מסע בעקבות 'בשדמות בית לחם'

תמונת קבר רחל כפי שנחקקה בדמיונם של יהודים (גלוית דואר, אחים ג'מאל, ירושלים 1921)

מאת אליהו הכהן

א. 'בשדמות בית לחם' בגימנסיה הרצליה

בשנת 1909 נחנך בניין הגימנסיה העברית הרצליה בשכונת אחוזת בית. הגימנסיה נבנתה על אדמת הקרן הקיימת לישראל במימונו של הנדבן היהודי מאנגליה, השופט יעקב מוֹזֶר. עד אז התקיימו הלימודים ביפו בארבעה אתרים שונים שהתלמידים נדדו ביניהם.  

בניין הגימנסיה העברית הרצליה, צילום: ליאו קאהן, וינה 1912

שמה של הגימנסיה, כפי שנרשם בתעודות סיום שנת הלימודים ועל נייר המכתבים והמעטפות, היה 'הגימנסיה העברית "הרצליה" ביפו'. השמות החדשים 'הרצליה', 'אחוזת בית' ו'תל אביב' לא נקלטו מיד וחלף זמן עד שהשתגרו בציבור. בשנת 1911 הבניין החדש היה עדיין מוקף חולות, אך הלימודים בתוכו התנהלו כסדרם. בכל חגי השנה נערכו בגימנסיה חגיגות שכללו שירה, נגינה והצגות. ביוזמתו של המורה הפעלתן לזמרה חנינא קרצ'בסקי, שהיה המלחין הראשון שפעל באחוזת בית ובתל אביב הקטנה ברבע הראשון של המאה העשרים, הוקמו בגימנסיה גם מקהלה ותזמורת. 

מקהלת הגימנסיה על רקע תפאורה שהכין אברהם אלדמע. במרכז יושב חנינא קרצ'בסקי, 1911 (ביתמונה)

לחג החנוכה של שנת תרע"א (סוף 1910) הוכנה תוכנית עשירה ובה נכלל גם מחזה קצר (ובשפת התקופה 'חיזיון') על רחל אמנו. על רקע תפאורה של קבר רחל, שהכין המורה לציור אברהם אלדמע, שרה מקהלת הגימנסיה את שירו של קונסטנטין אבא שפירא 'בשדמות בית לחם', שקרצ'בסקי הלחין ועיבד לשני קולות.

על התרשמותו ממעמד ביצוע השיר סיפר לימים מי שהיה אז תלמיד הגימנסיה ואחר כך מנהלה, ברוך בן יהודה (1990-1894). בן יהודה עלה לארץ בגפו זמן קצר קודם לכן:

אלדמע היה דמות פופולרית מאד בחברת התלמידים. הוא היה המומחה לעריכת התפאורות בהצגותיהם, ובייחוד הצטיין בהצגת תמונות חיות. עד היום מרבים החניכים לספר על התמונה החיה קבר רחל, שבוצעה עוד בשנת תרע"א. על הבמה היה מבנה של קבר רחל, מצויר בדייקנות מרובה. מאחורי המבנה שרה המקהלה שלא נראתה לקהל את 'בשדמות בית לחם', ובהגיעה למילים: 'ובבוא חצות ליל מארץ עיפתה, / תעלה יפת מראה, בית קברה עוזבת', והמנגינה עלתה וגברה crescendo, הופיעה מחלל הכיפה של הקבר דמותה של רחל אמנו (זו הייתה רחל אבולעפיה, בית-הלחמי כיום) עטופה לבנים מכף רגלה ועד ראשה פרוע השיער, ובאותו רגע הוארו אִשִׁים צבעוניות שונות מכל עבר, שהופנו אליה והפכוה לדמות מיסטית עטופת קסמים ורזים. לתלמידים בני חוץ-לארץ, בני בלי אם, מוכי ערגה לקדושת הארץ וחולי אהבה למולדת, הייתה תמונה זאת הגשמת המתרחש בלבם ועל כן כה הרבו להתפעל' (ברוך בן יהודה, הורתה ולידתה של הגימנסיה הרצליה, תש"ל, עמ' 139).

אלה היו צעדיו הראשונים בארץ של שיר הזמר 'בשדמות בית לחם' שהלחין קרצ'בסקי. לחן כובש לב זה דחק, כפי שנראה בהמשך, את שלושת הלחנים האחרים של השיר שנשכחו מלב.

הבה ניזכר בו בביצוען של מלי ברונשטיין ורותי בן אברהם, כפי שהוקלט במופע 'שרתי לך ארצי' בעריכת דן אלמגור ואליהו הכהן, שהתקיים בבנייני האומה בערב יום העצמאות תשל"ה:

כעבור שנתיים, בשנת 1913, יצאו תלמידי הגימנסיה לטיול בארץ, וביקרו בחברון ובבית לחם. את רשמיו מאותו טיול תיעד בן יהודה בכתב. כשהגיעו התלמידים לקבר רחל הם מצאו את דלת המבנה סגורה:

התרגשותנו הייתה גדולה מאד. מיד התקבצנו יחד והתחלנו לשיר: בשדמות בית לחם... כל אחד הרגיש חובה לשיר, והשירה יצאה מעומק הלב בלווית רעד קר על כל הגוף. זהו קברה של רחל אמנו? האאמין לזה? ... לא יכולנו להיפרד, אולם מוכרחים היינו (שם, עמ' 123).

תלמידי הגימנסיה מבקרים בקבר רחל בראשית העשור השני של המאה העשרים
הצלם הוא כנראה יעקב בן-דב (בלוג הספרנים)

'בשדמות בית לחם' היה אחד השירים החילוניים הראשונים על קבר רחל. כפי שנראה בהמשך, הוא נכתב עוד בימי העלייה הראשונה, על ידי משורר שנוי במחלוקת, מומר שמעולם לא היה בארץ. ועם זאת, השפעתו של השיר – בעיקר לאחר שהולחן – הייתה עצומה. הציונים, בכל מקום שהם, החלו לאמץ את קבר רחל לא רק כאתר דתי מקודש, אלא גם כאתר מורשת בעל אופי לאומי וכאחד מסמליה של התנועה הציונית.

אפרים משה ליליאן, 'קבר רחל'
(קדם)

בול שהנפיקו שלטונות המנדט הבריטי, 1927
(ויקיפדיה)

השיר פורסם לראשונה בקובץ הרביעי של האסיף, שראה אור לקראת שנת תרמ"ח (ורשה 1887). זה היה שיר מספר 10 בפואמה שכללה 13 שירים ומחברה הכתירה בשם 'שירי ישורון' (עמ' 30-21). בשולי הפואמה הוסיף העורך נחום סוקולוב הערה המעידה על ההתלהבות שחש בעצמו נוכח השיר: 'נעיר את הקוראים הנכבדים על תכונת השירים היקרים האלה אשר חזון יקר הם בספרותנו ברוח הליריקה הנעלה אשר בהם'.

הפרסום הראשון של השיר במאסף הספרותי האסיף, ד, תרמ"ח, עמ' 28

שני עשורים חלפו מעת פרסום השיר ועד להלחנתו בימי העלייה השנייה. מדוע נבחר דווקא שיר זה להלחנה – על ידי ארבעה מלחינים שונים! – מתוך 13 השירים שהרכיבו את מחזור 'שירי ישורון'? 

נראה כי התשובה לכך קשורה בדמותה הייחודית של רחל אמנו כפי שהשתקפה מבתי השיר שארג לתוכו גם את הזיכרון הקולקטיבי של פסוקי התנ"ך העוסקים בה. זו רחל שקברה אכן שוכן בשדמות בית לחם בדרך אפרתה (בתנ"ך יש גם גרסה שונה באשר למקום קברה, אך זו נזנחה בזיכרון היהודי). זו רחל המבכה על בניה שיוצאים לגלות, ככתוב בספר ירמיהו (לא, 16-14): 

כֹּה אָמַר יְהוָה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. 

בשלושת בתי השיר של שפירא דמעותיה של רחל ניגרות מעיניה, דמעה אחר דמעה, ונופלות אל מי נהר הירדן. הירדן רחוק משדמות בית לחם, אך הוא מסמן את גבולה ההיסטורי של ארץ ישראל. דרכו יצאו הגולים לגלות, ודרכו הם גם ישובו.

שפירא לא היה הראשון שכתב על דמעות רחל הנשפכות אל הירדן. קדם לו מומר אחר, המשורר היהודי-הגרמני היינריך היינה, שביטא את הרעיון בשירו 'הכאב בן אלף השנים', שהופיע כהקדשה בפתח ספרו הבלתי גמור 'הרבי מבכרך' (1840):

וְהַדּמָעוֹת פּוֹנוֹת כֻּלָּן / אֶל הַדָּרוֹם בְּזִרְמֵיהֶן.

זוֹרְמוֹת הֵן בִּדְמָמָה וְשָׁם / הֵן נִשְׁפָּכוֹת אֶל הַיַּרְדֵּן (תרגום שלמה טנאי)

ב. משהו על קונסטנטין אבא שפירא

דיוקן עצמי של קונסטנטין שפירא עם חתימתו
(שנות השבעים של המאה ה-19; אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

הצד השני של צילומי שפירא עם הלוגו של סטודיו הצילום שלו

חותם הטרגדיה נחקק על פרשת חייו של קונסטנטין אבא שפירא (1900-1839), המשורר הלירי והרומנטי יליד גרודנה, בן דורם וסביבתם של משוררי חיבת ציון מרדכי צבי מאנה ('משאת נפשי') ומנחם מנדל דוליצקי ('ציון תמתי'). אבא הוא קיצור שמו המקורי אשר בן אליהו, ואילו קונסטנטין הוא השם הנוצרי שניתן לו לאחר שהמיר את דתו. 

פעמיים בימי חייו התהפך עליו גורלו. פעם אחת כשהמיר את דתו לנצרות הפרבוסלבית. זו הייתה הדרך היחידה שעמדה לפניו כדי להינשא לבחירת לבו הרוסייה. שפירא המומר – שלא באמת האמין בתורת הנצרות – לא חדל לכתוב שירים בעברית, בהם שירים לאומיים. פעם שנייה חל מהפך בחייו כשאימץ לעצמו קריירה של צלם אמן. הוא נחשב לצלם המיומן ביותר בעיר המלוכה סנקט פטרבורג ובמצלמתו הנציח את דיוקנאותיהם של גדולי הספרות הרוסית כמו גם את בני משפחת המלוכה ומקורביהם. שפירא היה צלם רשמי בחצר הצאר, ובשל כך אישים רמי מעלה ברוסיה התדפקו על דלת הסטודיו של שפירא כדי לזכות בצילום מעשה ידיו.

שפירא לא הותיר אחריו זיכרונות. אנו ניזונים אפוא מפירורי מידע שליקטו על תולדותיו מכרים ומוקירים, בהם בן עירו וחבר נעוריו אברהם שלום פרידברג (1902-1838), שהתפרסם כמחבר סדרת הספרים זיכרונות לבית דוד, שניהל אתו התכתבויות רבות ומקצתן פרסם בספרו ספר הזכרונות (ורשה 1899). הראשון שכתב עליו לאחר מותו היה המשורר יעקב פיכמן, בהקדמה לספר שירים נבחרים, הכינוס הראשון של  שירי שפירא, שיצא בהוצאת תושיה בשנת 1911. מונוגרפיה מקיפה עליו פרסם חיים תורן בכתב העת מאזניים (כרך יז, תש"ד), וערך ביוגרפי ממצה חיבר אבנר הולצמן בלקסיקון הספרות החדשה, שם הובאה גם ביבליוגרפיה נוספת.

מכל העדויות עולה כי שפירא היה נער מוכה כל שנות ילדותו. אביו היה חרדי קנאי וסדיסט שלא חסך ממנו את שבטו. כל פעם שהילד נתפס קורא בספר חולין, מן 'הספרים החיצונים' של המשכילים שהיו אסורים בקריאה, בערה כאש חמתו על בנו הסורר. הוא הפליא בו את מכותיו ולא השאיר מתום בבשרו מפני זעמו (פרידברג, ספר הזכרונות, ב, עמ' 106). אם מצא בלילה ליד מיטת בנו שנרדם, פתקים שבהם רשם פסוקי שיר, הקיץ האב את הבן משנתו והצליף בו בשוט ללא רחמים, קשר אותו לשולחן והטיל עליו להעתיק מדי יום גיליון שלם מתוך שבט מוסר, ספר המוסר שחיבר רבי אליהו הכהן.

כדי להחזירו לעולמה של תורה השיאו אביו בגיל 16, אך שפירא המשיך בשלו והמשיך לקרוא בסתר שירים עבריים. כשהאב המשיך להכותו, לעיני אשתו הצעירה, גמלה בו ההחלטה לברוח מביתו. הוא נטל כסף מארונו של אביו ונסע לווינה כדי לבקר את פרץ סמולנסקין, עורך השחר הנערץ, שנודע כמטפח כישרונות צעירים. סמולנסקין יעץ לו כי לצד כתיבת שירים כדאי לו למצוא מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו, כגון צילום שנחשב אז למקצוע חדשני. שפירא למד את סודות המקצוע מצלם נוצרי בווינה, אך געגועיו לרוסיה גברו. הוא שלח גט לאשתו ובראשית שנת 1868 נסע לעיר הבירה סנקט פטרבורג שם קיווה למצוא תעסוקה כשוליית צלם. 

לא היה זה פשוט כפי שחשב. הוא נדחה בכל מקום. למוד אכזבות, רעב ללחם וחסר בית מצא קרן זווית בביתו של איכר נוצרי שחמל עליו. לאיכר זה הייתה בת צעירה, ונפשו של שפירא, שלימד אותה קרוא וכתוב, נקשרה בנפשה. כשנודע לאביה כי התאהבה ביהודי הוא גירש את השניים מביתו. שפירא חלה בטיפוס ואושפז במצב קשה בבית חולים. אהובתו הרוסייה מסרה את נפשה למענו, וגילתה לו כי היא הרה, ושפירא, שדאג לעתידם של האישה והעובר שבבטנה, החליט להמיר את דתו ולהינשא לה. זאת ועוד, כדי להתפרנס מצילום ולפתוח עסק עצמאי, היה עליו להתנצר. השם הנוצרי שהוענק לו בעת הטבלתו היה קונסטנטין אלכסנדרוביץ. כעבור זמן החלים מחוליו, וגם אם התחרט על התנצרותו, היה זה מאוחר מדי. המרת דת חוזרת נאסרה על פי החוק הרוסי. 

בשנה הראשונה לאחר שהחלים, לא הצליח למצוא מקום עבודה. הוא ורעייתו, והבן ולדימיר שנולד בינתיים (ולימים היה גם הוא צלם), התפרנסו משכר עבודתה של אשתו כתופרת. שפירא שוטט בחוצות עיר הבירה ודפק על דלתות חנויות הצלמים כדי לבקש עבודה שתחלץ אותו ממצוקתו. האגדה מספרת כי באחד הימים הגיע לביתו של צלם שבעבר כבר השיב את פניו ריקם. הפעם מצא אותו ואת שני עוזריו מתלבטים איך 'לתקן' תמונה. באותם ימים העסיקו הצלמים 'ציירים מתקני פוטוגרפיות'... הצלם ועוזריו היו אובדי עצות, ואז נטל שפירא בידו את המכחול ובמשיכת קולמוס אחת תיקן את התמונה. למחרת הוא התקבל לעבודה בחנות צילום זו.

מחקר מעודכן יותר, שהתפרסם ברוסית בשנת 2008 ועקב אחרי גלגוליו כצלם, מצא כי שפירא היה שותף בחנות צילום של שונפלד שהתמחתה בדיוקנאות אמנותיים, ובנובמבר 1869 כבר פתח סטודיו משל עצמו בנֶבְסְקי פרוספקט, הרחוב הראשי והיוקרתי של עיר הבירה. כישרונו התגלה ברבים ולסטודיו הצילום שלו נמשכו לקוחות רבים מן האריסטוקרטיה הפטרבורגית.

מודעת פרסום לסטודיו הצילום של שונפלד-שפירא (סטריאוסקופ)

בין האישים שצילם היו סופרים כמו דוסטוייבסקי, טורגנייב, גונצ'רוב ואחרים, ותמונותיהם, שנמכרו בהמוניהן לאחר מותם, הכניסו לו כסף רב.

דיוקן הסופר איוון גוֹנְצָ'רוֹב שצולם בסטודיו של שפירא בראשית שנות השמונים

לצד ההצלחה המקצועית שליוותה אותו מכאן ואילך התעוררו בו רגשות חרטה על התנצרותו ועל כך שמיום שעזב את וינה זנח את הלשון והספרות העברית. עוד כששהה במחיצתו של סמולנסקין החל לכתוב יצירה פיוטית בשם 'האב והבן', ובה גולל את שנות הסבל שעבר בבית אבותיו, אך יצירה זו מעולם לא נדפסה. שנאת ישראל, שהחלה להתפשט במלוא עוזה בכל רחבי רוסיה, היא שהחזירה אותו לשפה העברית, אהבתו הישנה. הוא שלח אל סמולנסקין שני שירי ביכורים מליציים, שבהם מקונן הנביא על שבר בת עמו ועל חורבן ארצו, והם נדפסו בהשחר. שירו הבשל הראשון, 'אל משוררי בת עמי', נדפס בשנת 1878 בירחון הבוקר אור שערך אברהם דוב גוטלובר. בשיר זה גרס שפירא בתמימותו כי אם רק יפרצו היהודים את חומות הגטו יקהה עוקצה של האנטישמיות והם יזכו בזכויות אזרחיות. לא ארכו הימים ושפירא נוכח שטעה, ובפואמה 'מחזיונות בת עמי', שנדפסה ב-1884 תחת השפעת הפוגרומים של ראשית שנות השמונים, חזר בו והגיע למסקנה ששורש האיבה ליהודים הוא שנאה עיוורת המושרשת בקרב ההמון הנוצרי.

סטודיו הצילום של שפירא בשדרת נייבסקי 18 פינת רחוב מורסקאיה, שם עבד החל מ-1895 (סטריאוסקופ)

למרות שהיה מומר, לא התנתק שפירא מעמו. את חגי ישראל בילה בסביבה יהודית לאומית ובשבעת ימי חג הפסח הקפיד לשהות בבתי יהודים ממכריו. הוא חש רגשי אהבה וגעגועים לעמו ואת עומק זיקתו ניסה לבטא בשיריו. בעמקי לבבו אף חלם לעלות לארץ. סיפר על כך המשורר מנחם מנדל דוליצקי, שביקרו בביתו בפטרבורג בראשית שנות השמונים:

ובערב אחד שפך את לבו לפניי. 'היודע אתה?' –  פנה אלי שפירא –  'בלילה, עת אשכב על משכבי, הנוחם יציקני ומאד יצר לי על זה שהנני נוצרי, אף כי למראית עין. געגועים יתקפוני לארץ אבות. עוד אגשים בחיי את משאת נפשי, אלא שיש להמתין קצת עד שיהא לי סכום הגון ואז אבנה את ביתי בארץ ישראל (הובא אצל חיים תורן, 'אבא קונסטנטין שפירא: מונוגרפיה' מאזניים, תש"ד, עמ' 47).

הסופרת רות בקי, שחשפה פרטים חדשים מחייו ומפעילותו, גילתה כי באחד משיריו של שפירא, שנותרו בכתב יד, הוא תיאר חלום ובו הוא עומד ברחובות ירושלים המתחדשת ושר משירי ציון. העם מקבל את שיריו בתודה ובנות העיר קושרות זר פרחים לראשו. והנה באים צעירים, משליכים את הזר וקוראים 'מה לך ולנו?'. הוא התעורר בבעתה. ברקע שמע את צלצולי פעמוני הכנסיות ליד ביתו, וקולות אלה הכאיבו לו וייסרוהו ('חייו הכפולים של ק.א. שפירא', מעריב, 2 באוקטובר 1987).

אהבתו המחודשת לבני עמו מצאה את ביטויה לא רק בשירים אלא גם בתמיכה כספית בסופרים נזקקים, בסטודנטים עניים ובכתבי עת משכיליים. כך למשל הוא תרם כספים רבים להיום, העיתון היומי העברי הראשון שערך י"ל קנטור. קשריו עם רשויות השלטון בבירה סייעו לו לתווך ולפשר בגזירות שגזרה הצנזורה על סופרים ועורכים. 

אל פסגת יצירתו כמשורר עברי לאומי הגיע שפירא בסדרת 'שירי ישורון' שהוזכרה לעיל (1887), שבה זהר כפנינה השיר 'בשדמות בית לחם', השיר היחיד בין שיריו שהיה לימים שיר זמר אהוב.

באביב 1900 הלך לעולמו בגיל 61 ונטמן בכפר סטרילנה, מקום הולדתה של אשתו. רק קומץ ידידים ליווהו למנוחת עולמים. העיתונות העברית והיהודית לא גילתה עניין רב במותו ולא התפרסמו בה מאמרי הערכה כנהוג לאחר מות יוצר עברי חשוב. רק בשנת 1911 הופיע כינוס ראשון (וחלקי) של אסופת שיריו עם הקדמה של יעקב פיכמן. הייתה זו מעין 'תעודת כשרות' שהחזירה את שפירא ויצירתו לעם היהודי ולציונות. את הונו הוריש שפירא ל'חברה לתמיכת עובדי אדמה בארץ ישראל ובסוריה' - השם הרוסי הרשמי שניתן לחובבי ציון ברוסיה על מנת שיוכלו לאסוף כספים ליישוב הארץ. את ספרייתו הוריש לאוצר הספרים של הרופא יוסף חזנוביץ, שלימים שימש בסיס לספרייה הלאומית בירושלים. אף כי קשריו עם אשתו התערערו שנים רבות קודם מותו הוא לא זנח אותה וזכר לה חסד נעורים. הוא הוריש לה דמי מחייה ואת חנות הצילום העביר לבנו.

ג. הלחנים

הלחן הראשון של 'בשדמות בית לחם' נכתב על ידי המלחין הסומא צבי הרמן ארליך מלמברג (לבוב), מי שהתגלה לימים כמלחינם של השירים 'נרותיי הזעירים' ו'גלות מאַרש' (השיר ביידיש שלחנו הותאם על ידי חנינא קרצ'בסקי לשיר 'פה בארץ חמדת אבות'ׂ). לחנו של ארליך נדפס לראשונה בשנת 1906 בקובץ מנגינות ל-37 שירים ציוניים.

תווי 'בשדמות בית לחם' בלחנו של צבי הרמן ארליך, נדבורנה 1906 (אוסף אליהו הכהן)

לבקשתנו הקליט המוזיקאי יאיר לרון את לחנו הבלתי מוכר של ארליך שמעולם, עד עתה, לא הוקלט.

הלחן השני של השיר נכתב על ידי המלחין וחוקר המוזיקה הירושלמי אברהם צבי אידלסון ופורסם לראשונה בשנת 1907 בחוברת שירי ציון. לצערנו הרב, לא שרדה הקלטה או ביצוע של לחן זה.

תווי 'בשדמות בית לחם' בלחנו של אברהם צבי אידלסון, שירי ציון, ירושלים 1907 (אוסף אליהו הכהן)

ארבע שנים אחר כך, בשנת 1911, חובר הלחן השלישי (לשני קולות) בידי חנינא קרצ'בסקי. כבר ראינו שהלחן נפוץ בארץ לאחר שבוצע לראשונה בידי תלמידי הגימנסיה העברית 'הרצליה'. הלחן נדפס ופורסם בחוברת צלילי חנינא שיצאה לאור בשנת 1927, אחרי מותו בלא עת של קרצ'בסקי. בין אידלסון 'הגרמני' מירושלים לבין קרצ'בסקי 'הרוסי' מתל אביב, שררה תחרות סמויה מתמדת. שירים שהלחין אידלסון שבו והולחנו על ידי קרצ'בסקי, כדי להעמיד כביכול כל לחן במבחן הציבור: איזה מהם יתנחל בלבבות ויופץ? המציאות הוכיחה כי לחניו של קרצ'בסקי תמיד גברו על אלה של אידלסון.

צלילי חנינא, הוצאת הגימנסיה העברית הרצליה, תל אביב תרפ"ז

הלחן הרביעי חובר על ידי מלחין יהודי-אמריקאי ושמו זאוול (זבולון) זילברטס עבור תרגום דו-לשוני (יידיש ואנגלית) של השיר. הלחן פורסם בשירון 'רחל'ס קבר' שיצא לאור בניו יורק בשנת 1921, ועליו צוין כי הושר בפי החזן המפורסם זבולון קוורטין.

הלחן של קרצ'בסקי היה האהוב מכולם וכך נזנחו ונשכחו כל הלחנים האחרים. הוא זכה להקלטות רבות, ועד היום הוא מושר בפי מקהלות וסולנים. נשמע לסיום שני ביצועים: האחד, ביצוע יפהפה ולא מוכר של  ישראל גוריון בהקלטה משנת 1968; השני, הגבעטרון בהקלטה משנת 1980.