שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על 'החיטה צומחת שוב'

דורית צמרת במצפור זאב, 2014 (באדיבות בתה נעה ארנברג; Xנט)

דורית צמרת-ארנברג (2023-1943), חברת קיבוץ בית השיטה, עורכת ופעילת שלום ותיקה, שהלכה השנה לעולמה והיא בת שמונים, כתבה ארבעה שירים שהולחנו, אך רק אחד פרסם את שמה בכל הארץ – 'החיטה צומחת שוב'. מאז הולחן נכנס שיר מרגש זה לכותל המזרח של הזמר העברי בכלל, ולסוּגת שירי הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל בפרט.

במצפה חרובים, הנמצא בתחומי ההרחבה של קיבוץ בית השיטה וצופה על עמק חרוד ועל הרי הגלבוע, נקבעה אבן זיכרון עוד בחייה של דורית צמרת, ועליה צוטט הבית הראשון של השיר, שבו כמובן נזכרים ה'חרובים'. אפשר להניח שהשיר הוא שנתן למקום את שמו ולא ההפך.

את השיר חיברה צמרת בשנת 1974 בהשפעת נפילתם של 11 מבני הקיבוץ בקרבות מלחמת יום כיפור.

המילים המקוריות של השיר בכתב ידה של דורית צמרת
 (אתר בית השיטה)

לא קלה הייתה דרכו של השיר עד שהולחן. ארבע שנים המתין. תחילה נמסר לחיים אהוביה מבית השיטה, אך הוא לא הצליח להלחינו והעבירו לנעמי שמר. גם דרכה של שמר לא צלחה והיא העבירה אותו לחיים ברקני (2001-1923) מקיבוץ שער הגולן ('ביתי אל מול גולן' ועוד שירים יפים רבים מִסְפוֹר), שהלחין אותו, לדבריו, בתוך חצי שעה. זה היה ב-1978. 

כאן, בהקלטה מ-1989, סיפר חיים ברקני על דרכו בהלחנת השיר: 

 

מועד ההלחנה התאים לחגיגת היובל לייסוד הקיבוץ (בכ"ה בתשרי תרפ"ט / 9 באוקטובר 1928, התגבש הגרעין המייסד כפלוגת עבודה ששהתה בחדרה במשך שנתיים) – אירוע המצוין בבית השיטה בכל שנה. השיר בוצע אפוא בפעם הראשונה באותה חגיגת יובל, שבאותה שנה הוקדמה לאלול תשל"ח / ספטמבר 1978 (ראו אהרן מגד, 'חבלי שלום', דבר, 2 בספטמבר 1978, עמ' 15; תודה לד"ר דותן גורן). 

במת מופע היובל של בית השיטה, ספטמבר 1978 (בית השיטה: מורשת בתמונות)

את השיר השמיעה חבורת הזמר 'האשקולית של בית השיטה', שהוקמה ב-1975 והורכבה ברובה מחברי הקיבוץ. סולנית השיר הייתה תמי כוכבא ובין בני החבורה היה גם חנוך אלבלק, חבר הקיבוץ וסולן 'הגבעטרון', שהתפרסם ב-1990 בשירת הפיוט 'ונתנה תוקף' בלחנו של יאיר רוזנבלום, שהולחן גם כן לזכר 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום כיפור. 

הנה הביצוע המקורי:

  

אך לביצוע המקורי של 'האשקולית' לא היה הד מחוץ לגבולות הקיבוץ. 

הוא התגלגל לידיה של חוה אלברשטיין, שהקליטה אותו לאלבומה 'נמל בית' (1983). הביצוע המופתי שלה הפך את השיר לנחלת הכלל, והשאר הוא היסטוריה.

   

כאמור, במצפה חרובים הונח סלע בזלת מקומי ועליו נחקקו שורות הבית הראשון:

צילום: אילן שריף

הבעיה היא שהשורה הראשונה שגויה...

בשיר המקורי כתבה צמרת 'שדות שפוכים', וכאן נעשתה – בכוונת מכוון או מבלי משים – היפר-קורקציה, כלומר תיקון יֶתֶר והשפוכים הוחלף בפרושים.

אילן שריף, שהבחין בטעות, סיפר לי כי לפני כמה שנים הפנה לכך את תשומת לבה של דורית צמרת, והיא השיבה לו כי היא שמחה על הציטוט והטעות אינה חשובה כלל, במיוחד כשעומדים מול הנוף היפה ביותר בעולם...

מכל מקום, האם שדות נשפכים? האם זו לא טעות לשונית?

שאלתי את רונית גדיש מהאקדמיה ללשון העברית והיא השיבה:

אני מדמיינת לעצמי את המראה של אזור רמות יששכר הנצפה מבית השיטה. זהו שטח רחב יריעה הנראה כמֹורָד. אם כן, אולי בדמיונה של המשוררת זה נראה כאילו השדות נשפכים ממרומי רמות יששכר אל העמק. הצורה 'שפוך' עצמה משמשת לציון דבר מה שמתפשט, כמו 'חיוך שפוך על פניו' (וראו בערך 'שפוך' במילון אבן־שושן, משמעות 2).

אני משער שמי ש'תיקן' את השיר הושפע גם באופן לא מודע משירו של דודו ברק 'ביכורים' (2008; לחן טוני הלפמן), שם נמצאת השורה הזו: 

ראה ימים באים, ימי השמש. / שטיחי שדות פרושים הרחק לנגדך.

שורות מהשיר 'החיטה צומחת שוב' צוטטו בעוד מקום על מפת הארץ: במצפור זאב, ליד היישוב תמרת, שגם הוא צופה על נופי עמק יזרעאל (התמונה בראש הפוסט צולמה שם). המצפור קרוי על שמו של קצין השריון זאב שגב שנפל בסיני במלחמת יום כיפור והוא בן 29.

הציטוט הוא של הפזמון החוזר:

אתר יזכור

גם כאן סטו מעצבי אבן הזיכרון מן הנוסח המקורי, שבו נכתב:  

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת,  

אַתֶּם אֵינְכֶם, וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב,  

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט –

אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

לשון הרבים הפכה בכתובת זו ללשון יחיד: אתה אינך, ולא תוכל לשוב...

ולב מי לא יבין או יזדהה עם ה'שיבוש'-תיקון הזה, שהפך את השורה המכלילה על 11 נופלי בית השיטה לשירה פרטית, קינה על יחיד שנפל. 

ה'התכתבות' עם השיר מראה את כוחה של היצירה המקורית ואת הרלוונטיות המתמדת שלה. הנה לפנינו שיר שעשה את שליחותו מעל ומעבר, ומילותיו מדובבות שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.  

בול יום הזיכרון תשע"ה, עיצוב: רינת גלבוע (דואר ישראל)

ונסיים בביצוע מרגש של מקהלת הגליל העליון בניצוחו של רון זרחי ובליווי הפסנתרן אייל באט. הסולנית היא אפרת הכהן-ברם והעיבוד הוא של משה זורמן (הוקלט ביולי 2022, בפסטיבל 'לא בשמים'):

  

להרחבה

יובל ניב, 'מחברת "החיטה צומחת שוב": איך קורה עדיין שמלחמה פורצת שוב?', Xנט, 29 ביולי 2014.

הדר בן יהודה, 'החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה', הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 27 באפריל 2017.

עמירם אורן, 'בית השיטה, אודות הקיבוץ במפגש בביתם של רוני ויעקב יוניש', עמירם בשבילי ישראל, 23 בספטמבר 2023.