסטו דאס לאנד?...' תרגום: י' אלישב (דאָס ציון-בלאטל, תרנ"ח, עמוד פתיחה)

ב-1889 ישב בביתו בבית לחם הכומר לודוויג שנלר וכתב את הספר Kenst du das Land? (הידעת את הארץ), שמתאר את ארץ ישראל מנקודת מבט נוצרית. הספר ראה אור בירושלים באותה שנה. לודוויג היה בנו של המיסיונר הגרמני יוהן לודוויג שנלר, שהקים את בית היתומים הנודע בירושלים. מהיכן ידע לודוויג שנלר לשאול שאלה זו? 

Kenst du das Land?, שער ספרו של לודוויג שנלר

ובכן, המקור לכל המובאות שצוינו לעיל, בעברית ובגרמנית, הוא משפט פתיחה מפורסם לשיר בגרמנית שחיבר יוהאן וולפגנג גתה. שיר זה נקרא 'Mignon' (מיניון): Kennst du das Land? wo die Zitronen blühn (הידעת את הארץ בה הלימון פורח), והארץ שאליה כיוון גתה לא הייתה ארץ ישראל אלא איטליה. 

 Wilhelm Meisters Lehrjahre, Bd. 2. Frankfurt und Leipzig 1795 (ויקיפדיה)

גתה חיבר את השיר בשנת 1795 בעקבות שהות בת שנתיים באיטליה (1788-1786). שלא כמו שירו הצנוע והלא ידוע של פומפיאנסקי, את שירו של גתה הלחינו מוזיקאים רבים, בהם בטהובן, שוברט, יוהאן שטראוס (הבן) ועוד, וכך התפרסם ותורגם לשפות רבות.

גם לעברית תורגם השיר כמה פעמים, ואחד הראשונים שבהם הופיע תחת הכותרת 'אַוַּת נפש' בחתימת משה דוד דנציגר: 'הֲתֵדַע אֶרֶץ, אֵי עֲצֵי הָדָר יפרָחו, / בין צֶאֱלֵי חֹרְשָׁה פִּרְיָמוֹ יִזְרָחוּ' (האסיף, ד, תרמ"ח, עמ' 31-30). גם יעקב פיכמן תרגם את השיר והכתירו בשם 'הֲתֵדַע נוֹף': 'התדע נוף, שם הלימון יָנֵץ' (מאזניים [שבועון], ג, גיליון מג-מד, תרצ"ב, עמ' 16). תרגומו של הסופר והמחנך פסח קפלן מביאליסטוק, הוא אחד הנודעים, וקפלן הדפיסו בספר הזמירות שערך: 

פסח קפלן, ספר הזמירות, ורשה תרע"ג, עמ' 52

ולסיום נדודיו של ביטוי זה נציין שבשנת 2007 פרסם חוקר הספרות העברית פרופסור יגאל שורץ ספר מחקר בהוצאת כנרת, זמורה-דביר, שכותרתו מרמזת לשורה הראשונה של השיר. הלימון ניטע בנופי ארץ ישראל... 

האמירה 'הידעת את הארץ' קשורה כמובן במונח 'ידיעת הארץ' שבו התחלנו את מסענו. מי שיבקש במרשתת את התרגום לאנגלית של מונח זה יקבל בדרך כלל את התשובה: Geography of Israel. אין באנגלית מונח מקביל בנוסחLand knowledge  או Country Knowledge. בראשית ימי היישוב היו ניסיונות אחדים לקבוע מונחים עבריים לידיעת הארץ, וכך הכתיר ישראל בלקינד, איש ביל"ו, את ספר הלימוד החלוצי שלו במקצוע הגאוגרפיה בשם ראשית ידיעת כתיבת הארץ (ירושלים תרנ"ט).

ישראל בלקינד, ראשית ידיעת כתיבת הארץ, ירושלים תרנ"ט

ואכן, בבתי הספר הראשונים בארץ נהגו לקרוא למקצוע זה בשם 'כתיבת הארץ', כפי שניתן לראות בבירור מתעודת גמר הלימודים משנת תרע"ה (1915).

תעודת גמר, בית הספר לבנים בפתח תקווה, תרע"ה

רק מאוחר יותר הבחינו בין המקצוע הכללי גאוגרפיה לבין ידיעת הארץ, שלה ייחדו במקרים רבים את המונח 'מולדת'.

תעודת גמר, הגימנסיה העברית בירושלים, תש"ו

בשנת 1883, כשנה וחצי לאחר שהגיע לארץ, חיבר אליעזר בן יהודה ספר גאוגרפיה בשם ספר ארץ ישראל. ספר זה, שנדפס בדפוסו של יואל משה סולומון, היה לספר העברי הראשון על ידיעת הארץ שיצא לאור בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה. הגם שבן יהודה עסק בכתיבתו עוד לפני שהתמסר כולו לענייני הלשון העברית, הוא חידש בו מונחים אחדים, ובין היתר כינה את מקצוע ידיעת הארץ בשם 'מדע ארץ ישראל'.

אליעזר בן יהודה, ספר ארץ ישראל, ירושלים תרמ"ג (קדם)

בעקבות הצעתו זו הלך המורה דוד יודילוביץ מראשון לציון, שהוציא לאור בשנת 1894 סדרת חוברות לימוד בגאוגרפיה והכתירן בשם מדע ארץ ישראל.

דוד יודילוביץ, מדע ארץ ישראל, ראשון לציון תרנ"ד

הראשון שעשה שימוש במונח 'ידיעת הארץ' בעברית (אם לא ניקח בחשבון את הרופא והמתרגם יהודה אבן-תיבון שחי במאה ה-12 ובתרגומו לספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי התייחס במונח זה לידיעת הארציות מול ידיעת האלוהות), הוא כנראה ברוך לינדא. בספרו ראשית לימודים (חלק א, ברלין 1788) פתח לינדא את הפרק העוסק בגאוגרפיה במילים 'הגאוגרפיה או ידיעת הארץ', אלא שהוא לא התכוון לידיעת ארץ ישראל כי אם לידיעת כדור הארץ.

נראה כי את כתר החלוץ לשימוש המוכר לנו במונח 'ידיעת הארץ' יש להניח על ראשו של הרב יהוסף שוורץ , שכבר נזכר לעיל. שוורץ היה הראשון מבין תושבי הארץ היהודים שפרסם ספר בחקר ארץ ישראל. ספרו תבואות הארץ, נדפס ב-1845 בעברית, ובמקביל יצא גם בגרמנית ואחר כך באנגלית (בתרגומו של יצחק ליסר; פילדלפיה 1850). במסעותיו הרבים ברחבי הארץ פגש שוורץ תיירים וטיילים זרים, ששוטטו בארץ עם מכשירי מדידה, תרמילים לאיסוף דוגמאות מן החי, הצומח והדומם ופנקסי יומן שבהם תיעדו את מסעם וממצאיהם. כיחיד בין בני עמו, שעשה לילות כימים במחקריו, לא יכול היה שלא לתהות מדוע אין בקרב אֶחיו חוקרים נוספים כמותו: 

ולמה ייגרעו חכמי בני ישראל מחכמי העמים אשר יעלו ויבואו מדי שנה בשנה ממדינות רחוקות לחקור ולדרוש על תכונת הארץ? למה נחלתנו לזרים ועל מה אבדה הארץ? בושנו מאד כי עזבנו ארץ. ציון היא, דורש אין לה. הלא נאמר 'וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ' (במדבר יד, לא). הנה מוכח שגם ידיעת הארץ מעלה וזכות היא. 

ובסופו של דבר, חוזרים כל המונחים הללו – ידיעת הארץ ו'הידעת את הארץ' – אל התנ"ך. את המקורות המקראיים ניתן למצוא בעמוד השער הנאה של הספר גלילות הארץ מאת הלל בן יהושע כהנא, שמהדורתו הראשונה יצאה בבוקרסט בשנת 1880, והשנייה בבוטושן רומניה בשנת 1901. בכותרת המשנה של הספר, כפי שזו נדפסה במלואה בעמוד השער, הופיע לראשונה המונח המשולב 'ידיעת כתיבת-הארץ'. 

מתחת ציור הגלובוס, ולצד מפה עברית של ארץ ישראל, צוטט המקור למונח 'ידיעת הארץ': הפסוק 'וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ' (במדבר, יד 31), ומעליו הפסוק 'לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ' (יהושע, יח 8), שהוא המקור למונח 'כתיבת הארץ'.

הלל כהנא, ספר גלילות הארץ, בוטושן תרס"א

___________________________

רשימה זו היא נוסח מורחב וערוך של הרצאה שנישאה ביום עיון שנערך ביד יצחק בן צבי בירושלים,  ב-15 ביולי 2019, במלאת עשור לפטירתו של מנהלה לשעבר יהודה בן-פורת.