עמוס עוז: סוד הקסם של דברים שבעל-פה

עמוס עוז, 2006 (צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

במלֹאת שש שנים למותו

מאת שלמה הרציג

בשלהי שנת 1977 העניק הסופר עמוס עוז ריאיון לערוץ הראשון, במהלכו נסקרו חייו ויצירתו. לקראת סיום פנה המראיין לעוז בשאלה מפתיעה, שתערובת של תסכול, קנאה והתפעלות נשזרו בה:

אתה יודע מה מפריע לי? מפריע לי שהדברים שלך מנוסחים כל כך טוב. אתה תמיד מנסח את עצמך בצורה הטובה ביותר. זה באיזשהו מקום פוגע באמינות. אנחנו אנשים, אצלנו יוצאים גם שברירים, אצלך זה תמיד מלוטש ודָבָר דָּבֻר על אופניו. 

ועוז, בהטיית ראש קלה, כשחיוך אירוני על שפתיו, ענה בקול הבריטון השלו והנינוח שלו: 

אני עובד עם מילים ... אני עובד בשפה כל ימי חיי ... אם אני אומר דבר אני משתדל לומר אותו בדיוק. הדיוק שלי לא שונה מן הדיוק ששען מחפש בעבודתו, או צלם או חרש מתכת. מדוע זה מפליא אותך?

הנה כאן הריאיון: 

הכריזמה הרטורית שהייתה אופיינית לעוז משתקפת בדברים שאמרה עליו ידידתו נורית גרץ, שגם חיברה מונוגרפיה על יצירתו: 'הוא יודע לדבר, הוא נותן לך את ההרגשה, שהנה, הדבר הזה שאתה אומר זה בדיוק מה שהיה צריך להגיד ... רק הוא אומר את זה במילים הרבה יותר יפות' ('החלון הרביעי – עמוס עוז', בסדרה העברים, ביים והפיק יאיר קדר, 2021):

ובאחת, אם נחלקו הדעות באשר לאיכות כתיבתו הספרותית של עמוס עוז, הרי שמעולם לא הוטל ספק בכישוריו כאורטור מחונן. סגנונו הרהוט והמלוטש בעת שנשא דברים בעל-פה – בין בהרצאה בפני קהל, בין בשיחת רדיו או טלוויזיה, בין בדיונים ספרותיים ובין בטקסי קבלת פרס ספרותי כזה או אחר – הפך אותו לאחד הדוברים המרשימים והייצוגיים ביותר בשדה הספרותי, הפוליטי והפובליציסטי. אפילו מספדים שנשא הפכו חגיגה רטורית מפעימה בתכניה, בלשונה ובחיתוך הדיבור האופייני לו. כאלה למשל היו דברי ההספד על שמעון פרס בטקס האשכבה בהר הרצל, ב-30 בספטמבר 2016:

ברשימה בשם 'המעשים והספרים', שראשיתה בדברים שבעל-פה שנאמרו על ידו בטקס חלוקת פרס חולון לספרות ב-1966 (נדפס בפתח קובץ מסותיו הראשון באור התכלת העזה, ספרית פועלים, 1979), פתח עוז את דבריו בסיפור קצרצר, מעין צ'יזבט, שבמרכזו שניים מן המוטיבים הבולטים ביצירתו: אהבה וחושך. במוקד הסיפור מצוקתו של אב אוהב הנקרא בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים בלונדון הערפילית והחשוכה. לעזרתו של האב התועה בחושך מתגייס זר אלמוני המוביל אותו בבטחה בדרכי העיר עד למחוז חפצו. משמגיעים השניים אל בית החולים תוהה האב על יכולתו של האיש לנווט את דרכו בתוך 'האפלה הזאת', ועל כך מגיב הזר באלה המילים: 'החושך והערפל ... אינם נוגעים בי מפני שאני עיוור' (עמ' 13). 

עמוס עוז, 1973 (צילום: חנניה הרמן, אוסף התצלומים הלאומי)

לא בכדי גייס עוז את הפואטיקה של הצ'יזבט, שהוא בעיקרו סיפור שבעל-פה בעל אופי פולקלוריסטי החותר אל שורת המחץ שבסיומו. הפרדוקס של עיוור המוליך את הפיקח, לצד תבניות רטוריות נוספות דוגמת חזרות, תקבולות וניגודים, הם מאבני היסוד בפואטיקה הכתובה של עוז, אך יותר מכך, בדיבורו. הוא עצמו היטיב להגדיר זאת: 'היחס שבין עולם המעשים לבין עולם המילים שבספרים הוא עניין דק שאיננו סובל הגדרות, ועל כן אני מנסה לדבר עליו במשלים' (שם). ודוק, 'לדבר', לא 'לכתוב', שכן, סוגת המשלים אופיינית לשיח הדָבוּר יותר מאשר לזה הכתוב.

לא בכדי הוצמד לעוז הכינוי 'מכשף השבט', כביטוי ליכולתו להפנט בדבריו את שומעיו. למעשה, הסופר עצמו הוא שטבע את הצירוף הסוגסטיבי הזה במסתו 'באור התכלת העזה', שראשיתה אף היא בשיחה בעל-פה שקיים עם משתתפי החוגים לספרות בעמק זבולון, המשכה, בגרסה כתובה שלה, ב'איגרת לחברים' (יוני 1972), ותחנתה הסופית בספר המסות דלעיל.

למעשה, מרבית ה'מאמרים ורשימות' שבספר ראשיתם בדברים שנשא עוז בעל-פה באירועים שונים. בפרק 'כשפים והשבעת רוחות', כתב עוז: 'ומה בעצם מעשיהם של המספרים? אלה האהובים עלי פועלים, פחות או יותר, כמין מכשפי השבט' (עמ' 21). בהמשך הביא 'סיפור קטן' שהתרחש במערה טחובה או על שפת נחל, 'לפני תשעת-אלפים שש-מאות-ושש שנים'. מכשף השבט הלהיב את בני שבטו, כשבאמצעות סיפוריו הצליח ללכוד את האימה שמחוץ למערה וגם את האימה שבלב שומעיו, ולהטיל עליהן את כוחות הסדר והמשמעות. כך עלה בידו להרגיע את יושבי המערה ולסייע בידם לעמוד במצור הנצחי של פחד המוות. שלא במקרה, האידיאל שהציב עוז איננו זה של כותב סיפורים אלא של זה המספר אותם. ואכן, יותר משראה עצמו עוז כסופר ראה עצמו כמספר סיפורים.

כך היה גם בשולי הרצאה שנתן במוסד שמואל נאמן בינואר 2011 על ספרו סיפור על אהבה וחושך (כתר, 2002). כאשר נשאל בסיום על מקורות יצירתו, סיפר עוז כי כבר בילדותו בירושלים אהב לשמוע ולספר סיפורים: 

לא הייתי ילד יפה, לא הייתי ילד חזק, ולא הייתי מוצלח במגרש המשחקים ולא הייתי טוב בספורט, ולא הייתי טוב בלימודים. הדרך היחידה שלי לעשות רושם על הבנות הייתה לספר סיפורים. 

כמו שחרזדה המיתולוגית של סיפורי אלף לילה ולילה כך גם כאן עמד הילד עמוס קלוזנר מול ילדי השכונה, ובנקודה המותחת ביותר בסיפור נהג להפסיקו כדי להמשיכו למחרת. זו הייתה דרכו היחידה לזכות בהערכתם של חבריו. וכמובן שאין להתעלם מכך שהרומן האוטוביוגרפי המרהיב של עוז הוא 'סיפור על אהבה וחושך', והסיפור שבכותרת מתפקד לא רק כשם עצם אלא גם, ואולי בעיקר, שם פעולה.

תקצר היריעה מלעסוק בשפע הנאומים, השיחות והראיונות של עמוס עוז, שעשו את דרכם מן המדיום ה'דיבורי' אל לשון הכתב, אך אזכיר שניים מספריו, שראשיתם בדברים שבעל-פה. הראשון שבהם, פה ושם בארץ ישראל (עם עובד, 1983), הוא מעין ספר מסע, שבו תיעד הסופר מפגשים מגוונים ושיחות מרתקות, שהיו לו במהלך השנה שקדמה לפרסום הספר עם אנשים ממקומות ומגזרים שונים ברחבי הארץ. במפגשיו נתקל עוז בקולות החריפים והנוקבים ביותר בחברה הישראלית; קולות מפי חרדים, מתנחלים, ערבים, תושבי הפריפריה ועוד. העמדות הרדיקליות באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם הקיצוניות האנטי-ציונית, שהשתקפו במקצת המבעים הללו, עוררו עליו זעם מצד רבים. אך הפרק שטלטל במיוחד את ההוויה הישראלית בת הזמן היה 'העלבון והזעם', שבו נתן עוז ביטוי חריף לקולות 'מזרחיים' של תושבי בית שמש באופן שחשף את השסעים העמוקים בחברה הישראלית. גם רשמי ביקורו ושיחותיו עם מתנחלים בעָפְרָה, מצוטטים עד היום בשיח הפנים-מתנחלי כדוגמה לחוסר ההכרה וההבנה של השמאל הציוני למה שהם תופסים כחלוציות.

הספר השני המבוסס על שיחות בעל-פה, ממה עשוי התפוח (כתר, 2018), שונה מאוד מקודמו. ראשית, השיחות הן ברשות היחיד, שיחות שניהל עם שירה חדד, עורכת ספריו האחרונים. על טיבו השונה של הספר תעיד גם כותרת המשנה 'שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים'.

הנה המשל היפה, שנתן לספר את שמו: התפוח, כך עוז, הוא תוצר של 'מים, אדמה, שמש, עץ תפוחים וקצת זבל... אבל הוא לא דומה להם'. כזה הוא גם הסיפור אצל עוז, שמורכב מסך של שיחות, מפגשים והתנסויות, אך הוא שונה מהם. נקל להצביע על האופי השיחני-אוראלי של המשל הזה כמייצג לדרכו של עמוס עוז כאמן הדברים שבעל-פה.

עמוס עוז ושירה חדד, 2018 (ויקימדיה)

עדות נוספת להיותו של עוז 'חי מדבר' היא אותה 'הרצאה אחרונה', שממרחק הזמן ראויה לתואר 'מיתולוגית', שאף היא נדפסה כספר: כל החשבון עוד לא נגמר (כתר, 2019). ההרצאה נישאה במרכז למורשת היהדות של אוניברסיטת תל אביב ב-3 ביוני 2018 כהרצאת סיכום של סדרת הרצאותיו בנושא 'הרעיון הציוני לגווניו'. 

באורח אירוני נפתחה ההרצאה במילים 'האמת היא שאין לי הרבה מה לומר לכם', והמשכה בשטף מרשים, בן 48 דקות, של מילים ומשפטים, בנויים לתלפיות, על הפתרון היחיד בעיניו לסכסוך היהודי-ערבי: פתרון שתי המדינות. את עמדתו השמאל-ציונית נימק עוז במגוון נימוקים משכנעים, שיש בהם, מצד אחד, התנגדות למיליטריזם הכוחני של ישראל ביחסה לפלסטינים, ומצד אחר, שלילה מוחלטת של הפציפיזם ושל החתירה למדינה דו-לאומית כעמדתו של השמאל הרדיקלי. את דבריו ליווה עוז בשלל דוגמאות היסטוריות, משפחתיות ואישיות. בלט במיוחד סיפורו על המפגש עם אינטלקטואל צרפתי-פלסטיני השואף לחזור לליפתא, עיירת הולדתו המדומיינת, שעוז הבהיר לו, ש'זה לא יקרה', כיוון שהוא, הפלסטיני, מחפש במרחב את מה שאבד לו בזמן.

וכך סיפר לאחר ההרצאה עורך הסדרה ומי שעמד בראש המרכז, פרופ' דן לאור: 'כשראיתי את עוז עושה דרכו לבמה מבלי שהחזיק בידיו דפים או ספר כלשהו או אפילו פתק, שאלתי אותו בזהירות האם אין לו הרצאה מוכנה מראש, והוא השיב לי כי הוא יחליט מה לומר רק לאחר שיעלה לבמה' ('רק המוות הוא בלתי הפיך, וגם את זה אני אבדוק עוד מעט: כיצד נולדה 'ההרצאה האחרונה' של עמוס עוז', הארץ, 4 בפברואר 2020). בפועל, היתה זו מעין מתנת פרידה, או צוואה רוחנית-פוליטית, שהביאה לשיא את יכולותיו הרטוריות של עוז כנואם מחונן, ממשיך דרכם של הנואמים הגדולים בימי יוון ורומי.

אך מהו בעצם סוד הקסם של הדברים שבעל-פה שנשא עמוס עוז בכל כך הרבה הזדמנויות? האם זו הזרימה הקולחת, המטפורות והדימויים המקוריים, אוצר המילים הסוגסטיבי, המבנים המהודקים? ושמא מחוות הגוף, תנועות הידיים הרחבות וחיתוך הדיבור האקספרסיבי? התשובה מן הסתם היא: השילוב המדויק בין כל אלה.

בימים הגורליים שעוברים עלינו מאז החלה מלחמת השבעה באוקטובר חסר, כה חסר, קולו הצלול של עמוס עוז, הקול שנתן הסבר והפיח תקווה.

__________________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net

קֶשֶׁר לָאֶחָד: בעקבות קשישה ירושלמית מסתורית

מאת איל דודסון

כשסיפרתי לאבי על ספרו של חיים באר קשר לאחד (עם עובד, תשע"ז), ועל המלצתי החמה לקרוא אותו, הוא הגיב: 'כמה משונה. אני זוכר שהייתה בירושלים משוגעת אחת, שהסתובבה בשכונת רחביה והייתה צועקת ברחוב "קשר לאחד". זה שם של ספר?'

– 'כן, אבא', עניתי לו, 'והוא מספר בדיוק על המשוגעת הזו'...

חיים באר אכן סיפר על המשוגעת הזו, כפי שנשתמרה בזיכרונות ילדותו מירושלים של המחצית הראשונה של שנות החמישים:

    [...]

קשר לאחד, עמ' 33-31

אינני יכול להסביר מדוע, אבל משהו בדמותה ההזויה של המטורפת הזקנה הקסים אותי. סקרנותי הביאה אותי להתקשר לחיים באר, שהוא אמנם סופר נודע אבל גם מכר משפחתי ותיק.

חיים באר, 2018 (צילום: דוד אסף)

– 'האם ידוע לך מי הייתה גברת "קשר לאחד"?', שאלתי אותו לא מכבר. 

– 'בהחלט', ענה באר. 'האישה המסתורית והקסומה הייתה ז'אן נויבורגר, ששמה העברי היה חנה. היא ובעלה היו בני עדת הייקים של רחביה. היא התגוררה ברחוב עזה 18. לא רציתי לפרט זאת בספרי, כדי לא לפגוע בבני משפחתה. הפרופסור בעל השם, בן משפחתה, הוא המתמטיקאי אברהם הלוי פרנקל (1965-1891), שהיה רקטור האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל'.

פרופסור אברהם הלוי פרנקל (ויקיפדיה)

בין כך ובין כך שלף באר מארכיונו דפים עם מילות הגיונותיה, שיריה ופזמוניה של 'האישה המסתורית והקסומה', שאותם הציעה לעוברים ולשבים:

את שיריה, שלמראית עין נראים כגיבוב מבולבל של חזיונות אפוקליפטיים כמו-משיחיים, הדפיסה גברת נויבורגר על גבי גלויות וחילקה לכל דורש. על טיבן של הגלויות הללו סיפר חיים באר:

קשר לאחד, עמ' 31

והנה הגלויה:

ובאר ממשיך ומספר כיצד הגיעה גלויה זו לידיו:

[...]

קשר לאחד, עמ' 32-31

בארכיונו של חיים באר שמורים עוד כמה מסמכים פרי עטה של גברת 'קשר לאחד':

וכאן 'המנון' שהכינה ב-1954 והקדישה אותו לנשיא המדינה יצחק בן צבי ולרעייתו רחל ינאית. מחתימתה מתברר כי הייתה בת למשפחת אופנבכר:

כשהתחלתי לחפש מידע נוסף על האישה 'רבת ההשראה וטרופת הנפש' הזו, התברר לי שדמותה השתמרה גם בזיכרונותיהם של סופרים נוספים שגרו באותן שנים בירושלים. כך למשל, המשורר יעקב אורלנד זכר אותה יחד עם שאר טרופי הדעת שהסתובבו בעיר בסוף שנות השלושים. 

בשיר 'אליעז', שהוקדש לידידו המשורר רפאל אליעז, תיאר אורלנד אשה גרומה, לובשת בגדים שחורים, שהחזיקה בידיה פקעות חוטי צמר וקראה לעוברים ושבים 'הַקֶּשֶׁר לָאֶחָד':

יעקב אורלנד, עיר האובות, עקד, 1978, עמ' 139

פרופסור עמיה ליבליך, שנולדה בירושלים בשנת 1939, זכרה גם היא את 'קשר לאחד' מילדותה. אמנם היא לא זכרה את לבושה צבעוני או שחור, אבל זכרה בהחלט את השירים שנהגה למלמל:

עמיה ליבליך, 'אחרית דבר', דורית ויסמן (עורכת), נפש: אנתולוגיה, כרמל, 2019, עמ' 296-295

בהמשך הוסיפה ליבליך וסיפרה: 'ואני שמעתי בימי הירושלמים  שהייתה אחותו של פרופסור פרנקל, המתמטיקאי הידוע. יתכן; מילים מתחומי המדע היו חלק מהלקסיקון האישי שלה' (עמ' 297). היא לא הייתה היחידה שחשבה כך. גם האמנית הירושלמית כלילה בן-עמרם סגרי זכרה את 'שלמה ושולמית', וגם היא שיערה כי הייתה אחותו של פרופסור פרנקל. זו טעות. השניים היו קרובים, אך לא אח ואחות:

יהודה עצבה, מאאתיים סיפורים ירושלמיים, צבעונים, 2007, עמ' 113

את שיריה המיוחדים של הקשישה המטורפת זכר גם עמוס עוז בספרו ארצות התן (עם עובד, 1976, עמ' 124):

במעלה רחוב אבן-עזרא נטפלה להם אשה זקנה אחת, לבושה כמעט בהידור: 

יש קשר אישי בין כל העולם. האלוהים כועס והבן-אדם לא תופס. פשר אחד לכל המעשים, מעשים יפים ומעשים גסים. ההולכים בחושך עוד יראו אור גדול. לא מחר – דווקא אתמול. הגרזן הוא חם והסכין הוא חד. לכל העולם יש פשר אחד'. 

[...] בירושלים נהגו לקרוא לזקנה ההדורה בשם 'פשר אחד'. היה לה קול באס וכן מבטא גרמני. מרחוק בירכה המשוגעת של רחביה את שני ההולכים: 'ברכת הרקיע מלמעלה, ומלמַטה ברכת המים, מדיסלדורף ועד ירושלים, פשר אחד יש לכל המעשים, גם אם בונים וגם אם הורסים. שלום והצלחה וגם גאולה שלמה לכם ולכל הנרדפים והסובלים. שלום שלום לקרוב ולרחוק'.

מדוע שינה עמוס עוז את 'קשר לאחד' ל'פשר אחד'? חיים באר הציע שאולי עשה כן כדי לעמעם את זהותה ולהימנע מפגיעה בבני משפחתה.

– 'מדוע היה לך כל כך חשוב לספר עליה?', שאלתי בהזדמנות אחרת את חיים באר.

– 'היא הייתה מאוד מוכרת. כל מי שהלך ברחובות העיר הכיר אותה', ענה. ולאחר הרהור הוסיף: 'פרופסור אברהם יעקב בְּרָוֶר אמר פעם, שירושלים היא הצנטרום של האקס-צנטרום, כלומר המרכז של כל אלה שמרוחקים ממרכז. במובן זה, גברת "קשר לאחד" ייצגה במשהו את ירושלים של ילדותי'.

דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי לעוד גלגול ביזארי שקשור בגברת 'קשר לאחד'. מתברר שבנה גוטפריד התגלגל לניו יורק כבר בשנות הארבעים והיה פעיל ב'נטורי קרתא' (ראו דבר, 17 בדצמבר 1952). הוא הקים ארגון אנטי-ציוני בשם 'ידידי ירושלים' וארגן הפגנות ליד בנין האו"ם. ב-1976 הוא אף השתתף בכנס שנערך בטריפולי שבלוב ונאם שם. 

אכן משפחה שכזאת...

דיווח של העיתונאי נח זבולוני, מעריב, 9 באוגוסט 1976

ולסיום, אנקדוטה משעשעת: תמונתה של 'קשר לאחד', לבושת שחורים ובידה דגלון ועליו כתוב 'קשר לאחד', נשמרה בארכיון תצלומיו של הצלם הירושלמי הוותיק ראובן מילון (קוראי הבלוג הכירוהו לאחרונה מרשימתו של אליהו הכהן, 'וְיָדַעְתָּ, הַבָּחוּר, הַמִּשְׁלָט הַזֶּה אָרוּר: השיר האחרון של צבי בן-יוסף', 23 באפריל 2021, שכן מילון היה עם בן יוסף בקרבות גוש עציון בתש"ח).

 הנה התמונה: 

התקשרתי לראובן מילון כדי לבקש את רשותו להציג את התמונה. מילון פרץ בצחוק גדול וסיפר: 

הכרתי את 'קשר לאחד', ואני זוכר היטב אותה, את שיריה ואת חוטיה. אבל הגברת בתמונה איננה 'קשר לאחד'. זהו מר ברונשטיין, מנהל בית הספר לאמנויות בצלאל, שבו למדתי, שבפורים התחפש ל'קשר לאחד'. זו הייתה התחפושת המוצלחת ביותר באותה שנה...

'מר ברונשטיין', שניהל את 'בצלאל החדש' בין השנים 1952-1940, היה לא אחר ממי שיתפרסם לימים כצייר מרדכי ארדון. 

והוסיף דוד אסף:

מה הייתה אחריתה של חנה נויבורגר, היא 'שולמית', היא 'קשר לאחד'?

מתברר שנפטרה בי"ג באלול תשט"ז (20 באוגוסט 1956) והיא בת 72.

הארץ, 21 באוגוסט 1956

העיתונאי הירושלמי ופעיל השלום גבריאל שטרן ערך לה רשימת הספד מעניינת, ולא התעלם מהעובדה המשונה שמכל המקומות בעולם מתה 'שולמית' ונקברה 'משום מה דווקא בתל אביב'... 

על המשמר, 3 בספטמבר 1956

ואכן, באופן תמוה, אם כי לא בלתי צפוי, בי"ג באלול תשט"ז (20 באוגוסט 1956) נקברה חנה נויבורגר לבית אופנבכר בבית העלמין קרית שאול בתל אביב ושם מקום מנוחתה עד עצם היום הזה.

Gravez

תודה לחיים באר על עזרתו ועל השיתוף הנדיב באוצרות ארכיונו

______________________________

ד"ר איל דודסון עוסק במחקר ירושלים ומלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל

בעלי התוספות

כתב לי עודד פלוס, ספרן הספרייה היהודית בציריך:

כבר לפני כמה שנים נתקלתי בשיר שהתפרסם ב-31 במארס 1938, במדור הילדים של ה-Israelit (עיתון יהודי בשפה הגרמנית שיצא בפרנקפורט). הוא מופיע תחת שמה המקורי של 'קשר לאחד' Jeanne Neuburger. כמובן שאיני יכול להיות בטוח שזו אותה אחת, אך ההספד של גבריאל שטרן, שמציין שהיא ממינכן, עושה את זה לסביר מאוד. השיר, בניגוד לרושם שנוצר לה כאן בארץ, הוא חביב וילדותי, ואולי מוכיח שלפני המלחמה היא הייתה טיפוס שונה.

יואל שֶׁר זכר גם הוא את 'קשר לאחד' ושלח לי צילום שני צדדיה של גלויה שקיבל ממנה ושאותה שמר (לא כל יום רואים אשה מצלצלת בטלפון למשיח!).

סיפור על אהבה והערות כרונולוגיות

עמוס עוז ועזריאל אוכמני. ועידת הסופרים, 1972 (צילום: יוני המנחם)

שנתיים למותו של עמוס עוז (2018-1939)

מאת שמריה גרשוני

כל אוהביה של ירושלים שקראו את סיפור על אהבה וחושך ניסו לעקוב אחר המקומות שתוארו בפרוטרוט ובאהבה בספר. בשנה שעברה גם זיכה אותנו האדריכל דוד קרויאנקר בספר נהדר ושמו ירושלים של עמוס עוז: בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות (כתר, 2020), שמזמין את הקורא בו ללכת בדרכי הסופר בירושלים. קרויאנקר גם מציע מסלולי סיור ומלווה כל אתר שבדרך בציטוטים מכתביו של עוז.  

גם אוהבי ההיסטוריה של היישוב ושל המדינה זיהו את הדמויות שנקרו בדרכו של המחבר ונהנו מהזווית החדשה שלהן שהציג. לפיכך, נראה שלא יהיה זה חטא גדול אם ננסה לתארך כמה מן האירועים האישיים שפורטו בספר. על אף שאין זה נעים כל כך להיות 'הקורא הרע' של הספר, ששואל 'אז בכל זאת מה אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?' – כאזהרתו של עוז (עמ' 37-36), נוכל ללמד על עצמנו סנגוריה בהסתמך על דבריו המרוככים יותר, שבהם קבע כי בכל זאת 'יש מקום למחקר ביוגרפי, ויש מתק ברכילות, ואולי יש אף ערך רכילותי מתון לחקירת הרקע הביוגרפי לכתיבתן של יצירות שונות' (עמ' 38).

הפרטים הקטנים שיידונו כאן הם אכן קטנים ואין בהם להעיב במאומה על מעשה האמנות. אבל דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד סופר גדול לש לצרכיו – במודע, ולרוב שלא במודע – פרטי מידע 'קשים'.

א. 'ומי מזיין את ממשלת בן-גוריון?' הנאום של בגין

בפרק נב בספרו (עמ' 481-476) תיאר עוז את הרגע בו הפסיד המחנה הלאומי עסקן, הלא הוא המחבר עצמו, והכל בגלל צחוקו הרם, שהתפרץ במהלך נאום של מנחם בגין, 'מפקד המחתרת האגדי, [ש]היה אליל ילדותי הראשי בשנים ההן' (עמ' 475). בגין דיבר במהלך אספת עם שערכה מפלגת 'חֵרוּת' בשבת בקולנוע 'אדיסון', והקדיש את נאומו לבעיית הזיון של מדינות ערב. בגין התכוון כמובן לחימוש, ולא היה מודע כלל ללשון בני הנוער שראתה בזי"ן ובהטיותיו מילת סלנג גסה. 

חזית קולנוע אדיסון ברחוב ישעיהו 14 (מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל)

הנה התיאור המשעשע של האירוע:

עמ' 480-479

מתי קרה אירוע מביך זה?

עוז עצמו סייע בעדנו לתארך את המאורע. לדבריו, היה אז 'כבן שתים-עשרה'. הוא נולד ב-1939 ומדובר אפוא בשנת 1951. ובמקום אחר בספר הוא מספר כי 'שמונה-תשע שנים לאחר הבוקר שבו מנחם בגין ומחנהו הפסידו אותי באולם אדיסון, נפגשתי עם דויד בן-גוריון' (עמ' 488). את תאריך המפגש עם בן-גוריון נקל לתארך במדויק – תחילת שנת 1961, ואם כך עוז הקשיב לנאומו של בגין בשנת 1952 או 1953, ואם נגדיל את טווח הזמנים נאמר: בין 1951 לראשית 1954, שכן באמצע שנת 1954 עזב הנער עמוס קלוזנר את ירושלים ועבר לקיבוץ חולדה.

מנחם בגין נואם ברמת גן בטקס הסרת לוט לזכרו של דב גרונר, 1954. משמאלו: פרופ' יוסף קלוזנר, ראש העיר אברהם קריניצי והפסלת חנה אורלוף (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

והנה רוב הדמויות ההיסטוריות שבגין הזכיר כביכול בנאומו כמי ש'מזיינים' את נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, שעלה לשלטון בפברואר 1954 – כמה חודשים לפני שעוז עזב את ירושלים – הפכו להיות חשובות ומוכרות רק אחרי 1955! וכך, ניקולאי בולגנין התמנה לראש ממשלת ברית המועצות בפברואר 1955; אנתוני אידן החליף את וינסטון צ'רצ'יל כראש ממשלת בריטניה באפריל 1955, וגי מוֹלֶה נבחר לראשות ממשלת צרפת ב-1956. במילים אחרות, אם עוז אכן שמע את בגין, הרי שהיה זה נאום אחר לגמרי, שכן בגין לא יכול היה להזכיר אז לא את נאצר, לא את בולגנין ולא את אידן או מולה (דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי להרצאתו של פרופסור מיכאל סטניסלבסקי מאוניברסיטת קולומביה, 'Amos Oz, Autobiography and the Cahalenge to the 'Bad Reader. שעוסק בבירור אותן עובדות. הרצאתו טרם נדפסה).

צריך לזכור כי בדיחות על הפער הלשוני בין בני דור 'האבות', במיוחד פוליטיקאים ואנשי ציבור, לבין בני הנוער, היו נפוצות באותן שנים. כך היה עם השימוש במילה 'מפליץ' בפי משה שרת, שהתכוון לאירוע מעורר פלצות, וכך גם התבדחו על חשבונו של יצחק טבנקין, שבאחד מנאומיו אמר 'רַאסִייָה תזיין את הערבים'. ולמשמע צחוקו של הקהל אמר להם: 'מה הצחוק? אתם חושבים שאני לא יודע להגיד רוּסְיָה?'. קל היה אפוא לקשור גם את בגין 'הג'נטלמן הפולני' לאותו ניתוק מהלשון החיה של הצברים (הוספה של עורך הבלוג). 

בהיותו 'כבן חמש-עשרה או שש-עשרה' שחזר עוז באוזני אפרים אבנרי, ממייסדי חולדה, את סיפור 'הזיון של בגין' (עמ' 483).  אבנרי חילק עם הנער עמוס את תובנותיו על ההבדלים בין בן-גוריון לבגין, ואמר שדברי בגין מזכירים לו את הפוליטיקה המפולפלת של הבטלנים בעיירתו, שמדמיינים כיצד ישלחו משלחת לצאר ניקולאי. 

אפרים אבנרי (קיבוץ חולדה: ונזכור את כולם...)

אבנרי נולד בשנת 1910 בעיירה מיילניצה שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה). עיירה זו הייתה תחת שלטון האימפריה ההבסבורגית מאז שלהי המאה ה-18 ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרה לפולין. בטלניה לא יכלו לשלוח שליחים לצאר, שכן העיירה לא הייתה בכלל ברוסיה. בין כך ובין כך, שלטונו של הצאר ניקולאי השני – שכסאו כבר היה מט לנפול שנים קודם לכן – הסתיים רשמית במהפכת פברואר 1917, כשאבנרי היה בן שבע. בהחלט ייתכן שדברי בגין נדמו לו, לחבר אפרים, כדברי הבל של בטלני עיירה טיפוסית, אך ספק אם יכול היה לזכור דיונים על משלחות לצאר ניקולאי. אפשר להניח שדימוי זה נקלט אצלו לא מן החיים עצמם אלא מיצירות ספרותיות שקרא, כמו כתבי מנדלי מוכר ספרים.

הנציב העליון ארתור ווקופ מבקר ביער הרצל ליד חולדה, 1936 או 1937. שני מימין אפרים אבנרי, מזכיר הקיבוץ
(ישראל נגלית לעין)

ב. מתי עברה משפחת קלוזנר לרחביה?

הקורא בפשטות את ספרו של עוז יבין כי עוד לפני התאבדותה של האם עברה משפחת קלוזנר לרחביה. כך תיאר זאת עוז במקצב יבש: 

נחלצנו סוף-סוף משכונת כרם אברהם. עברנו לגור ברחביה מחוז חלומותיו של אבי. אחר כך מתה אמי ואני הלכתי לחיות ולעבוד בקיבוץ. את ירושלים רציתי מאוד להשאיר לגמרי מאחורי (עמ' 338; הדגשה שלי). 

והנה תיאוריהן של שתי הדירות של משפחת קלוזנר. את הראשונה, זו שברחוב עמוס, שבה נולד וגדל, תיאר עוז בזיקה להידרדרות במצבה הנפשי של אמו: ב'סתיו, בסוף שנת 1951, שוב הורע מצבה של אמי' (עמ' 498). 'בערבים עדיין הקפיד אבי ללא שום פשרה על כך שהאור בחדרי יכבה בדיוק בתשע. והיה נכנס על בהונות נעליו לחדר האחר, חדר הספרים, חדר האורחים-והעבודה-והשינה ... כאשר לא יכול היה לשאת עוד את החושך ואת הדומייה, הלך אבי עם ספריו והמון כרטיסיותיו אל המטבח' (עמ' 503). 

תיאור מצמצם זה, של דירה קטנה, הולם את רחוב עמוס ולא את הדירה הגדולה ברחוב בן מימון 28 ברחביה, כפי שזו תוארה בשנת 1959 במודעת 'להשכיר' בעיתון: 'להשכיר בירושלים בדמי מפתח דירת 3 חדרים ומרפסת גדולה ברחביה בקומה א' ... קלוזנר בן מימון 28, ירושלים' (מודעה זהה הופיעה באותו עיתון שבוע לאחר מכן). מתברר שיהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז, שנסע ללונדון לשם כתיבת הדוקטורט שלו, השכיר את הדירה, וכששב עם משפחתו החדשה ארצה, 'הם התיישבו בשכונת בית הכרם (עמ' 531).

הארץ, 3 ביולי 1959

במקומות אחרים בספר תיארך עוז את מקום מגוריהם החדש ברחביה למועד השנה שלאחר מות אמו: 'מאז מותה של אמא, ומאז נישואיו החדשים כשנה לאחר מותה ... גרנו כבר בדירה החדשה, בשדרות בן-מימון 28 ברחביה, שכונה שאליה יצא לבו של אבי כל השנים' (עמ' 518). זו הייתה גם הסיבה ש'בשנה שאחרי מות אמי הועברתי מתחכמוני לגימנסיה רחביה' (עמ' 520). אגב, בית זה נהרס לפני כעשרים שנה ובמקומו נבנה בית דירות חדש בן חמש קומות (ראו קרויאנקר, ירושלים של עמוס עוז, עמ' 126).

בניגוד לרושם שביקש עוז ליצור על אותו פרק זמן בחייו – בין מות אמו לבין המעבר לקיבוץ – ממנו עולה ילד מר נפש ואדיש, שמשתמט מלימודיו ומבלה עד חצות הליל בשוטטות בשטח ההפקר הסמוך לגבול (ראו בעמ' 522), ממקורות אחרים מתגלה עמוס עוז דווקא כנער אכפתי המעורב בסביבתו. עדות קוריוזית ומעניינת לכך טמונה בעיתונות הזמן וממנה עולה כי 'תושב ירושלים, עמוס קלויזנר, מרח' בן מימון, הביא הבוקר למשטרה זחל ארבה שמצא בגינתו. זהו המקרה השלישי של מציאת זחלי ארבה בירושלים ב-24 השעות האחרונות' (מעריב, 17 באפריל 1952; ידיעה זהה הופיעה למחרת בעיתונים חרות והצופה). 

הצופה, 18 באפריל 1952

ג. 'בהערכה, אך לא בלי הסתייגות': עוז ובן-גוריון 

כשנה מאוחר יותר, עדיין בירושלים, הספיק הנער עמוס קלוזנר להתכתב עם דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הפורש, ולנסות לשכנעו לחזור בו מפרישתו. בפרק נג תיאר עוז בהרחבה את פגישתו עם בן-גוריון, בתחילת שנת 1961, בהיותו בן 21. באותה פגישה אף ייחס עוז לבן-גוריון זיכרון משובח: 'והיה לו, ככל הנראה, כוח זיכרון אבסולוטי: כל מה שראה פעם – לא שכח עוד' (עמ' 495). בשום מקום לא הזכיר עוז את ההתכתבות המוקדמת ביניהם משנת 1954, שלמיטב ידיעתי לא נדפסה בשום מקום.  מצאתיה בדף הפייסבוק של המכון למורשת בן גוריון. 

מכתבו של עוז לבן-גוריון, 1954 (המכון למורשת בן-גוריון)

והנה התעתיק המלא:

ירושלים     23/4/54

מר בן-גוריון!

כתבת פעם כי אינך מאמין בקיומם של ציונים אמיתיים בדורנו, והנך מחפש עתה יהודים – ותו לא. לא אסכים לגמרי לדעה זו: מאמין אני, כי עדיין נותרו ציונים, מיעוטם בצמרת השלטון, ורובם אלמונים, אנשי רחוב אפורים. ועוד מאמין אני, כי אתה אחד מהמועטים הללו. ובתור שכזה, לא בתור 'מי שהיה' וכו' –ברצוני לשאלך כמה שאלות. אך סבורני שקודם עלי להציג את עצמי, אם כי זה חשוב פחות. ובכן, אני חבר תנועת נוער (הצופים), יליד הארץ, מתעניין בבעיות אקטואליות, מעריך את המעשה הגדול שעשית בעזבך את השלטון, אם כי מסתייג במקצת, ואפרט זאת בהמשך מכתבי; חשוב מאד הוא החלוץ הבונה את הנגב, הרחק ככל האפשר מזרקורי הפרסומת, המנתק עצמו כמעט לגמרי מהעולם החיצוני, ומשקיע את כל יישותו בהפרחת שממות. אך חשוב ממנו – מנהיג. 'האיש הנכון במקום הנכון'. נקל להפוך מנהיג לרועה צאן. אך לא תמיד ניתן להפוך רועה צאן למנהיג. אך אל נא תפרש את דברי שלא כראוי: יש הבדל בין שלטון לבין מנהיגות. שליט חייב לשבת במשרד ולנהל את ענייני נתיניו. מנהיג יכול לשבת גם בשדה בוקר, ולכוון את העם. אך חוששני כי בלכתך לשדה בוקר, השארת מאחריך בתל אביב לא רק את ראש הממשלה כי גם את המנהיג שבך. ועל כך צר לי. אין לי הערצה עיוורת כלפיך או כלפי מישהו אחר. אך אינך יכול להרשות לעצמך להפקיר את ההגה, בשעה שאין אף סימן לאדם בעל שיעור קומה מספיק בכדי ליטול הגה זה תחתיך. ושוב: אינני מדבר על אודות הגה השלטון, בשבילו די, בדלית ברירה, בפוליטיקאי בינוני למדי, אך הגה המנהיגות? מדוע לא לקחת הגה זה אתך לשדה בוקר?

בדורות האחרונים התפשט בעולם 'פולחן הנוער'. בכל שעת משבר תולה העם עינים מקוות בנוער שלו, ואילו בשעת התפרקות מוסרית הוא מטיל את האשמה, כמובן, על הנוער. אך הנוער איננו נע מעצמו. הנוער נע בכיוון שמתווים לו מחנכיו. מחנכים אלו, הם הבונים, בעקיפין, את עתידו של כל עם. וכלום יכול הנך להצביע בבטחון על אישיות מסויימת במדינתנו הממלאת תפקיד כזה? – אֵין. כלומר, ישנם אלפי מחנכים קטנים. אך המחנך הגדול, הראשי, נעדר. ואדם כזה, בכוחו לקבוע, כאמור, את עתידנו.

איני בקי ביותר בהיסטוריה של זמננו, אך סבורני שהיטלר ומוסוליני עלו לשלטון בסיוע ניכר של נוער. הם היו מנהיגי נוער. במקרה היו שניהם טיפוסים שליליים. בכל זאת הוליכו את הנוער שלהם, ועמו, את העולם כולו, רחוק מאד... ונתאר לעצמנו שבמקומם היו עומדים אישים חיוביים, והכוחות העצומים שבוזבזו במלחמת העמים האחרונה היו מודרכים לאפיק חיובי, כלום לא היתה האנושיות צועדת צעד ניכר קדימה? אך נשוב לנוער שלנו. כלום אין אתה סבור, שיש בך הכח והמעוף הדרושים על מנת לקחת תפקיד זה על שכמך? – 'שדה בוקר' הציבה לפנינו מטרה. אך לא בכוחות עצמנו נגיע כולנו לשדה בוקר. נחוץ האדם שיובילנו לשדה בוקר. ואין המלאכה קלה. יש במה להילחם: שחיתות, ריקניות, קרייריזם, דוגמא אישית שלילית ועוד. הצבת לפנינו מטרה נעלה: שדה בוקר והדומים לה. סייע לנו להגיע למטרה זו. באין אחר שימלא את חציו השני של התפקיד הגדול, תאלץ לקחת גם זאת על שכמך. אמנם, אישית מתנגד אני להניח לאדם יחיד לבצע לבדו משימה גורלית. יחיד מסוגל לטעות, כפי שהוכיחה גם תקופת שלטונך. אבל אין אחר, כאמור. ואין ברירה. ולבסוף, שאלה קשה במקצת: ההיתה 'שדה בוקר' נסיגה וכניעה של אדם עייף, שבור ומיואש, או היה המעשה שלב וחוליה בדרך מאבקו של מנהיג? – באם תשובתך מזדהית עם האפשרות הראשונה, לא נותר לי עוד אלא להספיד מנהיג שנשבר, ולקחת את דברי בחזרה. אך אם יש אמת בהנחה המתנגדת ('שדה בוקר – שלב במאבק'), סבורני כי חייב אתה תשובה למכתב זה; סלח לי כי מכתבי נעדר כל גינונים והקדמות שבנימוס, אך סבורני כי הרבה נייר מבוזבז למטרות כאלו, וכי איש משנינו אינו זקוק לגינונים. 

שלך,

בהערכה, אך לא בלי הסתייגות

עמוס עוז, שבט 'מצדה', הסתדרות הצופים

כתובתי: עמוס עוז, שדרות בן מימון 28, רחביה, ירושלים

בבלוג של דוד בן-גוריון (בלוג פיקטיבי, כמובן, שמפעילים אנשי המכון למורשת בן גוריון) הובא גם עותק מודפס במכונת כתיבה של מכתב זה. מדובר בתמצית מכתבו של עוז, שכנראה הוכנה על ידי מזכיר או מזכירה על מנת להקל על בן-גוריון, שבאותה עת הוצף במכתבי אזרחים הקוראים לו לשוב ולהנהיג את המדינה.

עוז שלח את המכתב בכתב ידו וחתם עליו בשם משפחתו החדש. הוא אף ציין כי הנו 'יליד הארץ'. ושמא אפשר לדקדק? יליד הארץ ולא יליד ירושלים, שהרי כשעזב את ירושלים רצה למחוק אותה: 'בגיל ארבע-עשרה וחצי, כשנתיים אחרי מות אמי, קמתי והרגתי את אבא והרגתי את כל ירושלים, שיניתי את שמי והלכתי לבדי לקיבוץ חולדה' (עמ' 516). עוז גם חתם כבן שבט 'מצדה' של תנועת הצופים, אף כי כבר לא היה חבר פעיל בה: 'בסוף כיתה ט', ה"חמישית" של גימנסיה רחביה, עזבתי פתאום את הצופים וכמעט שהפסקתי ללכת לבית הספר' (עמ' 521). בשולי המכתב ציין עוז את כתובתו, לא רק לצרכי זיהוי אלא מן הסתם מתוך ציפייה ש'הזקן' גם יענה למכתבו. בן-גוריון אכן ענה לו, ואפשר רק לנחש מה הייתה תגובת אביו של עוז, כאשר גילה בתיבת הדואר כי בנו עשה צעד נוסף בדרך ההתנתקות ממנו. 

בבלוג של דוד בן-גוריון הובאה תשובתו של 'הזקן', שמתוארכת, כנראה בטעות, ל-28 במארס (במקום אפריל) 1954 (ואולי הטעות בתאריך הייתה דווקא במכתבו של עוז).

בן גוריון בצריף בשדה בוקר, 1962 (צילום: פריץ כהן; אוסף התצלומים הלאומי)

ההערצה לבן-גוריון קיננה בעמוס עוז עוד קודם לכן. כשנתיים או שלוש לפני כתיבת המכתב, 'בחופש הגדול של שנת חמישים או חמישים ואחת', הראה יגאל, בן-הדוד התל-אביבי, לבן-משפחתו הירושלמי 'את הקיוסק של אחיו של דויד בן-גוריון, ואיך כל מי שרוצה רשאי לגשת ולדבר חופשי כמו כלום כמה שאתה רק רוצה עם האח הזה של בן-גוריון, שבאמת נראה די דומה לו ... קינאתי מאוד בתל אביבים: לנו בשכונת כרם אברהם לא היו לא אנשי-שם ולא אחים של אנשי-שם' (עמ' 352). באותה עת לא דמיין הנער עמוס כי בתוך זמן לא רב יכתוב בעצמו למנהיג הנערץ ואף יקבל ממנו תשובה.

שנתיים מאוחר יותר, העיד עוז, כי 'למרות שכבר רחקתי מאוד מן הרטוריקה של "חירות" ושל משפחת קלוזנר, עדיין לא הייתי אלא תוצר הולך-בתלם של המציאות הציונית" (עמ' 486). בהמשך הספר הוא גם תיאר את הדילוג שדילג משנאה רוויזיוניסטית לבן-גוריון, מהצד הימני, של ימי ילדותו 'בין הקלוזנרים', אל התנגדות חריפה לבן-גוריון מהצד השמאלי, 'בכל שנות בגרותי' (עמ' 496). מתברר אפוא שתהליך עזיבתו של עוז את אביו, את משפחת קלוזנר ואת ירושלים, בדרכו לקיבוץ חולדה ולשמאל הציוני, עבר אז במרכז מנעד התגובות הרגשיות כלפי בן-גוריון.

ונסיים בקטע ארכיוני קצר שפורסם בבלוג של דוד בן-גוריון ובו תיעוד של הפגישה המפורסמת בין עוז לבין בן-גוריון. חבל שההמשך עדיין לא פורסם.

רישום מן השיחה בעל-פה בין בן-גוריון ועמוס עוז