שיר הזמר העברי הראשון: 'יונה הומיה'

שובך יונים
איור: תום זידמן-פרויד (ח"נ ביאליק, ספר הדברים, ירושלים וברלין תרפ"ב)

מאת אליהו הכהן

אוצר הזמר העברי, מכיל כיום רבבות שירים בכל הנושאים והסוגים, ויש הנוקבים בכמות של למעלה מ-150,000 שירים ופזמונים, משירי ערש ועד שירי להקות קצב. זהו יבול מבורך של כ-130 שנות זמר עברי, מאז ימי העלייה הראשונה ואילך. ומה קרה לפני כן? הרי גם לפני חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הושרו שירי זמר בודדים בעברית שלא היו שירי קודש. ממתי אם כן צריך למנות את ראשיתו של הזמר העברי במאה ה-19, ומהו השיר שניתן לכנותו שיר הזמר העברי הראשון בעת החדשה? האם היה זה שירו של אליקום צוּנְזֶר 'השושנה', שנכתב בראשית שנות השישים (בשיר זה נעסוק בקרוב ברשימה מיוחדת) או אולי השיר 'ציון, ציון, עיר אלהינו' (שבו עסקנו ברשימה קודמת)? שני השירים הללו הם אכן שירים מוקדמים שנכתבו כחצי יובל שנים לפני תחילתה של העלייה הראשונה.

בחינה מדוקדקת של שלבי התעוררותה של השירה הלאומית העברית מלמדת כי את ציון הדרך הראשון בסיפור התהוותו של הזמר העברי ראוי להעניק לשיר 'יונה הומיה' שחיבר מאיר (מקס) לֶטֶרִִיס (אין לבלבלו עם 'יונה הומיה' שחיבר והלחין יצחק אליהו נבון). שיר חשוב זה, גם אם ברבות הימים כבר נשכח, עשה את צעדיו הראשונים בשנות העשרים של המאה ה-19. היונה ההומיה של לטריס היא זו שבישרה על ראשית דרכה של התחייה הלאומית, שהגיעה לשיאה הספרותי שבעים שנה אחר כך בשיר ציפורים אחר – 'אל הצפור' של ביאליק ('שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת').

מאיר לֶטֶרִיס (אוסף שבדרון; הספריה הלאומית)

א. מאיר לֶטֶרִיס ושירו 'יונה הומיה'

מאיר הלוי לטריס (1804/1800?–1871), יליד ז'ולקווה שבגליציה המזרחית, היה משורר נודע בתנועת ההשכלה ומתרגם ברוך כישרון. הוא היה תלמידו ומקורבו של נחמן קרוכמל (רנ"ק), שגר רוב ימיו בז'ולקווה, עמד בקשרים עם כל משכילי דורו וזכה להערכתם. במהלך חייו נדד לטריס בערים רבות, אך עיקר מושבו היה בווינה, בירת האימפריה ההבסבורגית. לטריס היה הראשון שהריק את מיטב השירה האירופית הקלאסית מן הגרמנית אל השפה העברית. בין היתר תרגם את שיריו של פרידריך שילר, את המחזות 'אסתר' ו'עתליה' של המחזאי הצרפתי ז'אן ראסין ואת 'פאוסט' של גתה, שזכה לשם העברי למהדרין בן אבויה (וינה 1865) ועשה בשעתו רושם רב. אגב, עלילתו של ספר זה מתרחשת בארץ ישראל, ובו מופיע, לראשונה בספרות העברית החדשה, השם 'תל אביב' כנקודת יישוב בארץ. 

את השיר 'יונה הומיה', שלימים נחשב פורץ דרך, פרסם לטריס לראשונה בפתח החוברת הראשונה של קובץ בשם הצפירה, שערך והוציא לאור בז'ולקווה בשנת תקפ"ד (1824). זה היה כתב העת העברי הראשון שהתפרסם בו שיר זמר. לטריס בחר בשם 'הצפירה', שפירושו זריחה או שחר, מבלי שיכול היה לשער באותה שעה ששירו הארוך (תשעה בתים), שנכתב כשיר נהי המקונן על מצבו העגום של העם היהודי ומייחל לשיקום מצבו, יהפוך לשיר זמר שיסמן את שחר התהוותו של הזמר העברי הקדם-ציוני. השורה הראשונה של השיר, 'אוֹי כִּי עוֹטְיָה אָנִי', סימנה את אופיו הרגשני של השיר כולו; פירוש המילה 'עוֹטְיָה' הוא אבלה, עטופת יגון.

'יונה הומיה', הצפירה, א (תקפ"ד). החוברת סרוקה כאן.

לטריס שב ופרסם את השיר בספרו עפרות זהב (וינה 1852), שהוא בעיקרו ספר תרגומי שירה, בתוך נספח בשם 'שירי עבר, מילדי עברים, הגיון לבי ומעשה ידי'. שמונה שנים לאחר מכן הוא כינס את השיר לספרו תופש כנור ועוגב (וינה 1860).

עפרות זהב, וינה 1852, עמ' 34

בשני הפרסומים האלה רשם לטריס מתחת לשיר הערה בזו הלשון:

השיר הזה עשה לו שם כמעט בכל תפוצות ישראל, רב מאשר קוויתי. ובקצת קהילות עשה רושם גדול ושוררוהו בשיר וניגון במקהלות-עם לעורר לב כל אוהב עמו ודתו.

מכאן ש'יונה הומיה' היה לשיר זמר נפוץ עוד לפני אמצע המאה ה-19 ומאליה עולה השאלה מה היו סגולותיו המיוחדות שגרמו לכך שהצליח להתפשט בעולם היהודי של אותם ימים?

ישראלי בן ימינו, שיטה אוזן לצלילי היונה ההומיה, יתקשה להבין מה היה כוחו ומדוע עורר ריגוש כה גדול ונגע ללבם של רבים כל כך. את התשובה אפשר אולי לבקש במילים, שהצליחו לבטא משאלת לב כמוסה שהייתה משותפת לרבים: שתחלוף כבר המציאות המעיקה של עם שניתק מקרקע מולדתו וחי בניכר ללא כברת ארץ משלו, ושישובו במהרה ימי ריבונותו בארצו.

נוסף על כך, המצאי של שירי חול בשפה העברית באותה העת היה דל עד מאד. הזמר העממי השליט במשכנות היהודים במזרח אירופה היה עד אז רובו ככולו ביידיש. בתנאים אלה, בסביבה שבה הלשון העברית שימשה רק לשון שבכתב ושפת מזמורים ותפילות אך לא לשון דיבור, הופעתו של שיר זמר חדש בשפה העברית, שאיננו לקוח מהסידור, מהמחזור או מהתנ"ך, בישרה מפנה. גם עובדה זו סייעה לשיר לפלס את דרכו כאחד הניצנים הראשונים של זמר-עם עברי בתקופת התחייה הלאומית.

לטריס דימה בשיר את כנסת ישראל ליונה שעזבה את קִנה והיא נודדת ממקום למקום, משוועת לשביב תקווה ומתחננת שיחזירוה למעונה: 

שׁוּבָה חַיֵּי רוּחִי! / שׁוּבָה, נֶחָמָתִי! / רְאֵה נָא מְרִי שִׂיחִי / נַהֲלֵנִי מְעוֹנָתִי;

חֲמוֹל עֲלֵי עֲזוּבָה / הָשֵׁב לִי דוֹדֶיךָ / חַגְוֵי סַלְעִי שׁוּבָה / וְאֶחְסֶה בִּכְנָפֶיךָ.

דור לאחר מכן כבר תוחלף היונה בשירה העברית בדימוי השושנה אך במשמעות זהה, ולכך, כאמור, נקדיש רשימה מיוחדת.

השיר 'יונה הומיה' נלמד בבתי ספר יהודיים מודרניים כשיר לאומי. כך למשל נמסר בדיווח בעיתון הצפירה (20 באפריל 1893), כי בתום הבחינות בבית הספר לבנות 'יהודיה' בוורשה,

קמו עמדו כל התלמידות וכנגן המנגן בכינור שרו יחדיו שני השירים הלאומיים 'יונה הומיה' ללטריס ו'ציון ציון עיר אלהינו' אשר חיבר רב-משורר אחר. ברון יחד כל התלמידות ברגש התרגשו גם ליבות השומעים ומעיני רבים מהם נטפו דמעות שמחה. מודה אני לפניכם, הקוראים, כי גם בלבי התעורר רגש קודש ... שירי ציון, שירי קודש, שמענו מפי ילדוֹת קטנות – ואיך לא ירחש לבנו דבר טוב?  

דיווח דומה הגיע גם מברדיצ'ב שבפלך וולין, שם התכנסו בליל פורים חברי האגודה 'בני ציון' לקריאת המגילה (הכותב שיער שנכחו באולם כאלף אנשים, בני כל החוגים והמפלגות). בתום הערב שר החזן היימאן 'עם מקהלות משורריו' את 'יונה הומיה' ללטריס ואת השיר הידוע 'ציון' (המליץ, 17 במרץ 1898) – נראה אפוא כי שני השירים הללו נתפסו כבר אז כצמד שירים 'ציוניים' השלובים זה בזה.

השפעת השיר 'יונה הומיה' ניכרה ביצירותיהם של משוררים וסופרים רבים ונביא כאן כמה דוגמאות מהרבה: 

שניאור זק"ש (1892-1816), יליד קיידאן שבליטא ולימים חוקר נודע של 'חכמת ישראל', כתב ללטריס מכתב (נדפס בקובץ מכתבי עברית, וינה 1886, עמ' 114) ובו סיפר כי בהשפעת שירו זה קרא לקבצים המדעיים ולכתבי העת שהוציא בשמות שבהן נזכרת יונה: היונה (ברלין 1851), כנפי יונה (ברלין 1848) וקיקיון יונה (פריס 1860).

גם פרץ סמולנסקין (1885-1842) החשיב את 'יונה הומיה' ולאחר מות לטריס הספידו כך: 'ואם כי לא רבים המה השירים ילידי רוחו, כי על הרוב העתיק אך שירי אחרים, אך המעטים האלה יעידו למדי כי כביר כוחו בשיר, ולוּ גם לא כתב מעודו [כי אם] רק השיר יונה הומיה, גם אז כמשורר גדול חשבנוהו' (השחר, ב, תרל"א, עמ' 364).

לפני שכתב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856) את 'התקווה', כשעוד היה פרח משוררים בגליציה והשתעשע ברעיון לכתוב המנון, עמד לנגד עיניו השיר 'יונה הומיה'. הוא התפעל ממנו וראה בו דגם הולם להמנון לאומי. כשביקר פעם בברודי בביתו של המשכיל יהושע השל שור, עורך כתב העת החלוץ, התוודה אימבר בפניו על שאיפתו להיות משורר כמו המשכיל נפתלי הרץ וייזל, בעל 'שירי תפארת', ועל רצונו לכתוב שיר בדמות 'יונה הומיה' שיהפוך להמנון. וכך, לדבריו, השיב לו שור: מחצית משאיפתך כבר הוגשמה, לפי ששמך הוא נפתלי הרץ... ובעניין לטריס, 'יונה הומיה' לעולם לא יהיה להמנון לאומי, מפני שאי אפשר לדבר אל העם בסמלים. אם ברצונך לרכוש את לב העם, עליך לדבר במונחים פשוטים ולרדת לשפת ההמונים. שים לב שכל ההמנונים מאופיינים בכך שהם פשוטים ונעימים (אימבר סיפר על כך ברשימתו 'Jews I Have Met', שהתפרסמה בכתב העת The Maccabean, דצמבר 1909-ינואר 1910. רשימה זו קובצה אצל  Jacob Kabakoff [ed.], Master of Hope: Selected Writings of Naphtali Herz Imber, New York 1985, p. 84).

Master of Hope, p. 84

גם חוקר הספרות פרופסור יוסף קלוזנר (1958-1874) ראה בשיר זה 'שיר ציוני גמור' ואף העיד כי 'עוד בבחרותי היו שרים אותה [את 'יונה הומיה'] בכל בית עברי בעל הכרה' (היסטוריה של הספרות העברית, ב, ירושלים תרצ"ז, עמ' 375, 396). היסטוריון הספרות היהודית ישראל צינברג (1939-1871) ציין אף הוא כי במשך דורות שרו את השיר בגליציה ובליטא, והוסיף כי עוד לפני דור אחד (כלומר, בראשית המאה העשרים) שרו משכילים, כמו גם בחורי ישיבה, את 'אוֹי כִּי עוֹטְיָה אָנִי' במנגינה נוגה (תולדות ספרות ישראל, ו, תל אביב 1960, עמ' 84).

המשורר יעקב כהן (1960-1881), יליד סְלוּצְק שבבלארוס, סיפר בזיכרונותיו החינניים 'מנתיב חיי' כיצד לימד אותו מורו את השיר – תחילה למד בעל-פה את המילים ואחר כך את הלחן. כהן מיהר לשתף את אחותו בשיר החדש שאותו אהבו לשיר בצוותא:

הבוקר, 26 בדצמבר 1952, עמ' 4

החוקר דוד כהנא (1915-1838) מאודסה ליקט את כל השירים שבהם נמשלו בני ישראל ליונה, מאז תור הזהב של שירת ספרד. את השירים הללו כינס לספרון בשם 'יונה הומיה', שהופיע (כמנהג הימים ההם) כחוברת נפרדת בתוך הכרך החמישי של האסיף, שנתון מדעי וספרותי בעריכת נחום סוקולוב (תרמ"ט). 

עמוד השער של 'יונה הומיה' שליקט דוד כהנא (האסיף, ה, תרמ"ט)

את הלקט פתח כהנא בשירו של יצחק אבן גיאת 'יוֹנַת אֵלֶם קָבְעָה מְעוֹנָהּ', ואחריו הביא את שירו של משה אבן עזרא 'יוֹנִים בִּיְדֵי יוֹנִים אֲשֶׁר נִפְזְרוּ לְכָל רוּחָה', את יהודה הלוי ושירו 'יוֹנַת רְחוֹקִים נָדְדָה יַעֲרָהּ', את אברהם אבן עזרא ושירו 'אֱלֹהֵי קֶדֶם מְעוֹנָה יְשׁוֹבֵב יוֹנָה הֶגְלָה'. הוא המשיך במשוררים ופייטנים ידועים פחות ולא פסח על ישראל נג'ארה ושירו 'יוֹנָה נָדָה מִקִּנָּהּ, עַל גוֹזָלָהּ תְּרַחֵף', עד שהגיע אל 'שירו הנפלא על היונה' של לטריס, 'בו הראה את כוחו וגבורתו, ועל היונה הדרתו' (עמ' 94-93). וכאילו כדי להראות שמסורת היונה נמשכת גם אחרי לטריס, הביא כהנא בסיום חוברתו את 'בַּת עַמִּי עֲנִיָּה, תֶּהְגֶה כַּיוֹנָה', שיר שחיבר י"צ שפרלינג בשנת תרמ"ח (1888). 

את דבריו חתם כהנא בחרוזים הבאים:

ופה תמו השירים, שירי יונה היקרים, אשר אספתי מפי הרבה ספרים, הנחמדים מפז וספירים. ועמלתי להסיר מהם כל טעות ושגיאה, ועשיתי אותם כמעט כסולת נקייה, וקראתי את שמם 'יונה הומיה'.

היונה המשיכה וממשיכה ללוות את הזמר העברי עד ימינו, ואפשר לקרוא על כך בסדרת מאמריהם של דן אלמגור ודוד אסף שפורסמו זה מכבר בבלוג עונג שבת ('מעשה ביונה עם עלה של זית', 10 בנובמבר 2011; 'פרידה (זמנית) מן היונה', 24 בנובמבר 2011; 'שלח יונה מבשרת: על יונה ודואר', 15 באוקטובר 2012; 'יונים וחריונים: על יונים בשובך ובחלון', 25 באוקטובר 2012). 

ב. הלחן של 'יונה הומיה'

לשירו של לטריס הותאמה מנגינת עממית, שנשאה אופי של קינה, ברוח ניגון טעמי מגילת איכה. חלקה הראשון זהה ללחן של שיר ערש ישן ביידיש שנקרא 'אַ מאָל איז געווען אַ מעשׂה' (היֹה היה מעשה). זהו שיר מס' 83 בקובץ הרוסי ייִדישע  פֿאָלקסלידער אין רוסלאַנד (שירי עם יהודיים ברוסיה), שראה אור בסנקט פטרבורג בשנת 1901 (מהדורת צילום: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"א), בעריכתם של ההיסטוריונים שאול גינזבורג ופסח מארֶק.

תווי השיר נדפסו לראשונה בשנת 1885 בספר זמרת-יה שחיבר המוזיקאי צבי ניסן גולומב (על ספר זה ועל מחברו ראו ברשימתי, 'כי ספריו ראשית בכורים הם בספרות העברית: על המוזיקאי צבי ניסן גולומב', בלוג עונג שבת, 31 ביולי 2015). 

צבי ניסן גולומב, זמרת-יה, וילנה תרמ"ה, עמ' XV

חמש שנים אחר כך הובאו התווים שוב לדפוס על ידי החזן והמוזיקולוג אברהם בער בירנבוים בכרך הראשון של המאסף הספרותי ספר השנה בעריכתו של נחום סוקולוב (תר"ס), עמ' 325. 

בימי העלייה הראשונה הותאם לחן 'יונה הומיה' לשירים נוספים – 'אנחת יונה' של ישראל נג'ארה ועם 'רחל נֶאֱלָמָה' מאת ישראל פינסקר, כפי שציין שלמה ויינשטיין בשירונו נגינות ציון (ירושלים תרנ"ז; עליו ועל שירונו הרחבתי ברשימתי 'שירוני ארץ ישראל הראשונים: נגינות ציון', בלוג עונג שבת, 20 בינואר 2017). ישראל פינסקר, שכתב את שירו בעקבות 'יונה הומיה', היה רב בעיר חרסון שבאוקראינה. שירו הארוך כלל ארבעה-עשר בתים, אלא שוויינשטיין מצא את שני הבתים האחרונים 'לא מתאימים' ולפיכך חיבר במקומם שני בתים מפרי עטו שלו (ראו הערתו בסוף השיר) וכך שיבץ את הגרסה המשולבת בשירונו.

לימים, כפי שהעידה באוזני מאירה בלקינד, בת למשפחת ביל"ויים מראשון לציון, נדד הלחן של 'יונה הומיה' גם אל שירו של ביאליק 'כוכב נִדָּח'. 

'יונה הומיה' גם נמנה עם שירי הזמר העבריים הראשונים שהוקלטו. עדות לכך היא מודעה שהתפרסמה בעיתון המליץ מיום 13 במאי 1903 ובה הוצעו למכירה גרמופונים ('כלי ניגון המנגנים מאליהם') ותקליטים ('לוחות ניגון') בשפה העברית. 'החזן המהולל' גרשון סירוטה הקליט 18 פרקי חזנות, ואילו 'קיפניס', החזן הוורשאי, הקליט לצד תפילת 'כל נדרי' והזמר לשבת 'מנוחה ושמחה', שני שירים עבריים – 'התקווה' ו'יונה הומיה' – ושני שירים ביידיש, שאף הם נקלטו עד מהרה בזמר העברי לאחר שתורגמו לעברית: 'דאָרט וווּ די צעדער' (שם במקום ארזים) ו'אויפֿן פּריפּעטשיק' (חדר קטן צר וחמים). מנחם קיפניס (1942-1878), דודו של סופר הילדים לוין קיפניס, שהגיע לוורשה בסך הכל שנה קודם לכן, היה חזן, זמר אופרה, מוזיקולוג ופולקלוריסט נודע, שכינס והוציא לאור מאות שירי עם, בעיקר ביידיש אך גם בעברית. 

המליץ, 31 במאי 1903

בארץ הוקלט השיר לראשונה בביצועה של לאה שבת ובעיבודו של גיל אלדמע לסדרת התכניות 'נתיב הזמר', ששודרה ב'קול ישראל' בשנת 1991. בשנת 2009 הוקלט השיר בביצוע 'חבורת שהם' עם הסולנית רעיה פירסט ובעיבודו של מרדכי שלף. בכל הביצועים הללו שרים רק את שלושת הבתים הראשונים. 

הנה הם שני הביצועים. תחילה של לאה שבת.



וכאן חבורת שהם:



לחן אחר לשיר, שחיבר שלום שבתי הלוי רוזן בשנת 1903, נדפס בספרו מבחר שירי ציון ושירי עם (פילדלפיה תרס"ה). רוזן היה מפקח חינוכי בבית הספר הלאומי בפילדלפיה ומייסד 'אגודת משוררי ציון', ואת הלחן שלו שרו ככל הנראה רק בארצות הברית אך לא בארץ. הוא מובא כאן להשלמת התיעוד. 

ג. לטריס והתנ"ך

ולסיום, אי אפשר לעסוק בלטריס בלי להזכיר אפיזודה שאמנם אינה קשורה בתרומתו לזמר העברי אך הטביעה את חותמה על תולדות חייו ומקומו בזיכרון הקולקטיבי.

עד לפני כמה דורות היה שמו של לטריס מוכר לרבים, שכן הוא נרשם על עמוד השער של רבבות ספרי תנ"ך. הנוסח השגור היה: 'ספר תורה, נביאים וכתובים מדויק היטב על פי המסורה הוגה בעיון נמרץ על ידי ... מאיר הלוי לטריס'. עשרות מהדורות של תנ"ך זה נדפסו ובכולן הופיע שמו. אף על פי כן, בבתי ספר יהודיים רבים לא התירו לתלמידים להשתמש בו, שכן הוא הוגדר כ'תנ"ך של גויים'. ואכן, מאחורי בחירתו של לטריס כמגיה של ספר הספרים מסתתר סיפור מרתק.

מדויק היטיב' – תנ"ך לטריס, ברלין תרפ"ח

בשנת 1852 נדפסה בווינה הוצאה חדשה של התנ"ך בעברית ביזמתה של החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים, ארגון מיסיונרי אנגליקני שמרכזו היה בלונדון. לצורך מלאכת ההגהה המורכבת חיפשו אנשי החברה מלומד שבקי בלשון העברית ובמקרא. לטריס, שהתגורר באותה תקופה בווינה, חסר כל ורעב ללחם, היה מועמד מושלם. הוא קיבל על עצמו את המלאכה בשכר נכבד של חמש מאות זהובים, אף שידע בדיוק עם מי 'הוא נכנס לחופה'. מעשה זה של שיתוף פעולה עם מיסיונרים קומם עליו גם רבים מעמיתיו, ביניהם שד"ל (גרשם באדר, 'מאיר הלוי לעטעריס', לוח אחיאסף לשנת תרס"ג, י, עמ' 443). מכאן ואילך החלו להתפשט שמועות מרושעות, כי לטריס אחראי גם על התרגום לשפות השונות ששולב בספרים, שבפועל היה תרגום נוצרי שאותו הדפיסו אנשי ההוצאה. נאמר גם  שבכמה מקומות נשתלו בכוונה סימני צלב במקום קמץ. עד סוף חייו נשא לטריס על מצחו אות קין של מי שנתן את שמו ואת יוקרתו לתנ"ך נוצרי. 

בקרית ספר הילכו אגדות על עבודתו המוקפדת של לטריס, שבלשון ימינו הייתה מכונה 'אפס ליקויים'. כידוע, הגהה של התנ"ך חייבת להיות משולשת. על המגיה לבדוק לא רק את הטקסט אלא גם את הניקוד ואת טעמי המקרא. כל כך סמכה החברה הבריטית את ידה על דייקנות עבודתו של לטריס, עד שהודיעה ברבים כי מי שימצא טעות כלשהי בכל אחד משלושת המרכיבים הללו, יזכה בפרס כספי גבוה מהחברה. קוראי עברית תאבי ממון החלו לסרוק את הספר שתי וערב כדי לאתר טעויות. הם עברו על כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך והעלו חרס. הם לא גילו אפילו טעות אחת בשלושת מרכיבי ההגהה הנזכרים. עד שלבסוף, מצא אחד הקוראים טעות אחת בעמוד השער: נכתב בו כי הספר 'מדויק היטיב' על ידי מאיר הלוי לטריס. המילה 'היטב' נכתבה בשתי יו"דים במקום אחת. התברר כי עמוד השער היה העמוד היחיד שלטריס לא הגיה, והוא צורף לספר על ידי ההוצאה לאחר שסיים את מלאכתו...