'ערירי חי – ערירי מת': על דוד בַּדֶר ומפעל ההנצחה 'ציוּן'

מצבה על קברו של ברוך מנקר בבית הקברות במחניים (כל הצילומים הם של אודי יושע)

מאת מוקי צור

דוד בדר (1950-1875)

דוד בַּדֶר היה טיפוס מיוחד במינו, אפילו בין חבריו חלוצי העלייה השנייה שרובם היו טיפוסים מיוחדים. אין זה מקרה שהיום שמו כמעט ואינו מוכר אלא רק למעטים. הוא באמת היה אדם צנוע, אף שבמקרה שלו – לא הייתה לו סיבה להיות כזה. 

דוד תדהר הקדיש לו ערך נרחב בכרך הראשון של

אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (1947, עמ' 200-199). תולדותיו נרשמו גם בפתח ספרו ציונים עלי דרך, שכינס רשימות ונאומים שלו, שנערכו על 

ידי המשורר אברהם ברוידס ופורסמו לאחר מותו (דפוס הפועל הצעיר, תשי"ב). אף על פי כן, בשלושת הכרכים של ספר העלייה השניה (יד יצחק בן צבי, תשנ"ח) – שמו כלל לא נזכר.

שנים רבות אני עוקב אחרי בדר ומפעלותיו, ובתוך
כך פרסם לאחרונה פרופסור מעוז עזריהו מחקר מעמיק ומצוין עליו בספרו מיצוב הזיכרון: אסופת מחקרים (א), אוניברסיטת חיפה, 2018, עמ' 64-24 (סרוק כאן). למדתי הרבה ממחקרו של עזריהו וכאן אנסה להעמיד את סיפורו של בדר מנקודת מבט נוספת.

בדר נולד בעיירה סאווראן שבפודוליה ועלה לארץ בשנת 1906, בהיותו בן 31 (גיל מבוגר יחסית לאותו דור של עולים). מיד החל לעבוד כפועל חקלאי בראשון לציון ובנס ציונה, ולימים קבע את מקומו בפתח תקווה (רחוב בעיר זו קרוי על שמו).

בדר היה יכול ללכת לפי תומו לעבודת יומו במושבה פתח תקווה, עם תרמילו ומעדרו, לפגוש בדרכו מובטל רעב ומיואש, וללא היסוס להפקיד בידיו את המעדר, את התרמיל ואת העבודה. מימיו הראשונים בארץ דאג לא רק לעצמו אלא גם לסידור העבודה של חבריו הפועלים. 

הוא היה חבר ב'קבוצת אחווה' בפתח תקווה, קבוצה שיתופית קבלנית של פועלים חקלאים, שהוקמה בארה"ב בשנת 1912 בהשראת רעיונותיו של נחמן סירקין. צאצאיה של קבוצה זו מצויים עד היום בקיבוצים גבעת השלושה-עינת ויגור. קבוצת אחווה' הפתח-תקוואית הייתה קואופרטיב שהתפרק על מנת שיוכל לכלול בתוכו את כלל פועלי המושבה בימי מלחמת העולם הראשונה. האבטלה, הרעב ורדיפות השלטון שכנעו את חברי הקבוצה לפתוח את שורותיה כדי לקיים את מצוות הערבוּת ההדדית של פועלים דווקא בשעות חירום. אחד המצטרפים החדשים לקבוצה, שהגיע אליה ביום פרוץ המלחמה, היה אברהם הרצפלד. הרצפלד, העסקן חסר המנוח שעלה ארצה בקיץ 1914, עמד בראש הערבות ההדדית של פועלי פתח תקווה, כאשר שלושה מחבריה הואשמו בריגול, הוגלו לדמשק ומתו שם. על שמם נקרא הקיבוץ גבעת השלושה.

חברי קבוצת 'אחווה', שנות העשרים (בידספיריט)

למרות גילו המבוגר היה בדר מראשוני המתנדבים לגדוד העברי, וכשהשתחרר מהצבא שב ארצה והמשיך בפעילות ציבורית ענפה למען הפועלים. אך למן שנת 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התמסר בדר להקמת מפעל מיוחד במינו ושמו: ציוּן.

וכך תמצת דוד תדהר את פועלו של בדר (עוד בחייו) באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: 

פעילותו העיקרית מאז תמוז ת"ש היא בועדת 'ציון', שמטרתה להקים מצבות על קברי נעדרים חללי השמירה וההגנה, העבודה ותלאות בנין הארץ, שאין להם מודע וגואל והצלת זכרם מאבדן בשכחה, וכן לחקור ולמצוא את מקום קבורתם של נעדרים שנשכחו ולהקים עליהם מצבות, לבל יכרת שמם מישראל. פעולת הוועדה, שבעצם עוסק בה דוד בדר לבדו, החלה בי"ז תמוז ת"ש בהקמת המצבה על קברו העזוב והנשכח של החולם-הלוחם מיכאל הלפרין במחניים, ובמשך 5 שנים הקימה למעלה מ-200 מצבות לנעדרים בערים ובכפרים, בעזרת התרומות שהיא מקבלת לצורך זה ממוסדות שונים.

מאחורי פעילותו זו הסתתרה דילמה של סדרי עדיפויות בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי: את מי צריך ציבור הפועלים היהודי להנציח, ומי הם גיבוריו? 

בדר סבר כי אין צורך לדאוג למצבותיהם של גיבורים השועטים על סוסיהם אלי קרב וניצחון. לדעתו, הגיבורים האמיתיים הם דווקא אלה שאיש לא שמע את שמעם, אלה שסיפורם נשכח ונעלם. תנועת הפועלים, שהוא היה בין מייסדי ארכיונה, היא גם תנועתם של הפועלים האלמונים שנשכחו בשולי הדרך. מה הביא אותו לעיסוק נמרץ כזה בהיותו כבר בן 65? ייתכן שמחלה שחלה בה לא אפשרה לו להמשיך בעיסוקיו הקודמים ועל כן ביקש לו אתגר המתאים לאופיו. הוא עצמו ניסח זאת כך במכתב שהפנה אל 'החברים הפעילים בתוך העם והישוב, [אליהו] דובקין, [אליעזר] קפלן, משה [שרתוק] ודוד [הכהן?] ועוד' (26 בפברואר 1941):

איני יודע אם מחמת הזקנה, או משום שמפעמת בי נשמת עסקן, שתדלן וסופר, אמנם במידה לא שלמה, הריני עוסק לפעמים בזה ובזה, ובעיקר בהושטת עזרה לחלכאים ונדכאים ובשאר מיני 'שגעונות' ... ועתה אני עומד בפרשת מצבות.

בין כך ובין כך, פנייתו להנצחת החיילים האלמונים של תנועת העבודה אינה מקרית. קברי חיילים אלמונים מוכרים לנו מארצות רבות. כך למשל, בקבר החייל האלמוני בפריז הונצחה לא רק העמדה העקרונית שיש לזכור את חסרי השם שנפלו בקרב, אלא שהכרחי גם לראותם כ'בשר התותחים' שבזכותו הושג הניצחון הצבאי, ועל כן מעל קבר זה מתנוסס שער הניצחון הנודע. 

קבר החייל האלמוני מתחת לשער הניצחון בפריז (ויקיפדיה)

בארץ ישראל, השרויה בפחד שמא תגיע מלחמת העולם גם לגבולותיה, אין שער ניצחון. בשעת משבר זו לא הקימה תנועת העבודה מחנה מעצר שאלפי אסיריו הפוליטיים נאלצו לבנות אתר זיכרון בדוגמת 'עמק הנופלים' של ספרד הפשיסטית. גם לא הוקמה אנדרטת ענק כמו זו שתוכננה ללנין ליד בית המפלגה במוסקווה (יחד עם מאות דירות מגורים לפעילי המפלגה הקומוניסטית) ותוכננה להיות הבית הגבוה בעולם (הבנייה הופסקה לאחר הפלישה הגרמנית). בארץ ישראל זה נעשה בדרך שונה וצנועה.

ב-1940, במלאת שלושים שנה להקמתה של דגניה, 'אֵם הקבוצות', הונח סלע זיכרון בחצר אום ג'וני, המקום שבו הוקם הצריף המפורסם. בנאומים שליוו את הצבת הגלעד נאמר כי אם האויב יכבוש  את הארץ ודגניה תיהרס, אבן הזיכרון הזו שתישאר תאותת לבני הדורות הבאים שפה היה פעם סיפור. דווקא בתקופה משברית זו החלו מפעלי זיכרון ושימור שונים. כזה היה למשל ספר העליה השניה, שבעריכתו החל ברל כצנלסון (לאחר מותו השלימו ברכה חבס ואליעזר שוחט את המלאכה, והספר נדפס בהוצאת עם עובד בשנת תש"ז). לקראת הכנת הספר התבקשו ותיקי אותה עלייה לספר את סיפורי עלייתם. ממש באותן שנים נולדו גם הוצאות הספרים של הקיבוץ הארצי (ספרית פועלים), של הקיבוץ המאוחד (הקיבוץ המאוחד) ושל ההסתדרות (עם עובד). 

מפעלו של בדר השתלב בכל אלה. הוא היה חלק מרשת תרבותית ענפה שביקשה להזכיר כי דווקא בשעת חירום יש לאגור אנרגיה רוחנית שתסייע לעמוד במבחן ההישרדות שעומד לפתח היישוב בארץ. בדר האמין שדווקא בתקופת חרדה זו, יש לדאוג לא רק למפעל הציוני הפיזי, שעשוי חלילה ליפול בידי אויב אכזר, אלא גם לתיעודו ולזיכרונו. הוא גרס שחשוב להזכיר גם את שמותיהם של אנשי השוליים, אלה שנשמטו מן ההיסטוריה הכתובה ולא זכו לתהילה. יש לחפש את האלמונים ולהקים על קברם מצבה מכבדת ומכובדת שתישא את שמם.

תוכנו של תיק עב כרס וגדוש במסמכים, שאיתרתי עם שותפי אודי יושע ב'ארכיון העבודה', מוכיח כי בדר הצליח לשכנע רבים, שהגיעה השעה לחשוף את הזיכרונות על האנשים שנשכחו, שהם, ככלות הכל, חלק מן המרקם האנושי שעליו נבנה המפעל החלוצי של בניין הארץ. בדר נתפש לרעיון לאחר שחברו צבי קְרוֹל פרסם בשנת 1939, יחד עם צדוק ליינמן, את ספר בית הקברות הישן בתל אביב (תל אביב, דפוס ספר, ת"ש), שבו נרשמו כל המצבות שבבית קברות זה, המכונה היום 'בית הקברות טרומפלדור' (על שם הרחוב בו מצויים שעריו).

(בידספיריט)

 בדר שם לב, שמתוך יותר מ-3,000 הקברים שנכרו בבית הקברות הישן מצויים לפחות שמונים קברי אלמונים. לא די בכך שהם היו אלמונים ושמם לא נודע, אלא מחוקקי האבן בחרו להוסיף על המצבה את העובדה הטרגית שאנשים אלו גם מתו ערירים. על מצבות רבות נחקקה המילה 'גלמוד'.

'פה נטמן גלמוד', בית הקברות הישן בתל אביב (צילום: דוד אסף)

אחת ה'גלמודות' הייתה רחל יצקר, אחותה של רבקה, רעייתו של הסופר צבי ש"ץ, שנרצח יחד עם חיים יוסף ברנר ב-2 במאי 1921, בבית אביהן יהודה יצקר. בגלויה האחרונה ששלחה לבני משפחתה מתל אביב הרעבה ביקשה רחל : 'שלחו לי תפוח'... היא מתה ב-28 באוקטובר 1918, בהיותה בת 19. מצבתה חודשה על ידי בני משפחתה ולא נודע עוד כי הייתה פעם אחת הגלמודות...

עניין זה הכביד על מצפונו של בדר והוא החליט לעשות מעשה: לגלות את הסיפורים שמאחורי האלמונים והגלמודים ולהקים מצבות על קבריהם. לא רק ב'טרומפלדור'; ברבים מבתי הקברות בארץ לא הקימו מצבות באותה עת, וכך למשל יותר מחמישים קברים בבית הקברות של קבוצת כנרת היו ללא מצבות.

בי' באב תש"א (3 באוגוסט 1941) נערך בבית הקברות 'טרומפלדור' טקס גילוי של מצבות חדשות לפועלים ערירים ונשכחים. ליד המצבות החדשות סיפר בדר על השפעת ספר בית הקברות הישן בתל אביב על כינון המפעל, ועל עשר המצבות הראשונות שהקימו חברי הוועדה:

דבר, 6 באוגוסט 1941

בדר פרסם מודעות בעיתונים כדי לעודד אנשים שעוד זוכרים את האלמונים למסור לו פרטים עליהם. הוא החל במסע לגיוס תרומות וניהל משא ומתן עם מחצבות ועם חברות להקמת מצבות כדי שיירתמו גם כן למיזם ההתנדבותי. הנה דוגמה לקול קורא כזה שנשא את הכותרת 'מי יודע ומי זוכר?':

דבר, 14 באוקטובר 1941

הוא אכן קיבל תשובות רבות והנה דוגמה למכתב ששלח ל'ועדת ציוּן' זאב אוסוביצקי מרעננה (27 בינואר 1942):

אני יכול לתת קצת ביאורים על החבר נחום גרודק ... אני הייתי יחד אתו ב'חבורת השומרון' בחדרה בשנת 1926 ובחדרה בכלל עד 1928, מפני שאחר כך הוא הצטרף לקיבוץ המאוחד. וחוץ זה הוא כמעט בן עירי, ואם יש צורך אז אני מכיר הרבה חברים מעירי – ביאליסטוק שהיו יחד במפלגת 'התאחדות' ... נחום גרודק שוה שיעמידו ציון על קברו, מפני שהיה חבר טוב לבב ופועל ישר, ורק מפני שאז סבל קצת מחוסר הזנה טובה וטיפול מתאים חושב אני שמחלת הטיפוס הפילה אותו. 

וא' פטרפי כתב לוועדה (1 בפברואר 1942): 

הנני להודיע לכם שבצלאל גרינפלד ז"ל היה ידוע לאשתי. המנוח ילד לבית מסורתי מקלויזנבורג היה ציוני נלהב ועלה ארצה בערך בשנת 1924. עבד במקומות שונים כפועל. חלה בשחפת ומת בשנת 1927.

תיק 'ועדת ציוּן' מלא וגדוש בשאלונים, מודעות ותשובות הכתובות בכתבי יד שונים ומשונים, כולל התכתבויות עם עושי מצבות, ובמיוחד בקשות ממוסדות שונים שיתרמו כסף. בין השאר מצאתי שם שרטוט של קבר סטנדרטי, שעושה המצבות התבקש לבנות. שרטוט זה היה לדגם שבו השתמשו קיבוצים רבים:

נתן חופשי, איש העלייה השנייה שגר בנהלל, שלח לבדר רשימה שכתב לזכר יעקב פרלמן זמן מה לאחר מותו (רשימה זו פורסמה מאוחר יותר בספר העליה השניה, תש"ז, עמ' 710):

לפני שבועות אחדים מת ממחלת קיבה קשה החבר הפועל יעקב פרלמן. הוא היה בן משפחה עשירה ואדוקה בוורשה ועלה לארצנו כאחד חלוצי רעיון העבודה והלאומיות. עבד בתור פועל חקלאי במושבות שונות בגליל ובשומרון ובקבוצה הראשונה של גן שמואל. המנוח היה צעיר חזק ובריא בגופו ותמים בנשמתו. מותו המעציב הוא סמל חיי העזובה והדחקות הנוראה של הפועל העברי בארץ ישראל. בעבדו בזמן האחרון ביבנאל, כשתקפתו מחלתו הקשה ומצב בריאותו הורע מיום ליום – היה המנוח עובד בכל זאת בשארית כוחותיו. עזרה מדיצינית הגונה כמובן לא הייתה לו כמו שאיננה ליתר פועלי הגליל. ואם נוסף לזה היה נתון בכל התנאים הקשים שבהם נמצאו פועלי יבנאל בשנה זו – תנאי העבודה הקשים, המאכלים של זמן המשבר והרעב הנוכחי, שסיכנו ביחוד את חייו של המנוח, חוסר חלב וחוסר כל חדר לדירה – אז לפנינו תמונה מעציבה מאד. וכגמר לחיים הקשים האלה היה מותו של יעקב פרלמן, מוות מעציב, מדכא וממית את נפש הנשארים בחיים.  

כשקשתה עליו מחלתו, נסע לזכרון יעקב לשאול בד"ר [הלל] יפה, וזה מיהר לשלחו ליפו במצאו את מחלתו למסוכנה. כעבור הדיליז'נס שבו נסע על יד הפרדס בהירה [פרדס בחריה, שהיה הפרדס הגדול ביותר בשרון] ירד פרלמן לשתות מים. והדיליז'נס עזבהו שם לבדו ונסע הלאה ליפו. עוברי דרך מצאוהו אחר כך מוטל שם בבחריה גוסס גסיסה קשה ואיומה. הביאוהו לפתח תקוה ואחרי גסיסה ארוכה וממושכת מת שם נעזב, נידח, בין זרים. יעקב  פרלמן העלוב והאומלל! כבן עשרים שנה היה במותו ... 

אינני זוכר משום מה לא שלחתיה [את הרשימה הזו] לפרסום בדפוס כאשר חשבתי. לא  רשום אצלי באיזו שנה קרה הדבר, אך זכורני כי עבדתי אז בכנרת, וזה היה כנראה בשנת 1915.

בתגובה שלח לו בדר את המכתב הזה (7 בנובמבר 1941) ובו סיפר על גלגולי יזמתו, ו'איככה באתי לכך?' (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):

שלושה חודשים אחרי כן, ב-3 בפברואר 1942, 27 שנים לאחר מותו של פרלמן, נערך טקס לגילוי המצבה על קברו בבית העלמין בפתח תקווה (הנקרא היום 'סגולה'):

דבר, 2 בפברואר 1942

על מצבתו נכתב:

יעקב ב"ר נתן נטע פרלמאן

ממייסדי חלוצי ציון
בן שמונה עשרה בא לארצנו
ויהי במחנה בוניה
לעבדה ולשמרה באהבה ואמונה
ונשא סבל וחולי
נולד בתרנ"ג בורשה 

נמצא בדרך על הגשר ליד פתח תקוה

והובא לקבורה ביום כ"ט תשרי תרע"ו
                                     ועדת ציון

המפעל כולו היה טבוע בחותמו האישי של דוד בדר, שהודות למעמדו כסמל לבני דור העלייה השנייה זכה לאמונם של רבים. אך המפעל היה גם פרי של אמונת רבים.

העובדה שבדר עסק בכך בגיבוי מועצת הפועלים של תל אביב מעידה על הפן הציבורי של המפעל. בדר ייצג סוג מסוים של מנהיגות שצמחה מקרקע חברתית שחיפשה את האנושי, ועל כך אפשר ללמוד מבחירת המשימה הראשונה של 'ועדת ציוּן': הקמת מצבה על קברו של מיכאל הלפרין (1919-1860) בבית הקברות במחניים.

(אוסף שבדרון, הספריה הלאומית)

הלפרין לא היה אלמוני כלל וכלל, אלא גיבור ידוע שנתלש מקרקע גבורתו. כשמת, סמוך לסוף מלחמת העולם הראשונה, אפשר כבר היה לכנותו 'איש תנועה ללא תנועה'. אחרי ששימש כשומר בגימנסיה הרצליה בתל אביב גלה לגליל בשל המלחמה. למרות שנתלש ונחלש, לא ויתר על חלומותיו. בדר הקים לו מצבה כדי להצביע על העיקרון: הלפרין היה ידוען לא-ידוע. אלמוני מפורסם...

על מצבתו נכתב:
יחיאל מיכל הלפרין
אחד מחולמי ולוחמי הגדולים
מת יא כסלו תר"פ

מעניין שעל המצבה המרשימה שלו לא נחקק השם 'ועדת ציון'.

מצבת מיכאל הלפרין בבית הקברות במחניים

יחד עם מצבתו של הלפרין הקימה ועדת ציוּן בבית הקברות במחניים מצבה גם על קברו של יהודה הרועה (פרידלנדר), איש 'השומר', שנפל בח' בתמוז תר"ף ביסוד המעלה והוא בן 22. לימים נעשו נסיונות (שכשלו) להעביר את קברו של הלפרין לחלקת 'השומר' בכפר גלעדי (ראו לאחרונה עופר בהרל, מיכאל הלפרין: פנטזיה, רומנטיקה זיכרון, אוניברסיטת חיפה, 2019).

מצבה מעניינת נוספת שקשורה ב'ועדת ציוּן' הוקמה על קברה של פייגה גורדון (לבית טרטקוב), אשתו של אהרן דוד גורדון (שגם הייתה בת-דודו). 

כשאיבד א"ד גורדון את עבודתו, עוד בהיותו בכפר בפודוליה הוא חכך בדעתו אם לא מוטב יהיה, לו ולבני ביתו, לנסוע לארצות הברית. הוא ידע כי בכך הוא מוותר על היקר לו מכל – חלום העלייה ארצה. פייגה, שידעה את מאוויו הפנימיים, היא שדחפה אותו לעלות. 

חמש שנים הסתובב גורדון בארץ לבדו, עד שרכש צריף בעין גנים והעלה את בתו יעל ואת אשתו (את בנו לא הצליח לשכנע). פייגה, שעלתה חמש שנים אחרי עליית בן-זוגה, לא נקלטה כראוי ולא הצליחה להתחבר לסביבה החדשה. ברל כצנלסון, שהגיע גם הוא סמוך לעלייתה, כתב עליה ש'מסמרים בלבה'. היא חלתה ומתה. הבת יעל לא הקימה משפחה. היא נדדה עם אביה ובלעדיו והצטרפה ל'מסדר' החלוצות-הנזירות – סיפור חייה הוא אחת הפרשות העצובות של דורה.

בין כך ובין כך, כשהחל בדר במפעלו פנתה אליו יעל גורדון בבקשה להקים מצבה על קבר אמהּ בבית הקברות הישן של תל אביב. היא אף הצליחה לגייס לשם כך כסף מקבוצת דגניה א', שאליה הצטרפה לאחר מות אביה. 

יעל סיפרה לדוד בדר כי מאז שאמה נפטרה היא לא עלתה לקברה. א"ד גורדון עצמו ביקש ממנה להקים מצבה לרעייתו, אך היא לא ידעה היכן נמצא הקבר ולא הצליחה לגייס כוחות נפש למלא את רצון אביה. 'כל השנים מצפוני מציק לי', כתבה, 'אך כלום לא עשיתי עד כה'. בקשתה של יעל גורדון העמיקה את זכותה למצבה, לא כבת של מי שנודע בציבור אלא כבת למי ש'זכתה' בגלמודיות משלה.

כשהגיע מועד חנוכת המצבה פנתה יעל גורדון לבדר וביקשה ממנו שלא יזמין לטקס אירגונים כמו 'גורדוניה', שכן אמהּ 'לא הייתה אדם ששייך לתנועה. רגש עמוק ואינטימי אומר לי כי חלילה לי לעשות פומבי מיוחד לגילוי המצבה'.

המצבה הוצבה, וכך דיווח עיתון דבר (6 בדצמבר 1942) על טקס הגילוי:

יעל גורדון (1958-1880)

דבר, 6 בדצמבר 1942

מצבת פייגל גורדון בבית הקברות הישן בתל אביב

על מצבתה נכתב:
פייגל בת יחיאל מיכל

אשת א.ד. גורדון

לבית טרטקוב

נפ'[טרה] ט' חשון תר"ע 

                  ועדת ציון

לימים מפעל הזיכרון הפך מסועף יותר וטיפל גם בקברי קרוביהם של חיילים עבריים שהיו בחזית או כאלה שהתקשו לממן הקמת מצבות. בדר התעקש ללכת בעקבות האלמונים ולא לבחור רק בחשובים ובידועים. הוא התפלמס על כך עם חברו יצחק בן צבי, שביקש להתמקד בקברי גיבורים שיכולים להעניק השראה לבני היישוב. בדר לא הסכים. בעיניו, כאמור, דווקא החיפוש אחרי האלמונים הוא שעושה את מפעל המצבות לאנדרטה חינוכית אמיתית. 

'ועדת ציוּן' הצליחה בשנות פעילותה להקים מצבות למאות אנשים. קיומה נמשך עד מותו של דוד בדר, אך כיוון שלא היו לו יורשים נסתם הגולל – אם אפשר להשתמש בביטוי זה – גם על פעילותה של הוועדה. המצבות שהקים בדר נותרו עמנו. הן נשכחות וכמעט לא ידועות, אך מי שיעקוב אחרי סיפור הקמתן יבין כי גם סיפורם של האלמונים צריך ללוות כל עם בבניין ארצו ועתידו.

לסיום, הנה עוד כמה דוגמאות של מצבות הפזורות ברחבי הארץ שאותן הקימה הוועדה. כל הצילומים הם של אודי יושע (לחיצה על הצילום תגדיל אותו):

1. בית הקברות במושבה בית גן (ליד יבנאל)



מצבה משותפת לשני אלמונים ערירים. השם 'ועדת ציוּן' נחקק בצד ימין למעלה. 

פ"נ                                                  פ"נ
שמואל בן צדוק                                  חיים בן משה

חמיילנצקי                                         פרידמן

יליד אופוצנו                                      יליד סלונים

ערירי חי – ערירי מת                          נהרג ברצונו להציל את חברו

נפטר י"א תשרי תרפ"ח                      כ"ג כסלו תרפ"ח
                                   תנצבה

2. בית הקברות במחניים

משה צרניאצקי
"ועדת ציון"

לאה שטנובסקי
(גולדשטיין)
נפ'[טרה] י"ד חשון תרפ"ג
                   ועדת ציון

3. בית הקברות הישן בתל אביב

פ"נ

דבורה (דַשָה) יפה

בת אברהם מהרקוב 

חניכת השו"הצ ס.ס.ס.ר.
עלתה ארצה תרפ"ז

נפ'[טרה] י"ט כסלו תרפ"ט
בגיל כ"א לחייה
ת.נ.צ.ב.ה.

                          ציון

מרדכי  רינג

נהרג בתאונה י"ט סיון
תרפ"ג
                      "ועדת ציון"

יחיאל הנדלר

מעיר קיפֶן
נפ'[טר] ה' אייר תרפ"ג

בגיל כ"ג

                         ועדת "ציון"

פ"נ
משה בן שלמה
חבר
מקוברין
נפ'[טר] כ"א תשרי תרפ"ט

                             ציון

משה גיבסמן
[מ]רוזינ[וי]
[???]ב "כבוש"

נפ'[טר] י"ד תשרי תרפ"ד אך [כ"א] בגילו

                                              "ציון"

בעלי התוספות

רקפת סלע העבירה לי את תמונתו של דוד בדר (משמאל), שאותה מצאה בתיק דוד כנעני (סבא שלה) שבארכיון קיבוץ אילת השחר. התמונה צולמה בהר הזיתים בירושלים ליד מצבתו של השוטר יעקב קימלדורף, יליד בוריסלב, ששירת במשטרת המנדט הבריטי ומת בעת מילוי תפקידו בשנת 1927. המצבה נבנתה על ידי 'ועדת ציון' ונחנכה ביולי 1944.

יומן קריאה: הרהורים על נקם ועל שילם

מאת מוקי צור

הקריאה בספרה עטור השבחים של פרופסור דינה פורת, לי נקם ושילם (אוניברסיטת חיפה, 2019), מעלה הרהורים ותובנות שיש בהם, כך נדמה לי, עניין גם למי שלא קרא את המחקר המרתק הזה. 

לאחר מלחמת העולם השנייה ניצבו בפני שרידי העם היהודי כמה אפשרויות פוליטיות, אך הן היו שבירות ועתירות סיכון. אירופה ההרוסה, המצולקת והרעבה ללחם, הייתה זירה רגישה ועצבנית, הטעונה ברצון עז של אלה שנותרו בחיים לשוב אל מציאות נורמלית, אך בלי סיכוי טוב לממש תקוות אלה בעתיד הנראה לעין. ליהודים ששרדו העמידה מציאות הפכפכה זו סכנות חדשות. לכאורה העם היהודי ניצח במלחמה, שכן אלה שרצו להשמידו הובסו, אך לא הייתה כאן חדוות הניצחון ולמעשה תבוסת היהודים נמשכה ואף העמיקה ככל שהתגלה היקף הרצח והמוות. בביתם הישן וההרוס כבר לא רצו בהם. לא פעם, אחרי מסע ארוך ומפרך של שיבה לעיירה או לעיר ממנה גורשו או נמלטו, הם מצאו את ביתם תפוש ואת הדיירים החדשים אלימים ותוקפנים. אלפי יהודים נרצחו ממש בפתח בתיהם שאליהם ביקשו לשוב.

הבחירה בציונות כאופציה לבניין מחדש של העם היהודי לא היתה מובנת מאליה. רבים הבינו את הסיכון הגדול הכרוך בעצם הזהות היהודית, במיוחד לאור כשלונו של העם היהודי להציל את עצמו מחיסול כמעט סופי ולאחר שבניו הופקרו על ידי עולם אדיש. מקצתם ביקשו בית בעולם ללא חדר מיוחד לעצמם ולעמם. הם העדיפו פרוזדור לעולם נגאל ובלבד שפרוזדור זה ישחררם מזהותם היהודית, שרבצה עליהם כפצע וסיכנה את קיומם. הם ביקשו לעשות זאת על ידי הזדהות אמת עם השלטון הסובייטי, שבאותה עת, לאחר הנצחון המפואר על הגרמנים, נראה כל-יכול. אחרים ביקשו להתבולל דרך מקצועם בתרבות הליברלית המערבית. חלק גדול ביקש פשוט להיעלם מתחת לרדאר ההיסטוריה: להיות פליטים, אנשים אנונימים חסרי זהות לאומית. את כל השורדים ליוותה תחושה עמוקה של אבל ואשמה, של אלה שלא הצליחו להגן על חייהם של בני משפחתם וקרוביהם, ושל אלה שלא הצליחו להניע את ממשלותיהם להציל את העם היהודי שהושמד. אך ליהודים רבים אחרים, בין כאלה שחשו כי אינם יכולים להשתחרר מיהדותם, וגם התביישו לעשות זאת, ובין כאלה שהיו גאים ביהדותם ולא העלו על דעתם לנטוש אותה, הייתה דרך אחרת. מנקודת מבטם, המצב קרא להתארגנות חדשה, שבעיקרה הייתה התכנסות תחת דגל הציונות המעשית. 

שרידי תנועות הנוער הציוניות, שרידי חברה הרוסה ללא מוצא, היו שותפים למבצע מיוחד במינו, שאותו ארגן עם ללא מדינה: מסע של עשרות אלפי יהודים אל ארץ ישראל, וזאת למרות ששליטי הארץ סגרו את גבולותיה. מבצע זה, שנודע כ'תנועת הבריחה', התחיל לקרום עור וגידים לאחר המפגש בין ניצולים בוגרי תנועות הנוער החלוציות והציוניות לבין חיילים ארץ-ישראלים, שהגיעו לאירופה כמתנדבי הבריגדה היהודית. המפגש ביניהם היה גורלי. 

בשבילי 'הבריחה' באירופה, 1945 (ארכיון עמנואל הרוסי, הספרייה הלאומית)

מנהיגים יוצאי דופן היו לבני תנועות הנוער הציוניות ששרדו: יצחק (אנטק) צוקרמן (1981-1915), צִבְיָה לוּבֶּטקין (1978-1914), אבא קובנר (1987-1918) ורוּז'קה קורצ'אק (1988-1921). הם ייצגו בצורה מזהירה את הדילמות החדשות שנפתחו בפני הניצולים, אותם אלה שלא איבדו תקווה ובחרו במימוש אמונתם שקדמה לשואה. קובנר ניסח את השאלה כשקבע לעצמו: 'אני לא אהיה פליט, אהיה שליח'. היה הרבה מן המשותף ביניהם: הם נלחמו בגרמנים, הן במרד בגיטאות הן במאבק הפרטיזנים; הם היו חלק מקבוצה שהאקטיביזם זרם בעורקיה, והם גם היו צעירים ללא ילדים. ועם זאת, רב היה גם ההבדל: אחרי דיכוי מרד גטו ורשה פעל צוקרמן יחד עם המחתרת הקומוניסטית הפולנית; קובנר, לעומתו, פעל כפרטיזן תחת פיקודם של קצינים מהצבא האדום. הוא הכיר מקרוב את אלימותו של המשטר הסובייטי, שהיה אגדה לרחוקים וסיוט לקרובים.

אנטק צוקרמן ורעייתו צביה לובטקין אחרי המלחמה (בית לוחמי הגיטאות)

אך כאמור, המשותף היה רב. בסוף 1941 הם כבר הבינו את מה שעוד לא היה ידוע ובוודאי היה קשה לתפוש: שהנאצים מתכוונים להשמדה שיטתית של העם היהודי ושתוכנית זו תבוצע על ידי מעצמה ובאמצעים של מעצמה. אבא קובנר בווילנה הגיע למסקנה זו לאחר שנודע לו על הרצח בפונאר, כשתוכנית ההשמדה הייתה רק בראשיתה. אנשי תנועות הנוער קראו למרד, ואת הקריאה למרד ניסח אבא קובנר, איש 'השומר הצעיר'. אנטק צוקרמן, איש 'דרור', ששהה בלבוב, שב לוורשה בתקווה לחולל בה מרד. אל נשכח איזו תעוזה, דמיון, יכולת ניתוח וקבלת אחריות נדרשו מאותם אנשים כאשר קיבלו החלטות כה גורליות במצב כל כך קיצוני ובתנאים של חוסר ידע מוחלט על כוונות הצד השני. הם היו אז בשנות העשרים המוקדמות לחייהם.

פרטיזנים יהודים בווילנה, 1944. במרכז: אבא קובנר, שלישית מימין: רוז'קה קורצ'אק

כשהמלחמה הסתיימה היה ברור כי אין עוד מקום לחילוקי הדעות הישנים ולהפרדה שנוצרה בין המפלגות והזרמים הציונים המסורתיים. זה היה ברור לראשי תנועות הנוער, כמו גם לרבים מהחיילים הארץ-ישראלים שפגשו את פליטי המלחמה. ואף על פי כן נותרו לא מעט מחלוקות: צוקרמן ביקש לארגן את שרידי העם לקראת עלייה לארץ, תוך שיתוף פעולה עם השלטון הקומוניסטי החדש בפולין. קובנר העדיף להגיע ארצה ולארגן את הנקמה הגדולה. 

כרגיל האלימות אינה מסתיימת אחרי המלחמה. למרות תנאי הרעב והמצוקה, קרבות מקומיים בין אזרחים ירשו את מקומה של המלחמה העולמית. וכך, עשרות אלפים של משתפי פעולה עם הנאצים הוצאו להורג בצרפת אחרי המלחמה, ואילו ביוון ובאיטליה התנהלו מלחמות אזרחיות בין השמאל הקומוניסטי לבין הימין. לכל המלחמות 'הקטנות' הללו היו תומכים מבחוץ: המעצמות הגדולות שהחלו כבר בהתגוששות ביניהן, שתהפוך למה שנודע כ'מלחמה קרה'. זהו הרקע לבעיה ההיסטורית והמוסרית הנקראת 'נקם'. 

בזמן המלחמה עצמה רעיון ה'נקם' מתפקד כסיסמת גיוס, שבכוחה להניע אנשים להקרבה קיצונית. במלחמה טוטלית זהו מכשיר אחד ב'ארגז הכלים' של המאבק. בדרכם לניצחון או בהתאוששותם מתבוסה מארגנים את עצמם ה'נוקמים' על בסיס תגובה מידית, אלימה ונחרצת. הסופר הסובייטי איליה ארנבורג קרא לחייל הרוסי להרוג גרמנים, ולא להפסיק להורגם, ובשיר הפטריוטי 'מלחמה קדושה', שכתב וסילי לבדב-קומאץ' ולא היה אזרח סובייטי שלא הכירו, נאמר: 'לזוהמה הפשיסטית הרקובה / נכניס כדור במצחה. / לאספסוף האנושות / נבנה ארון מתים איתן'. בלהט הקרב, ובהעדר שיגרה אזרחית של דין ודיין, זה היה 'השלל' שהותר לחיילים. אולם אחרי המלחמה כבר נשאלו שאלות אחרות, ובראשן אם יש טעם להתמיד בלהט הנקם, או שמא יש לרסנו ולעצב דפוסי צדק חדשים.  

לכאורה הנקם הוא תגובה למעשים נוראים שנעשו בעבר. מעין החזרת הצדק הקוסמי לשיווי משקל, אך עם סיכון שמעגל האלימות לא יסתיים לעולם. לכאורה הדילמה היא בין סליחה לבין נקם, אך בפועל אלה הם שני צדדיה של תגובה פעילה כלפי העבר. והרי יש גם אפשרות נוספת, שהיא לא נקם ולא סליחה, אלא איטום הזיכרון והמוּדעוּת לאשמה. יש זיכוי בדין שאינו בא אחרי משפט, אלא סתם כך מתוך אדישות או רצון לאדישות. מתוך תשוקה לסתום את הגולל על זיכרון הטראומה ולחפש סיפוק או בריחה במאוויים אחרים. ויש גם שיתוק, אי-יכולת להגיב בכלל, שמקורו בייאוש ובדיכאון שפקדו את המנצחים ואת המובסים גם יחד.

שנים רבות לפני שהתעוררו הדילמות הללו, לפני מלחמת העולם הראשונה, כתב  הסופר-החלוץ שלמה צמח מסה על הייאוש. הוא טען כי טועים אלה החושבים כי הייאוש מקורו בתחזית שגויה של העתיד ובהכרה שמה שביקשנו שיקרה לא יקרה. לדעתו, הייאוש האמיתי מקורו בתחושה שמה שהבטחנו לעצמנו בעבר לא התקיים. אין זה מקרה, טען צמח, שביאליק כתב 'הכוכבים רימו אותי' בלשון עבר...

רוב האנשים טוענים כי תכלית הנקם הייתה התחשבנות כזו עם העבר, ולפיכך למרות שאין בעולם נקמה על רצח של תינוק או על חיסולו של עם – יש לנקום על מה שהיה, שכן זה היה רצונם המפורש של הנרצחים. אך יש לשים לב לדבריו של אבא קובנר בהקשר זה: הנקם לא עוסק במעשים שנעשו בעבר אלא באיום הצפוי בעתיד. הנקם אמור למנוע מעשים שטרם נעשו. קובנר טען שיש לטפל בעתיד המאיים. לעומתו, צוקרמן חשב שיש להתמקד בהווה ולבנות את העתיד המבטיח: להכין את שארית הפליטה לקראת עלייתה לארץ ישראל. לזכור ולהזכיר – כמובן. אסור להיות אדישים, אך בה בשעה אסור להישאב למיזם נקמה כה שאפתני.

כתובת בדם על דלת בית יהודי בגטו קובנה, 1944 (ארכיון התצלומים, בית התפוצות)

מה הניע את אבא קובנר וממה חשש? מניסיון חייו הוא ידע היטב שאפוקליפסות מתגשמות. הוא התבונן על אירופה שלאחר המלחמה וטען כי המלחמה נמשכת באמצעים אחרים. לדעתו, המלחמה הקרויה 'קרה' אינה כל כך קרה אלא רותחת ועלולה להיות המשכה של המלחמה הקודמת, במיוחד בכל הקשור לעם היהודי, ששוב דמו יהיה הפקר. הוא זיהה סימנים מובהקים לכך: נעילת שעריה של ארץ ישראל על ידי הבריטים וסגירת גבולותיה של ארצות הברית; אנשי ממסד נאצים שהצליחו להיעלם או אף להשתלב בתוך מקבילית הכוחות הבין-מעצמתית החדשה; במשפטי נירנברג לא נדון אסונם של היהודים, ובפולין חזרו הפוגרומים האלימים. כיצד אפוא יש להתמודד עם הסכנות  החדשות? הנקם יהדהד בעולם ויזהיר מפני חזרה על מה שקרה, בבחינת 'לעולם לא עוד'. הנקם מכוון כלפי העתיד.

אבא קובנר מעיד במשפט אייכמן, 1961 (ארכיון המדינה)

אנטק צוקרמן כרת ברית עם מנהיגי המחתרת הקומוניסטית הפולנית, שאמנם חסו תחת כנפי השלטון הסובייטי אך היו משוחררים מהאנטישמיות הפולנית המסורתית. הוא חשב ששיתוף פעולה עמם יאפשר ליהודי פולין לצאת ממנה בטרם ייסגרו הגבולות ויירד 'מסך הברזל'. שלא כמותו, לאבא קובנר הייתה תחושה קשה לגבי יחסו העתידי של הקומוניזם אל היהודים. צוקרמן לא הכיר את האנטישמיות הקומוניסטית ולא ידע על האיום שהציבה על עתיד היהודים; קובנר הכיר אותה היטב. קובנר לא האמין שהעולם הפוסט-מלחמתי יהיה מסוגל לוותר על האלימות הטוטלית כלפי יהודים. שניהם הכירו בחשיבות הנקם ובצורך הדחוף בארגון הבריחה וההעפלה לארץ ישראל, אך היו חלוקים בדעותיהם לגבי סדר העדיפויות.

אנטק צוקרמן מעיד במשפט אייכמן, 1961

הממסד הציוני והחלוצי בארץ, שלא חי את הווית השואה ולא הבין את עולמם המסובך של הניצולים, ביקש לפתור את הדילמות שפילגו אותם באמצעות שילובם בפוליטיקה המפלגתית המקומית, זו שנוצרה על בסיס פולמוסים רבי שנים, שמקצתם היו זרים לניצולי השואה. המפגש הטרגי בין מאיר יערי, איש העלייה השלישית ומנהיג השומר הצעיר, לבין אבא קובנר – מפגש שמתואר בספרה של פורת – מייצג את הדרמה במלוא עומקה. יערי חשש מהפרטיזן המשוחרר קובנר, משום שבחיילים משוחררים יש נחרצות מסוכנת של בדידות וכעס, ביטחון בכך שהם כבר ראו הכל ואי אפשר לבלבל אותם בסיסמאות. האם יערי נזכר, שכאשר עלה לארץ ב-1920 הוא עצמו היה חייל משוחרר מהצבא האוסטרי, שלא כמו שאר חבריו לתנועה שהיו צעירים ממנו? האם המפגש עם קובנר החזיר את יערי אל התנסותו שלו עם חוויות מלחמת העולם הראשונה? האם זכר שהוא עצמו קיבל סמכות של מנהיג, לא מעט בזכות ניסיונו הצבאי והמלחמתי? 

הדבר המפליא בשיחתם, במיוחד עבור קוראים שיודעים את סופו של הסיפור, אינו הביקורת שהעביר קובנר על ברית המועצות ודברי הסנגוריה עליה שהשמיע יערי, אלא ניסיונו של יערי לקשור בין שלילת הנקמה לבין אמונתו בברית המועצות כסמל לשלום. והרי לא היתה אומה שנקמה בגרמנים יותר מאשר האומה הסובייטית! קובנר אמר שנים ארוכות אחרי זה: 'לא אסלח לתנועתי, שכאשר סיפרתי לחברים מה קורה למעשה בברית המועצות הם לא האמינו. רק כשהשיכור הזה, חרושצ'וב, סיפר מה שסיפר החלו חברי תנועתי להקשיב לי'.

מאיר יערי במפגש עם חניכי התנועה, 1946 או 1947 (ויקימדיה)

הנקם היה בעיניו של קובנר עירוב של טקטיקה, שנראתה הכרחית כדי להתגבר על חוסר האונים של השורדים בימי השואה; הגשמת צוואתם של הקרבנות, שלא יכלו להתגונן ולהגיב אך השביעו את הבאים אחריהם לעשות זאת; והכרה שרק נקם, שיביא למותם של חפים מפשע, הוא שירתיע מפני שואה נוספת לעם היהודי. אותה 'תוכנית א', שביקשה להמית המוני גרמנים חפים מפשע, אמורה הייתה למנוע את האסון הבא ולשמש נורת אזהרה לעולם. 

לעומתו, צוקרמן ביקש לטפל בניצולים, להביאם לארץ ישראל ולא להתערב בפוליטיקה הבין-לאומית ובמלחמה שניצתה בין הארצות הקומוניסטיות לבין הדמוקרטיות המערביות. קובנר חזה אל נכון את רדיפת היהודים בברית המועצות בשנים שאחרי המלחמה, ואילו צוקרמן צדק לגבי חוסר הסבירות והסיכון הרב שיש בריכוז המאמץ בנקם. החבורה הקטנה שהנהיג קובנר – כחמישים איש בסך הכל –הלכה שבי אחרי קסמו, תוך הכחשת רצונות אובדניים שפעפעו בהם ובו. הם האמינו במחוייבותו להנהיג את מיזם הנקמה, אך ספק אם רובם הבינו את מורכבות נימוקיו. הם ביקשו לנקום על העבר ולא להתערב בעתיד. 

בשלב מסוים התגבר קובנר על דחפי 'תמות נפשי עם פלישתים'. הוא הבין שדווקא אתגר בניין הארץ יכול להשיב לניצולים את רצון החיים. המפנה חל אצלו (לפי דעתה של יונת, בתה של רוז'קה קורצ'אק) בבית הסוהר בקהיר, לשם נלקח על ידי הבריטים (שחשדו בו שהוא איש לח"י) מהאנייה בה הביא לנוקמים את הרעל. למרות שנחבש בתא מבודד בבית האסורים בקהיר, ולמרות תחושת הייאוש מכישלונו להעביר את הרעל לחבריו, הצליח קובנר להתגבר על פיתוי המוות. הוא כתב בתאו את הפואמה עד לא אור (ספרית פועלים, 1947), שתיארה את חיי הפרטיזנים ביער והעידה על מחוייבותו לחיים. 

תוכנית א' – רעיון הנקם הגדול של הרג תמימים על מנת להרתיע – נכשלה, אך תוכנית ב' בוצעה. קבוצת הנוקמים הצליחה להבריח רעל למחנה שבויים של האס.אס. בנירנברג. היא גם הצליחה למרוח רעל על לחמים שנאפו במקום. אכן גרמנים הורעלו כתוצאה מכך, אך ככל הנראה איש לא מת. התוכנית בוצעה, אך לא השיגה את מטרתה. היה גם ניסיון להתנקש בקצין נאצי שנשפט בין פושעי המלחמה בנירנברג, וזאת על מנת למחות על העובדה שרצח היהודים לא היה נושא שעמד בפני עצמו במשפט. ניסיון זה כשל גם הוא. לצד אלה – מראה דינה פורת – שלחה 'ההגנה' את שמעון אבידן לגרמניה המזרחית כדי להשתתף בנקמה מסודרת נגד פושעי מלחמה נאצים, והוא עשה זאת בידיעת השלטונות.

גם קובנר וגם צוקרמן השקיעו מאמץ ניכר לחינוך בכלל ולזיכרון השואה בפרט (ולא רק את זיכרון המורדים והפרטיזנים). הם הבינו שעוד תגיע השעה לעדות אוניברסלית של שרידי השואה כולם. אמנם, בשנים הראשונות שלאחר השואה עדיין הלם האירועים והטרגדיות הפרטיות של כל ניצול אינם מאפשרים להם לבטא את אשר על לבם, אך הם זוכרים ויש ליצור את התנאים שיאפשרו להם בעתיד להתבטא. גם צביה לובטקין, רעייתו של צוקרמן, וגם רוז'קה קורצ'אק היו עדות חשובות במשפט אייכמן ועסקו גם בגיוס עדויות אחרות. לא רק עדויות של שליחים ציונים או חלוצים לוחמים, אלא גם של אנשים ונשים בני חוגים שונים ומכל קשת ההתנגדות היהודית. מאימהות שנדדו עם ילדיהן ועד נערים שנותרו לבדם בעולם. 

הנה סרטון קצר לזכרו של קובנר ובו שולבו דברים מפיו, כולל קטעים מעדותו המרשימה במשפט אייכמן:



בנקודת הזמן שבה פעלו אישים אלה כדי להפוך את זיכרון השואה לזיכרון שיקיף את העם היהודי כולו, צריך היה לתת אמון ביהודים ששרדו ולא לאטום אוזן מביטויי מצוקותיהם. חזיון התקומה היה למורדים בוגרי תנועות הנוער החלוציות מנוף כמעט יחידי שאפשר להם לזכור מתוך תקווה לעתיד יצירתי, ובה בשעה גם מנע מהם לשכוח או לנתב את הזיכרון אל ההתקרבנות וההסתגרות. מבחינה זאת, מעניינת הסתייגותו של הרב החרדי 'החזון איש' מקביעת יום השואה כיום נפרד שאינו קשור לצומות המסורתיים. הוא לא טען שהשואה דומה לאסונות היהודיים בעבר, ועם זאת פסק שימי תענית ציבור וזיכרון יש לקיים רק אם הם נסמכים על דברי נבואה, משום שנבואות החורבן כללו תמיד גם דברי נחמה ובשורה לעתיד. דומה כי כיוון כזה הסתמן גם במאבק על אופיו של יום השואה, שמראשיתו נקשר למרד ולתקומה. אין בכך כדי לומר שהתקומה הייתה תוצאת השואה, אלא שחזון התקומה הוא שמאפשר עמידה בנטל הנורא של זיכרון השואה.

הניסיון הכושל של הנקם היה פרק חשוב במהלך מורכב זה. טוב שהתקיים, אך גם טוב שנכשל. טוב שנכשל לא בגלל שהיה בכך ביטוי של גזענות נגדית, אלא משום שהצלחתו הייתה מונעת בטווח ארוך את היכולת של עם לבנות בתוך זיכרון לשואת העם היהודי, שלא הייתה כמותה בדברי ימי העולם, גם קריאה אוניברסלית מהדהדת למצפון ולתקווה.

אוסף ערי וליש, הספריה הלאומית

_____________________________________

מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, הוא היסטוריון וסופר