מִשׁוּט בארץ: נסי נסים, מחכים למשיח, נתב"ג

א. ברוך שעשה לנו נס במקום הזה

במתקפת הטילים האיראנית, בחודש יוני 2025, נחת טיל גם בלבה של שכונת הדר הכרמל בחיפה וגרם להרס ניכר. בכל זאת, יש כאלה שחשו שנעשה להם נס ובירכו עליו בראש חוצות. 

'זו כמו תקופה של נס', אמרה אחת השרות בממשלת ישראל, שהקב"ה לא חנן אותה בבינה יתרה ובוודאי לא במידה של שפלות רוח וענווה דתית.

רחוב ארלוזורוב בחיפה (צילום: אבי בלדי)

ברכת הנסים היא מושג שנזכר כבר במשנה (ברכות, פרק ט, א), כשההדגשה היא שמדובר בנסים שאירעו 'לישראל', 'לאבותינו', לכלל ולא לפרט:

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.

במקרה זה תוקפו של הנס די מפוקפק. נכון שהטיל המסוים לא פגע בבית המסוים (וגם לא בהרבה בתים אחרים), אבל הוא אשכרה פגע בבית אחר והרס אותו לגמרי (ראו להלן). אז זה נס זה?

מכל מקום, בגמרא (ברכות, נד ע"א) מתלבטים אם ברכת הנסים רלוונטית גם לאדם פרטי, וסיפר אחד החכמים על פלוני שהלך במקום סכנה. קפץ עליו אריה וביקש לבלעו, אך אירע לו נס וניצל. הוא פנה לאמורא הבבלי רבא בשאלה, והלה אמר לו: 'כל אימת דמטית להתם, בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה', כלומר בכל פעם שתעבור באותו מקום תברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'.

אבל, כאמור יש כאלה שהנס לא ממש עזר להם, וגם לא צל קורתו של המשיח שליט"א מליובאוויץ', כפי שאפשר לראות בתצלום הזה:

בניין שנהרס מטיל איראני ברחוב נורדאו בחיפה (צילום: אבי בלדי)

ב. משיח לא בא

במושב ציפורי שבגליל יש מתחם הארחה פרטי שנקרא כפר ציפורי. במתחם יש קבר עתיק שלפי השילוט במקום מיוחס לרבי יהושע בן לוי (ריב"ל), שחי על תקופת 'התפר' שבין התנאים לאמוראים. בין כך ובין כך, הוא שייך למה שקוראים חז"ל. אומנם, מקום קבורתו אינו ברור כלל ויש שלוש מסורות שונות עליו: בטבריה, בבית שערים ובציפורי. די והותר לכל חובב קברי צדיקים.

השלט בכניסה לאתר מתחשב בדוברי יידיש. מי הם? אולי חרדים מחו"ל.

תחנת האוטובוס שבתמונה אינה באמת תחנה. זהו גימיק שתחנותיו רומזות למספרים הקשורים במסורת. כך למשל, קו 4 ('שנכנסו לפרדס'), מכוון לארבעת התנאים שעל פי התוספתא למסכת חגיגה נכנסו ל'פרדס' תורת הסוד.

ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי ובן זומא, אחר [אלישע בן אבויה] ורבי עקיבא [...] בן עזאי הציץ ומת [...] בן זומא הציץ ונפגע [...] אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות [...] רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום.

הצדיקים עולים בקו 36 (ל"ו צדיקים)

המשיח יגיע בקו 613 שרומז לתרי"ג מצוות.

ואם קצרה רוחכם לביאת המשיח – המתינו כאן, בצל.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ג. מה חדש בנתב"ג

נתב"ג הוא שער הכניסה והיציאה מהארץ. אלפי אנשים עוברים בו בכל יום, והשילוט? על הפנים (וב'אנגלית' ישראלית : On the face).

אולי שרת התחבורה מירי רגב, בנסיעותיה הרבות לחו"ל, תיתן את דעתה גם לשלט העילג הזה?

צילום: טל סגל

מִשׁוּט בארץ: מרכז העולם, 'קמה', פינת סיפור, חוק מנגלה, חצי חינם

א. עין חרוד (שם טוב מאוד)

על מגדל התערובת (סילו) של קיבוץ עין חרוד (איחוד) יש כתובת אופטימית.

'החיטה צומחת שוב', הוא ציטוט משירה של דורית צמרת מקיבוץ בית השיטה הסמוך. 

ובתצפית 'נוף הרי גלבוע' שבקיבוץ אפשר לקבל קצת פרופורציות עלינו ועל העולם.

צילומים: יוחנן פלוטקין

המרחק מכאן ('מרכז העולם') לטהרן הוא בסך הכל 1,557 ק"מ...

ב. שער העמקים

הסטודיו של עמרי שהפך אחר מותו לגלרית תערוכות פעילה (צילום: עמירם אורן, 'עמירם במשעולי ישראל')

ואגב ענייני חיטה.

על הצייר והגרפיקאי אברהם עמרי (2009-1914) לא רבים שמעו (למרבית הכלימה אפילו אין עליו ערך בוויקיפדיה העברית). הוא היה חבר קיבוץ שער העמקים של השומר הצעיר (היום תק"ם), ששוכן בעמק זבולון והוא שיתופי עד היום. עמרי השתייך לאסכולת האמנות הקיבוצית, שעמה נמנו יוחנן סימון, חיה גרץ-רן, יעקב וכסלר, שלום סבא ורבים אחרים. במאגר המדהים של יד יצחק בן צבי 'סקר אמנות הקיר בישראל', רשומות 47 יצירות שלו שצויירו על קירות.

אברהם עמרי בסטודיו שלו (אלבום משפחתי)

בכניסה לקיבוץ עומדת עד היום טחנת הקמח הענקית. על המבנה שלצד הארובה השתמרו ארבע עבודות סגרפיטו (טכניקה של ציור על קירות ב'גירוד לעומק') של עמרי, שאינן רשומות ב'סקר', וכנראה נוצרו לרגל חנוכתה של הטחנה. 

טחנת הקמח בכניסה לקיבוץ (צילומים כאן ובהמשך: איתמר לויתן)

מבט בוחן בשלושת המלבנים העליונים יגלה ששמה העברי היפה של הטחנה היה 'קמה'.

במלבן האורכי התחתון צייר עמרי דמות אישה עם חיטה בצורת קני מנורה חדים וישרים. מה פירוש האות ט שנחרטה שם איני יודע. 

ככל שמצאתי, היחיד שעסק בעמרי ובאמנות שלו הוא מיכאל יעקבסון בבלוג המשובח שלו 'חלון אחורי', שבו תיאר את הסטודיו של עמרי בקיבוץ שלאחר מותו הפך גלריה. יעקבסון תיעד גם את טחנת הקמח ואת היצירות ששמרו עדיין על צבעיהן המקוריים: אדום, כחול וצהוב.

בעלי התוספות

סמדר ברק, רכזת התיעוד של 'סקר אמנות הקיר בישראל', העמידה אותי על טעותי. הסגרפיטו של עמרי על טחנת הקמח של שער העמקים מתועד גם מתועד בסקר (מס' #0251), וכאן מובאים צילומים שלו, כולל כמה צילומי ארכיון. 

כמו כן, בשנת 2024 עבר הסגרפיטו של אברהם עמרי שימור חלקי בידי אמני 'סטודיו תכלת' בהובלתו של המְשַמֵּר שי פרקש.  במהלך העבודה הוחלט לשמר קטע אחד מן התבליט בשינוי מן המקור: במקום השיבולת שיצר עמרי עיצב האמן נמרוד ראובני, חבר שער העמקים, את סמליל הטחנה (מס' #7441). ראו כאן.

ג. אבא סיפור, אני לא יכול לישון

צילום: יוחנן פלוטקין

איפה שהוא בחורשת נצר סרני, ליד נס ציונה, נמצאת הפינה החמודה הזו. מיקרוגל ישן וממוחזר, שהפך מחסן קטן לסיפורים שאפשר לספר לילדים (ולמבוגרים) שמתכנסים סביבך.

ד. חוק מנגלה

צילומים: טל סגל

ובק"ק בני ברק, כצפוי, 'כמו מאומה לא קרה'...

על קירות העיר הודבקו מודעות זוועה נתעבות על 'חוק מנגלה', לא פחות ולא יותר (התמונות צולמו שלשום). ומה הם חוקי מנגלה? כמובן גיוס בחורי הישיבות לצה"ל. אפס באינטליגנציה רגשית.

בדרך כלל, כך אומרים, יש גבול לטעם הרע, לבורות ההיסטורית ולכפיות הטובה. אבל בבני ברק ('העגלה המלאה') כנראה אין גבול.

בקטנה נעיר, שאם מנסחי המודעה (מן הסתם 'ליטאים', על פי בחירת השם יצחק אלחנן) היו לומדים קצת עברית ('לימודי ליבה' קוראים לזה), מן הסתם לא היו נכשלים ב'ומה עם זה היה הבן שלך'.

ה. הנחה על חניה בחינם

כדי שלא נקפח את עילגותם של החילוניים ('העגלה הריקה'), הנה להנאתכם כותרת שפורסמה השבוע בעיתון הירושלמי החשוב כל העיר.

אתר כל העיר (תודה ליחזקאל חובב)

מִשׁוּט בארץ: בית המתנות, גן אורי מימון, בני טובים, עמדת פקס

 א. בית המתנות של יאיר

צילומים: יוחנן פלוטקין

בפתח תקוה, ברחוב הביטחון פינת הסיבים, נמצא 'בית המתנות של יאיר'. 

מהו בית המתנות הזה? על כך מספר השלט שבפתח הבית. 

יוזמה יפה וראויה!

ב. גן אורי מימון

צילומים: איתמר לויתן

אורי מימון הוא שם שמוכר לכל מי ששלח את אחד מילדיו לחוגי סיירוּת, וכך גם אני נתקלתי בשמו. אף פעם לא טרחתי לברר מיהו אותו אורי שעל שמו נקראים חוגי הסיירות בכל הארץ.

דף פייסבוק של האוניברסיטה העברית

מהערך שנכתב עליו בוויקיפדיה עולה כי אורי, בחייו הקצרים (נולד בסוף 1946 ונהרג במלחמת יום כיפור ב-1973), היה מלח הארץ: יליד חיפה, בוגר בית הספר הריאלי והצופים, שירת בנח"ל המוצנח, לחם במלחמת ששת הימים, התנדב לשנת שירות, לימד בעיירות פיתוח, נסע ללימודים בארה"ב, חזר ארצה במלחמת יום כיפור ואז נפל בקרבות ממערב לתעלת סואץ. הוא אהב לטייל בארץ, וחבריו, שהקימו בשנת 2000 את עמותת חוגי הסיירות של קק"ל, קראו אותם על שמו.

ברחוב בנימין דישראלי בחיפה, עיר הולדתו של אורי מימון, הוקם גן לזכרו. אך אבוי – הגן, שראה ימים יפים יותר, נותר עזוב, נטוש ובלי כוחות.

את הטקסט המליצי והלא כל כך ברור, שנחרט על שני לוחות בגן, כתבה ככל הנראה ציפי פליישר, מלחינה וחוקרת הזמר העברי, שהייתה בת המחזור של אורי. על פי הנכתב בוויקיפדיה הגן הוקם ב-2024. לא הרבה זמן כדי להזניח תחזוקה של אתר זיכרון...

ג. בני טובים

מי שעובר ברחוב וושינגטון בירושלים לא יוכל להתעלם מתיבת המכתבים הזו. שלושה 'בנים של' שהתקבצו יחדיו...

צילום: טובה הרצל

ד. בשורה משמחת! 

צילום: יוחנן פלוטקין

המודרנה חוצה את החומות הגבוהות ביותר, וגם אם תאחר בוא תבוא. 

בשורה חשובה לתושבי בני ברק: יש פקס, ובחינם! וכל הרוצה להשתמש בו יבוא ל'עמדה' שבבית המדרש זוטשקא.

מי יספר להם שהפקס כבר נחשב דינוזאור? 

בעוד שלושים שנה אולי הם יגלו שיש דבר כזה שקוראים לו אי-מייל...

מִשׁוּט בארץ: אנו אנו הפלמ"ח, גבעת חלפון, בור השתקה, הפרסום בעונ"ש עובד

א. ממטולה עד הנגב

התמונה הזו, שצולמה ליד מצדה, היא בעיניי תמונת השנה. עכשיו נותר רק להשתעשע במציאת הכותרת ההולמת.

צילום: צבי פיש

בפלמ"ח הייתה כידוע 'מחלקה ערבית'. יכול להיות שהיא מעולם לא פורקה...

המחלקה הערבית של הפלמ"ח, 1948 (ויקימדיה)

דותן גורן חיפש ומצא כי מדובר בחברת הסעות הממוקמת ברחוב הפלמ"ח בערד והוקמה בסך הכול לפני כשלושה חודשים.

מפתח התקציב

ב. מעבר גבעת חלפון

צילום: יאיר פז

במעבר המנהרות שמחבר בין צור הדסה ויישובי גוש עציון לירושלים יש תמיד מסלול אחד סגור, אולי בשל חוסר בחיילים אולי מסיבות אחרות. במדינות מסודרות היו שמים שילוט ברור לנתיב הסגור, אולי גדרות או קונוסים. אבל אצלנו, במדינת האלתורים, מספיק לשים כסא פלסטיק...

ג. בור השתקה

צילום: איתמר לויתן

על 'גמל מים' כבר כתבנו כאו בבלוג, אבל מה זה 'בור השתקה'? אולי זה כמו 'חצר המטרה', המקום שאליו יובלו מנהיגי המחאה נגד המשטר?

ד. מלחמת יום העצמאות

הפרסום בעונ"ש עובד! 

לפני חודשיים פרסמנו כאן בבלוג את השלט המביך שצילם טל סגל באתר ההנצחה לעוצבת אגרוף ורומח ובו נכתב 'מלחמת יום העצמאות'

לא נכון ומביך

טל לא ויתר, כתב למי שכתב, ולקראת יום הזיכרון ויום העצמאות השתא הוחלף השלט השגוי בשלט נכון. מתברר שלא כל כך מסובך לתקן טעויות. 

תודה לעמית קפאח, ראש החטיבה לאנדרטאות במשרד הביטחון.

נכון, כמו שצריך (צילומים: טל סגל)

מִשׁוּט בארץ: הילדים שלא נולדו, גן מיכה

א. חורשת התינוקות שלא נולדו

צילומים: טל סגל

עמותת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד) היא עמותה ידועה ומכובדת שמטרותיה הן סיוע לאנשים שחולים במחלות סופניות (וכמובן גם לבני משפחותיהם) לסיים את חייהם בכבוד.

מתברר שיש גוף נוסף הקורא לעצמו לילך, אך מטרותיו שונות לחלוטין, אולי אפילו הפוכות.

מרכזי לילך: עמותת (כך בתצלום להלן) בעד חיים, להגנת האם והעובר מציגה את עצמה באתר האינטרנט המצוחצח והמיתמם שלה כ'שלוחה של עמותת "בעד חיים" אשר משמשת מרכז מידע לנשים בהריון בלתי רצוי'. למי שאינו בקי בתחום, הצירוף 'בעד חיים', או באנגלית Pro Life, הוא שם קוד לתנועות שמרניות הנאבקות בזכותה של כל אישה על גופה וממילא כיבוד בחירתה לעשות הפלה מלאכותית. כל זה מוגש תחת סיסמאות כמו 'אַת לא לבד', 'אַת לא חייבת להפיל!', 'זכותך לדעת', וכו' וכו'.

במדור 'שאלות ותשובות' באתר מוצגת השאלה 'האם אתם קשורים למשרד הרווחה', והתשובה היא:

לא. ‬אנו‭ ‬עמותה‭ ‬פרטית‭ ‬ולכן‭ ‬הסודיות‭ ‬שלך‭ ‬מובטחת. ‬איננו‭ ‬מתוקצבים‭ ‬על‭-‬ידי‭ ‬משרד‭ ‬הרווחה או כל גורם ציבורי אחר‭ ‬ואנו‭ ‬פועלים‭ ‬תחת‭ ‬חסיון‭ ‬מוחלט. ‬הסודיות‭ ‬והפרטיות‭ ‬שלך‭ ‬חשובות לנו‭.‬

למרכזי לילך יש חלקת קרקע סמוך ללטרון (ממערב לתחנת הדלק) שנקראת 'גני חיים'. זהו בית קברות סמלי לעוברים שהופלו באופן טבעי, יזום או במה שמכונה 'לידה שקטה'. באתר של המרכז מתואר הגן כמקום 'של סגירת מעגל' ו'ריפוי רגשי', אך יש שיאמרו, שההפך הוא הנכון, ובפועל המקום – שמשום מה מוגדר גם כמקום קדוש ('נא לשמור על קדושת המקום')!, למרות שאין שם קברים אמיתיים – נועד כדי להעצים את רגשות האשמה על החטא שכביכול חטאו אותן נשים שבחרו או נאלצו להפיל. 

ממי נקנתה או התקבלה חלקה זו (מן הסתם קק"ל), ובאיזו רשות הפכו אותה לבית קברות סמלי? לכך לא מצאתי תשובה.

בנוסף לחורשת העצים הוצב במקום פסל שיצרה האומנית הני ואן הרטינגסוולט (Henny van Hartingsveldt), שנולדה בהולנד בשנת 1952 ועלתה ארצה בשנת 2013. 

הפסל נתרם בשנת 2012 על ידי עמותה הולנדית בשם Stichting Visual Perspectives, שמוקדשת לקידום יחסי יהודים ונוצרים, ישראל והתנ"ך באמצעות האומנות לסוגיה. מתברר שעמותה זו הקימה בישראל לא מעט מונומנטים פיסוליים (ראו כאן). באתר שלהם יש גם צילומים רבים מתהליך הקמת הפסל ליד לטרון והצבתו שם.

נושא הפסל ברור ומבהיל: תינוק חסר ישע (לא עֻבָּר), שמוֹט הרחבה וגרידה מאיים עליו...

בעת הקמתו הודבק לוח מתכת לפסל ועליו פסוקים רלוונטיים מספר תהלים, קלט 16-13, בעברית ובאנגלית:

צילומים: Stichting Visual Perspectives

לוח זה כבר לא נמצא שם.

'קריפי', סיכם טל סגל את התרשמותו מהגן, שאליו הגיע לגמרי במקרה במהלך טיול בסביבה. 

ב. פינה בעיר: גן מיכה 

גן מיכה (גוגל)

בארץ שלנו יש מספיק ילדים שכן נולדו, כן גדלו וכן פרחו, עד שפתע בא סוף לנעוריהם והותיר אחריו הורים, בני זוג, ילדים, משפחה, עם פצע ושבר שלעולם לא ירפא.

בשדרות קק"ל (פינת שלמה בן יוסף) בתל אביב, בין כמה בתים רבי קומות, מבהיקים בלובן השיש, נמצאת פינת חמד קטנה, פיסת דשא בין חומת אבן לאבני ריצוף ובה גם שני פסלים יפים.

זהו 'גן מיכה' – יותר גינה מאשר גן – שהוקם לזכרו של מיכה גוטליב (1997-1977), בן העיר שנפל באסון המסוקים ב-4 בפברואר 1997 והוא בן עשרים.

צילומים: איתמר לויתן

על לוח הזכרון מתואר מיכה (מיכי) כספורטאי מצטיין, אוהב ארץ ישראל המייחל לשלום. 

מיכה (מיכי ) גוטליב (עמותת ההולכים בראש)

שני פסלים הוצבו בגינה:

האחד של דן רייזנר ושמו 'מפגש':

השני של עמי לוי (נפטר ב-2013 והפסל הוצב לאחר מותו), וכותרתו 'עץ – חייל, עץ – מסוק'. הקשר לאסון המסוקים ברור מאליו.

אם הבנתי נכון מסיפור חייו של מיכה, בני משפחתו גרים בבית הסמוך והם שיזמו את אתר ההנצחה היפה הזה. ההורים יזמו מפעלי הנצחה נוספים שמתוארים כאן.

לוח הזיכרון מצטט שני פסוקים מנבואת מיכה (ד 4-3):

וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד.

הלוואי במהרה בימינו!

בעלי התוספות

עמי זהבי, שגר בבניין למעלה, צילם עבורנו את האנדרטה ממרפסת ביתו, ומהצילום ניתן להיווכח ברב-המשמעויות של פסל הברוש וצללית האדם שנוצרת על המדרכה, והפסל של עץ הדקל (מימין) שצלליתו יוצרת מעין רוטור של מסוק.

צילום: עמי זהבי