פרנסות של יהודים: חור בהשכלה, חללית השן, יונה ונשר, הפרופסור

א. חור בהשכלה

צילום: איתמר לויתן

איזה שם שנון ומקסים למסעדה ביתית בשדרות ההשכלה 1 בתל אביב. אהבנו!

(תודה למנחם רוזנברג).

ב. חללית השן

ועוד שם מוצלח, והפעם הכפיים הם לכבוד רופאת השיניים התל-אביבית ד"ר רויטל שסקין ושינניתה ציפי אמבר.

צילום: איתמר לויתן

אני בטוח שרויטל שסקין יודעת שלחלל הפה קוראים חלל ולא חללית, אבל המרפאה שלה פונה גם לילדים, שבדרך כלל המפגש שלהם עם רופאי שיניים – נחמדים ככל שיהיו – מאיים ומפחיד.

השם 'חללית השן' מרכך אולי מעט את המפגש הטראומטי הראשון. חללית שן הולך טוב עם גיבורי על. הילד או הילדה טסים בחללית ובינתיים יכולה הרופאה לחטט בחלל השן והכל מסתדר...

ועוד נציין לשבח את ההתגדרות של הרופאה והשיננית לא רק בחדשנות ובמצוינות אלא גם ב'אהבת אדם'. לא מובן מאליו. 

לרופא השיניים הראשון שלי, שאותו פגשתי בראשית שנות השישים בבית הספר היסודי שבו למדתי בתל אביב (בימים ההם טיפולי השיניים היו חלק מתוכנית הלימודים), קראנו 'הסנדלר'. הוא היה אדם מפחיד ועשינו ככל יכולתנו לחמוק מהמפגשים איתו. אני לא כל כך זוכר אותו, אבל את הרעש המחריד של מכונת הקידוח אני זוכר היטב עד היום  וזיעה קרה מכסה את גופי. די ברור לי ש'הסנדלר' לא ניחן בתכונה המינימלית הזו, 'אהבת אדם'. כל כך פחדתי ממנו, והוריי נאלצו לקחת אותי לרופא שיניים פרטי...

ג. יונה מול נשר

ירושלים (צילום: טובה הרצל)

'רַק אַל תִּשְׁכַּח יֵשׁ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, גּוּר לְךָ'. 

כוחות לא שקולים. לו הייתי יונה הייתי מוותר מיד.

ד. השלמת הכנסה

קוראים חביבים של הבלוג, שנודע להם כי לפני כחצי שנה יצאתי לגימלאות, מציעים לי מקורות שונים להשלמת הכנסה...

הנה אפשרות אחת, שאצטרך לשקול אותה בכובד ראש.

צילום: גדעון פליישמן

מִשּׁוּט בָּאָרֶץ: דלתות פתוחות, פולה והיוֹנים, גדולי ישראל, שירותים בחומוס

א. דלתות פתוחות לרווחה

בדיוק לפני חודש, בי"ב בשבט (22 בינואר), התרחש אסון קריסת המבנים ברצועת עזה (אסון אל מע'אזי) שבו מצאו את מותם 21 לוחמים ממיטב בנינו. ביניהם בלט בייחודו רס"ל סדריק גֶּרִין מתל אביב, בן לקהילת מהגרי העבודה הפיליפינים. בן 23 היה במותו. החיים לא האירו מבטם לסדריק שנאלץ להתמודד עם כל הרע, כפיות הטובה והגזענות שהחברה הישראלית יודעת לתת בשפע בימי שגרה. הוא התגלגל לחיי פשע ובמאמצים עילאיים חילץ עצמו משם, התגייס לצבא והצטיין.

רס"ל סדריק גרין (אתר צה"ל)

הקהילה הפיליפינית בארץ היא מהוותיקות שבמהגרי העבודה. מאות אלפי משפחות ישראליות אסירות תודה לנשות הקהילה המקסימות, שהפכו את התואר 'פיליפינית' למושג הזהה עם אנושיות ולבביות, עם טיפול מסור בקשישים, בנכים ובחולים סיעודיים. אך לא כולן נהנות משוויון זכויות אזרחי, ורבות מהן נאבקות על עצם שהייתן בארץ, שלהן ושל ילדיהן, שמקצתם נולדו כאן ורואים את עצמם ישראלים לכל דבר, לחובות כמו גם לזכויות. נפילתו של סדריק בשליחות האומה שפכה אור על קהילה זו שרבים מבניה מצפים לתיקון מצדנו. בני משפחתו של סדריק זכו לביקור של שר הפנים משה ארבל, שהבטיח להם כי יקבלו אזרחות ישראלית, אך מה עם כל האחרים? שוב ושוב אנו רואים כי את הזכות להיות ישראלי צריכים לקנות בדם ולא על פי קריטריונים שוויוניים.

רבים אינם יודעים כי לקשרים בין ישראל לפיליפינים יש שורשים היסטוריים מסועפים. 

טל סגל כתב לי:

נפילתו של סדריק גרין היא הזדמנות טובה להזכיר את תרומתו של נשיא הפיליפינים מנואל קזון (1944-1878) להצלת יהודי אירופה בראשית מלחמת העולם השנייה ולפני הכיבוש היפני. קזון הציע ויזה לפיליפינים ל-10,000 יהודים. כ-1,300 נענו להצעה והגיעו לפיליפינים. הוא תרם בין היתר בית אכסנייה לשכן בו את הפליטים, ובחנוכת הבית, ב-23 באפריל 1940, אמר: 'זאת תקוותי, כמו כן ציפייתי, שבעתיד לעם הפיליפיני תהיה סיבה טובה לשמוח. כאשר צו השעה דרש זאת, ארצם הייתה מוכנה להושיט יד המברכת לשלום'.

הנשיא מנואל קזון, נובמבר 1942 (ויקימדיה)

לזכרו ולזכר פועלו נחנכה בשנת 2007 בגן הזיכרון בראשון לציון אנדרטת 'דלתות פתוחות' שנעשתה על ידי האמן הפיליפיני הנודע לואיס יי ג'וניור (Luis E. Yee, Jr), שמוכר בכינויו Junyee. המשולשים של הדלתות הפתוחות מסמלים את שילוב המשולשים בדגל הפיליפיני והמגן דוד, סמל ליחסים הידידותיים בין שתי המדינות.  

האור מסמל את השמש שהביאה תקווה והכנסת אורחים חמה ליהודים בשנת האופל 1939; הדלתות צבועות בצבע חום המסמל את הגזע המלאִי לו שייכים הפיליפינים. לפני כל אחת משלוש הדלתות נמצאת טביעת כף רגל: האחת, של ג'ורג' לווינשטיין, אחד הניצולים שלימים היגר לארה"ב; השנייה, של מקס וייסלר, שהגיע לפיליפינים בגיל 11 כפליט, גדל שם ולימים עלה לישראל; השלישית, של דוריליז גופר, אז ילדה פיליפינית-ישראלית בת עשר. היא נולדה בפיליפינים כנכדתם של ניצולי שואה וטביעת כף רגלה מייצגת את המשך הידידות בין העמים. 

צילום: טל סגל

האם מצאו הפליטים את השלווה בפיליפינים? הטרור של הכיבוש היפני השיג אותם שם, אבל לעומת גורל היהודים בארופה אין ספק ששפר גורלם. לפני כעשור, עוד חיו שם כארבעים פליטים. אחד מהם הוא פרנק אפרים, שהגיע למנילה בגיל שמונה. הוא שחזר את חוויותיו באוטוביוגרפיה באנגלית הבריחה למנילה: מעריצות נאצית לטרור יפני (University of Illinois Press, 2003).

כאמור, האנדרטה נחנכה  בשנת 2007, עת ציינו שתי המדינות חמישים שנים לכינון היחסים  הדיפלומטיים. לפני כשנתיים, חתמה עירית ראשון לציון ברית ערים תאומות עם העיר קזון סיטי שבפיליפינים הקרויה על שמו של חסיד אומות עולם זה.

מהסרטון הזה (באנגלית, ללא כיתוביות) אפשר ללמוד משהו על החוב הגדול של העם היהודי לפיליפינים.

ב. בן-גוריון והיוֹנים

בשדרות דוד בן-גוריון (לשעבר שדרות קק"ל) נמצא כידוע 'בית בן-גוריון', ביתם הפרטי של דוד ופולה ששימש אותם עד שירדו להתיישב בשדה בוקר. זהו אתר מרתק ומומלץ לביקור, שמזכיר ימים אחרים לגמרי של מנהיגות בישראל.

לפני כמה שבועות נחנך מול הבית פסל ברונזה חדש ונחמד, מעשה ידיה של הפסלת שירה זלוור. עיניה של פולה נשואות כלפי מעלה, דוד מסתכל כדרכו ישר קדימה. היונים שלמרגלות בני הזוג, אינן אמיתיות אלא חלק מהפסל.

צילום: איתמר לויתן

ג. גן גדולי ישראל

בבאר שבע יש כנראה מחסור בגינות, ולכן לקחו גן אחד וכיבדו בו את כל גדולי ישראל מאז ומתמיד באשר הם. 

כל חוכמולוג מטעם עצמו יכול לראות את עצמו כאילו הגן נעשה לכבודו...

צילום: רמי נוידרפר

ד. מה ישראלי בעיניך? השירותים בחומוס

מצד אחד, כתובת כזאת אי אפשר להמציא; מצד שני, רק בישראל...

צולם ברחוב בר כוכבא באזור התעשייה של בני ברק.

צילם: יוחנן פלוטקין

מפה ומשם: חיי כלב, חניית בעלים, קריפי, פסולי עדות, צהבת וחיתולים

א. ברכת הב הב

בגן הלאומי מגדל צדק פונים ישירות לכלבים שיודעים לקרוא ומברכים אותם בברכת הב-הב.

צילום: אפרים קופלוביץ'

ואם כבר אנו בפרשת כלבים, לא תאמינו, ואולי בעצם כן: בחוף הים בהרצליה לא רק שיש חוף כלבים אלא יש להם גם מקלחת משלהם (ואולי גם שירותים)... לפי שעה הכלבים לא דורשים חוף נפרד, ומוכנים להשתתף עם בני אדם מכל המינים.

צילום: יוחנן פלוטקין

ועוד על כלבים.

בסניפי אָם-פָּם (דהיינו AM-PM) בתל אביב יש עמדות קשירה מיוחדות לכלבים, תחת הכותרת השנונה 'שמור על קשר'. חמוד (צולם בסניף שברחוב דיזנגוף).

צילומים: יוחנן פלוטקין

ולסיום פרשת בלק. הנה שלט שצולם בשכונת נוה מגן ברמת השרון.

השלט מפציר בבעל הכלב שלא יעשה את צרכיו ליד הבית. המקום מצולם! הכלב? שיחרבן איפה שהוא רוצה...

צילום: עפר גביש

ב. חניית בעלים

גרושים, אלמנים ולהט"בים, לכו חפשו מקום אחר! 

צילום: איתמר לויתן

ג. קריפי

צולם ברחוב כצנלסון בגבעתיים.

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. פותחי קלפים, מפריחי יונים ומוכרי תרנגולים

ברחובה הראשי של כפר סבא, עיר חשובה בישראל, יש מי שמתפרנסת מפתיחה בקלפים. היא באה במיוחד 'לעשות סדר בתקופות ודילמות שונות בחיים', והיום יותר מתמיד נחוץ מי שיעשה סדר בבלגן. אז אל תחמיצו!

הפותחת בקלפים נמנית על אסכולת מרב מיכאלי בלשון העברית ומקפידה על אותכם.ן, כמה חבל שהיא אינה יודעת שבעברית תקנית אין לומר או לכתוב 'אותכם' אלא 'אֶתְכֶם'.

צילום: דוד שי

התמונה הבאה צולמה בחנות 'תבליני חנניה' ברחוב אדוניהו הכהן שבשוק הבוכרים בירושלים, ויש בה כל טוּב. חנניה לא מסתפק במכירת תבלינים ו'פתיתי עופרת' – זרועותיו מגיעות גם לעולם החי.

צילום: איל דודסון

ממה נתחיל? מהיונה (האמיתית!) ששומרת על הפיצוחים ומשלשלת את לשלשת בטנה לתיבה מיוחדת?

אולי מהמודעות.

אריה מציע למכירה יוני דואר, יונים לבנות ויונים לבנות מתהפכות:

למכירה יונים דואר

לבנים מיוחדים

מתהפכים לבנים

מה זה יונים מתהפכים? הכוונה כנראה ליונים שמסוגלות להתהפך במעופן במין אקרובטיקה אווירית.

אבל זה לא הכל, ציון מציע 'למכירה תרנגולות'...

ובנוסף אפשר גם לשכור דירת יחיד ברחוב אבינדב (מחבר בין רחוב יחזקאל לשדרות בר-אילן), בסמוך לבית הכנסת של חסידי סדיגורה.

ה. צהבת בעיירה

צהבת תינוקות היא תופעה נפוצה מאוד, אך בדרך כלל אינה מסוכנת וניתנת לריפוי מהיר בהשגחת רופאים (פירוט כאן). בבית ההחלמה ליולדות 'ביכורים' ברחוב הנביאים בירושלים מוצעת לאימהות משחת פלא להורדת הצהבת ('משחה מוריד צהבת ילדים'). 

תמרחי בתנועה סיבובית כאן וכאן, לפי הציור ('במקום שמסומן בפס'), והכל יסתדר. להשיג אצל שטיינבערגער...

צילום: גונן זיק

ו. צבא החיתולים לישראל

מודעה בבסיס אכ"א מעלה תהייה מי בדיוק מתגייס לצה"ל עם חיתולים?

צילום: י"ל

פרנסות של יהודים: פלס"ר, שוקו, בר גוריון, הרשלה, שלוימלה ופסיה

א. פלס"ר הדברות

במלחמה כמו במלחמה. טובי בחורינו מתגייסים לסיירת כדי להדביר מזיקים ולהרחיק יונים.

צילום: שמוליק שדה

ב. הקוראת בשׁוֹקוֹ

קריאה בקפה או בכפות הידיים - אאוט. הלהיט החדש בשדה הנומרולוגיה האלעק 'קבלית' הוא קריאה בשוקו!

איזו עבודה בעיניים!

ויש לה, ליעלה דרור, גם אתר אינטרנט.

מדרחוב נחלת בנימין (צילום: איתמר לויתן)

מעניין אם היא גם יודעת לקרוא ב'שוקולית אלית'...

שיווק רוסמן, חיפה (צילום: איתמר לויתן)

ג. בר גוריון 

בשעות הפנאי דוד בן-גוריון עושה משלוחים בתל אביב. אמנם הבן-גוריון הפך לבר גוריון, אבל הפרצוף הוא אותו פרצוף...

צילום: גדעון נח

ד. 'ילדי ישראל הרכים המה'

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישֶׁ'לִים שְׁלוֹימֶ'לִים מְשַׂחֲקִים
כְּנַף מְעִילוֹן וְטַלִּית קְטַנָּה
יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל הָרַכִּים הֵמָּה.

(ח"נ ביאליק, 'בין העצים הירקרקים', תרגום: אהרן אשמן)

מישהו צריך פעם ללקט את כל הפרנסות, העסקים והמסעדות שבוחרים להתהדר בשמות יהודיים מן העיירה המזרח-אירופית. כנראה שיש כאלה שחושבים שהארומה הגלותית הזו מוסיפה משהו 'אותנטי' למשלח היד המודרני. הנה כמה דוגמאות.

גלריה במתחם תחנת הרכבת הראשונה בירושלים:

צילום: דוד אסף

חברת הסעות חרדית ושמה שלוימלֶ'ה:

צילום: גדעון פליישמן

וכמובן 'פסיה', חנות החזיות הוותיקה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב:

צילום: איתמר לויתן

סיפורי מכוניות: צעדת השלום, דרך היושר, יונים, קורטוב ומכונית כיס

א. צועדים לשלום

שם נאה לחברת הסעות ותיירות הלקוח מתפילת הדרך ('שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם'). 

אם הם היו שואלים אותי, הייתי ממליץ להם דווקא על 'תוליכנו לשלום', אבל גם 'תצעידנו' זה יפה מאוד, למרות ההדהוד הצבאי משהו. העיקר שיגיעו בשלום למחוז חפצם.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. דרך היושר

יש 'דרך הישר' ויש 'הדרך אל האושר', אבל מה זה 'דרך היושר'?

צילום: גדעון נח

ג. אחריות בכתב

אחריות בכתב לחמש שנים, זה לא דבר מובן מאליו במקצוע גירוש יונים.

כבוד לנדב שלוקח ברצינות את עבודתו!

צילום: טובה הרצל

ד. קוֹרטוב של נחת

'איזה שם נהדר לחברת קירור', כתב לי עפר גביש שגם צילם את הרכב הזה אי שם בגליל. משחק מילים על 'קוּרטוֹב' (קמצוץ), 'קוֹר טוב', ורמז ל'בוקר טוב'...

צילום: עפר גביש

ה. המכונית ובנה הקטן

גדעון פליישמן עשה את דרכו בכביש מספר 1 בואכה ירושלים, ונדהם מן המראה הקַנְגָרוּאִי שנגלה לעיניו:

צילום: רחל ברגר

סיפורי מכוניות: פוליטיקה, הרהורים, מפלצת, שמנים וחתולים

א. פוליטיקה עכשיו

הבחירות בפתח ואנו לא אדישים. בינתיים עוד אין סטיקרים על שמשות המכוניות – בקרוב בוודאי יהיו – אז נסתפק במדרש פוליטי.

עד שיבוא השלום, בכל מה שקשור להרחקת יונים ולשלשותיהם אין ימין ואין שמאל!

צילום: בני עורי

רבים תוהים מה יעשה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ובכן יש לנו תשובה. ככל הנראה הוא נשאר בעבודה הקודמת שלו...

צילום: דוד אסף

ב. טעמו הטוב של המחיר הנמוך

אחורי מכוניות או שמשות אוטובוסים הן לא רק הזדמנות פרסום בחינם, אלא גם כַּן שילוח להבעת עמדות פילוסופיות והרהורים שיריים.

הנה למשל הרהורים על תסכולים ועל יוקר המחיה, כמו גם על נשמה מאירה ושמיים עוטי ערפל (ציטוט מדברי הראי"ה קוק, שאף הולחנו).

צילום: גדעון פליישמן

צילום: איתמר לויתן

ג. המפלצת שיוצקת את המדינה

כנראה שעל 'המפלצת של אכרם' שר נתן אלתרמן, 'נלבישך שלמת בטון ומלט'.

צילומים: טובה הרצל

ד. דרושים נהגים שמנים במיוחד

צילום: ברוך גיאן

ה. כל המציל חתול מישראל

כל המציל חתול אחד מעלה עליו הדִבְקִית כאילו הציל תשע נשמות, לא פחות.

צילום: שמוליק שדה

על הדבקית מצויירים תשעה חתולים. מאיפה הגיעה אלינו האגדה על 'תשע הנשמות' של החתול? בערך 'חתול בית' בוויקיפדיה מצאתי את הדברים האלה:

בתרבות העממית נפוצות אמונות טפלות רבות הנוגעות לחתולים. רובן בעלות משקעים מיתולוגיים ואינן בעלות בסיס עובדתי, או שיש להן בסיס קלוש בלבד. בין האמונות הבולטות ניתן למנות את הבאות: 

• לחתולים תשע נשמות – אמונה טפלה שמקורה אצל המצרים הקדמונים שייחסו לחתולים תכונות אלוהיות (בסתת, אלת היופי והפוריות המצרית, הייתה חתולה ובעלת שליטה בחתולים). מאוחר יותר, בדתות פגניות מסוימות (למשל במיתולוגיה הקלטית – חתול הסית'), יוחסו לחתול תכונות שטניות והוא נחשב כהתגלמות של השטן. אמונה זו נוצרה עקב אורח חייו של החתול (חיה טורפת, לילית, מתבודדת) ומבנהו הגופני (עיניו הזוהרות בחושך, אזניו המחודדות וגופו הגמיש המאפשר לו להשתחל מבעד למעברים צרים).

לא הבנתי איך מכל ההסבר הזה יוצאות תשע נשמות דווקא (ולא שמונה או שבע).

'ניר וגלי – תשע נשמות' מתוך 'ארץ נהדרת' (צילום מסך)

בלוג עונ"ש בשירות הקהילה: למה קראו לי מוקי?

מוקי צור (צילום מסך)

אמר העורך: לא מעט רגעי התרגשות ונחת מספק לי בלוג עונג שבת, והנה אחד מהם.

מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, סופר, חוקר והיסטוריון של ראשית הציונות ושל תנועת העבודה, מוכר לרבים מקוראי הבלוג. הוא נולד בירושלים בשנת 1938, וכשנולד קראו לו אביו (יעקב צור) ואמו (וירה) בשם שמואל. מוקי צור לא זוכר שמישהו אי-פעם קרא לו שמואל או שמוליק. תמיד מוקי ורק מוקי. מניין בא שם זה הוא לא ידע, וגם לא שאל. מוקי וזהו. המסורת המשפחתית ידעה לספר על כלב ושמו 'מוקי' ועל האחות הגדולה דליה, שדרשה מהוריה שייקראו לאחיה הקטן בשמו של הכלב האהוב...

דליה ומוקי, ירושלים שנות הארבעים (הצילומים מארכיון משפחת צור)

גם דודתו של מוקי, סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ, השתמשה בשם 'מוקי השובב' בכמה מספריה, אבל חידת מוקי ליוותה את מוקי כל חייו, עד ש... עד שקרא בבלוג עונג שבת את הרשימה שכתבתי יחד עם דן אלמגור!

הרשימה 'מבקשי השלום: האם העתיק פיקאסו את יונת השלום של נחום גוטמן?', פורסמה בבלוג ב-18 בנובמבר 2011, ושוב בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית, ב-23 ביולי 2017.

לפני שנה, בפברואר 2017, הלכה לעולמה דליה דוֹבְרַת, אחותו של מוקי (ורעייתו במשך שנים של אהרן דוברת). ביום השבעה, כשהתכנסו בני המשפחה לערב זיכרון, סיפר מוקי על פתרון החידה. אני מודה לו ששיתף אותי בחדוות הגילוי והתיר לי לפרסם את דבריו בקיצורים המתבקשים.

משפחת צור (מימין לשמאל: דליה, יעקב, מוקי, וירה), ירושלים, 1948.

מאת מוקי צור

בתקופה שחלפה מאז פטירתה של דליה המחשבות נעו אליה פעמים הרבה.  

כידוע  אין פעילות יותר עליונה בשפה מאשר לתת שם. כמה משאבים רגשיים ורוחניים אנו מקדישים לאותה פעילות של מתן שמות. מתן שמות – כך מסופר בספר 'בראשית' – הייתה הפעולה הראשונה של האדם: הבריאה הנגדית לבריאת העולם. 

אני חי בידיעה שמי שנתן לי את שמי הייתה אחותי דליה. אני לא זוכר את עצמי עם שם אחר. לפי האגדה המשפחתית נקראתי אחרי שמו של הכלב שהצליחה דליה להכריח את הורינו לקנות עם שובם מהשליחות מבלגיה. לפי אגדה זו, המלווה את שמי, האֵבֶל של דליה על כך שהכלב הקטן שלה, מוקי, נמכר על ידי אמא היה גדול. אמא סיפרה לדליה שהכלב גנוֹב גוּנב ודליה בכתה. דודה ימימה [אבידר-טשרנוביץ], שהיתה ידועה במעורבותה הסיפורית והחינוכית, כתבה סיפור נחמה לדליה ובו שני כלבים: הכלב הגדול והרע 'בוקי', והכלב הקטן והטוב 'מוקי'. דליה החליטה כי התינוק, האח שנולד לה, יהיה טוב כמו מוקי, הכלב הקטן שבסופו של דבר ניצח בגבורה את הכלב בוקי. 

כהיסטוריון הייתה לי רק בעיה אחת: לא מצאתי את הסיפור של ימימה בשום מקום. למרות זאת, מאז  שנודעה לי האגדה נטלתי על שכמי את המשימה להיות גיבור כמו מוקי הכלב וחלש כמוהו. במשימה השנייה, דרך אגב, עמדתי בגבורה... 

אלא שזמן מה אחרי פטירתה של דליה נודע לי, בדרך מקרית לגמרי, פשר השם. 

זה התחיל בגילוי משמח של ספר ושמו סיפורים מן המקרא לילד הרך (תל אביב, בערך 1960), ובו סיפורים מעובדים מהתנ"ך שנועדו לילדי הגן בעריכת מרדכי סגל (1991-1903). הספר לווה באיורים מופלאים של שלום רייזר (2001-1920). רייזר היה חבר קיבוץ עין גב ואף אייר לקיבוץ הגדת פסח נהדרת. לימים איבד את שפיותו ונפטר במוסד סגור. הוא עזב את עין גב עוד לפני שהגעתי, והיכרתי אותו רק מ'נחיתה' קשה ומוזרה שעשה בקיבוץ בתור 'נפוליאון'. בביקורו אז הבטיח לכל מי שהסכים להקשיב לו כי יִבְנה טירה במרומי הר סוסיתא. כמו בסרטים הוא הופיע ונעלם. והנה נפל לידי ספר התנ"ך לילדים שרייזר אייר באופן כה מיוחד.  

הספר שרייזר אייר היה מוזר גם בכתיב שלו, שהיה מלא באופן מוגזם. הוא ראה אור בסדרת חוברות והפך לאגדה, לא מעט בזכותם של החרדים והדתיים שהשמיצו אותו כשיא של היבריס חילוני. סגל, איש החינוך שייסד את סמינר הקיבוצים בתל אביב ועמד בראשו שנים רבות, האמין שרק דרך הסיפורים יגיע התנ"ך לתודעתם של ילדי הגן. הוא לא בוש להודות שמדובר בספר מצונזר שמותאם לעולמם של ילדים. אין בו סיפורי ניאוף וגם אין בו אלוהים, שלדעתו זה מושג שאינו מובן לילדי גן. לפיכך, בכל החוברות הללו לא הוזכר שם אלוהים. מה נשאר אפוא מהתנ"ך? טענו רבים נגדו.  

איור השער נעשה על ידי חנניה פינר איש עין גב. שימו לב לכתיב המלא!

מכל מקום, בעקבות ציוריו של רייזר התעוררה סקרנותי וחיפשתי באינטרנט חומר נוסף על רייזר. הוא התגלה לי בתגובה של עמוס נוי לרשימה שכתבו דן אלמגור ודוד אסף על 'יונת השלום' בבלוג עונג שבת. אלמגור ואסף שאלו: מי היה הראשון שהשתמש ביונת השלום כסמל אנטי-מלחמתי? כמו רבים, גם אני חשבתי שהיה זה פאבלו פיקאסו, אך לפי מה שהשניים סיפרו באותה רשימה פיקאסו פרסם את היונה של נוח כסמל השלום רק בשנת 1945, בעוד שנחום גוטמן שלנו, צייר אותה, בדבר לילדים, כבר בשנת 1937. האם גנב פיקאסו הספרדי מנחום גוטמן הארץ-ישראלי? כנראה שלא. פיקאסו לא הכיר את גוטמן, נכתב ברשימה החכמה, אך מתברר, כפי שציין נוי, שהוא אכן הכיר את שלום רייזר, הצייר מעין גב. והיכן צייר גוטמן את יונת השלום שלו? הוא עיטר סיפור ילדים בשם 'נובי וגובי מביאים את השלום', של יצחק שוייגר (דמיאל), מי שכתב את סיפור הילדים הקלאסי 'שמלת השבת של חנה'לה'.

הסיפור הוא על נוֹבִּי וגוֹבִּי, שני ילדים הגרים בכפרים שכנים ושלווים. בצורת פוקדת את הארץ ומתחילה מתיחות בין הכפרים. שני הילדים מחליטים למנוע מלחמה ובונים מפיסות ראי מראות גדולות בשתי הכניסות לכפרים. כשכפר אחד יוצא לתקוף את רעהו הוא מגלה את עצמו צועד ומבין כי אין טעם לצאת למלחמה. כולנו בני אדם. שני  הילדים מביאים את הכפרים לפיוס. הם יוצאים עם דגלי שלום ובהם יונת השלום.  

ועוד מתברר מאותו סיפור כי לשני הילדים שני כלבים. שניהם קטנים, שניהם טובים, ושמותיהם: צוּקִי ומוּקִי.  

מוקי כלב טוב! שחור על גבי לבן! הסיפור נכתב כקוטב שני לחדשות של אותם ימים, ימי 'המאורעות', המכונים היום על ידי מלומדים בשם 'המרד הערבי'. בצד הידיעות הקשות, הלוויות, האבל וההתארגנות להגנה, שגם הן פורסמו בעיתון הילדים, הופיע הסיפור ה'שמאלני' הזה ובו חזון של שלום.  

מוקי הכלב הטוב! הנה מצאתי אותו. אני מתבונן בתאריך פרסומו של הסיפור והנה מתברר כי הוא פורסם כמה חודשים לפני שנולדתי. דליה קראה אפוא את הסיפור לפני אמא והזדהתה עם מוקי שאבד לה, וכך נתנה לי דליה לא רק שֵׁם אלא גם רעיון מכוון: להילחם למען השלום, למען הטוב שבעולם, ולהציב ראי מול פרצופו של אדם. היא הכירה כמה מרוחקים חיינו מרעיון הסיפור ועד כמה צריך להיאבק למען הצדק. 

בזכותו ובזכות בלוג עונג שבת נודע לי סוף סוף למה קוראים לי מוקי.