מִשׁוּט בארץ: שישה עצים, עץ לשימור, היזהרו מהמלגזה, מחסום הרמטי

א. שישה עצים, חמישה מזגנים ומכולה אחת

צילומים: איתמר לויתן

בית הכנסת הגדול של שיכון הוותיקים בחולון נמצא ברחוב העליה השניה 37 (כך כתוב על הקיר). לעומת זאת, בשלט הרשמי של הרחוב כתוב 'העלייה השניה'.

אומנם צריך לכתוב בכתיב מלא ותקני 'העלייה השנייה' (והתעתיק הלטיני הוא בכלל משובש וצריך להיות: HaAliya HaShniya), אבל מילא – זה לא הדבר הכי גרוע בשלט. תראו את ההסבר הטיפשי והילדותי למונח ההיסטורי הטעון, הרגשי והגדוש כל כך 'העלייה השנייה'...

אין משהו מיוחד ויוצא דופן בבית הכנסת, למעט החזית שלו שלמרגלותיה נשתלו שישה עצי ברוש, 'לזכר 6 מיליון היהודים שנספו בשואה'.

אבל כשמסתכלים על החזית הזאת בזווית ישרה מתקבלת תמונה כל כך ישראלית... 

ראו איזו תערובת ביזארית של עצי הברוש והמדחסים (או המעבים) המכוערים של מערכת מיזוג האוויר, שהוצמדו לקיר היזכור הלבן בדיסהרמוניה מזעזעת ובחוסר אסתטיקה. אכן, חסר רק מדחס נוסף על החמישה שכבר נמצאים כדי שגם הם 'יתכתבו' עם ששת המיליונים... לשמחת העין יש מכולת אשפה שמשלימה את המחזה הקקופוני.

איתמר וכסלר, ששיתפתי אותו בתמונה, 'סידר' את המציאות עבורנו: הוסיף עוד מזגן ותיקן את הכתובת...

ב. עץ לשימור

ומששת העצים לעץ אחד, וגם הוא, אַלְלַי, כבר איננו...

צילום: שייקה מגן

רחוב דניאל ינובסקי שבשכונת תלפיות, המקביל לטיילת ארמון הנציב (הנוף היפה בארץ), הוא עכשיו קורבן לעבודות בנייה ופיתוח מיותרות, שעוד תהיינה בכייה לדורות. 

העצים כבר נכרתו מזמן, והקבלנים העמידו גדרות שמן הסתם כבר שימשו אותם קודם במקום אחר. כנראה שכחו להוריד את השלט שהיה בבחינת 'אמת לשעתה' ונכון למקומו הקודם.

ג. לא בליקוי חמה ולא במלחמה!

צילום: טל סגל

פולקלור החניה (או אי-חניה) ממשיך לספק למדורנו רגעים קומיים. הנה שלט עם איכויות ליריות שהוצב ברחוב עציון גבר (ליד אצטדיון בלומפילד).  

הבה נאמר שאני לא הייתי מעז לחנות שם...

ד. מחסום הרמטי

צילום: יאיר פז

שלושה כיסאות. אחד גבוה ושניים קטנים. כך נראה ביום העצמאות האחרון המחסום בכביש הכניסה לחלחול. גבעת חלפון זה כאן.

מאודסה ליפו: על האונייה בדרך לארץ ישראל בימי העלייה השנייה

נמל אודסה. גלוית דואר מתחילת המאה העשרים (PICRIL)

    לזכרה של תחיה מוסל (2026-1926) ממושב שרונה,

קרובת משפחתו של הסופר יעקב רבינוביץ,

שבחייה הגשימה את תחיית העם היהודי בארצו.

הלכה לעולמה בי"ט בניסן תשפ"ו.

מאת אלון תן עמי

א. מאודסה ליפו

העיר אודסה, לחוף הים השחור, הייתה נמל היציאה העיקרי ששירת את יהודי רוסיה במסעם לארץ ישראל. הגיעו אליו נוסעים מרחבי האימפריה, ובכלל זה מליטא ומפולין, מבוכרה ומהקווקז. מספר העולים מרוסיה לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה נאמד בכ-21,000, מהם כ-17,500 הגיעו דרך נמל אודסה (כלומר, כ-85% מכלל הנוסעים). על אלו נמנו אנשים שבאו לזמן קצוב, זקנים שבחרו לבלות את אחרית ימיהם בארץ הקודש, וכמובן חלוצים וציוֹנים מן השורה שעלו כדי להתיישב בארץ, לבנות ולהיבנות בה. 

בסוף המאה ה-19 הייתה אודסה לעיר היהודית השנייה בגודלה באימפריה הרוסית (אחרי ורשה). זה היה מרכז תרבותי, ספרותי וציוני, ואך טבעי היה שבה יפעל מרכזם הרשמי והחוקי של 'חובבי ציון' ברוסיה, שהוכר בשם 'הוועד האודסאי'. בינואר 1905 הקימו הפעילים המקומיים לשכת מודיעין, שתפקידה היה ריכוז מידע מועיל למען יהודים ששקלו לעלות לארץ וסיוע בידם. המידע כלל, בין היתר, עדכונים שוטפים על מצב היישוב היהודי בארץ ועל זכויות העולים, ובכלל זה חוקי הארץ תחת השלטון הטורקי, התנאים הכרוכים ברכישת קרקעות והאפשרויות להקמת עסקים ובתי מסחר. בשנים הראשונות התגלו לא מעט כשלים ואי סדרים בנוהלי עבודתה של הלשכה, למשל מידע מוטעה שנמסר לנוסעים בכל הנוגע להמרת כסף רוסי בשטחי האימפריה העות'מנית, מה שגרם להפסד כספי ניכר. כך גם בנוגע לקניית כרטיסי נסיעה באונייה עבור ילדים (בדיעבד התברר כי ילדים היו פטורים מכרטיס נסיעה). לתלאות הללו נוספו לעיתים עיכובים באודסה בשל מחאות ושביתות תכופות של מלחים וסוורים. עיכובים אלה עשויים היו להימשך ימים אחדים וכתוצאה מכך נחשפו נוסעים להתנכלויות. מן הצד האחר, אנשי הלשכה סייעו לעולים בהתמודדות עם הליכים בירוקרטיים, וכן בסבסוד של כ-40% ממחיר הכרטיס להפלגה. כאשר שהו הנוסעים בחניית הביניים בקושטא דאגו אנשי הוועד לצייד אותם בתעודה טורקית המאפשרת ישיבה בארץ, הם יכלו להחליף את הכסף הרוסי בטורקי, לעבור מאונייה לאונייה, לרכוש כרטיס ירידה בחוף ביפו ועוד. לשכה מקבילה ('אינפורמציונס-בְּיוּרוֹ') הוקמה גם ביפו בשנת 1906, ובראשה עמד מנחם שינקין (לשכות דומות נפתחו גם בירושלים, בחיפה, בביירות ובקושטא).

למן ראשית המאה העשרים הגיעו לנמל יפו אוניות קיטור של חברת הספנות הרוסית שיצאו מנמל אודסה. האוניות יצאו מאודסה בכל יום רביעי בשעה 16:00, ונתיב ההפלגה עבר דרך קושטא, שם עגנה האונייה לחניית ביניים מיום שישי בשעה 07:00 ועד ליום שבת בשעה 16:00. במהלך חניית ביניים זו ניסו הנוסעים לקבל מהשלטונות הטורקיים את ה'תזכרה', תעודה שאישרה להם להתיישב בארץ ישראל, מחשש לקבלת קנס עם הגעתם לנמל יפו. מקושטא הפליגה האונייה לסמירנה (איזמיר) שבטורקיה וממנה לביירות, שם עגנה לחניית ביניים נוספת. בהמשך הפליגה האונייה לנמל חיפה, ולאחר מסע של 12 ימים הגיעה ליפו ביום שני בשעה 05:00 בבוקר. לאחר ירידת העולים המשיכה האונייה לפורט סעיד וסיימה את ההפלגה באלכסנדריה שבמצרים. 

בספרו אימיגרנטים: ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים (יד יצחק בן צבי, תשס"ד, עמ' 107-101), סיפר ההיסטוריון גור אלרואי על תלאות הנוסעים באונייה. תנאי ההפלגה מאודסה ליפו היו קשים מאוד, האונייה היטלטלה על הגלים ומרבית הנוסעים חלו במחלות ים. רוב העולים קנו כרטיס למחלקה השלישית שבה התאים לא היו מחוממים. לא סופק להם אוכל, וברז המים היחיד לשימושם היה על סיפון האונייה. המזון שהביאו עמם לא הספיק ולעיתים אף התקלקל, וכתוצאה מכך הם סבלו מרעב. התאים בבטן האונייה היו צפופים ומלוכלכים מהקאות, והנוסעים שנאלצו לישון על סיפון האונייה סבלו מקור. 

נוסף על תלאות ההפלגה, בתחנות הביניים, בקושטא ובביירות, ניסו הסבלים, המתווכים, החלפנים והרוכלים לרמות את הנוסעים ולגנוב את כספם. בשל מגבלות השפה והעדר יכולת להתלונן על מעשי עושק ומרמה, הומלץ לנוסעים להישאר על סיפון האונייה, ולשם הגיעו הרוכלים כדי למכור להם מזון ומשקה. אלרואי הוסיף וציין כי החל משנת 1910 הפכו אוניות חברת הספנות הרוסית בקו אודסה-יפו לכשרות. ייחדו בהם חדר בישול, חדר אוכל ותפילה ואף מינו משגיח כשרות מוסמך.

ב. זיכרונות מהאונייה

זיכרונותיהם של עשרות מאנשי העלייה השנייה לוקטו בשנות השלושים והארבעים ונדפסו בספר העליה השניה (עם עובד, תש"ז), שערכה הסופרת והעיתונאית ברכה חבס (1968-1900) בהשתתפות אליעזר שוחט. רק בודדים תיארו בפירוט את חוויות המסע באונייה. רובם הסתפקו בציוּן תמציתי של מועד יציאתם מאודסה או את התאריך שבו הגיעו לנמל יפו – חוויות הדרך עצמה לא נראו להם חשובות. הנה כמה דוגמאות לזיכרונות כאלה (בתיקוני עריכה קלים), ומובן שיש עדויות רבות נוספות ואין אנו מתיימרים ללקט את כולן.

ברל כצנלסון (1944-1887), שהפליג מאודסה ליפו בשנת 1909, סיפר:

הגעתי לאודסה, ובאודסה היה אז מלון מפורסם – כמו שביפו היה מלון מפורסם 'חיים ברוך', כך היה באודסה מלון של חוזרים מארץ ישראל. אי אפשר לתאר כמה נורא היה בשבילי לבוא ולהתאכסן במלון של חוזרים [...]  באודסה עליתי לאונייה. לא היה לי שום אדם באונייה זו. התחלתי להתבונן באנשים – כולם אנשים זרים. והנה פתאום אני רואה איזה בחור עם בחורה [...] השניים היו דוד ורחל זכאי  [...] אותה אונייה הייתה מלאה אנשים שנסעו לארץ ישראל, אבל כשאני רוצה לחפש מי מהם נשאר בארץ, מלבד זכאי ואשתו – אני מוצא רק שתי משפחות שנשארו [...] אני מציין את הדבר הזה, מפני שהוא כל כך אופייני בשביל העלייה השנייה. הכרתי אנשים שבאו לארץ באונייה אחת, וכעבור שבוע חזרו באונייה שנייה. זה היה אז דבר רגיל מאוד (ספר העליה השניה, עמ' 83-82). 

דוד בן-ישי (בקלצוק), יליד 1885, לימים בין מייסדי נהלל, פגש גם הוא בנמל אודסה, כמו ברל, 'יורדים' (בלשון התקופה 'חוזרים'), שהוציאו את דיבת הארץ רעה: 

בהיותי בן 22 עזבתי את רוסיה לאחר שהשתחררתי מהצבא (שירתי בצבא רק שלושה חודשים). באתי לאודסה. חשבתי כי פה, בשערי ארץ ישראל, ארגיש כבר את אווירת הארץ. אבל מה נתאכזבתי כשנפגשתי עם בחורים בריאים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, שהיא ארץ משכלת יושביה. שאלתי אותם כמה שנים היו בארץ, ענה לי אחד בלעג: 'שלושה ימים', ואחר ענה: 'שבעה ימים'. אמרתי להם: 'מרגלים אתם, טוב שהארץ מקיאה אתכם, אינכם ראוים לחיות בה'. באתי לארץ ביום ג' אייר תרס"ט [מאי 1909]. בבואי למלון ספקטור ביפו, שוב נפגשתי עם מוציאי דיבה על הארץ (שם, עמ' 285-284). 

חנה שניפר (1971-1889), לימים חברת קיבוץ אשדות יעקב, שעלתה לארץ בשנת 1909, תיארה בתמציתיות את הגעתה ליפו:

לאחר טלטולים של ארבעה עשר יום עגנה אונייתנו [...] בסוף חודש תמוז בימה של יפו. על האונייה הקביל את פנינו (אותי ואת חברתי צ"ק) חיים ברוך [בעל המלון ביפו]. 'אקזוטית' מאוד הייתה פגישה זו עם היהודי המתרוצץ על הסיפון כשה'פֶלֶרינה' שלו מתבדרת ברוח. הוא ידע כבר על בואנו והפגישה הייתה כשל מכּרים משכבר הימים. תוך רחש הזבובים והמולת גברים וילדים ומראה נשים רעולות וחמורים וגמלים ותערובת איזה ריח מוזר מתקתק-צורב, פילסנו את דרכנו במדרגות האבן החלקלקות של רחוב הנמל עד הגיענו למלון [...] התרשמותנו הראשונה הייתה קשה ומדכאת (שם, עמ' 554). 

הסופרת מרי יציב (רוזובסקי) (1973-1891), רעייתו של העיתונאי יצחק יציב, סקרה בתמציתיות את מהלך ההפלגה לארץ:

ארץ ישראל באה לקראתי בנמל אודסה בדמותם של שני אנשים צעירים [...] ומשניהם – ריח שדות, רעננות בלתי מצויה. יהודים כאלה לא ראיתי עד אז. באונייה הרבה בחורים ובחורות [...] הדרך הייתה קשה מאוד. הים סער, הצליינים הרוסים המרובים הוסיפו קושי לא מעט. רבים מבין הצעירים כבר רצו לדעת מתי חוזרת האונייה. מכולם, מחמישים-שישים האנשים שנסעו איתי, יש לי כיום בארץ רק 'אחות' אחת ושני 'אחים' לאונייה. בחיפה התעכבה האונייה יום תמים [...] כשחזרנו לאונייה לנסוע ליפו, מצאנו בה קבוצת בחורים ובחורה אחת שחזרו ליהודה מטיול בגליל [...] ועל שאלתי: איך? איך שם בארץ? – ענתה לי: 'באונייה רע? – שם גרוע יותר' (שם, עמ' 564).

פסח בן עמרם (ליפּוֹבֶצְקי) (1962-1902), שהיה לימים סופר ומורה, עלה לארץ בנובמבר 1913. הוא היה אז בסך הכול נער כבן אחת-עשרה והוריו שלחוהו לבדו כדי ללמוד בגימנסיה העברית 'הרצליה': 

באוניה רוסית לא מן הגדולות ביותר – 'צ'יכצוב' שמה – הפלגנו עד אלכסנדריה. הרגשתו של נער רך, אשר יצא לראשונה מבית אבא והוא מפליג לארץ רחוקה  [...] מאלכסנדריה הפלגנו ליפו באונייה אוסטרית קטנטונת 'אלקטרה'. המחלקה השלישית כמוה כמחלקה הרביעית – עם ערמות פחמים וּבָקָר גם יחד. זוהמה. טלטולי האונייה, הכל נותן בי אותותיו, ותוקף אותי שטף דם מאפי [...] מעבירים אותי אל תא מיוחד של מחלקה ראשונה ומשכיבים על מצע נקי... מעל למשכבי תלוי פעמון חשמלי, אשר בלחצי את הכפתור שבקצהו בא אלי המלצר להגיש לי צמר גפן שיעצור את הדם או כוס מים לשתייה. אני מצלצל תכופות, ספק מתוך חרדת דאגה להישאר יחידי בתא, ספק מתוך יצר שעשוע ומשחק במכשיר אשר נזדמן לידי בפעם הראשונה בחיי. והנה סוף סוף בא הבוקר המאושר בו נגלו לעינינו מעל סיפון האונייה הבתים הקטנים עם הגגות השטוחים, כשהם נערמים זה על גבי זה – יפו (שם עמ' 313). 

 תיאור נוסף של ההפלגה, מנקודת מבטו של ילד, הובא מפי הסופר שמעון קושניר (1986-1895), שהיה ממייסדי כפר יחזקאל. הוא עלה לארץ בהיותו כבן תשע:  

לאחר כל ההכנות הפלגנו מאודסה ביום שבת של חודש כסלו תרס"ה (1904) באונייה ההולכת ליפו. לראשונה בחייה יצאה אמא בדרך הים. ובאונייה נוסעים בני עמים שונים ויהודים בה מעטים. האונייה נישאת בים סוער, ים של חורף. בתא המשותף הפרוץ לרוחות הים, גדולה התנודה. הספינה נאבקת בין הגלים ואמא פורשת ידיה, מכסה אותנו בשמיכות וגוחנת עלינו להגן על עולליה. זכורה במיוחד רבקה צודיקוב ז"ל, שעלתה עמנו באותה אונייה והגישה עזרתה כאחות רחמניה לנזקקים, בימים ובלילות. באונייה נסעו עולי רגל רבים. היה גם מקרה מוות, שבגללו עיכבו אותנו בקושטא שבוע ימים, ואז הועברנו לאונייה אחרת שהסיעה אותנו לחוף יפו (שם, עמ' 301). 

ברכה חבס, שבעצמה עלתה עם תריסר בני משפחתה (כולל מינקת לאחותה התינוקת) בשנת 1907, בהיותה כבת שבע, תיארה כך את ההפלגה באונייה:

ברכה חבס (Jewish Women's Archive)

מנסיעתי הראשונה באונייה אזכרה אך מעט, רק תמונות עמומות, הצצות ועולות בי פתאום, לפי צו נעלם מתוך קשר נסתר: ריח וַלריאַן, טעם צנימים ונקניק, מציצת לימון, מי שטיפת רצפות, הניתזים מסביב, שפם רופא לבוש כחול, מצנפת מַלח אדום-לחיים... ופיח, ותנודה, וקיא...קיא...קיא...

התמונה השלימה, אשר אשתדל להעלותה לפנַי בעזרת סיפורי ההורים ונסיעות מאוחרות, אף היא מטושטשת ביותר: איזו מחלקה שלישית של אוניית מהגרים רוסית בימי העלייה השנייה, מסדרונות צרים, מדרגות חלקות; ובאפלולית ובמחנק – מדפים אפורים, רחבים, תחתיים, שניים ושלישיים. וחבילות וצרורות קופסות וקומקומים, שיירי לימון ו'סידורים' בלים, בגדי שבת מקומטים וראשים פרועים ואנחות וקול צחוק עצור וגערה והמולת שלשלאות וחפזון מלחים ורעד הסיפון בקצב תנועת המכונה [...] ומסביב עניין כה רב: הנה אלה ילדי 'המדף שכנגד' עם צעצועיהם המרובים, בגדיהם ומשחקיהם המעוררים סקרנות בחידושם; ושם 'המחלקה השניה' עטופת סוד, אשר אפס-קצה פאֵרה נגלה לי בדרכי אל הרופא; ובחוץ, על הסיפון – 'התהום', אותה תהום אשר פרות וסוסים, תיבות וצרורות אין סוף נבלעו בה, ואף 'השמלות', שמלות השבת הכחולות, לתוכה ירדו (התעלינה? התחזורנה?). וה'קופסות' – אותן קופסות פח עגולות גבוהות, המלאות על גדותן צידת הדרך – כל מיני תרגימא ומאפה, אשר הכנתם והטיפול בהם עוררו סקרנות כה רבה שם בבית. 

בהמשך תיארה חבס את יקיצתה מחלום בלהות בשעת לילה מאוחרת, בעת שנוסעי האונייה ישנים, ואת געגועיה לביתה וכעסה על אביה שאותו 'האשימה' בנסיעה המפרכת לארץ –

צר היה לראותו בעליצותו [...] בחברת אותם הצעירים 'הישנים על הסיפון', המרבים כל כך לשיר ב'לשון הקודש' ומרקדים עד ערב (שם, עמ' 306-305).

תיאור ההפלגה מנקודת מבטן של נערות בוגרות מסרו גם האחיות שושנה ורחל בלובשטיין, שהגיעו ארצה בשנת 1909 לביקור והחליטו להשתקע במושבה רחובות. כשנתיים לאחר מכן הצטרפה שושנה (1973-1888) לחוות העלמות של חנה מייזל בכנרת, משם עברה לקיבוץ מרחביה, ולאחר לימודים בגרמניה שבה ארצה והייתה מורה למוזיקה. את ההפלגה לארץ ישראל, בהיותה בגיל 21, תיארה במילים האלה:

הננו על האונייה בלב ים. ואני שוקעת כולי בהסתכלות. [...] רשמי הסביבה מעניינים, כמובן. הים שקט, רגיל... אני ואחותי מתבוננות לכל [...] אהבנו להימלט מדי פעם מפינתנו החשכה והמחניקה בתחתית האונייה ולעלות על הסיפון. שם היינו שוכבות על החבלים הגסים, אשר כמעט פצעונו, ונהנות מזיו העולם. טוב היה. האח, מה טוב!

ואילו רחל אחותה (1931-1890), רחל המשוררת, כתבה כך: 

נזכרה אני בלילה אחד, כמדומני היה זה לילה שני על האונייה. כל היום התרוצצתי פה ושם על הסיפון בהסתכלי, בחפשי מכרים חדשים [...] ורק החשיך היום ירדתי למטה, השתרעתי על הספסל הקשה, ואישן מיד בשנת הנעורים [...] כעבור שלוש שעות התעוררתי, ואני מרגישה שכולי רטובה, כי האויר מלא אבק חלוד. נושמים בקושי. העינים כואבות מאורו המסנוור של הפנס החשמלי (כנהוג, אצלנו אפלה עמוקה בתחתית האונייה). למטה עובדים המלחים, הם מתכוננים להוריד עוגן [...] הגענו לעיר החוף ועמדנו. בחפזון אני עולה על הסיפון [...] ואני כאילו עומדת בלב הלילה עצמו. הנני עומדת שם ומקשיבה ושומעת קול הדממה. מסביב התבהר. עוד מעט ובא הבוקר [...] בזהירות אני סוללת לי דרך בין הנרדמים על מכסה האונייה ויורדת 'הביתה'.

ושוב מאת רחל:

קונסטנטינופול – המון נוסעים חדשים [...] ירדנו אל החוף. שוטטנו קצת בחוצות והתרשמנו מן 'המזרח'... ועוד עלינו לנסוע ולנסוע. כשנים עשר יום ארכה הנסיעה. אך הנה הוא החוף המקווה... שעות אחדות לפני שנראָה חוף יפו, עוד מראשית הבוקר, היינו עֵרות, ועֵרים כל היהודים והיהודיות העולים ל'מולדת'. מצב רוח מרומם ורציני. כולנו נרגשים. לפתע מתפרץ ועולה קול ירה. וידים נפגשות בלחיצה, בלי אומר ודברים: הנה היא הארץ המקוּוה, 'המובטחה'! (עמ' 580-579) 

רחל (מימין) ושושנה בלובשטיין, רחובות 1910-1909 (ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי; הספרייה הלאומית)

על אודות הרכב הנוסעים בהפלגה שיצאה מאודסה לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ניתן ללמוד מתיאורו של נתן חפשי (1980-1889), שעלה לארץ בשנת 1909 והיה ממייסדי נהלל וממנהיגי 'ברית שלום':  

שלושה ימים נסענו מוורשה עד אודסה! לאחר שסידרנו את כל העניינים הטכניים הקשורים בנסיעתנו בעזרת משרד 'חובבי ציון' עלינו בד' תמוז תרס"ט אל האונייה 'הנסיך הגדול אלכסנדר' [...]  באונייה זו וכן באוניות אחרות נוסעים זקנים לארץ הקודש. בוודאי גדול הוא הכוח והרצון שהניעום לזה. וציוֹנֵינוּ? הגם הם מלאים כוח כזה – או נכונים דברי יעקב רבינוביץ ש'צעירי ציון' בודאי יזדקנו בגולה, ו'בני ציון' בוודאי לא יראו את ציון לעולם וכו'?! 

רוב נוסעי האונייה היו רוסים עולי רגל, וכשלושים מהם יהודים, כמחציתם צעירים והשאר זקנים, שנסעו לבלות שארית ימיהם בארץ הקודש. הדיבור העברי בינינו, 'חלוצי ציון', משך אלינו לאט לאט כל יודע עברית מבין הנוסעים היהודים, בייחוד מהצעירים. הנסיעה היתה רבת עניין ונמשכה 13 יום מאודסה עד יפו, בגלל החניות התכופות של האונייה בנמלים רבים שבדרכנו. אור לי"ז תמוז [תרס"ט] היה לנו ליל שימורים. אונייתנו הלכה והתקרבה יותר ויותר ליפו. לאחר חצות הלילה הורד העוגן בקול רעש גדול והמלחים הודיעונו כי בקרבת יפו הננו, ובבוקר נרד מן האונייה (שם, עמ' 138) .

ולבסוף, עדותו של יחזקאל בית הלחמי, חבר מפלגת פועלי ציון, שעלה לארץ באביב 1906. בספינה היו לדבריו כ-150 חברי 'פועלי ציון' על סיעותיהם השונות (כ-80% מכלל הנוסעים), ולצידם אכלסו את הספינה גם יהודים חרדים וגם עולי רגל רוסים שרצו לפקוד את המקומות הקדושים: 

לאחר שהצליינים הסתדרו ביניהם ותפסו מקום מסוים באונייה, התקבצו ממילא היהודים בפינה מיוחדת משלהם. שיחות ההיכרות בינינו לבין עצמנו לא ארכו זמן ממושך, ותוך כדי שיחה התגלו גם הדעות וההשקפות החבויות בציבור הזה. קיבוץ גלויות ממש על כל הופעותיו: דוברי רוסית שאינם שומעים לא יידיש ולא עברית, יידישאים 'פרינציפיונים' [כאלה שדגלו בהפיכת יידיש לשפת העם היהודי] ובלתי 'פרינציפיונים', וגם קבוצה קטנה של דוברי עברית. למרבה השמחה למעלה משמונים אחוז מן הנוסעים היו שייכים לפועלי ציון על זרמיה השונים. כיומיים לפני הגיענו למחוז חפצנו הועלתה הצעה: 150 חברי פועלי ציון יופיעו בחוף בדגל פועלי ציון. לא עברו שעות רבות והדגל הוכן ברוב פאר. אולם למזלנו נסע אתנו יהודי אחד שחזר ארצה לאחר ביקור קצר בחו"ל. בראותו את הדגל ביקש לומר משהו ולא יכול. לבסוף פרץ בבכי: 'ילדים יקרים, בארץ ישראל, ביפו, שלטון טורקי. דגל הוא מרד. את כולנו יאסרו בכבלים'. הדגל קופל והושם למשמרת. ככה עגנה 'לזרוב' בחוף יפו בערב חג הפסח תרס"ו (מכון לבון, ארכיון היסטורי של תנועת העבודה, תיק iv108-2-21; תודה לפרופ' עמנואל אטקס שהעביר לנו מקור זה).

סבלים ערבים ומקבלי פנים ממתינים על הרציף בנמל יפו, שנות העשרים (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה)

ג. יעקב רבינוביץ על האונייה

יעקב רבינוביץ ברוסיה (מכון 'גנזים')

יעקב רבינוביץ (1948-1875), שנזכר בתיאורו של נתן חפשי, היה גם הוא איש העלייה השנייה, סופר, מבקר ופעיל ציוני. הוא היה יד ימינו של מנחם אוסישקין בלשכת המודיעין לעולים באודסה וכבר ביקר פעמיים בארץ ישראל, עד שלבסוף השתקע בפתח תקווה בשנת 1910. בפעם הראשונה ביקר בארץ בשנת 1905 ואת רשמי ביקורו, על נופיה הגיאוגרפיים והאנושיים של הארץ, פרסם כשנתיים לאחר מכן ('בארץ ישראל (רשמי מסע)', השִׁילֹוח, טז, שבט-תמוז תרס"ז, עמ' 49-40, 453-442, 559-540). 

ביקורו השני בארץ היה בחודשים אפריל-אוגוסט 1908. לאחרונה אותרו בארכיון 'גנזים' (תיק 177, 46336/1) כ-45 מכתבים וגלויות שכתב ברוסית לסוניה קריגסגאבר, שחקנית יהודייה צעירה מאודסה, שבה היה מאוהב (על פרשה זו ראו במאמרי, 'ורבות הבנות פגשתי על דרכי, והאחת, היחידה – איננה', הארץ, 9 באפריל 2025). בארבעה ממכתביו מופיעים תיאורים מפורטים של מסע ההפלגה מאודסה ליפו. 

רבינוביץ הפליג מאודסה ביום רביעי, 1 באפריל 1908 (19 במארס על פי הלוח היוליאני הישן), ושלושה ימים לאחר מכן, בעת שהאונייה חנתה בתחנת הביניים בקושטא, שלח לאהובתו מכתב ראשון מהמסע. בפתח דבריו ציין כי לא ישן יום שלם, וכי 'הדרך הייתה טובה, הים היה שקט, מזג האויר נהדר, הנוסעים (יהודים, פולנים ועוד) נחמדים, צוות הספינה טוב, ומתוך 270 נוסעים ישנם סך הכול כ-115 יהודים'.

ביום שישי, 10 באפריל, כשאונייתו חלפה מול הרי הטאורוס בטורקיה, כתב לה רבינוביץ מכתב נוסף ובו סיפר כי האונייה יצאה מקושטא בשבת, 4 באפריל, לפנות ערב. למוחרת, ביום ראשון, עצרה האונייה במיטילנה, בירת האי לסבוס, והצוות אפשר לנוסעים לרדת ולטייל. מזג האוויר היה חמים, הצמחייה נפלאה למראה, ועל אחד ההרים הם זיהו חורבות מבצר. הוא סיפר כי בדומה לקושטא, גם בלסבוס נמצאים גברים יוונים וטורקים, וכי הנשים באי יפהפיות. נשים יווניות נכבדות הביאו להם פרחים, אולם בשל קשיי השפה הם לא הצליחו לנהל עימן שיחה; הגברים, לעומת זאת, דיברו צרפתית. בחור צעיר ויפה, איש כנסייה מקומית, הסביר להם פנים אם כי סירב לשיר בנוכחותם. 

גלוית דואר: רציף בנמל מיטילנה, סביב שנת 1904 (levantine heritage)

ביום שני ביקרו הנוסעים בעיר הנפלאה סמירנה (הלא היא איזמיר שבטורקיה), וביום חמישי (9 באפריל) ביקרו במרסין (Mersin) – עיר טורקית קטנה, קרוב לגבול עם סוריה. עוד ציין כי במהלך היום שבו הוא כותב הם אמורים להגיע לחבל אלכסנדרטה. יום קודם ניתן היה לראות מהאונייה את ההרים המושלגים מול חופי 'אסיה הקטנה', ובשבת (11 באפריל) הם כבר אמורים לראות את הרי לבנון המושלגים.

גלוית דואר: רציף בנמל איזמיר, סביב שנת 1910 (PICRYL)

רבינוביץ ממשיך ומספר כי ציבור הנוסעים בספינה מורכב מבני עמים ולאומים שונים: 

התחברתי במיוחד עם ארמנים, אחר כך עם פולנייה קתולית, עם בחורה בוגומילית [מן הסתם מבוסניה], עם מיסיונר רוסי, עם זקנה מיילדת ממוסקווה, עם זוג סוחרים ועם בחורה יוונייה, לא כולל יהודים, שביניהם ישנם הרבה אנשים נפלאים.

בכלל, הוא מרגיש נהדר: אין קדחת או רעידות. אומנם האוכל באונייה גרוע, אולם די לו בתאנים, בתמרים, בתפוזים ובתפוחים. הוא גם שותה הרבה יין, קוניאק ו'אזיקו' (גראפה).

בהמשך סיפר לה רבינוביץ על חוויה משונה שליוותה אותו במשך כל ימי המסע: בנמל אודסה, לפני היציאה, ביקשה ממנו אימהּ של צעירה בת תשע-עשרה שישגיח על בִּתה שנסעה בגפה. במהלך ההפלגה חלתה הנערה, כנראה בשל הרעלת מזון לא טרי. היא טופלה בידי שני רופאים: האחד, רופא הספינה, יהודי רוסי מומר שלא ידע צרפתית; האחֵר, רופא ארמני-טורקי שלא ידע רוסית. רבינוביץ, שחש אחריות כלפיה, נכח בכל פעם שהרופאים טיפלו בה וניסה להיות המֵליץ (מתרגם) בינותם. יחד עם יהודי ירושלמי צעיר, שידע היטב את השפה הצרפתית, השגיחו על הצעירה בתורנות עד ששבה לאיתנה.

העמודים הראשון והאחרון ממכתבו השני של רבינוביץ לסוניה קריגסגאבר (באדיבות מכון גנזים)

מכתבו השלישי נכתב בטריפולי שבלבנון בשבת (11 באפריל): 

ספינת הקיטור שלנו עגנה זה עתה ליד טריפולי, עיר בצפון לבנון. לא שלחתי לָךְ מכתב אתמול, כיוון שהייתה סערה נוראית בים. אף אחד לא נסע לעיר ולא היה לי נוח ללכת לבדי. אשלח לך היום מכתב מביירות. הסערה התחילה אצלנו אתמול עם עלות השחר. לאחר מכן נשכבתי מעט והחליפו אותי אצל החולָה. הסערה נמשכה כל היום, ובמשך זמן מה חשבנו שתגרום להרבה צרות בסיפון העליון. בלילה החלה התנדנדות. ישנתי עמוק משום שהייתי עייף מאוד, לא רק בגלל שהייתי צריך לעיתים קרובות להיות תורן אצל החולָה, אלא גם כדי לעזור לרופא במשך כשעתיים בערב. שירותי הרפואה בספינתנו מסודרים – כמו כל דבר אחר ברוסיה החביבה שלך – באופן זוועתי. הרופא צעיר וחסַר ניסיון, חדר מרפאה – אין, תרופות – יש מעט. הרופא הארמני נאלץ לשים לחולָה כוסות תה במקום כוסות רוח, אבל לרשותו עמדו רק שתי כוסות, כך שהסיפור נמשך יותר משעה, ולא רק הוא, אלא גם אני יצאתי מותש. ואילו הרופא שלנו (היהודי המומר) נעדר: הוא שיחק קלפים או דקלם שירים. היה מתאים לו יותר מקום על הבמה היכן שהוא; הוא השתתף לעיתים קרובות בהופעות חובבים, מדקלם ושר יפה. הרופא הארמני הוא אדם חביב אך כנראה אינו פטריוט גדול. הוא מדבר טורקית יותר מאשר ארמנית. באופן מפתיע, הארמנים דומים מאוד לנו היהודים: חכמים, תחבולנים, אינטליגנטים, נשואי פנים, מתנהגים בליברליות מוגזמת, סוחרים בהכול, אולם יש להודות כי אוהבים את עמם ונלחמים על מולדתם, למרות שרבים לא ראו אותה מעולם. רבים מהארמנים מדברים טורקית, כי הדור הזקן לא מדבר את השפה הארמנית. הצעירים מצליחים ללמוד ארמנית ומדברים אותה בינם לבין עצמם; אולם עם הזקנים הארמנים הם נאלצים לדבר טורקית.

בהמשך ציין רבינוביץ כי עם זריחת החמה העירו אותו שוב לתורנות אצל הצעירה החולה. נשים רבות מקיאות בשל התנודות החזקות של האונייה, וגם הגברים לא מרגישים טוב; אולם עם צאת השמש הים נרגע. לביירות תגיע האונייה בשעה שתים-עשרה של אותו יום, שם ילונו, ולמוחרת, יום ראשון, תצא האונייה בשעה עשר בבוקר.

גלוית דואר: רציף בנמל ביירות, תחילת המאה העשרים (ebay)

המכתב נכתב באופן לא רציף לאורך ההפלגה. בהמשך מספר רבינוביץ כי הביט דרך החלון על ביירות, בעת שהספינה עגנה במפרץ: העיר מוארת בשמש, הערפל מתפזר, והפסגות המושלגות מזהירות מרחוק. במרחק של כחמישים או שישים ורסטאות מכאן נמצאים 'ארזי הלבנון', מהם נותרו רק 36, כמניין ל"ו הצדיקים הנסתרים. פעם היו עצי לבנון רבים כאלה שגדלו ביערות עד. בית המקדש בירושלים ('בית יער הלבנון'), כמו גם הארמונות בערים הפיניקיות צור וצידון, נבנה מארזי הלבנון.

רבינוביץ התלונן על כך ש'הציבור הנשי' בספינה התגלה כאנוכי. אחד הילדים שבאונייה חלה בדיפטריה והיה צריך למצוא עבורו תא מבודד, אולם הנשים סירבו לזוז והיה צורך לפנותן בכוח. נוסף על כך, היה צריך להחליף את חולצתה של הצעירה החולה, אולם אף אחת מן הנשים לא הסכימה לתת לה חולצה, ולבסוף ניתנה לה חולצת גבר. ועוד הוסיף רבינוביץ וסיפר על טיבם של נוסעי האונייה: 

מבין 120 הנוסעים היהודים [אולי עיגל כלפי מעלה את מספרם ואולי עלו נוסעים נוספים בתחנות הביניים] יותר ממחצית יישארו בפלשתינה. מגיעים אנשים אמידים, עובדים צעירים, בעלי מלאכה... בקיצור 'ערב רב'. יש כאן אנשים ממפלגות שונות: ציונים ולא-ציונים; יש לנו אשת 'בונד' שנוסעת לעובד אחד במושבה, יש סוציאל-דמוקרטים, וכו׳. כמעט כולם נוסעים אל קרובים וחברים. יש גם חולה שחפת שנוסע לקבל טיפול רפואי. ילד נוסע לגימנסיה. קווקזים נוסעים לקנות קרקע. יש גם הנוסעים למות – קשיש עם קשישה. יש נוסעים להוריהם שעברו לשם מאמריקה ומדרום אפריקה (כזו גם החולה). יש לנו עלמה עם עיניים יפות להפליא, גם היא חולה, יפהפייה. אשת ה'בונד' גם היא בחורה חביבה [...] קניתי בסמירנה [איזמיר] משקפת ימית גדולה ועכשיו אני יכול לראות בצורה מושלמת את הפינות הקטנות ביותר של ההרים המושלגים... ההרים והשמיים הכחולים העמוקים האלה... והאוויר השקוף שדרכו רואים מרחקים ארוכים בצורה יוצאת דופן – זה מה שגורם לך לשכוח הכול, שופך רעננות ושמחה לנפש. היית צריכה לראות את הלילה כאן. אלוהים, אֵילו שמיים! אֵילו כוכבים! הקהל יושב הרבה אחרי חצות, איזו בושה, מתפלל ומהרהר. ובלילה, כל הלילה – הם לא יכולים לישון – הם לא יכולים לעזוב. והזריחות והשקיעות! האביב כאן בשיא פריחתו, האוויר רווי בתשוקה ובעונג וגורם לאנשים הכי רציניים ומכובדים לעשות שטויות גדולות. וכמה שיותר דרומה, יותר טוב. וחם כאן, כמו בקיץ. 

רבינוביץ הגיע ליפו ביום שני, 13 באפריל, ולמוחרת נסע לירושלים כדי לחוג את חג הפסח שחל באותה שנה בימים רביעי וחמישי (16-15 באפריל). לאחר שחזר ליפו כתב מכתב נוסף לסוניה ובו תיאר את ימי ההפלגה האחרונים: בשבת יצאה האונייה מטריפולי ותנאי ההפלגה עד הגיעם לנמל יפו היו קשים: טלטלות רבות בספינה ונוסעים רבים שחלו, למעט עשרה ובהם הוא עצמו. לא נעים להיות בריא כאשר סביבך כולם חולים... ועם זאת, הדרך הייתה יפה והם ראו את ההרים המושלגים. הוא חלק עם סוניה את רשמיו מהביקור בביירות, שרחובותיה מלוכלכים ומאובקים, שיש בה כ-5,000 יהודים, מהם כ-150 יוצאי האימפריה הרוסית. הוא פגש סטודנטים יהודים מהאוניברסיטה האמריקאית ומהאוניברסיטה הצרפתית וציין כי בעיר יש סניף של בנק ציוני. מרבית יהודי ביירות דיברו ספניולית וערבית, בעוד היהודים יוצאי רוסיה הקימו לעצמם מוסדות קהילתיים נפרדים (תיאטרון בעברית וביידיש, אגודת סטודנטים). רבינוביץ שהה בארץ כחמישה חודשים, ובאוגוסט 1908 חזר לאודסה. 

בארכיון הסרטים הישראלי של סינמטק ירושלים נשמר סרטון ללא קול משנת 1913 (אורכו כחמש דקות), שבו ניתן לראות קטעים ממסלול ההפלגה של אונייה שיצאה מנמל אודסה בדרכה לארץ ישראל. זהו הקטע הפותח של סרט תעמולה נדיר, שנעשה ב-1913 לכבוד הקונגרס הציוני העולמי ה-11 שנערך בווינה באותה שנה. יעקב גרוס, חוקר הקולנוע המנוח, ערך אותו והצמיד לו קריינות של יהורם גאון. הסרט המרתק מְחַיֶה במעט את עדויותיהם של בני העלייה השנייה שהבאנו לעיל.

בנמל אודסה (תמונה מן הסרטון מ-1913)

______________________________________ 

אני מודה לפרופ' אלכסנדר סודין על תרגום המכתבים מרוסית ולפרופ' מאיר חזן על הפניותיו למקורות נוספים. אלון תן עמי הוא חוקר מאגיה יהודית atami1972@gmail.com

לא נלך מפה: שירי זמר נגד הירידה מהארץ

קריקטורה של חוג'ה (נחום פאליי) בעיתון ההומורסיטי 'חצי המלכות' בעריכת יצחק טריוואקס, פורים תרפ"ט

מאת אליהו הכהן

א. לא טוב כי יעזוב איש את ארצו

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מונה את גלי העליות לארץ, החל בעלייה הראשונה ועד החמישית, אך מעולם לא תיארה את גלי הירידה מן הארץ ולא מיספרה את מניינם לפי סדרם: הירידה הראשונה, הירידה השנייה והירידות שבאו אחריה. 

במקרים רבים, לאחר ההתלהבות הראשונה של העולים החדשים מן המפגש עם אדמת המולדת העתיקה, באה המציאות וטפחה על פניהם. בכל פעם מחדש היו עולים שהגיעו ארצה בהתרגשות רבה אך התאכזבו מן התנאים הקשים ומחוסר יכולתם להתבסס בארץ. מפח נפש זה הביא עמו גלי עזיבה מן הארץ שעליה חלמו ואליה נכספו. כל עלייה חדשה השילה כביכול מעל עצמה נשל של ירידה ויורדים. נטישת הארץ התרחשה לעתים בטפטוף ולעתים בגלים. באותם ימים טרם חודש המונח 'ירידה' (שהיא כמובן ההפך מ'עלייה') והנוטשים טרם כונו אז 'נפולת של נמושות' (כינוי שהמציא להם יצחק רבין). המונח הרווח היה 'עזיבה'. 

בכל התקופות עמדו אלה מול אלה: מכאן חלוצים עקשנים, שקשרו את גורלם עם ארץ המולדת ונאבקו בכל כוחם להישאר בה, למרות כל הקשיים, וכנגדם – המיואשים והנרפים שבעקבות כל מכשול שנתקלו בו מיהרו להרים ידיים ולעזוב. הם לא הצליחו להתמודד עם הפער בין הארץ שחזו בדמיונם ובין המציאות שנתגלתה להם. 

וכשם שהעליות השונות מצאו את ביטוין בשפע שירי עידוד לעולים שבאו ארצה לבנות ולהיבנות בה, כך גם לא פסחו שירי הזמר על תיאור הקשיים, הייאוש וחבלי הקליטה של כל גל עלייה חדש, ואף לא התעלמו מתופעת הירידה ונאבקו בה.

כך למשל, בשנים 1927-1926 פקד את הארץ משבר כלכלי שכמותו לא ידע היישוב העברי עד אז. האבטלה גאתה והקיפה את כל ענפי המשק. ממשלת המנדט הבריטי הפסיקה את העבודות הציבוריות שפרנסו פועלים רבים, בתי מלאכה וחנויות מסחר פשטו את הרגל ויוקר המחיה האמיר. העולים החדשים, בעיקר אלה שהגיעו לארץ בעלייה הרביעית ההמונית, איבדו תקווה לקיים את עצמם ושקעו בתחושות של תסכול ודיכאון. רבים מהם (יש המעריכים אותם בכ-15,000) לא החזיקו מעמד ועזבו את הארץ. אווירת העוני והייאוש חלחלה אל שירי הזמר שנכתבו באותן שנים, ביניהם 'חלוץ בְּנֵה' ('הי, הי, הי, נעליים, בלי סוליות נעליים') של אביגדור המאירי ויואל אנגל; 'שירת העמק' ('חרוכים גם סחופים השדות, אין מרעה לפרות ... אל תפול') של יהודה קרני ואנגל; 'שיר יאוש' ('מעילי בלוי קרוע ... אין דירה ואין תלבושת') של המאירי ואנגל; 'תשרי סבא' ('ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע, לא נתת לי בזה החודש יומיים בשבוע', כלומר שני ימי עבודה) של עמנואל הרוסי.

השיר 'קרועים אנו' מאת אברהם שלונסקי
(החלוצים: לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור-אריה, ירושלים, תרפ"ה, עמ' 11)

אחד השירים הנפוצים ששיקפו את המאבק נגד הירידה בתקופה זו היה 'לא נלך מפה' (שנקרא גם 'שיר החזית'), כולו מפעל יחיד פרי יוזמתו של אביגדור המאירי (1970-1890). הוא חיבר את המילים בשנת 1927, התאים להם לחן חסידי של דבקות שהביא אתו מארץ מוצאו הונגריה והעלה את השיר על בימת 'הקומקום', התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ, שאותו הקים באותה שנה. השיר הושר לראשונה בתוכנית השלישית של הקומקום בביצוע כל חברי הלהקה. 

הנה טובה פירון, שהייתה בין חברי הלהקה המקורית, שרה שוב את השיר בסדרה 'שרתי לך ארצי' שהנחה דן אלמגור.

 

באולפני חברת DECCA בלונדון הוקלט שיר זה לראשונה בשנת 1935 בביצוע  מקהלת 'המכבי' המקומית. בהקלטה זו הושרה המילה 'לא' בהדגשה 63 פעם, כדי לתת יתר תוקף למסר הבוטה של השיר. אפשר לומר אפוא כי 'לא נלך מפה' היה לשיר השלילי ביותר בזמרת הארץ... 

ההקלטה הראשונה של 'לא נלך מפה', מקהלת המכבי, אנגליה 1935 (סטריאו ומונו)

מתחת לתווי הלחן, שנדפסו בתוכנייה של 'הקומקום', רשם המאירי בכתב ידו את המשפט: 'לאלה ההולכים בחרון ושבים בדמעות', וחתם 'תל אביב תרפ"ז'. 

התוספת 'ושבים בדמעות' לא באה לתפארת המליצה, אלא לציון עובדה נשכחת: את המוני היורדים שהצטופפו בנמל יפו בכל יום רביעי כדי לעלות על אנייה שתסיע אותם מכאן, הקיפו במעגלים פועלים מיפו ומן המושבות כשהם רוקדים מסביבם ושרים כנגדם 'לא נלך מפה'. זאב ז'בוטינסקי אמר פעם (כמדומני היה זה אביגדור המאירי שציטט אותו), שיותר מכל שיר אחר, גרם שיר זה ליורדים שעמדו לעזוב את הארץ, לחזור בהם ולהישאר. 

יתר על כן, לא מעטים מבין היורדים התחרטו כעבור זמן על שעזבו את הארץ. נזכיר לדוגמה אחד מהם: שמעון יעקובסון, יליד רוסיה (1897) שכנער היגר עם בני משפחתו לארצות הברית, התנדב לגדוד העברי ועלה ארצה. לאחר שחרורו ב-1920 הצטרף לכפר גלעדי וכך גם השתתף בקרב תל חי (י"א באדר תר"ף). הוא האיש שנשא בזרועותיו את טרומפלדור כשנפצע ושתת דם, הכניסו אל תוך הבית, וניסה לחבוש אותו בסדין כדי לעצור את הדם. לאחר קרב תל חי עבר למחניים ולמרחביה ומשם לתל אביב. שש שנים עבד בנגרות ואף על פי כן לא הצליח להתפרנס די קיומו. במשבר הכלכלי של שנת 1927 נתקף ייאוש וירד לארצות הברית ומאז גר בה. בריאיון עם העיתונאי לוי יצחק הירושלמי הביע חרטה על שהחמיץ את השנים שבהן נבנתה הארץ: 

אם אתה שואל אותי, כיצד אני מרגיש כ'יורד' ותיק, אומר לך שאני מרגיש עצמי אשם שעזבתי. כשאני רואה עכשיו את הארץ ... אני מצטער שלא הייתי שותף מתמיד לכל זה במשך כל השנים. הארץ היא כל כך יפה – תאווה לעיניים. הכל כאן כל כך תוסס, כל כך דינמי, כל כך אנושי, כל כך מרשים. אני מרגיש עצמי אשם שהייתי אז קצר רוח ועזבתי ... אחרים סבלו באותם ימים כמוני – ובכל זאת, עמד בהם הכוח להתגבר ולהישאר, לבנות את הארץ וגם להיבנות ('נסיתי לחבוש את טרומפלדור בסדין...', מעריב, 20 ביולי 1973, עמ' 18.

המשורר יעקב פיכמן פרסם אף הוא באותה עת שיר נגד עזיבת הארץ:

לוח החבר, תרפ"ט, עמ' 44

גם לאחר הקמת המדינה, בתקופת המעברות שבהן שוכנו אז המוני העולים בלהט הקיץ ובצינת החורף, בתנאי חיים קשים עד לבלי נשוא, חיפשו חלק מהעולים מוצא בעריקה מן הארץ. גם בקרבם ניכרה התופעה של חרטה בנמל היציאה, כפי שתיאר המשורר נתן אלתרמן בשנת 1954 את 'היורד מושקו איש רומניה', שעמד על סף ירידה מהארץ וברגע האחרון התעשת וחזר בו:

הטור השביעי, ד, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, עמ' 236-235

ב. גולי ציון: המאבק בירידה הראשונה

תופעת הירידה מן הארץ איננה חדשה. היא החלה בטפטופים מאז היום הראשון של העלייה הראשונה. מבין חבורת הביל"ויים, אלה שנחשבו לחלוצי העלייה האידיאולוגית הקבוצתית, שמנו למעלה מחמישים צעירים, נשארו בארץ  26 בלבד. כל היתר עזבו את הארץ. מקצתם שבו לארץ שממנה באו והיתר תרו אחר עתיד טוב יותר באמריקה ובארצות אחרות. שני העולים הראשונים של אגודה זו, יעקב צ'רטוק (לימים שרת) וזאב דובנוב, היו גם שני היורדים הראשונים. צ'רטוק, אביהם של משה ויהודה שרת, חזר לארץ כעבור עשרים שנה, ואילו דובנוב – אחיו המבוגר של ההיסטוריון הנודע – לא שב ונפטר בניכר. 

מימין לשמאל: יעקב צ'רטוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב, רוסיה 1901 (ויקימדיה)

מרדכי קרניאל, איש העלייה הראשונה, איכר, כורם ומשורר שגר בזיכרון יעקב, כתב אז שיר שהפזמון החוזר שלו היה 'פֹּה, אַך פֹּה, בני עמי!' (ראו מאמרי, 'נטע כרמל: שיריו של מרדכי קרניאל מזכרון יעקב', בלוג עונג שבת, 13 בדצמבר 2019). 

האיכר פרץ הרצנשטיין, מבת שלמה הסמוכה, שנפטר ב-1909, ביקש לחרוט על מצבתו את צוואתו לבניו:

פה נטמן איש מדות בדמי ימיו,

מרובה ביסורים רוב שניו,

בן נאמן לארצו ועמו

היה עד אחרון יומו.

לבניו אחריו ציווה במרץ:

נא אל תעזבו את הארץ

מצבתו של פרץ הרצנשטיין בבית הקברות בזכרון יעקב (אתר בת שלמה)

הכנסייה הארצישראלית הראשונה, זכרון יעקב 1903
מנחם אוסישקין יושב במרכז ולימינו מרדכי קרניאל; בשורה העליונה, ראשון משמאל, עומד פרץ הרצנשטיין

המאבק בתופעת הירידה החל אפוא כבר בימי העלייה הראשונה

גלי הירידה הגדולים חלו בתחילת המאה העשרים. המושבות טרם הגיעו לעצמאות. הברון רוטשילד הפסיק את תמיכתו ביישוב והעביר את המושכות לידי ארגון יק"א. העבודה הערבית התפשטה והשתלטה בכל הענפים ובקרב הפועלים היהודים המעטים שררה אבטלה. השלטון הטורקי עצר את העלייה לארץ והקשה על יהודים לרכוש קרקעות. רבים מבני האיכרים, שגדלו ברוח התרבות הצרפתית שהשליטו פקידי הברון, עזבו את הארץ לאחר שמפעל ההתיישבות נראה באותם ימים ככישלון חרוץ.

בשנת 1902, בעיצומם של גלי ירידה אלה, כתבה חמדה בן יהודה בפתח העיתון השקפה שערך בעלה את הדברים המדכאים הבאים: 

הולכים, הולכים!

בשבוע זה כחמישים איש מצעירי ירושלים, מתושבי יפו ומבני המושבות, מפליגים מחוף יפו. אלה לא החמישים הראשונים ולא האחרונים, ועל כן הייאוש נורא מאד. כל אוזן חרדה לשמועה זו, כל לב מתפלץ; ועל אחת כמה וכמה נוראה ההתרגשות וההתרגזות ביפו, במקום שרואים כל זה בעין. שם נדמה כי הכל הולך וכלה ונחרב ונהרס, כי הארץ עוד מעט תהיה שממה, כל הכרמים והשדות עזובים והמושבות ריקות מאפס אדם. בתי הספר ייסגרו, המכונה במרתף [היקב] לא תשמיע צפירתה והעגלות לא תובילנה חביות יין, על המחרשה תעלה חלודה ושיני 'הקוצרת' יקהו, כי הצעירים הולכים, הפועלים הטובים בורחים. בעלי המלאכה ינודו מפני חוסר עבודה, חוסר לחם או חוסר סבלנות ... איכרים מעטים יישארו, פועלים מתי מספר, בעלי מלאכה לא הרבה...

כדי לעודד ולהתעודד סיימה חמדה בן יהודה את רשימתה ברוח אופטימית:

ילדים אחרים ייוולדו במקום הבחורים שהלכו. נלמד גם אותם לדבר עברית, ואולי ידעו לאהוב את ארצם ביתר עוז, ביתר חום. הקטנים יהיו גדולים ו[י]מלאו לנו מקום כל אותם הצעירים אשר עזבונו, אשר בגדו בנו (השקפה, ג, גיליון 8, כ"ח באדר א' תרס"ב). 

אליעזר בן יהודה ורעייתו (השנייה) חמדה, ירושלים בערך 1912 (צילום: יעקב בן דב, ויקימדיה)

שבועיים אחר כך, ומעל אותה במה, פרסם נח שפירא (1931-1863) המשורר והפזמונאי איש העלייה הראשונה, שחתם תחת שיריו (ובהם 'הפזמון 'יה חי לי לי') ומאמריו בשם העט 'בר-נ"ש', את שירו 'עת לבכות'. בשיר קונן שפירא על אלה שעלו ארצה והחליטו לעזבה ולנדוד הלאה 'כבני צוענים'. זהו ככל הנראה השיר הראשון שנכתב בארץ על תופעת הירידה.

השקפה, ג, גיליון 10, י"ב באדר ב' תרס"ב

כעבור חודשיים פרסם שפירא רשימה נוספת שכותרתה 'לְוָיה' (השקפה, ג, גיליון 18, ט"ז באייר תרס"ב). שפירא, שהיה ממנהיגי אגודת הפועלים בעלייה הראשונה, גולל כאן את פרטי השיחה שניהל בנמל יפו עם חבריו שעמדו לעזוב את הארץ ובה ניסה לשכנעם להישאר ולא לעזוב. הנימוקים שהשמיעו לו רעיו, על סף ירידתם מהארץ, נטעו בו את התחושה שהוא משתתף בלוויה... 

שיר נוסף במאבקו נגד הירידה, בשם 'גולי ציון' פרסם שפירא בעיתון חבצלת בשנת 1904 (ללא חתימה), ואותו הציב מול השיר 'עולי ציון' – שיר שבח והלל לארץ ישראל שאותו חיבר על סיפון האנייה שהביאה אותו ארצה בשנת 1890. 'עולי ציון' הושר בלחן של חיים מילמן (על פי לחן השיר 'ציון ציון עיר אלהינו'), ואילו 'גולי ציון' היה שיר קינה ללא לחן. מעניינת הערתו של שפירא כי מזה שלוש שנים, 'מעת הייתה היציאה הראשונה', עשה לעצמו מנהג לרדת לחוף יפו כדי לראות 'לא את הבאים, כי אם היוצאים את הארץ ומי ומי ההולכים מאחינו' :

חבצלת, 22 באפריל 1904, גיליון 21, עמ' 167-166

                                 

ג. חושו, התעודדו: המאבק בירידה השנייה

חלוצי  העלייה השנייה חוו גם הם חבלי קליטה קשים: מצוקות שהולידו התאבדויות (כפי שאפשר לראות על מצבות בבית הקברות בכינרת), מחלות קדחת לסוגיהן שנפוצו בהעדר שירותי בריאות ראויים, התעמרות של השלטון הטורקי ועוד. לימים רווחה בארץ הקביעה הבלתי מדויקת, שיוחסה לדוד בן גוריון, כי כתשעים אחוז מאנשי עלייה זו ירדו מן הארץ.

בניסיון לעצור את גלי הירידה, פנה אז המורה ישראל דּוּשְׁמַן אל כל המקוננים, המתאוננים והמתלוננים בשיר עידוד בשם 'שירו נא המשוררים' שחיבר בשנת 1911 (על שיר זה ראו במאמרי 'הוי המקוננים, הוי המתאוננים! על שיר זמר מימי העלייה השנייה בגנות ה"קיטוּר" ', מרדכי נאור [עורך], העלייה השנייה, 1914-1903 [עידן, 4], יד בן צבי, תשמ"ה, עמ' 218-213): 

שִׁירוּ נָא הַמְּשׁוֹרְרִים

רַק שִׁירִים מְעוֹרְרִים,

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן! 

עִלְזוּ, שִׂמְחוּ, פַּזְּזוּ,

קַוּוּ לְטוֹב, הִתְעוֹזְזוּ!

לָנוּ תִּהְיֶה כָּל אַדְמַת צִיּוֹן.

 

הוֹי, הַמִּתְאוֹנְנִים!

הוֹי, הַמִּתְלוֹנְנִים!

אַל-נָא תְּמָרְרוּ חַיֵּיכֶם.

חוּשׁוּ, הִתְגּוֹדְדוּ

בֵּין יֶתֶר אֲחֵיכֶם,

חוּשׁוּ, הִתְעוֹדְדוּ

וּבְנוּ אַרְצְכֶם.

עוֹד לֹא פַּסָּה הַתִּקְוָה

הֱיוֹת לְעַם בֶּן-דְּרוֹר,

אָנוּ הִתְחַלְנוּ בַּמִּצְוָה

וְאָנוּ אוֹתָה נִגְמֹר! 

הנה חבורת רננים בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע:

 

ד. אַל הוֹרֵד רֹאשׁ: המאבק בירידה השלישית

אחרי מאורעות תרפ"א (1921), שבהם נהרגו למעלה מחמישים איש, ביניהם 42 עולים חדשים ששוכנו בבית העולים ביפו עם הגיעם לארץ, וכן הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגיג ושני בני משפחת יצקר שנרצחו בפרדס בפאתי אבו כביר, ירד אבל כבד על היישוב. בעקבותיו נוצרה אווירת ייאוש ותחושת אין אונים. דומה היה כי מעתה ואילך ייפסק זרם העולים בעלייה השלישית וירבו היורדים מן הארץ. 

'ההוויה היתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר'
מצבת הזיכרון ליוסף חיים ברנר, בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב (צילום: דוד אסף)

כדי לרומם את הרוחות יצא אז המשורר דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני) בשיר עידוד שהוקרא מעל כל במה: 'אַל ספוד! אַל בכות בעת כזאת! אַל הורד ראש!'. השיר פורסם לראשונה בניסן תרפ"א וזמן קצר אחר כך הלחין אותו יוסף מילֶט, שבצליליו נתן ביטוי מוזיקלי ברור לסימני הקריאה שבמילות השיר. 

הנה מקהלת קול ישראל בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של אריה לבנון (הקלטה משנת 1962):

שיר עידוד נוסף במאבק נגד הנטייה לירידה, בשם 'לא נזוז' נכתב גם כן בעקבות אותם מאורעות ואותו חיבר המשורר יעקב כַּהַן והלחין פואה גרינשפון. היה זה הראשון בסדרת שירי 'לא נזוז', שפשתה בזמרת הארץ החל מראשית שנות העשרים כדי לחזק את רוחם של הנשארים בארץ וממאנים לעוזבה. גם בשיר זה, כמו בשיר 'אַל ספוד', אין מסר של נקם כתגובה לפרעות, אלא להיפך. הוא פותח במילים: 'אֲנַחְנוּ לְשָׁלוֹם וְאַתֶּם לַקְּרָב, אֲנַחְנוּ הַמְּעַטִּים וְאַתֶּם עַם רַב'. הפזמון החוזר בשיר הוא: 'לא נזוז מזה! לא נזוז מזה! עד עולם!' 

'לא נזוז' (פואה גרינשפון, שירים, הוצאת חלילית, 1975, עמ' 64)

הנה השיר בביצוע מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של רון זרחי (ההקלטה משנת 2011 מתוכנית בעריכתי שהוקדשה בין השאר לשירי גרינשפון):

   

ה. לא אשוב עוד לגולה: המאבק בירידה הרביעית

גלי הירידה הגדולים שאפיינו גם את ימי העלייה הרביעית, הולידו שירים רבים שאת כולם אפיין המוטיב 'לא נזוז'. הדובר הראשי של המאבק בירידה בתקופה זו היה המשורר אביגדור המאירי, שכבר ראינו לעיל את שירו 'לא נלך מפה'.

השירים הללו תיעדו במילים ובצלילים את הדיאלוגים הנוקבים שהתפתחו אז בין ההורים שנותרו בגולה לבין ילדיהם שעלו לארץ ואת ניסיונותיהם של ההורים, בעיקר האם, להחזיר את הבן או הבת אל הקן המשפחתי החמים בעיר או בעיירה. את הדיאלוגים האלה ניתן כיום לשחזר דרך זמרת התקופה טוב יותר מאשר באמצעות ספרי ההיסטוריה. סדרה ארוכה של שירים תיעדו את ניסיונות השכנוע ההדדיים האלה, שבדרך כלל לא צלחו, ואנו נזכיר על קצה המזלג כמה מהם.

ב'שני מכתבים', שירם של אביגדור המאירי ויואל אנגל, מפצירה האם בבנה שעלה לארץ לשוב לגולה: 'אביך מת, אמך חולה, בוא הביתה לגולה, בוא הביתה בן חביב, בוא הביתה לאביב, בוא הביתה, בוא!'. על פנייה נרגשת זו משיב הבן החלוץ לאמו, במכתב שנכתב בדמעת עין בשנת תרפ"ד (1924) בירושלים: 'לא אשוב עוד לגולה, לא אזוז מפה לעד'. כאן חוזר המוטיב שהחל בו יעקב כהן בשירו 'לא נזוז מפה'.

הנה אפי בן ישראל ומשה בקר בהקלטה משנת 1988:

  

שיר נוסף של המאירי, שהועלה בתרפ"ט על בימת 'הקומקום' בתוכניתו השמינית, הוא 'ירושלים, ירושלים' ('מעל פסגת הר הצופים'). ארבעה בתים לשיר, מתוכם מושרים בדרך כלל שניים בלבד, הראשון והאחרון. הבית השני והשלישי 'צונזרו' במרוצת השנים על ידי מורים ומחנכים בגלל נימתם הביקורתית.

במאי ההצגה הכניס חידוש בבימוי: עם תחילת ביצוע השיר, על רקע ציור של ירושלים כתפאורת רקע, הייתה הבמה חשוכה לחלוטין. עם כל בית נוסף שהושר התחזקה בהדרגה התאורה, עד שבבית האחרון, כשהשיר הסתיים במילים: 'ירושלים, ירושלים, אני לא אזוז מפה'. הייתה הבמה כולה מוצפת אור, שוב חזר המוטיב של 'לא אזוז'.

מתוך תוכניית הקומקום, תרפ"ט (1928)

בשיר אחר, 'בואי אימי, בואי הנה', אף הוא פרי עטו של המאירי וגם הוא הושר על בימת 'הקומקום', התהפך הדיאלוג: הבן מזמין את אימו לבוא אליו לארץ ישראל. כדי לעודדה לבוא אליו ארצה, הוא מונה בפניה את נפלאות הארץ: 'פּוֹרְחִים בַּחֹרֶף הָעֵצִים, וּבְדֶצֶמְבֶּר מִתְרַחֲצִים. וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה, שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת עַד אֵין סוֹף'. תשובתה החוזרת היא: 'לֹא אוּכַל לָלֶכֶת שָׁמָּה – זָקַנְתִּי...'. רק כשהוא מבטיח לה נכד, היא מתרצה ונענית לו:

וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה
נֶכֶד אֶתֵּן לָךְ בְּחֵיקֵךְ –
בּוֹאִי, אִמִּי, בּוֹאִי!

הִנְנִי הוֹלֶכֶת, בֵּן יַקִּיר לִי –
חַכֵּה לִי!

אם בעבר נתפשה עמדתו התקיפה של הבן – 'לא אזוז מפה' – כביטוי לפטריוטיות ברוכה – כיום, ממרחקי זמן, מותר לנו לנקוט גישה אמפטית ומורכבת יותר: להבין, ואולי גם להזדהות עם עמדת ההורים. הבן החלוץ שעלה ארצה השאיר מאחוריו הורים זקנים, ללא פנסיה וללא תמלוגים מביטוח לאומי, ללא קופת חולים וללא משענת כספית. ההורים קיוו כי הבן, שאותו גידלו בעמל רב וחסכו מפיתם למענו, יעמוד להם בערוב ימיהם וידאג לכלכלתם, אלא שהבן החלוץ עזבם לאנחות והשאירם לבד לעת זקנתם וככלות כוחם.

לכל השירים האלה, קדם 'נא הגידי ילדתי', שנכתב בשנות העשרים והיה השיר הראשון שתיעד בצלילים את הדיאלוג בין אם לבתה על רקע העלייה ארצה. את המילים חיבר הפזמונאי קדיש יהודה סילמן (1937-1880), והלחין המורה לזמרה בגימנסיה הרצליה חנינא קרצ'בסקי (1925-1877).

האם שבשיר מנסה להזהיר את הבת לבל תעזוב אותה ותיסע לארץ ישראל: 'ים סוער רחב ידיים, אניות טובעות במים, איך תסעי לארץ ישראל?' ובנוסף, חם שם, אין שם מים, העבודה קשה. מה תעשי שם? 'מָה אִמֵּךְ תְּקַבֵּל נַחַת? תְּהִי טַבַּחַת אוֹ טַיַּחַת'? אבל הבת הנלהבת אינה נרתעת ומשיבה: אני רוצה רק לארץ ישראל, ואפילו אם אצטרך לעבוד שם בשטיפת רצפות. תשובתה לאימהּ, ערב עלייתה ארצה, מקבילה לתשובתו של הבן החלוץ לאימו בשיר 'שני מכתבים'.

 הנה רותי בן-אברהם בהקלטה משנת 2004:

שירים ופזמונים אלה שימשו לא רק לעידוד העלייה לארץ – ולו גם על חשבון צערם של ההורים – אלא גם רפואה מונעת נגד ירידה. הם באו להרתיע מבעוד מועד את החלוצים שעמדו לעלות לארץ ולהזהירם מפני הקשיים שייתקלו בהם ועלולים לגרום לירידתם.

ו. עלייה לצורך ירידה

לסיום, פרפראות אחדות מתוך הפולקלור הארץ-ישראלי הקשורות בעלייה לארץ ובהשתקעות בה. 

דב בֶּר בורוכוב (1917-1881), ההוגה הבולט של הציונות הסוציליסטית וממייסדי מפלגת פועלי ציון, התכונן פעמים אחדות לעלות לארץ, שכן – כך כתב לאישתו – תהיה זו חרפה ופשע אם לא ינצל זכות זאת. הוא הבטיח לחבריו להגיע ארצה תוך חודשיים-שלושה, אך לא עמד בדיבורו. כשייסדו חבריו בירושלים בשנת 1910 את העיתון האחדות, הם פנו אליו שוב והציעו לו להשתלב בעבודת המערכת. מצד אחד הוא באמת רצה לעלות ולעסוק בחקר ארץ ישראל ובלימוד שפות שמיות, אך מצד שני חשש כי העלייה לארץ תצמצם את הבסיס התרבותי של התפתחותו. בגיל 36 הלך בורוכוב לעולמו מבלי שפקד את הארץ. הוא הובא אליה ב-1963, שנים רבות לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בכנרת.

 בשנים 1912-1911 ביקר בארץ הסופר והמבקר הנחשב דוד פרישמן (1922-1859), ובעקבות ביקורו זה אף כתב ספר ושמו בארץ (ורשה: אחיספר, תרע"ג). באותו ביקור הזמינוהו מוקיריו הסופרים להישאר בארץ ואף הבטיחו לדאוג לרווחתו הכלכלית. היה זה יום קיץ לוהט, ופרישמן ניגב את הזיעה ממצחו והשיב ללא היסוס: 'לכשאשתגע – אשתקע'... (ראו ל"י ריקליס [עורך], המורה [לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל], הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 78).

דניאל פֶּרְסקי (1962-1887), יליד מינסק, שהיגר לארצות הברית ושימש בה סופר, עורך, מורה וחוקר פולקלור, אימץ לעצמו את התואר 'עבד לעברית' ופרסם מאמרים וספרים רבים בשפתנו. הוא היה ציוני מסור שהשתתף בקונגרסים ציוניים והטיף כל ימיו לעלייה ארצה. יום אחד נשאל על ידי ידידיו מדוע אינו מממש את עקרונותיו ועולה לארץ ישראל? עוד יגיע היום שבו אעלה – השיב. לאחר ששבו והציקו לו בעניין זה, גמלה בו לבסוף ההחלטה להתנתק מן הגולה ולהשתקע סופית בארץ האבות, אך לפני כן דאג שלקראת עלייתו לארץ יערכו לו מוקיריו וידידיו נשפי פרידה ומשתאות.  

מודעה על נשף פרידה בווינה בירחון 'דברנו' לקראת עלייתו של פרסקי ארצה, 1930

בקיץ 1930 דרכו כפות רגליו של פרסקי לראשונה בארץ ישראל. עד מהרה השתלב בהווי המקומי וחש את עצמו כיליד הארץ. הוא התהלך להנאתו במכנסי חאקי קצרים בטיילת של חוף תל אביב, קנה 'סאברס' ותירס חם מרוכלים, ואחר כך ישב בבתי קפה וכתב מאמרים ופיליטונים. כעבור שלוש שנים עזב פרסקי את הארץ ושב לניו יורק. 'אתה שוב כאן, פרסקי, מה קרה?' – שאלו אותו חבריו הסופרים. 'אומר לכם את האמת', השיב להם, 'נוכחתי לדעת כי אינני יכול לחיות ללא הגעגועים לציון'...

גם הוא שב לציון לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בקרית שאול. 

ונסיים במכתב מרגש שכתב שמחה וילקומיץ (1918-1871), מראשוני המורים העבריים בארץ, לתלמידתו מראש פינה שרה סוגין, אשר התלבטה עמו בדבר עתידה. השנה היא תרע"ב והמחנך מביע באוזניה עד כמה רעה בעיניו עזיבת הארץ: חטא כבד וטיפשות גדולה.

ואין מוחי מוכשר כלל להשיג איך כה יוַאלו אנשים לעזוב ארץ מולדת, ארץ העבר והעתיד של עמנו, לנוע לארצות נכר ולהיטמע בגויים. אכן חוטאים הם, בני עמנו, לארצם ולנפשם חטאה גדולה ... לבי עלי כואב לראות כי גם הטובים בתלמידינו ובתלמידותינו אינם מגיעים בחיבתם לארצם ולכל קדשי עמם לקרסולי הפועלים והפועלות, המורים והמורות העולים מרוסיה, מגליציה ומיתר ארצות הגלות.

הוא מעיד על כאב לבו נוכח ירידתם מהארץ של תלמידיו, להם הקדיש את חייו, ועל תחושותיו הקשות כלפיהם: 

אתאבל עליהם כאשר יתאבל יהודי נאמן לדתו על בנו המומר שעזב את עמו ואלהיו בגלל צל של הנאה חומרית. כמוהו אחשבם לפושעים ולבוגדים כל עוד לא ישובו בתשובה שלמה לעמם ולארצם.

מכתבו של וילקומיץ לשרה סוגין, תרע"ב
ל"י ריקליס (עורך), המורה (לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל), הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 252