יחי אדוננו, מורנו ורבינו: מנהגי חג בחצרות חסידים (א)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

לפני שנים רבות, כשהייתי חלק מעולם הפרסום, אנשי השיווק התהדרו במילה חדשה: פוזישיונינג (Positioning) – כיום קוראים לזה בעברית מִיצוּב, ויש המהדרים וקוראים לזה מִיתוּג (branding) או בִּידוּל. אם למוצר שלך אין שום יתרון בולט על המתחרים, תמציא משהו שיבדל אותו מהם: סניקרס צהובים, משקפיים מרובעים או בננות בטעם צנון. כך תוכל לפרסם ולהבליט את לקוחותיך.

ומה שנכון בענייני חולין, נכון לא פחות גם בעולמות הקודש.

אחרי השואה הגיעו לארץ טיפין טיפין שרידי עדוֹת חסידיות שונות ממזרח אירופה וממרכזה. אודים מוצלים מאש, שחיפשו בארץ ישראל בית חדש שבו יוכלו לשקם את עצמם ולחדש את חיי הקהילות כפי שזכרו והכירו קודם לחורבן. כמה אדמו"רים הגיעו לארץ עוד קודם לשואה, מקצתם הצליחו לשרוד במחנות הריכוז והמוות ובגטאות וניצלו בדרך נס, הם מצאו את חסידיהם הישנים ואת החסידים שניצלו ויחד ניסו לחדש את החצר החסידית הישנה שחרבה. 

מכל הערים שבארץ, דווקא תל אביב הייתה 'עיר החסידות' – לא בני ברק ולא ירושלים. בתל אביב של שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת היו עשרות רבות של בתי תפילה חסידיים (שטיבלך) ודירות מגורים של אדמו"רים שהפכו ל'חצרות' חסידיות צנועות. אלה ליד אלה גרו בתל אביב דאז חילוניים, מסורתיים, דתיים-לאומיים וחרדים, בדו-קיום מכבד וביחסי שכנות טובה.

ממש לאחרונה ראה אור ספר מרתק בהוצאת מרכז זלמן שזר, פרי עטה של ד"ר מיכל גלטר, שנקרא בשם המאתגר: שטריימל בדיזנגוף: חצרות חסידיות והמרחב הדתי בתל אביב, 1965-1940. דווקא בימים מתוחים אלה, העיון בספר יפתיע את כל מי שחשב שתל אביב נולדה מן הים, ללא היסטוריה, ללא מורכבות וללא רבגוניות דתית. גלטר פורשת מפה – תרתי משמע – של כל בתי התפילה והחצרות הללו, שרובם פעלו באזורים הכי מגניבים של תל אביב דהיום: שדרות רוטשילד, שינקין, אחד העם ועוד.

כל זה נחלת ההיסטוריה. הכל השתנה למן אמצע שנות השישים, כאשר רבים מהחרדים עזבו לבני ברק ורבים מבני הציבור הדתי-לאומי עברו לפרברים (פתח תקוה, רעננה, כפר סבא, גבעת שמואל, ועוד) ובהמשך להתנחלויות מעבר לקו הירוק. עדיין נותרו לא מעט שרידים חסידיים בתל אביב, אבל ה'סצנה' החסידית כבר לא שם, והיום הם מעין 'שמורות טבע' בלב העיר החילונית התוססת, שחיים בשלום וללא פרובוקציות עם סביבת הרוב החילונית. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

העולם החסידי המתחדש בארץ זכה להצלחה מדהימה, ואת זה לא צריך להוכיח – כל מי שחי כאן יודע זאת היטב.

הרבי מפרמישלאן דורש לפני צאן מרעיתו בטקס התשליך

ככלל, העולם החרדי האשכנזי מתחלק לשניים: המתנגדים ('ליטאים', 'פרושים') והחסידים. החסידים מתחלקים ל'חצרות' או עדוֹת, ובראש כל קבוצה כזו עומד אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו), המכונה בפי החסידים: רבי (בלשון הדיבור: רֶבֶּה) ובלשון החוקרים: צדיק. הרבי הוא בן לשושלת ארוכה ומיוחסת, ובפועל החסידים מגדירים את עצמם כנאמניה של שושלת זו: פרידמן בסדיגורה, טברסקי בצ'רנוביל, רוקח בבלז, טייטלבוים בסאטמאר, הלברשטם בצאנז, שניאורסון בחב"ד וכו' וכו'.

יש עשרות חצרות כאלה, המכונות לרוב על שם עיירת מוצאן שבגולה, מהן זעירות ומהן גדולות, אימפריות של ממש. לכל חצר מנהגים המיוחדים לה, צורות לבוש מיוחדות, מנגינות חסידיות ייחודיות ועוד ועוד ענייני הווי וסגנון חיים. 

כבר שנים שאני מצלם חצרות חסידיות. אני מודה כי העולם החסידי לא רק מעניין אותי אלא גם מצטלם יפה... בעיקר מעניינת אותי רוח ההמצאה וחידוש העבר ושילובה בתוך המסגרת השמרנית הישנה. אני סקרן להבין את סוד הצלחתם של האדמו"רים למצב את עצמם ואת חסידותם וליצור את ה'אספרי דה-קור', מעין רוח יחידה. במרוצת השנים הם גם המציאו מנהגים חדשים, ייחודיים להם, שאינם כתובים בתורה ואפילו אינם מדרכי אבות, אבל הם וחסידיהם מאמינים שמנהגים אלו ניתנו למשה רבינו בהר סיני.

ולקוראי רשימה זו אני פונה בבקשה: בלי 'פוליטיקה'. אני לא שופט ולא מחלק ציוּנים, רק מציג כמה ממנהגי החגים שנהוגים בקרבם של אלה שחיים איתנו ולידינו. כמובן שלא התיימרתי לכסות את הכול, זהו רק מבחר קטן וכל אחת מקבוצות הללו ראויה ליותר מכמה שורות. מן הסתם גם טעיתי בהבנה או בפירוש של כמה דברים, וכרגיל אשמח אם הקוראים יתקנו אותי. 

השתדלתי לסדר את התמונות לפי לוח השנה היהודי, אבל לא תמיד הצלחתי. הפוסט קצת ארוך ולכן חילקנו אותו לשניים. נתחיל... (שימו לב, הקלקה על תמונה תגדיל אותה).

*

חסידות סדיגורה 

תשליך עושים בראש השנה, אך יש חצרות חסידיות העושות את הטקס העתיק הזה בין ראש השנה ליום כיפור. את החטאים משליכים כביכול למקווה מים שיש בו דגים. בבני ברק אין ים ואין אגם או נהר. מה עושים? חסידי סדיגורה עורכים את הטקס בחצר מרכז החסידות, אל מול בריכת ילדים מפלסטיק ולתוכה מכניסים כמה דגים אמיתיים קטנים.

חסידות פרמישלאן 

חסידות פרמישלאן היא חסידות קטנה שמרכזה בבני ברק. את טקס התשליך עורכים החסידים על שפת נהר אמיתי, ליד שפך הירקון לים. 

לחסידות זו יש כמה מנהגים מיוחדים, וכך למשל ב'הקפות שניות' שבמוצאי שמחת תורה רק האדמו"ר רוקד עם ספר תורה. שאר החסידים רוקדים סביב הדוכן שעליו מונחים ספרי תורה נוספים. 

בחנוכה נוהג האדמו"ר לנגן עלי כינור להנאת חסידיו. למדרגת יהודי מנוחין הוא עדיין לא הגיע, אבל יהודי הוא במאה אחוז. 

חסידות קרעטשניף 

קְרֶצ'ניף היא חסידות קטנה שמקורה ברומניה ומרכזה הישראלי הוא ברחובות. את טקס התשליך הם עורכים בחוף הים הפרטי של קיבוץ פלמחים. 

חסידות לֶלוֹב

בערב יום כיפור נוהג האדמו"ר מללוב – לבוש בקִיטְל (חלוק לבן שמדמה תכריכים) – לחלק פרוסות של עוגת 'לֶייקָח' לחסידיו. למה לייקח דווקא? יש הדורשים מנהג זה על סמך הפסוק במשלי 'כי לקח טוב נתתי לכם', ויש המסבירים זאת שכך מתברכים החסידים שלא יזדקקו בשנה זו לידי מתנת בשר ודם.

אחרי קבלת העוגה זוכים החסידים לקבל מלקות מהשמש, זכר לל"ט המלקות – עונש שנהגו בו בתי הדין בתקופת המשנה. לא מדובר חלילה במלקות אמיתיות, אלא במגע רך של רצועה. המנהג הזה עתיק מאוד ורווח גם בחוגים לא-חסידיים.  

חסידות פינסק-קרלין 

את שמחת בית השואבה חוגגים החרדים בלילות חול המועד סוכות. בחצרו הירושלמית נוהג האדמו"ר של פינסק-קרלין (פיצול של חסידות קרלין-סטולין) לרקוד עם שתי אבוקות. לידו – גם הוא מניף שתי אבוקות – בלבוש לא חסידי אלא מודרני (מגבעת, חליפה ועניבה) עומד אחד התומכים העשירים של החסידות (אלה מכונים בעגה החרדית 'נגידים'), שבזכות תרומותיו הוא נהנה ממעמד מיוחד.

חסידות מכנובקה-בעלז

בתפילת הושענא רבה – בבוקרו של היום האחרון של חול המועד סוכות – מתעטפים חסידי מכנובקה-בעלזא (פיצול של חסידות סקווירה ושל חסידות בלז), שמרכזם בבני ברק, ב'טורקיש טלית' (במלעיל), כלומר טלית טורקית. מדובר בטלית עבה וקטנה מהרגיל שפסיה צבועים בכחול כהה. חלק מהתפילה המיוחדת כולל גם 'הקפות' עם ארבעת המינים, והאדמו"ר (במרכז התמונה) מוביל את המתפללים. 

רוב החסידים חובשים בשבתות ובחגים שטריימל. האדמו"רים חובשים שטריימל מפרווה משובחת במיוחד, המכונה קולפק או צוֹיְבֶל (צובל הוא יונק בעל פרווה). צאצאי אדמו"רים בחסידויות שמקורן ברומניה או גליציה חובשים גם הם קולפק. כך גם בחסידות מכנובקה, נכדיו של האדמו"ר חובשים קולפק. כאן ב'הקפות שניות'.

חסידות ויז'ניץ

כך נראה אולם בית הכנסת הגדול של חצר ויז'ניץ בבני ברק בבוקר יום הושענא רבה. 

הגברים הנשואים בולטים בטליתות לבנות, והבחורים הרווקים – בשחור וללא טלית – עומדים על הפַארֶנצֶ'ס (טריבונות) וכולם מחזיקים בידיהם את ארבעת המינים. על הבימה שבמרכז האולם עומדים האדמו"ר ושמשיו. אחרי 'נטילת לולב' לוקחים כולם צרור של חמישה ענפי ערבה וחובטים אותם ברצפה במלוא הרצינות. 

שמחת תורה הוא גם יום שמחת הילדים. כמו בכל בתי הכנסת האחרים בחסידות ויז'ניץ נוהגים להעלות לתורה גם ילדים שעדיין לא הגיעו לגיל בר-מצווה. בכמה פינות עורכים קריאת ברכה משותפת לילדים שעדיין לא למדו לקרוא. מרימים עבורם מעין חופת טליתות, וילד אחד, שמכונה 'חתן כל הנערים', קורא את הברכה עבור כולם. 

חסידות בֶּעלְז 

במוצאי שמחת תורה עורכים בבתי כנסת רבים עבור הילדים טקס 'צאן קדושים' (ובלשון הדיבור: קדויישים). בחצר בעלז המנהג הפך להצגה שלמה. אחד החסידים מתחפש לרועה ומוליך אחריו טור ארוך של ילדים. הם עוברים על פני האדמו"ר המברך אותם, מקבלים שקית ממתקים, ולסיום הרועה שופך עליהם מים וזורק עליהם סוכריות (לטקס זה הקדשנו רשימה מיוחדת בבלוג). 

חנוכה הוא החג האהוב על חסידי בעלז. אלפי חסידים מכל רחבי הארץ, וגם רבים מחו"ל, באים לחלות את פני האדמו"ר ולחזות כיצד הוא מדליק את הנרות. הצעירים על הטריבונות, הזקנים סביב השולחן והילדים מתחת לשולחן. אחרי ההדלקה האדמו"ר נושא דרשה ועם סיומה שרים החסידים ממיטב שירי בעלז, כשמלווה אותם מקהלת ילדים ומקהלת גברים. השירה מלהיבה וזו חוויה מוזיקלית נהדרת. 

החלק השני של הכתבה פורסם כאן 

_______________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il