יום שישי, 16 בנובמבר 2018

תְּצַלְצֵל שְׂפָתֵנוּ כְּפַעֲמוֹן הַכֶּסֶף: 'בארץ הצבי' של לייב יפה

מאת אליהו הכהן

 'שָׁם שִׁירַת הָאִכָּר, שִׁיר דְּרוֹר וּמֶרְחַבְיָה תְּצַלְצֵל בָּאָחוּ'
ציור של גבריאל טשורני בספרו של אהרן ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה תרס"ג

א. על הולדת השיר 'בארץ הצבי'

שירי הזמר של ימי העלייה הראשונה היו ברובם שירי כמיהה לציון. רובם לא נכתבו בארץ ישראל ולא שיקפו את המציאות הרוחשת בה, אלא רק הביעו משאלות לב ועוררו את הדמיון. אין בהם זכר לקשיי החיים בשנים הראשונות להתיישבות, ואף לא מילה על הקדחת לסוגיה השונים, שזרעה מוות במושבות, בעיקר בחדרה וביסוד המעלה. בתקופה ראשונית זו, משא החיים של חלוצי ההתיישבות עדיין לא מצא את ביטוייו בשיר ובפזמון. ארץ חמדת אבות הוצגה בהם כארץ זבת חלב ודבש, נטועה שדמות גן ופרי, שבה מפכים ומתלחשים מי הירדן הזכים. מספרים שכאשר נשאל ההיסטוריון זאב יעבץ, איש העלייה הראשונה, מדוע סיפוריו ודיווחיו מחיי המתיישבים הראשונים נוטפים כולם נופת צופים ואין בהם הד לסבל ולמצוקה, השיב כי בירח הדבש אין מדברים על צללים...

בין שבעים וחמישה הצירים של חובבי ציון מרוסיה, שהשתתפו בקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897, היה גם אריה לייב יפה (1948-1876), צעיר בן עשרים ואחת, יליד גרודנה שבליטא, שהיה אז סטודנט באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה. יפה, פעיל ציוני מנעוריו, הוזמן על ידי הרצל להשתתף במאורע היסטורי ראשון במעלה: הכינוס העולמי החשוב ביותר שערך אי פעם העם היהודי מאז צאתו לגלות.

אריה לייב יפה (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

שנת 1897 הייתה שנת מפנה בגיבושו של הלאום היהודי, אך סימנה גם מפנה בהתפתחותו של הזמר העברי. בתוך שנים לא רבות מאז התכנס הקונגרס הציוני הראשון הוכפל והושלש מספר השירים העבריים החדשים באוצר המתהווה של שירי הזמר בלשון העברית. עם כל קונגרס ציוני נולדו שירים חדשים. מקצתם נכתבו כהמנונים לקונגרסים הראשונים, אך רובם מחוץ להם, כשירים שצצו על רקע ההתעוררות הלאומית שחלה בעקבות כל קונגרס.

יפה היה פרח משוררים צעיר, שעד אז כתב את שיריו הלאומיים ברוסית. 'את שירת חיי שרתי בצלילים זרים בשפה זרה', התוודה בזיכרונותיו (מימי האביב: פרקי זכרונות, ירושלים תרצ"ח, עמ' 16). אך ב-1897, שנת התכנסותו של הקונגרס הראשון, חיבר שיר ציוני חדש ושמו 'בארץ הצבי', ובו תיאר בצבעים מוארים את המתרחש בארץ מבלי שיהיה לו מושג אמיתי עליה. לאחר התכתבות עם חמדה בן יהודה (ברוסית!), ממנה שמע על העיתונים העבריים שעורך בעלה אליעזר בן יהודה (ובהם עיתון הצבי, ששמו התאים, כפתור ופרח, לשם השיר), שלח יפה מהיידלברג לירושלים את שירו. 

בשיר תיאר יפה את החיים החדשים המתרקמים והולכים בארץ הצבי, את הפריחה המאפיינת את המושבות החדשות ואת השפה העברית המתחדשת ומלבלבת שם. 'תְּצַלְצֵל שְׂפָתֵנוּ כְּפַעֲמוֹן הַכֶּסֶף'  כך המחיש את התנגנות הלשון העברית בפי המתיישבים החדשים. בן יהודה, שהשיר ביטא היטב את רחשי לבו, עט על השיר כמוצא שלל רב ומיהר לפרסם את שבעת בתיו בעת ובעונה אחת, באותו יום ממש (ט"ו בכסלו תרנ"ח / 10 בדצמבר 1897), בעמוד הראשון של שני עיתוניו: הצבי והשקפה.


השיר התקבל בהתלהבות רבה, אך קוראי העיתון תהו לדעת מאין יודע סטודנט יהודי מליטא הלומד בהיידלברג, כי בארץ ישראל אכן מצלצלת השפה העברית כפעמון והיא נעימה לאוזניים כשירת הזמיר? הוא הרי לא ביקר בארץ לפני שכתב את שירו. 'התגעגעתי על ארץ שלא ראיתיה ולא ידעתיה, אהבתי את הריה ועמקיה', כתב יפה על ימי ילדותו (מימי האביב, עמ' 8). 
משה פישל הכהן לאפין

אלא שלא הכל היה רק בדמיונו. שני סביו של לייב יפה התגוררו באותה עת בארץ ישראל. האחד, סבו מצד אמו, משה פישל הכהן לאפין (בערך 18101909), שהגיע לארץ בשנת 1862. הוא היה עתיר נכסים, גר בירושלים ונמנה עם בוניה. כששב לבקר את בני משפחתו בגרודנה, הביא לנכדו הקטן אבן שפורר מן הכותל המערבי. 'ימים רבים שמרתי עליה', סיפר יפה. 'שמעתי אגדה ובעצמי יצרתיה: מי שבידו אבן מאבני הכותל המערבי, אש של געגועים תיקוד בלבו, ולא ישקוט עד אשר יחזיר את האבן למקום שלוקחה משם... אחרי שנים רבות
עליתי ארצה. הבאתי אתי את האבן מתנת זקני' (מימי האביב, עמ' 7-6). 

סבו השני היה הרב מרדכי גימפל יפה (1891-1820), תלמיד חכם חשוב, שעלה לארץ בשנת 1888 מרוז'ינוי שבבלרוס. הרב יפה היה בין מתיישבי המושבה קצרת הימים יהודייה, שאז שכנה בתחומי סביון של ימינו, והקים בה ישיבה בשם 'עץ חיים' (על שם ישיבת וולוז'ין המפורסמת, שהוא היה בין תלמידיה). ליהודייה עברו ראשוני פתח תקווה לאחר שזו נעזבה. הוקם בה מפעל לעבאיות, ראשון מסוגו ביישוב העברי, אך יותר מכל היא התאפיינה באנשי דת, רוח והגות שהתיישבו בה וביקשו לעשותה כמין יבנה חדשה, שילוב של כנסת חכמים, קריית ספר והיכל מדע  הכל על טהרת הלשון העברית. ביישוב נשכח זה גרו בין היתר אישים כמו יחיאל מיכל פינס, פטרון הביל"ויים ומחבר 'חושו אחים חושו', שחידש מונחים עבריים רבים, ביניהם 'שעון' (שכונה עד אז 'כלי מודיע עתות'), 'מחוג' ו'הפתעה'; כאן ישב הרב, ההיסטוריון והלשונאי זאב יעבץ, שחידש מילים רבות השגורות היום בפינו, כמו 'פטפוט', 'שרפרף' ו'פרחח', וכאן החל לתכנן את עבודת חייו, ספר תולדות ישראל, שאותו כתב בעברית, להבדיל מהיסטוריונים יהודים אחרים בני זמנו, כמו גרץ או דובנוב, שכתבו את תולדות עמם בלשונות לעז; כאן גם גר המורה, הגאוגרף והבנקאי אליהו ספיר, לימים חבר 'ועד הלשון העברית'. 

מאיר רוזין, המושבה יהודייה (ציור על פי תצלום; אלבום המושבות, תרנ"ט)

לכאורה די היה בשני סביו אלה כדי שלייב יפה יהיה מעודכן בנעשה בארץ, אך כפי שנראה היו גורמים נוספים ששימשו לו השראה לכתיבת השיר. עיתוניו הירושלמים של אליעזר בן יהודה נפוצו לא רק בארץ ישראל אלא גם בתפוצות הגולה, והקוראים בהם יכולים היו להתרשם כי לייב יפה ביקש לערוך דרך שירו מעין סיכום ביניים של מאזן ה'יש' ביישוב היהודי בארץ ישראל באותה עת: מושבות פורחות, לשון עברית מתעוררת לתחייה כשפת דיבור, וכל אלה  בלשונו של לייב יפה  'יִתְלַכְּדוּ לְשִׁירָה נִפְלָאָה וּנְעִימָה, לְשִׁירַת הַתְּחִיָּה'.

הנה השיר בביצועו של חנן יובל בהקלטה משנת 1981:


ב. על הלחן

תלמידי המחזורים הראשונים של גימנסיה 'הרצליה' בתל אביב הכירו היטב את השיר. הם זכו ללמוד אותו מפי המורה לזמרה הנערץ עליהם, חנינא קרצ'בסקיהרצל נדיבי, ששקד לכנס את השירים שלמד בגימנסיה בפנקס שירים בכתב ידו, שיבץ בו את 'בארץ הצבי'. בשנת תרפ"ז, כשנה לאחר מותו בטרם עת של קרצ'בסקי, הוציא 'גדוד מגני השפה בארץ ישראל' קובץ שירים לזכרו בשם חנינא: קובץ שירים, שבו נאספו שירים שלימד קרצ'בסקי, וביניהם 'בארץ הצבי', ללא ציון שם המחבר והמלחין.

חנינא, תל אביב [תרפ"ז], עמ' כו

'שיר זה במנגינתו היפה היה מושר בארץ ישראל עשרות שנים'  כך כתב הבלשן ראובן סיוון, בנו של קדיש יהודה סילמן, בחוברתו 'אליעזר בן יהודה ותחיית הדיבור העברי' (לשוננו לעם, כד, תשל"ג, עמ' 116-65). הוא הגדירו כשיר-עם שלא ידוע שם מחברו. כעבור שנתיים, כשאירחתי אותו בתכנית הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', גיליתי לו את שם המחבר והוא מיהר לחשוף זאת ברשימה מיוחדת שהקדיש לשיר ('עוללות', לשוננו לעם, כו, תשל"ה, עמ' 158-157). מאז החל סיוון במסע לחצים, עלי ועל 'קול ישראל', להקליט  את השיר ולהשמיעו ברדיו. בעקבות זאת, גיל אלדמע, המעבד המחונן, הכין עיבוד מיוחד והקליט את השיר בביצוע 'חבורת רננים'. השמעתי את השיר וסיפרתי את הסיפור שמאחוריו בתכנית רדיו ששודרה ב'יום השפה העברית' שערך 'קול ישראל' ב-8 בדצמבר 1981. 

הנה הקלטה של 'חבורת רננים' שהשתמרה בארכיונו של מוטקה שָׁלֶף, חבר החבורה דאז והיום המנהל המוזיקלי, המעבד והמנצח של חבורת שהם:


רישום התווים: גיל אלדמע

וכאן חבורת שהם שרה את 'בארץ הצבי' (מתוך התקליטור ציון חמדתי, 2009). שימו לב, חבורת רננים שרה 'פה בארץ הצבי', חבורת שהם שרה 'שם בארץ הצבי', אך מילות הפתיחה של השיר המקורי לא היו 'פה' ולא היו 'שם', אלא סתם 'בארץ הצבי'...



מי הלחין את השיר? סגנונו המוזיקלי אינו אופייני לשירי העלייה הראשונה, וכבר בשמיעה ראשונה הוא נשמע כנטע זר. זמן רב חיפשתי את מקורו, עד שפגשתי את ישראל יֶבֶרוֹביץ (2004-1915), חניך בית"ר ליטא, שהיה אוצר מהלך של זמרת הארץ, וזכר את השיר עוד מימי נעוריו בקובנה. מפיו הקלטתי את השיר והוא שסיפר לי לראשונה כי הלחן מזכיר לו שיר ליטאי נודע ואף שר באוזניי כמה צלילים ממנו.

מי שהכירה היטב את השיר הליטאי הזה הייתה הזמרת המנוחה נחמה ליפשיץ, אף היא ילידת קובנה. מדובר בשיר 'Kur bėga Šešupė' (במקום שם זורם נהר שֶׁשׁוּפֶּה), שנדפס לראשונה ב-1902 אך נכתב כמה שנים קודם לכן. שיר פטריוטי זה, שאף היה מועמד לשמש כהמנון ליטא, חובר על ידי מַיירוֹנִיס (Maironis), אחד מגדולי המשוררים הליטאים, שבאחרית ימיו גר גם הוא בקובנה, והולחן על ידי צ'סלאב סאסנאוסקס (Česlovas Sasnauskas), מלחין ליטאי חשוב, שבאותה עת גר בעיר הבירה סנקט פטרבורג. שֶׁשׁוּפֶּה הוא שמו של נהר גדול וארוך בליטא הזורם אל נהר הניֶימָן. 

מיירוניס (1932-1862), מחבר המילים
צ'סלב סאסנאוסקס (1916-1867), המלחין

הנה השיר בביצועה של מקהלה ליטאית מקליבלנד, אוהיו:



כאשר מאזינים ללחן הליטאי מגלים שהדמיון בין השירים קיים רק בצלילי הפתיחה. לאחר מכן נפרד לחן 'בארץ הצבי' מהלחן הליטאי ומאמץ לו נתיב מוזיקלי משלו, אם כי עדיין ברוח המז'ורית של המקור הליטאי. לפי שעה אין אנו יודעים אם יפה התאים את מילותיו ללחן ליטאי נוסף, או שמא הלחין את המשך השיר מפרי רוחו שלו.

בשנת 1973 הקלטתי את השיר 'בארץ הצבי' מפיו של הרופא המנוח ד"ר שאול זָלוּד, בנו של נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי (1936-1859), מלחין 'שאו ציונה נס ודגל', שזכר את השיר משנות נעוריו בקאליש שבפולין. אמנם הוא לא דייק לגמרי בלחן ובמילים, הִרבה בהטעמה מלרעית במקום המלעילית המקורית, וגם תיארך בשגגה את השיר ל-1917, אך כך התגלגל אליו השיר, כטבעו של כל שיר העובר מפה לאוזן. הנה הוא כאן:


ג. על מילות השיר ומקורות ההשפעה

כאשר כתב יפה את שירו בשנת 1897 הוא היה מודע היטב למרחק שבין מקום מושבו בהיידלברג לארץ הצבי, ועל כן פתח את השיר במילים 'בארץ הצבי, שמה מושבות אחינו' (ובהמשך 'שם חיים חדשים יפרחו, שם שירת האיכר ... תצלצל באחו'). רק טבעי היה שבארץ ישראל ישתנה ה'שם' ויהיה ל'פה'. כך נהגו גם בשירים אחרים, כגון 'פה בארץ חמדת אבות', שבגולה הושר 'שם בארץ חמדת אבות', והוא הדין בשיר 'שם / פה בעמק יזרעאל', ואף בשיר 'שם במקום ארזים', שבארץ הושר 'פה במקום ארזים', אף כי עצי ארזים אפיינו את לבנון ולא את ארץ ישראל. על כולם היה, כמובן, הסביבון של חנוכה וראשי התיבות שנחרטו עליו 'נס גדול היה פה' (או 'שם'), בהתאם למקומם של השרים או הדוברים.

הדמיון בין שירו של יפה לבין השיר הליטאי אינו רק בצלילים אלא גם בתכנים. הנה, בתרגום חופשי, הבית הראשון של השיר הליטאי:
שם במקום שנהר ששופה זורם אל הניימאן, / שם ארץ מולדתנו, ליטא היפה.  
שם האחים מדברים בליטאית, / בגבעות ובמרחבים שומעים את שירת בִּירוּתֶה [נסיכה ליטאית מימי הביניים].  
אוצו רוצו נחלים שלנו לעומק הימים, / יצלצלו שירינו בכל העולם.
נהר ששופה (ויקיפדיה)

השיר מביע געגועים לשפה הליטאית, שבאותה עת  בשלהי המאה ה-19, כשליטא הייתה תחת עול השלטון הרוסי – אסור היה להתבטא בה. הדמיון בבתים הראשונים של שני השירים ניכר מיד: מול 'בארץ הצבי שמה מושבות אחינו', בשירו של יפה, נכתב בשיר הליטאי 'שם במקום שנהר ששופה זורם אל הניימאן, שם ארץ מולדתנו, ליטא היפה'. המשפט העברי 'תצלצל שפתנו כפעמון הכסף' מקביל למילים 'יצלצלו שירינו בכל העולם' בשיר הליטאי.

בהמשך 'בארץ הצבי' נחשפות השפעות נוספות, הפעם ממקורות עבריים. כזהו למשל הדימוי 'נעימה כשירת הזמיר', שיש לו משמעות כפולה. נוסף לפשוטו של מקרא, יש כאן הֶרְמֵז ציוני שהיה מובן היטב לבני התקופה. השיר נכתב שנתיים לאחר צאת הספר שירת הזמיר (ורשה תרנ"ה), פרי עטו של הרופא והסופר יהודה לייב קצנלסון, שהיה מוכר יותר בשם העט שלו 'בוקי בן יגלי'. זהו סיפור שכבש לבבות מיד עם צאתו, והלהיב במיוחד את בני הנעורים. הקוראים ראו בו כעין מהדורה מחודשת של אהבת ציון שכתב אברהם מאפו, ספר שעודד יהודים רבים לעלות ארצה. גם שירת הזמיר היה סמל ומעין קול קורא. בסיפור מתואר בחור יהודי המזדמן לאחד הכפרים בליטא ומתבודד לו ביער. הוא שומע לפתע את שירת הזמיר ומתחיל לחלום על חזיונות קדומים שהתרחשו בארץ ישראל בימי בועז ורות. הבחור מחליט לשנות את מסלול חייו. הוא בורח מרוסיה לאמריקה, לומד שם חקלאות, רוכש חלקת אדמה במדינת מיזורי (!), ולבסוף חוזר לביתו ברוסיה ועולה לארץ ישראל יחד עם בני משפחתו.


הנה קטע מהסיפור ובו מספר הבן להוריו על שירת הזמיר שהניעה אותו לעלות לארץ: 
– שלֵו הייתי על נחלתי, שלו וצלח, כאשר יוכל להיות צלח איש הולך ערירי. ביום היו כל מעיני באחוזתי, להרבות את תבואותיה. כמו היתה זאת כל מטרתי וכל אָשרי בחיים. ובלילה היו ספרי המעטים כל שעשועי – אולם באביב הזה בא זמיר אחד לקנן בגן העצים, אשר על יד ביתי...  
– הזמיר! קראה בת-שבע כנפעמה מחזיז ורעם: עוד הפעם הזמיר!  
– הרגעי, אמי! ענה שלמה בשחוק, ואל תיראי רע, הזמיר לא מסך בקרבי רוח שגעון בפעם הזאת, כאשר לא מסך אותו בקרבי לפני עשר שנים. ונהפוך הוא, ברוכה הצפור הזאת וברוך טעמה; כי לולא היא שהייתה לי, כי עתה מי יודע אם ניצבתי היום לפנייך, ואם נשקתיך במו פי... שירת הזמיר, אשר שר בבוקר בבוקר לפני חלוני, הזכירתני יום יום את ירושלים עיר קדשנו ואת ארץ אבותינו השוממה ... שירת הזמיר לא נתנה לי מנוח. היא העירה את מוסר כליותי בקרבי, עד אשר לא יכולתי עוד להתאפק, ואקח את מעט כספי בידי ללכת ירושלימה, והנני היום לפניכם!  
– אך הידעת, שלמה, הוסיף דוד לשאול: הידעת, כי ממשלת תוגרמה [טורקיה] אסרה על בני עמנו אסר לבוא בארץ סוריה, ואף כי לקנות שם אחוזת שדה וכרם?  
שלמה קם ממושבו, ויצעד צעדים אחדים בתוך הבית, ויתיצב קוממיות.  
– אזרח ארצות הברית באמריקה אנכי! קרא שלמה בגאון, בתופפו באצבע ימינו אל מול לבו: ולפני בן אמריקה לא תסגור ארץ תוגרמה את בריחיה לעולם! (עמ' 73-72).
בוקי בן יגלי (1917-1846)

השפעה נוספת הניכרת בשירו של יפה, באה משירו של לטריס 'יונה הומיה' (בשיר זה עסקנו ברשימה 'שיר הזמר העברי הראשון: יונה הומיה', בלוג עונג שבת, 25 באוגוסט 2017). פעמיים הביא יפה את הצירוף שבו הכתיר לטריס את שירו: פעם כתב 'יונה הומיה', ופעם בהיפוך הסדר  'הומיה היונה'.

ד. לייב יפה – משורר, מתרגם ועסקן ציבור

הקונגרס הציוני הראשון הותיר רושם גדול על לייב יפה. 'הרגשנו את משק כנפי ההיסטוריה מעל לראשנו', כתב (מימי האביב, עמ 29). בעקבותיו חיבר יפה שיר הלל נוסף לשפה העברית שנקרא 'משירי התחיה' (פורסם בשנת 1898 במאסף הספרותי האשכול, שראה אור בקרקוב). יפה שב והתפעל בשירו מהתחדשות השפה העברית וניבא שזו תהיה שפת הדיבור העתידה של העם.

האשכול, א, תרנ"ח, עמ' 80

קצת מוזר שחזון התחדשות הדיבור בעברית צץ בתודעתו של יפה דווקא אחרי הקונגרס הציוני הראשון, שם הייתה שפת הדיונים גרמנית וצלילי השפה העברית בקושי נשמעו בה. מכל מקום, בעיניו של יפה זה היה שירו העברי הראשון. כאן הוא שב ומעורר את התקווה ל'חיים חדשים'  ביטוי שכבר השתמש בו בשיר 'בארץ הצבי'  כנראה בהשפעת שירו של שאול טשרניחובסקי משנת 1892, שנקרא גם הוא 'חיים חדשים'. טשרניחובסקי, כמו יפה, הביא רשמים מהארץ עוד לפני שביקר בה, מה שלא הפריע לו לכתוב בשירו 'מִכַּרְמֵי עֵין גֶּדִי זֶה עַתָּה רַק בָּאתִי', ו'לֹא פַּסּוּ עוֹד חַיִּים עֲלֵי הַרְרֵי צִיּוֹן'.

יפה וטשרניחובסקי היו אז משוררים צעירים שעשו את צעדיהם הראשונים בעולם השירה. טשרניחובסקי התמיד בכתיבת שירים, אידיליות וסונטות כל ימי חייו, לצד מקצועו כרופא. לעומתו, לייב יפה המעיט לחבר שירים בעברית, אך הרבה לתרגם, בעיקר מעברית לרוסית. משירי הזמר  תרגם את 'התקווה', 'אני מאמין' ('שחקי שחקי') ו'משאת נפשי'. בנוסף תרגם את 'אכן חציר העם' של ביאליק, 'ציון הלא תשאלי' של יהודה הלוי, ושירים אחדים שכתב י"ל פרץ. שירים אחדים של שמעון פרוג תרגם מרוסית ליידיש, ואת האוטופיה של אלחנן לייב לוינסקי מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי (אודסה, 1892) תרגם לרוסית. תרגומים אלה עוררו הד בקרב הנוער היהודי וקרבו לבבות לרעיון הציוני.

בשנת 1896, שני המשוררים הצעירים, טשרניחובסקי בן התשע-עשרה ולייב יפה בן העשרים, לא ידעו עדיין איזה עתיד צפון להם. כמחווה לידידו, שראה בו אח לשירה ומשורר כדמותו, הקדיש לו טשרניחובסקי באותה שנה את השיר 'מכתם', שנפתח במילים המחמיאות: 'כִּנּוֹרוֹת שְׁנַיִם נַחְנוּ'.

שאול טשרניחובסקי, 'מכתם', חזיונות ומנגינות, א, הוצאת תושיה, ורשה תרנ"ט, עמ' 43

בעשור הראשון של המאה העשרים חיבר לייב יפה ברוסית את השיר 'לחופש', שתורגם בשנת 1910 על ידי קדיש יהודה סילמן ('אין כוח לסבול עוד, לשאת את העול'). שיר זה התפשט ביישוב והושר רבות, במיוחד בימי המצוקה של גירוש תל אביב ומלחמת העולם הראשונה. מקורו של הלחן אינו ידוע, אך מן הסתם הוא רוסי.

הנה דורית פרקש שרה את 'לחופש':



בצלאל יפה (1925-1868)
לייב יפה הגיע לארץ לביקור קצר בשנת 1905, בראשית ימי העלייה השנייה, ושב על עקבותיו. ארבע שנים אחר כך, ב-1909, עלה לארץ אחיו בצלאל יפה, שהיה לאחת הדמויות החשובות ביישוב: חבר אסיפת הנבחרים הראשונה והוועד הלאומי ומראשוני העיר תל אביב. יחד עם יעקב שרתוק, עקיבא אריה וייס ומרדכי וייסר ייסד בצלאל יפה את 'חברה חדשה', שעל קרקעותיה הוקמה השכונה 'חברה חדשה'. שמו של הרחוב המרכזי בשכונה זו, דרך הים, שונה לאחר מלחמת העולם הראשונה לרחוב אלנבי.

בעקבות בצלאל, עלה אחיו הצעיר לייב יפה לארץ בשנת 1919, עם גלי העלייה השלישית. זמן קצר לאחר הגיעו התמנה לעורך העיתון היומי הארץ, וכיהן במשרה זו כשלוש שנים. למן שנת 1926 ועד מותו ניהל את 'קרן היסוד'. 

אריה לייב יפה נואם בכינוס ארצי של קרן היסוד, תל אביב 1946 (צילום: זולטן קלוגר; ארכיון המדינה)

ב-11 במרץ 1948, בעצם ימי מלחמת העצמאות, מת יפה בן ה-71 בפיגוע טרור ערבי, כאשר מכונית תופת התפוצצה בחצר המוסדות הלאומיים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. 12 איש נהרגו ו-44 נפצעו (בתוכם גם אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הראשון, הדיפלומט ולטר איתן וההיסטוריון נ"מ גלבר).

חילוץ פצועים מן הפיגוע בחצר המוסדות הלאומיים (ויקיפדיה)

בשנת 1974 ריאיינתי את אהוד, בנו של אליעזר בן יהודה, שסיפר לי כי בזמן המלחמה חשש לאוצרות אביו שהיו בבית המשפחה בשכונת תלפיות. הוא פנה ללייב יפה, שהסכים לאחסן במרתפי המוסדות הלאומיים את ארון המתכת שבנה יעקב שרתוק ובו נשמרו הפתקים של מילות המילון (אותיות ק-ת). אהוד נטל את המטען הכבד ויצא לדרך. כשהגיע לבניין טרה סנטה שמע את ההתפוצצות בחצר המוסדות הלאומיים ומיהר לחזור על עקבותיו. אוצרותיו של אליעזר בן יהודה שבו לשכון בביתו, ולמרבה המזל שרדו את ימי הקרבות ולא נפגעו.

מעריב, 11 במרץ 1948, עמ' 1

21 תגובות:

  1. כתבה מרתקת

    השבמחק
  2. אליהו אתה מדהים בכתיבתך. תודה!
    יפתח מזור

    השבמחק
  3. השיר "לחופש" הזכיר לי מאוד שיר שהיה מושר אצלנו בליטא, ולאחר מכן גם בטונדרת הקוטב הצפוני, ונראה שמקור שני השירים אחד הוא:
    כבר נלאו הכוחות לסבול את כל אלה,
    רדיפות ותלאות עמנו.
    הלב כה קרוע וקורא בקול –
    לארצנו, לארצנו, לארצנו.

    כאסיר שטעה במרורי הבור,
    כציפור מקינה נודדת.
    יש מילה נשגבה רק אחת בלב –
    מולדת, מולדת, מולדת.

    השבמחק
  4. אבקש לתקן את דבריי לעיל, בראשית הבית השני של השיר:

    כאסיר שתעה במרורי הבור.

    השבמחק
  5. "התמונה" שבה תואר הרב מרדכי גימפל יפה היא תחריט עץ של תמונה ידועה של הרב יצחק אלחנן ספקטור, ויוחסה בטעות לרב יפה.

    השבמחק
  6. גרודנה אינה בליטא (יהודי גרודנה אינם "ליטבקים"!) ולייב יפה מעולם לא החשיב עצמו "יהודי ליטאי" אלא יהודי רוסי.
    בהקשר זה, חבל שלא הוזכר תפקידו המכריע כמתווך בין הספרות העברית לבין הספרות הרוסית, ובייחוד ידועה הידידות שקשר בין ולדיסלב חודסביץ' לשאול טשרניחובסקי.

    השבמחק
    תשובות
    1. חבל גרודנה בטרם כיבושו בידי הרוסים ב-1795 היה חלק אינטגרלי מדוכסות ליטא (הן לפני איחודה עם פולין והן לאחריו), ויהודי החבל לא היו אפוא שונים במאומה מיהודי חבל וילנה. לפיכך יהודי גרודנה היו לא פחות ליטבקים מיהודי ליטא העצמאית ואולי אף יותר מהם (שכן חלק נכבד מיהודיה כונו עוד בראשית המאה ה-19 זמודִיים/זמוטיים ולא ליטבקיםׂ). נשמע מבלבל, אבל זה תוצר התהפוכות הגאו-מדיניות שעברו על מזרח אירופה במאות האחרונות.

      מחק
    2. לחיזוק הערתו של קליבנסקי על היותה של גרודנה ליטאית:
      היידיש הגרודנאית, כמו בכל צפון-מזרח פולין, היתה יידיש ליטוואקית ולא יידיש פולנית, למרות ‏שעד 1939 האזור היה בחזקת פולין (והרבה קודם בחזקת הדוכסות הליטאית).
      היום האדמות האלה הן מערב ביילורוסיה ( גרודנו = הורודנה, פינסק, ברסט = בריסק = בז'סט, ‏וולקוביסק, קוברין, סלונים, באראנוביץ', נובוגרודק, כולן ערים ואמהות בישראל).
      יוצאי המחוזות השונים הקפידו בגרסת דיאלקטים האלה גם בארץ.‏
      לפני כ-15 שנה שמעתי מפי עולה חדש מברה"מ, ששמע כ-20 שנה קודם מפי יהודי מבוגר ‏‏(בשנות 1970 או 1980), סיפור הנשמע כצ'יזבט, אבל היה אותנטי:
      בתחילת שנות העשרים כשהתוו גבולות המדינות בתוך ברה"מ, לא היה ברור כיצד לשרטט את ‏הגבול בין אוקראינה לבין ביילורוסיה, העובר בערך לאורך ביצות הנהר פריפט, יובלו של ‏הדנייפר.
      חלק ניכר מהנאצ'אלניקים היו יהודים, והם הסכימו שהגבול יוגדר ע"י הדיאלקט היהודי – דרומה ‏לגבול שם מדברים יידיש בדיאלקט אוקראיני, וצפונה – שם מדברים יידיש בדיאלקט ליטאי.
      ובא לגויים גואל.‏
      אמנם הגבול המזרחי של פולין אחרי מלה"ע השניה לא נקבע כמובן ע"י היידיש, אבל כן ישנה ‏קורלציה די ברורה לדיאלקטים.‏

      מחק
    3. בהמשך לדבריו של ישראל שק, הסיפור המקורי הוא על הסכם השלום בין ברית המועצות לליטא בשנת 1920. משני צדי המתרס ישבו יהודים: א' יפה מהצד הרוסי ושמשון רוזנבוים מהצד הליטאי. רוזנבוים דרש לספח לליטא לא רק את מחוז גרודנה אלא גם עוד מחוזות של דוכסות ליטא לשעבר ובהם מינסק וּויטבסק. כשיפה שאל אותו היכן לדעתו יעצור הגבול של ליטא, ענה רוזנבוים: היכן שאומרים סבת סלום – בידוע שזו ליטא, ואם תרצה לדייק יותר: היכן שמקדימים "ברוך שאמר" ל"הודו" זו ליטא, ואילו המקומות האחרים יהיו חלק מברית המועצות (מזיכרונות משה כהן בכרך השני של יהדות ליטא).
      לענייננו, ראוי לציין שבוועד מדינת ליטא (האוטונומיה היהודית בדוכסות) החברות הראשיות הראשונות היו שלוש הקהילות: בריסק, גרודנה ופינסק (וילנה וסלוצק צורפו בשלב מאוחר הרבה יותר). מכאן ברור שגרודנה הייתה ליטאית, ואכן היידיש של יהודיה הייתה זהה ליידיש של יהודי וילנה, קובנה, מינסק או פינסק.

      מחק
  7. ולטר איתן נפצע ב1948 , היה למנכל הראשון של מישרד החוץ בין השנים 1948- 1959, תחת משה שרת וגולדה ‏מאיר. ניפטר בגיל 90 בשנת 2001. ‏

    השבמחק
  8. נראה שהשיר מתכתב לא מעט עם מזמורי תהלים - מ"ב 8-7, צ"ג 4, ק"ד 19-15, קל"ג 3 ועוד.

    השבמחק
  9. כתבה נפלאה! וגם השירה

    השבמחק
  10. אני לא בטוח שכל חידושי המילים המופיעים כאן אכן מיוחסים נכון לבעליהם. המילה פטפוט למשל מופיעה כבר בספר אורחות צדיקים מן המאה החמש עשרה: "כי מרוב טורח הפטפוטים שהם מפטפטים הם מתבטלים לגמרי ולא ישיגו ללמוד לא תורה ולא נביאים וכתובים" (אורחות צדיקים, שער התורה, קב).

    השבמחק
    תשובות
    1. המלה פטפוט מופיעה כבר בגמרא אם כי שם הכוונה היא אחרת לגמרי.

      מחק
    2. על פי מילון בן-יהודה המילה בגמרא היא פַּטְפּוּט, בפתח בפ"א, ופירושה: "רגליים קטנות כרגלי האווזים, ובהשאלה: קצוות מטיט בולטות ששופתים עליהן הקדירה והן כמו יתדות".

      מחק
    3. במשנה מנוקדת [כלים ו' א'] מצאתי פטפוטים בפ"א חרוקה "העושה שלושה פטפוטים בארץ וחברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדרה טמאה"

      רבי עובדיה מברטנורא מסביר: העושה שלשה פטפוטים, = שלשה רגלים יושבים בארץ, וחיבר בטיט למעלה בראשם כעין כלי ברזל שקורין טריפי"ד.

      מחק
    4. רש"י כבר הזכיר את המושג:
      לויקרא י"ד ד']
      טהורות - פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קמ ערכין טו) שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול:

      מחק
  11. הפירוש של הפטפוט במשנה הוא הפירוש השני של הזיזים של הקדירה. בנוגע לניקוד המילה במשנה יש אי בהירות, מכיוון שלמשנה יש כמה כתבי יד מנוקדים והניקוד בהם אינו זהה. בכל מקרה, ניקוד המשנה מאוחר לכתיבתה בכמה מאות שנים ואין שם מסורת קריאה כמו בתנ"ך, כך שיש מקום לספק. בן-יהודה (או מי שכתב את הערך במילון, אולי זה טור-סיני) העדיף לנקד פטפוט בחיריק (במשמעות הזאת), וכך גורס גם המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון.
    לגבי רש"י - נכון ויפה. בחרתי להביא כאן את הציטוט המאוחר יותר מכיוון שהוא מובהק יותר בעיניי מבחינת המשמעות, ומספיק כדי להראות שזה לא חידוש של יעבץ.

    השבמחק
    תשובות
    1. פטפוט *בפתח במשמעות הזאת

      מחק
  12. נוגעת ללב תמימותם של כותבי שירי הגעגועים לציון, רחב הלב לנוכח תחייתה המופלאה של העברית, ומתרונן הלב לזכות בפנינה נוספת שיצאה מקולמוסו של אליהו. הכתבה נקראת כסיפור בלשי מרתק ומהנה ביותר!

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.