ברחובות חיפה: ציון, טרומפלדור, שני כהנים, סאדאת, עודה וכבירים

א. ציון הלא תשאלי!

צילום: איתמר לויתן

ברחוב ציון בחיפה יש שלט הסבר המפרש את השם שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו וחלק מהמנוננו: 'עין לציון צופיה ... ארץ ציון וירושלים'.

'כלל אצבע' ידוע של עורכים, מתקינים ומביאים לדפוס: יש לבדוק מחדש כל ציטוט או מראה מקום מהתנ"ך שמאן דהוא, חשוב ומוערך ככל שיהיה, מוסר לידיך. גם כאן הכלל מצדיק את עצמו ואינו מכזיב. הפסוק המצוטט בשלט שגוי בניקודו ושגוי במראה מקומו. 

הנכון הוא: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' (האות פ' במילה תִּפָּדֶה צריכה להיות מנוקדת בקמץ ולא בפתח, האות ד' בסֶגול ולא בצֵירֵי, וכמובן צריך דגש באות ת'); הפסוק הוא כז ולא כו.

ב. טרמבלדור גיבור

צילום: רן בן יהושע

רן בן יהושע, שצילם ברחוב טרומפלדור בנוה שאנן, מלמד סנגוריה על השלט ומשער שמדובר ביוזמה פרטית של דיירי הבית, אולי עולים חדשים או ערבים...

ג. כיכר אחת ושני כהנים

בחיפה נמצאת כיכר מרכזית הקרויה על שמו של דוד הכהן. החיפאים קוראים לכיכר זו 'כיכר ספר' לפי שהיא סמוכה לרחוב קרית ספר, אבל השם הנכון הוא כיכר דוד הכהן.

צילומים: רון מנדל

דוד הכהן (1984-1898) היה איש חשוב, בארץ בכלל ובחיפה בפרט. הוא היה בין מייסדי סולל בונה, חבר מועצת עיריית חיפה, חבר כנסת ושגריר. משפחתו המסועפת הייתה מחוברת, מחותנת ומקושרת עם כל האליטות הישנות, מה שקראנו פעם 'מנהיגי היישוב'.

חבר הכנסת דוד הכהן, 1969 (אוסף דן הדני, ויקימדיה)

לאחרונה התקינה העירייה שלט חדש במקום שלט שניזוק. כנראה חיפשו במחסן השלטים ומצאו איזה 'דוד כהן'. אבל זהו אדם אחר לגמרי שהיה מזכיר מועצת פועלי חיפה ועל שמו רחוב בקריית חיים. 

היכה כהן את הכהן.

צילום: רון מנדל

ד. למה מי זה בכלל סאדאת?

צילום: יעקב קירשנבוים

בשכונת רמת בגין בחיפה שעל הר הכרמל יש צומת דרכים: צבי בן יעקב, שהיה מצנחני היישוב בימי מלחמת העולם השנייה ונרצח במחנה הריכוז מטהאוזן, וכיכר אנואר אל-סאדאת שנחנכה ב-2009.

בעוד שמו של בן יעקב מוסבר היטב, הנה אנואר אל-סאדאת הוא סתם ערבי מאן דהוא שזכה בכיכר על שמו. מיהו סאדאת זה? יתהה העובר ושב. אולי נכבד ערבי שגר פעם בחיפה, אולי בעל מסעדת חומוס אהובה?

עד שייזכר הזקן שבחבורה כי זהו נשיא מצרים לשעבר, זה שיזם נגדנו את מלחמת יום הכיפורים (1973), ובעקבותיה פתח במשא ומתן לשלום עם ישראל. הוא ביקר בארץ ב-1977, ולאחר כשנתיים חתם במארס 1979 על הסכם שלום היסטורי, שכבר מחזיק מעמד כמעט חמישים שנה. זה האיש שזכה (יחד עם שותפו לחתימת ההסכם מנחם בגין) בפרס נובל לשלום (1978), וזה האיש ששלוש שנים אחר כך (אוקטובר 1981) אף שילם בחייו על מדיניותו ונרצח בידי טרוריסטים בני עמו חברי הג'יהאד האיסלמי.

מסיבת עיתונאים משותפת של סאדאת ושל ראש הממשלה מנחם בגין, אלכסנדריה, יולי 1979
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

לאיש כמו סאדאת, שהשפעתו על תולדות מדינת ישראל ועל הסכסוך הישראלי-ערבי היא אדירה, מגיע קצת יותר מכיכר נטולת נשמה, ולכל הפחות כמה מילות הסבר למען צעירי ישראל. 

מצד אחר, צריך להוקיר את עיריית חיפה שבכלל מצאה לנכון לכבד את זכרו של סאדאת. מפתיע ואף מאכזב שבישראל, שבה יש כל כך הרבה ערים מעורבות שגרים בהן יהודים וערבים זה ליד זה, המקום היחיד שיש בו רחוב על שמו של סאדאת הוא בלוד (שם הוא נפגש ברחוב הקרוי על שם המלך הירדני חוסין). 

ה. מי אתה עודה?

איימן עודה (חד"ש, פייסבוק)

איימן עודה הוא פוליטיקאי ותיק וחבר כנסת מטעם רשימת חד"ש-תע"ל, ועדיין רבים אינם יודעים לבטא נכון את שמו: עוּדָה, עוֹדָה, עוּדֶה - ובכן לא ולא ולא, והנכון הוא עוֹדֶה (Odeh).

עוֹדֶה היא משפחה ערבית מסועפת, שמרכזה בשכונת כבאביר בחיפה, ואיימן שייך לאחת משלוחותיה. למעשה, בני משפחת עודה הם שייסדו את כבאביר באמצע המאה ה-19 ככפר אחמדי (פלג איסלמי ייחודי המטיף לשלום ונאורות). מאז גדלה כבאביר והתפתחה. היום היא שכונה במערב חיפה, הנקראת גם כבירים. שם זה נקבע בשעתו כתחליף עברי לכבאביר. זה היה בתקופה שבה 'גיירו' שמות ערביים על פי תרגום בסיסי או התאמה צלילית. 

'הכונה' במקום 'השכונה' (צילומים: רון מנדל)

רחוב עודה נדא הוא רחוב קטן בכבאביר, אך בשני קצותיו שלטים עם תעתיקים שונים והסברים שונים.

אז נדא או נדה? Audeh או Udeh? מה קודם למה, שם המשפחה או השם הפרטי? ובכלל, מדובר בגבר ('אבי משפחת עודה')  או באישה ('דודתו של מייסד הכפר')?

אגב, חבר הכנסת איימן עודה הוא אומנם בן לאותה משפחה, אך הוריו הם מוסלמים סונים ואילו הוא מגדיר את עצמו ישראלי-פלסטיני חילוני.

סיפורי רחובות: צדק לאנטק, החרוב של רשב"י, מתי נולד סוקולוב ומתי מת בגין

א. צדק לאנטק

במדור זה אנו מספרים על שגיאות לשוניות או עובדתיות בשלטים רשמיים שמוצבים בישראל לעיני כל. לפעמים (לא רבות, לצערי) הפרסום נושא פרי והעיריות שבתוכן התהוו הפאשלות לוקחות אחריות ומתקנות.

אחד השלטים המביכים ביותר הוצב עד לא מכבר בפתח תקווה ונשא את שמו של יצחק (אנטק) צוקרמן, גיבור מרד ורשה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, כביכול מדובר במשורר ישראלי... 

כבר הערנו שם שהשגיאה קשורה בערבוב מידע של השילוט ברחוב הסמוך, שקרוי על שם המשורר הישראלי דוד אבידן.

על השגיאה הבלתי נתפשת בשילוט הזה העיר את תשומת לבי ד"ר אבישי טייכר לפני שנה ותמונותיו התפרסמו בבלוג עונג שבת ('צוקרמן יצחק – משורר ישראלי', 25 באוקטובר 2022).

חודשים עברו, חודשים חלפו. טייכר נדנד ונדנד לכל מי שהסכים לשמוע בעיריית פתח תקווה ולשווא. רק לפני כשבועיים הודיעה לו גב' מיכל מאור, מנהלת התקשורת של ראש העיר, כי השלט תוקן והוחלף. טייכר, שכבר רגיל להבטחות שאינן מקויימות, מיהר למקום והפלא ופלא, קם הדבר והיה: השלט תוקן!

צילומים: אבישי טייכר

ב. החרוב של רשב"י

כמו ערים רבות בארץ גם בשכונת 'לוד הצעירה' שבלוד התקבל המנהג היפה לקרוא את מקצת הרחובות בשמות שיחים, עצי נוי ועצי פרי. רחוב חרוב נמצא בתוכם.

אבל ראו זה נס, ברחוב עצמו קיבל 'רחוב חרוב' תוספת תורנית ברוח ישראל סבא. 

לא סתם עץ חרוב אלא החרוב הקדוש שממנו ניזונו שלוש-עשרה שנה התנא רבי שמעון בן יוחאי ובנו אלעזר, כאשר הסתתרו במערה מפני הרומאים (בבלי, מסכת שבת, לג ע"ב)...

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. שנת תיט"ו?

שמישהו יגלה לי באיזה שנים היה נחום סוקולוב נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. מהשלט המואר שמוצב בכניסה לרחוב הירושלמי הנושא את שמו אי אפשר לדעת מאומה. שנת תיט"ו לא ממש מוכרת בלוח העברי.

מזל שיש ויקיפדיה, וממנה למדתי כי בשנת 1931 הוא התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית ובתפקיד זה שימש עד שנת 1935. שנה לאחר מכן, ב-1936, הוא מת בפתאומיות.

צילום: דותן ארד

צילום: דוד אסף

ואם אנחנו ברחוב סוקולוב, איך כותבים את שמו באותיות לטיניות?

ובכן, הוא עצמו החליט שכותבים Sokolow, ולא Sokolov. הנה כך חתם על ספרו 'היסטוריה של הציונות', שראה אור בחייו בשנת 1919:

לא ברור מאיזו עיר נלקח השלט הבא, מכל מקום התעתיק Sokoloff הוא מגוחך ומופרך. 

צילום: איתמר לויתן

ד. מתי מת בגין?

בפארק מנחם בגין שבדרום תל אביב הוצב שלט המתאר בקצרה את תולדות חייו בשלוש שפות (בסערת מלחמת עזה יש כאלה שחושבים שהסתרת הכיתוב בערבית תועיל למישהו).

צילום: איתמר לויתן

כמה חבל שתאריך פטירתו הלועזי שגוי: בגין מת ב-9 במארס 1992 ולא ב-9 בפברואר.

סיפור על אהבה והערות כרונולוגיות

עמוס עוז ועזריאל אוכמני. ועידת הסופרים, 1972 (צילום: יוני המנחם)

שנתיים למותו של עמוס עוז (2018-1939)

מאת שמריה גרשוני

כל אוהביה של ירושלים שקראו את סיפור על אהבה וחושך ניסו לעקוב אחר המקומות שתוארו בפרוטרוט ובאהבה בספר. בשנה שעברה גם זיכה אותנו האדריכל דוד קרויאנקר בספר נהדר ושמו ירושלים של עמוס עוז: בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות (כתר, 2020), שמזמין את הקורא בו ללכת בדרכי הסופר בירושלים. קרויאנקר גם מציע מסלולי סיור ומלווה כל אתר שבדרך בציטוטים מכתביו של עוז.  

גם אוהבי ההיסטוריה של היישוב ושל המדינה זיהו את הדמויות שנקרו בדרכו של המחבר ונהנו מהזווית החדשה שלהן שהציג. לפיכך, נראה שלא יהיה זה חטא גדול אם ננסה לתארך כמה מן האירועים האישיים שפורטו בספר. על אף שאין זה נעים כל כך להיות 'הקורא הרע' של הספר, ששואל 'אז בכל זאת מה אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?' – כאזהרתו של עוז (עמ' 37-36), נוכל ללמד על עצמנו סנגוריה בהסתמך על דבריו המרוככים יותר, שבהם קבע כי בכל זאת 'יש מקום למחקר ביוגרפי, ויש מתק ברכילות, ואולי יש אף ערך רכילותי מתון לחקירת הרקע הביוגרפי לכתיבתן של יצירות שונות' (עמ' 38).

הפרטים הקטנים שיידונו כאן הם אכן קטנים ואין בהם להעיב במאומה על מעשה האמנות. אבל דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד סופר גדול לש לצרכיו – במודע, ולרוב שלא במודע – פרטי מידע 'קשים'.

א. 'ומי מזיין את ממשלת בן-גוריון?' הנאום של בגין

בפרק נב בספרו (עמ' 481-476) תיאר עוז את הרגע בו הפסיד המחנה הלאומי עסקן, הלא הוא המחבר עצמו, והכל בגלל צחוקו הרם, שהתפרץ במהלך נאום של מנחם בגין, 'מפקד המחתרת האגדי, [ש]היה אליל ילדותי הראשי בשנים ההן' (עמ' 475). בגין דיבר במהלך אספת עם שערכה מפלגת 'חֵרוּת' בשבת בקולנוע 'אדיסון', והקדיש את נאומו לבעיית הזיון של מדינות ערב. בגין התכוון כמובן לחימוש, ולא היה מודע כלל ללשון בני הנוער שראתה בזי"ן ובהטיותיו מילת סלנג גסה. 

חזית קולנוע אדיסון ברחוב ישעיהו 14 (מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל)

הנה התיאור המשעשע של האירוע:

עמ' 480-479

מתי קרה אירוע מביך זה?

עוז עצמו סייע בעדנו לתארך את המאורע. לדבריו, היה אז 'כבן שתים-עשרה'. הוא נולד ב-1939 ומדובר אפוא בשנת 1951. ובמקום אחר בספר הוא מספר כי 'שמונה-תשע שנים לאחר הבוקר שבו מנחם בגין ומחנהו הפסידו אותי באולם אדיסון, נפגשתי עם דויד בן-גוריון' (עמ' 488). את תאריך המפגש עם בן-גוריון נקל לתארך במדויק – תחילת שנת 1961, ואם כך עוז הקשיב לנאומו של בגין בשנת 1952 או 1953, ואם נגדיל את טווח הזמנים נאמר: בין 1951 לראשית 1954, שכן באמצע שנת 1954 עזב הנער עמוס קלוזנר את ירושלים ועבר לקיבוץ חולדה.

מנחם בגין נואם ברמת גן בטקס הסרת לוט לזכרו של דב גרונר, 1954. משמאלו: פרופ' יוסף קלוזנר, ראש העיר אברהם קריניצי והפסלת חנה אורלוף (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

והנה רוב הדמויות ההיסטוריות שבגין הזכיר כביכול בנאומו כמי ש'מזיינים' את נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, שעלה לשלטון בפברואר 1954 – כמה חודשים לפני שעוז עזב את ירושלים – הפכו להיות חשובות ומוכרות רק אחרי 1955! וכך, ניקולאי בולגנין התמנה לראש ממשלת ברית המועצות בפברואר 1955; אנתוני אידן החליף את וינסטון צ'רצ'יל כראש ממשלת בריטניה באפריל 1955, וגי מוֹלֶה נבחר לראשות ממשלת צרפת ב-1956. במילים אחרות, אם עוז אכן שמע את בגין, הרי שהיה זה נאום אחר לגמרי, שכן בגין לא יכול היה להזכיר אז לא את נאצר, לא את בולגנין ולא את אידן או מולה (דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי להרצאתו של פרופסור מיכאל סטניסלבסקי מאוניברסיטת קולומביה, 'Amos Oz, Autobiography and the Cahalenge to the 'Bad Reader. שעוסק בבירור אותן עובדות. הרצאתו טרם נדפסה).

צריך לזכור כי בדיחות על הפער הלשוני בין בני דור 'האבות', במיוחד פוליטיקאים ואנשי ציבור, לבין בני הנוער, היו נפוצות באותן שנים. כך היה עם השימוש במילה 'מפליץ' בפי משה שרת, שהתכוון לאירוע מעורר פלצות, וכך גם התבדחו על חשבונו של יצחק טבנקין, שבאחד מנאומיו אמר 'רַאסִייָה תזיין את הערבים'. ולמשמע צחוקו של הקהל אמר להם: 'מה הצחוק? אתם חושבים שאני לא יודע להגיד רוּסְיָה?'. קל היה אפוא לקשור גם את בגין 'הג'נטלמן הפולני' לאותו ניתוק מהלשון החיה של הצברים (הוספה של עורך הבלוג). 

בהיותו 'כבן חמש-עשרה או שש-עשרה' שחזר עוז באוזני אפרים אבנרי, ממייסדי חולדה, את סיפור 'הזיון של בגין' (עמ' 483).  אבנרי חילק עם הנער עמוס את תובנותיו על ההבדלים בין בן-גוריון לבגין, ואמר שדברי בגין מזכירים לו את הפוליטיקה המפולפלת של הבטלנים בעיירתו, שמדמיינים כיצד ישלחו משלחת לצאר ניקולאי. 

אפרים אבנרי (קיבוץ חולדה: ונזכור את כולם...)

אבנרי נולד בשנת 1910 בעיירה מיילניצה שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה). עיירה זו הייתה תחת שלטון האימפריה ההבסבורגית מאז שלהי המאה ה-18 ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרה לפולין. בטלניה לא יכלו לשלוח שליחים לצאר, שכן העיירה לא הייתה בכלל ברוסיה. בין כך ובין כך, שלטונו של הצאר ניקולאי השני – שכסאו כבר היה מט לנפול שנים קודם לכן – הסתיים רשמית במהפכת פברואר 1917, כשאבנרי היה בן שבע. בהחלט ייתכן שדברי בגין נדמו לו, לחבר אפרים, כדברי הבל של בטלני עיירה טיפוסית, אך ספק אם יכול היה לזכור דיונים על משלחות לצאר ניקולאי. אפשר להניח שדימוי זה נקלט אצלו לא מן החיים עצמם אלא מיצירות ספרותיות שקרא, כמו כתבי מנדלי מוכר ספרים.

הנציב העליון ארתור ווקופ מבקר ביער הרצל ליד חולדה, 1936 או 1937. שני מימין אפרים אבנרי, מזכיר הקיבוץ
(ישראל נגלית לעין)

ב. מתי עברה משפחת קלוזנר לרחביה?

הקורא בפשטות את ספרו של עוז יבין כי עוד לפני התאבדותה של האם עברה משפחת קלוזנר לרחביה. כך תיאר זאת עוז במקצב יבש: 

נחלצנו סוף-סוף משכונת כרם אברהם. עברנו לגור ברחביה מחוז חלומותיו של אבי. אחר כך מתה אמי ואני הלכתי לחיות ולעבוד בקיבוץ. את ירושלים רציתי מאוד להשאיר לגמרי מאחורי (עמ' 338; הדגשה שלי). 

והנה תיאוריהן של שתי הדירות של משפחת קלוזנר. את הראשונה, זו שברחוב עמוס, שבה נולד וגדל, תיאר עוז בזיקה להידרדרות במצבה הנפשי של אמו: ב'סתיו, בסוף שנת 1951, שוב הורע מצבה של אמי' (עמ' 498). 'בערבים עדיין הקפיד אבי ללא שום פשרה על כך שהאור בחדרי יכבה בדיוק בתשע. והיה נכנס על בהונות נעליו לחדר האחר, חדר הספרים, חדר האורחים-והעבודה-והשינה ... כאשר לא יכול היה לשאת עוד את החושך ואת הדומייה, הלך אבי עם ספריו והמון כרטיסיותיו אל המטבח' (עמ' 503). 

תיאור מצמצם זה, של דירה קטנה, הולם את רחוב עמוס ולא את הדירה הגדולה ברחוב בן מימון 28 ברחביה, כפי שזו תוארה בשנת 1959 במודעת 'להשכיר' בעיתון: 'להשכיר בירושלים בדמי מפתח דירת 3 חדרים ומרפסת גדולה ברחביה בקומה א' ... קלוזנר בן מימון 28, ירושלים' (מודעה זהה הופיעה באותו עיתון שבוע לאחר מכן). מתברר שיהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז, שנסע ללונדון לשם כתיבת הדוקטורט שלו, השכיר את הדירה, וכששב עם משפחתו החדשה ארצה, 'הם התיישבו בשכונת בית הכרם (עמ' 531).

הארץ, 3 ביולי 1959

במקומות אחרים בספר תיארך עוז את מקום מגוריהם החדש ברחביה למועד השנה שלאחר מות אמו: 'מאז מותה של אמא, ומאז נישואיו החדשים כשנה לאחר מותה ... גרנו כבר בדירה החדשה, בשדרות בן-מימון 28 ברחביה, שכונה שאליה יצא לבו של אבי כל השנים' (עמ' 518). זו הייתה גם הסיבה ש'בשנה שאחרי מות אמי הועברתי מתחכמוני לגימנסיה רחביה' (עמ' 520). אגב, בית זה נהרס לפני כעשרים שנה ובמקומו נבנה בית דירות חדש בן חמש קומות (ראו קרויאנקר, ירושלים של עמוס עוז, עמ' 126).

בניגוד לרושם שביקש עוז ליצור על אותו פרק זמן בחייו – בין מות אמו לבין המעבר לקיבוץ – ממנו עולה ילד מר נפש ואדיש, שמשתמט מלימודיו ומבלה עד חצות הליל בשוטטות בשטח ההפקר הסמוך לגבול (ראו בעמ' 522), ממקורות אחרים מתגלה עמוס עוז דווקא כנער אכפתי המעורב בסביבתו. עדות קוריוזית ומעניינת לכך טמונה בעיתונות הזמן וממנה עולה כי 'תושב ירושלים, עמוס קלויזנר, מרח' בן מימון, הביא הבוקר למשטרה זחל ארבה שמצא בגינתו. זהו המקרה השלישי של מציאת זחלי ארבה בירושלים ב-24 השעות האחרונות' (מעריב, 17 באפריל 1952; ידיעה זהה הופיעה למחרת בעיתונים חרות והצופה). 

הצופה, 18 באפריל 1952

ג. 'בהערכה, אך לא בלי הסתייגות': עוז ובן-גוריון 

כשנה מאוחר יותר, עדיין בירושלים, הספיק הנער עמוס קלוזנר להתכתב עם דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הפורש, ולנסות לשכנעו לחזור בו מפרישתו. בפרק נג תיאר עוז בהרחבה את פגישתו עם בן-גוריון, בתחילת שנת 1961, בהיותו בן 21. באותה פגישה אף ייחס עוז לבן-גוריון זיכרון משובח: 'והיה לו, ככל הנראה, כוח זיכרון אבסולוטי: כל מה שראה פעם – לא שכח עוד' (עמ' 495). בשום מקום לא הזכיר עוז את ההתכתבות המוקדמת ביניהם משנת 1954, שלמיטב ידיעתי לא נדפסה בשום מקום.  מצאתיה בדף הפייסבוק של המכון למורשת בן גוריון. 

מכתבו של עוז לבן-גוריון, 1954 (המכון למורשת בן-גוריון)

והנה התעתיק המלא:

ירושלים     23/4/54

מר בן-גוריון!

כתבת פעם כי אינך מאמין בקיומם של ציונים אמיתיים בדורנו, והנך מחפש עתה יהודים – ותו לא. לא אסכים לגמרי לדעה זו: מאמין אני, כי עדיין נותרו ציונים, מיעוטם בצמרת השלטון, ורובם אלמונים, אנשי רחוב אפורים. ועוד מאמין אני, כי אתה אחד מהמועטים הללו. ובתור שכזה, לא בתור 'מי שהיה' וכו' –ברצוני לשאלך כמה שאלות. אך סבורני שקודם עלי להציג את עצמי, אם כי זה חשוב פחות. ובכן, אני חבר תנועת נוער (הצופים), יליד הארץ, מתעניין בבעיות אקטואליות, מעריך את המעשה הגדול שעשית בעזבך את השלטון, אם כי מסתייג במקצת, ואפרט זאת בהמשך מכתבי; חשוב מאד הוא החלוץ הבונה את הנגב, הרחק ככל האפשר מזרקורי הפרסומת, המנתק עצמו כמעט לגמרי מהעולם החיצוני, ומשקיע את כל יישותו בהפרחת שממות. אך חשוב ממנו – מנהיג. 'האיש הנכון במקום הנכון'. נקל להפוך מנהיג לרועה צאן. אך לא תמיד ניתן להפוך רועה צאן למנהיג. אך אל נא תפרש את דברי שלא כראוי: יש הבדל בין שלטון לבין מנהיגות. שליט חייב לשבת במשרד ולנהל את ענייני נתיניו. מנהיג יכול לשבת גם בשדה בוקר, ולכוון את העם. אך חוששני כי בלכתך לשדה בוקר, השארת מאחריך בתל אביב לא רק את ראש הממשלה כי גם את המנהיג שבך. ועל כך צר לי. אין לי הערצה עיוורת כלפיך או כלפי מישהו אחר. אך אינך יכול להרשות לעצמך להפקיר את ההגה, בשעה שאין אף סימן לאדם בעל שיעור קומה מספיק בכדי ליטול הגה זה תחתיך. ושוב: אינני מדבר על אודות הגה השלטון, בשבילו די, בדלית ברירה, בפוליטיקאי בינוני למדי, אך הגה המנהיגות? מדוע לא לקחת הגה זה אתך לשדה בוקר?

בדורות האחרונים התפשט בעולם 'פולחן הנוער'. בכל שעת משבר תולה העם עינים מקוות בנוער שלו, ואילו בשעת התפרקות מוסרית הוא מטיל את האשמה, כמובן, על הנוער. אך הנוער איננו נע מעצמו. הנוער נע בכיוון שמתווים לו מחנכיו. מחנכים אלו, הם הבונים, בעקיפין, את עתידו של כל עם. וכלום יכול הנך להצביע בבטחון על אישיות מסויימת במדינתנו הממלאת תפקיד כזה? – אֵין. כלומר, ישנם אלפי מחנכים קטנים. אך המחנך הגדול, הראשי, נעדר. ואדם כזה, בכוחו לקבוע, כאמור, את עתידנו.

איני בקי ביותר בהיסטוריה של זמננו, אך סבורני שהיטלר ומוסוליני עלו לשלטון בסיוע ניכר של נוער. הם היו מנהיגי נוער. במקרה היו שניהם טיפוסים שליליים. בכל זאת הוליכו את הנוער שלהם, ועמו, את העולם כולו, רחוק מאד... ונתאר לעצמנו שבמקומם היו עומדים אישים חיוביים, והכוחות העצומים שבוזבזו במלחמת העמים האחרונה היו מודרכים לאפיק חיובי, כלום לא היתה האנושיות צועדת צעד ניכר קדימה? אך נשוב לנוער שלנו. כלום אין אתה סבור, שיש בך הכח והמעוף הדרושים על מנת לקחת תפקיד זה על שכמך? – 'שדה בוקר' הציבה לפנינו מטרה. אך לא בכוחות עצמנו נגיע כולנו לשדה בוקר. נחוץ האדם שיובילנו לשדה בוקר. ואין המלאכה קלה. יש במה להילחם: שחיתות, ריקניות, קרייריזם, דוגמא אישית שלילית ועוד. הצבת לפנינו מטרה נעלה: שדה בוקר והדומים לה. סייע לנו להגיע למטרה זו. באין אחר שימלא את חציו השני של התפקיד הגדול, תאלץ לקחת גם זאת על שכמך. אמנם, אישית מתנגד אני להניח לאדם יחיד לבצע לבדו משימה גורלית. יחיד מסוגל לטעות, כפי שהוכיחה גם תקופת שלטונך. אבל אין אחר, כאמור. ואין ברירה. ולבסוף, שאלה קשה במקצת: ההיתה 'שדה בוקר' נסיגה וכניעה של אדם עייף, שבור ומיואש, או היה המעשה שלב וחוליה בדרך מאבקו של מנהיג? – באם תשובתך מזדהית עם האפשרות הראשונה, לא נותר לי עוד אלא להספיד מנהיג שנשבר, ולקחת את דברי בחזרה. אך אם יש אמת בהנחה המתנגדת ('שדה בוקר – שלב במאבק'), סבורני כי חייב אתה תשובה למכתב זה; סלח לי כי מכתבי נעדר כל גינונים והקדמות שבנימוס, אך סבורני כי הרבה נייר מבוזבז למטרות כאלו, וכי איש משנינו אינו זקוק לגינונים. 

שלך,

בהערכה, אך לא בלי הסתייגות

עמוס עוז, שבט 'מצדה', הסתדרות הצופים

כתובתי: עמוס עוז, שדרות בן מימון 28, רחביה, ירושלים

בבלוג של דוד בן-גוריון (בלוג פיקטיבי, כמובן, שמפעילים אנשי המכון למורשת בן גוריון) הובא גם עותק מודפס במכונת כתיבה של מכתב זה. מדובר בתמצית מכתבו של עוז, שכנראה הוכנה על ידי מזכיר או מזכירה על מנת להקל על בן-גוריון, שבאותה עת הוצף במכתבי אזרחים הקוראים לו לשוב ולהנהיג את המדינה.

עוז שלח את המכתב בכתב ידו וחתם עליו בשם משפחתו החדש. הוא אף ציין כי הנו 'יליד הארץ'. ושמא אפשר לדקדק? יליד הארץ ולא יליד ירושלים, שהרי כשעזב את ירושלים רצה למחוק אותה: 'בגיל ארבע-עשרה וחצי, כשנתיים אחרי מות אמי, קמתי והרגתי את אבא והרגתי את כל ירושלים, שיניתי את שמי והלכתי לבדי לקיבוץ חולדה' (עמ' 516). עוז גם חתם כבן שבט 'מצדה' של תנועת הצופים, אף כי כבר לא היה חבר פעיל בה: 'בסוף כיתה ט', ה"חמישית" של גימנסיה רחביה, עזבתי פתאום את הצופים וכמעט שהפסקתי ללכת לבית הספר' (עמ' 521). בשולי המכתב ציין עוז את כתובתו, לא רק לצרכי זיהוי אלא מן הסתם מתוך ציפייה ש'הזקן' גם יענה למכתבו. בן-גוריון אכן ענה לו, ואפשר רק לנחש מה הייתה תגובת אביו של עוז, כאשר גילה בתיבת הדואר כי בנו עשה צעד נוסף בדרך ההתנתקות ממנו. 

בבלוג של דוד בן-גוריון הובאה תשובתו של 'הזקן', שמתוארכת, כנראה בטעות, ל-28 במארס (במקום אפריל) 1954 (ואולי הטעות בתאריך הייתה דווקא במכתבו של עוז).

בן גוריון בצריף בשדה בוקר, 1962 (צילום: פריץ כהן; אוסף התצלומים הלאומי)

ההערצה לבן-גוריון קיננה בעמוס עוז עוד קודם לכן. כשנתיים או שלוש לפני כתיבת המכתב, 'בחופש הגדול של שנת חמישים או חמישים ואחת', הראה יגאל, בן-הדוד התל-אביבי, לבן-משפחתו הירושלמי 'את הקיוסק של אחיו של דויד בן-גוריון, ואיך כל מי שרוצה רשאי לגשת ולדבר חופשי כמו כלום כמה שאתה רק רוצה עם האח הזה של בן-גוריון, שבאמת נראה די דומה לו ... קינאתי מאוד בתל אביבים: לנו בשכונת כרם אברהם לא היו לא אנשי-שם ולא אחים של אנשי-שם' (עמ' 352). באותה עת לא דמיין הנער עמוס כי בתוך זמן לא רב יכתוב בעצמו למנהיג הנערץ ואף יקבל ממנו תשובה.

שנתיים מאוחר יותר, העיד עוז, כי 'למרות שכבר רחקתי מאוד מן הרטוריקה של "חירות" ושל משפחת קלוזנר, עדיין לא הייתי אלא תוצר הולך-בתלם של המציאות הציונית" (עמ' 486). בהמשך הספר הוא גם תיאר את הדילוג שדילג משנאה רוויזיוניסטית לבן-גוריון, מהצד הימני, של ימי ילדותו 'בין הקלוזנרים', אל התנגדות חריפה לבן-גוריון מהצד השמאלי, 'בכל שנות בגרותי' (עמ' 496). מתברר אפוא שתהליך עזיבתו של עוז את אביו, את משפחת קלוזנר ואת ירושלים, בדרכו לקיבוץ חולדה ולשמאל הציוני, עבר אז במרכז מנעד התגובות הרגשיות כלפי בן-גוריון.

ונסיים בקטע ארכיוני קצר שפורסם בבלוג של דוד בן-גוריון ובו תיעוד של הפגישה המפורסמת בין עוז לבין בן-גוריון. חבל שההמשך עדיין לא פורסם.

רישום מן השיחה בעל-פה בין בן-גוריון ועמוס עוז

משחקי הכס: הוד מעלתו ביבי; המלך מנחם בגין

א. תורת המלך

בניגוד לדברי התלמוד הבבלי, 'מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו' (בבא קמא, ס ע"ב), אצלנו יש מי שדווקא כן מוחה (בהנחה שאכן מדובר כאן בסוג של מלך, שגם נשוי למלכה). המחאה הצנועה הזו צולמה השבוע ברחוב רד"ק פינת רחוב עזה בשכונת רחביה בירושלים.

הסבר אפשרי: ביתו המבוצר של ראש הממשלה נמצא לא הרחק מכאן, ברחוב סמולנסקין פינת בלפור. שיירת הרכבים המאבטחת את 'הוד מעלתו', בבואו ובצאתו מהארמון הדולף והרעוע, עושה ברחובות רחביה כבתוך שלה, נכנסת ויוצאת, בקול תרועת סירנות ופנסים מהבהבים, גם ברחובות שבהם אין כניסה לסתם אדם מישראל.

צילום: אורית לוי (תודה ליואב בילר)

ב. המלך כבר כאן

אם בנימין נתניהו מולך בירושלים. מנחם בגין מולך בתל אביב.

בבלוג זה כבר ראינו את שיפודי הממשלה ואת הנקניק של גולדה. עכשיו הגיע תור ההמבורגר של בגין, המלך מנחם בגין.

פרס הטעם הרע בפרסום ניתן הפעם לפרסומאים של 'בורגר קינג'.

צילום: בבה שטרנברג

סיפורי רחובות: קולונל מרגולין ודוקטור בגין, פניית פַארְסָה ומשעול לנמן

א. קולונל מרגולין ב-K הידיעה

קולונל אליעזר (לזר) מרגולין היה איש חשוב ואמיץ, שנזכר אפילו באחת הגרסאות של השיר המפורסם 'אריה, אריה' (קום התנדב לגדוד העברי').

קולונל אליעזר מרגולין (משמאל), לונדון 1917 (מקור: אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון)

בעיר רחובות – שמטבע שמה יש בה המון רחובות – קראו רחוב לכבודו של מרגולין. הם רק שכחו לבדוק איך כותבים באנגלית Colonel.

צילום: דן גרינשטיין

ב. דוקטור מנחם בגין

מה לעזאזל הם הרוויחו מהקיצור של המילה 'דרך'?

בסך הכול אות אחת ויחידה שהוחלפה בגרש.

צילום: דן גרינשטיין

ג. רחוב הַאָ-פַרְסָה 

באזור התעשייה של שכונת תלפיות, לא הרחק מבית מגוריי, נמצא רחוב הפַרְסָה – אך מיצאו לי ולוּ ירושלמי אחד שקורא לרחוב זה בצורתו הנכונה! כולם קוראים לו 'רחוב הפַּרְסָה', עם דגש באות פּ.

מה הסיבה לשם מוזר זה?

באתר הרחובות של העירייה נכתב בקיצור כי מדובר ב'שם סמלי'. אבל סמל של מה?



האם הוא נקרא כך בשל צורתו?

עיון במפה מעלה ספקות. כבר ראינו 'פניות פרסה' מובהקות יותר.

התייעצתי עם זאב קינן, ששלח לי את התמונה שלמטה, והוא הציע פיתרון מתקבל על הדעת:

גם אני שאלתי מזמן את השאלה הזו, ותשובתי לעצמי הייתה, שכיוון שלרחובות באזור יש שמות הקשורים בתעשייה זעירה ובמלאכה – 'חרשי ברזל', 'האומן', 'התנופה', 'הסדנא' (באל"ף!), 'הרֶכֶב', 'המוסכים', 'הגלגל' וכדומה. הפרסה מזכירה, כנראה, את מפרזלי הסוסים. ההיסטוריונים שיבואו אחרינו אולי יסבירו שכאן פרזלו את סוסי הדיליז'אנסים...

כל זה טוב ויפה, אבל מה תגידו על הַ-אָפָּרְסָה של התעתיק ללועזית?

ממש פַארְסָה, או בעברית נכונה: בַּדְחִית.

צילום: אורי להב גולדשמיד

ד. משעול לֶנֶמָן

את הסיפור המצחיק הזה – פיסת היסטוריה ירושלמית עם לקחים להווה – שלח לי שמעון ביגלמן. ידידו, אברהם לנמן, החליט שהוא רוצה רחוב על שמו. וזה סיפורו: 

לפני כעשרים שנה, או אולי קצת פחות, הגעתי למסקנה שרחוב על שמי ופועלי למען האנושות המצומצמת כנראה לא יהיה אם אני לא אדאג לכך. החלטתי לעשות מעשה ולהכניס את הרחוב לרשימת הרחובות של ירושלים. רציתי גם להראות לאחד מחבריי שהדבר אפשרי ולא גורם טרחה יותר מדי גדולה. מבחינתי, היתה זו גם הזדמנות לראות עד כמה אני מוכן להשקיע בפרויקט כזה. בקיצור, אדם משועמם עם חוש הומור ודבקות במטרה.

דבר ראשון הלכתי לחנות שלטים וביקשתי שיעשו לי שלט בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית – בגודל שלטי הרחוב של העירייה. העדפתי לכנות את הרחוב 'משעול' מאחר והרחוב כלל רק בית אחד – הבית שלי. 'משעול' גם שיקף את צניעותי, הידועה עד למרחוק ובה אני גאה במיוחד. צילמתי את השלט, וזאת עוד לפני עידן התצלום הדיגיטלי, אצל פוטו אמיתי, ותליתי אותו בפינת הרחוב מעט גבוה, מפחד שהשלט יוסר על ידי השלטונות. ובאמת השלט נשאר תלוי מספר שבועות או חודשים. 

התפתחות נוספת חלה כאשר פסעתי במשעול ושמעתי שני עובדים של מחלקת המים צועקים זה לזה, שאחד מהם נמצא במשעול לנמן. עבורי זו הייתה ההוכחה שצריך להכניס באופן רשמי את המשעול לרשימת רחובות העיר. 

הלכתי למשרד הפנים ברחוב שלומציון המלכה, חיכיתי שעתיים תמימות בתור הארוך של שינויי כתובת, ואז הגעתי לפקידה שקראה את המספר שלי בתור. הפוטו של 'משעול לנמן' היה תחוב בכיסי מוכן לשליפה. זו הייתה תחילת תקופת המחשבים. אמרתי לה כי עברתי כתובת, מרחוב דן למשעול לנמן 2. המתח עלה וגאה. הפקידה הביטה במסך המחשב, הקלידה מה שהקלידה ואמרה: 'אין רחוב כזה בירושלים'. אמרתי לה: 'מחשבי משרד הפנים אינם מעודכנים, וההוכחה מונחת בכיסי'. שלפתי את הפוטו של 'משעול לנמן' והצגתי בפניה. זו הייתה הוכחה לניצחון רוח האדם החופשי על המחשב! ללא אומר ודברים שינתה הפקידה את כתובתי בתעודת הזהות, מרחוב דן למשעול לנמן. 

מאז הרגשתי כיצד התנפח המשעול והרגיש שהוא רחוב. מדי פעם הייתי מקבל מכתבים ל'משעול', וזאת  לאחר שהודעתי לדוורים, כי נולד רחוב חדש בירושלים. הרחוב קיים עד היום, ואם תשאלו לאן הוא מוביל, לא אוכל להגיד לכם מאחר ואני מצפה עדיין להכנסתו ל'אטלס העולם', שם ישכון  בגאון עד עולם. 

אם אתם חושבים שבזה נסתיימו הרפתקאות המשעול, אז לא. השלב הבא צץ עם קבלת ההודעות לבוחר. במחשב של משרד הפנים אין חוכמות, והוא הפנה אותי לקלפי במרכז העיר שנועד לחסרי בית. אחר כך שדרגתי את עצמי והוספתי את כתובתי גם על גבי הצ'קים. בבנק לא שואלים שאלות...

מסע בבלארוס היהודית (ו): לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין

צילום: נעם נדב

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ד. לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

ה. למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ז. הקרב על מבצר ברסט
ח. אל מבצר ברסט

העיר ברסט-ליטובסק שבמערב בלארוס – ממש על הגבול עם פולין – מוכרת ליהודים יותר בשם בריסק, או בריסק דליטא. בעיר זו חיו ומתו לאורך מאות שנים עשרות רבות של אישים ידועים – רבנים, ראשי ישיבות וגדולי תורה לצד פרנסים, מנהיגים ציונים, סופרים, עיתונאים ואמנים – וכמובן עשרות אלפי יהודים של יומיום. בשנת 1938 גרו בעיר כ-57,000 איש, מתוכם כ-25,000 היו יהודים. היום גרים בה כ-337,000 איש. כמה מהם יהודים? פחות מאחוז אחד...

'עיר תהלה', ספרו של אריה לייב פייינשטין, שנדפס בוורשה בשנת 1886, הוא ספר ההיסטוריה הראשון שנכתב על בריסק היהודית

אין דרך לתאר בקיצור ובשיטתיות את ההיסטוריה הארוכה של הקהילה הגדולה והחשובה הזו, ולכן עדיף למצותה באמצעות שירה היפה של המשוררת אנה מרגולין (אַננאַ מאַרגאָלין), שמה הספרותי של בת העיר, רוֹזֶה לֶבֶּנְסְבּוֹים. היא עזבה את בריסק עם הוריה עוד בימי ילדותה. היא טולטלה מעיר לעיר וממדינה למדינה (קניגסברג, אודסה, ורשה), אך שבה וביקרה תכופות בבריסק.

גם כשעמדה ברשות עצמה המשיכה רוזה בנדודיה. היא נסעה לארה"ב ב-1906, חזרה לוורשה, התחתנה שם עם הסופר משה סטבסקי (סתוי) ועמו עלתה לארץ ישראל בשנת 1911 – אחת מנשות 'העלייה השנייה'. נישואיה כשלו. היא התגרשה, חזרה לוורשה, ומשם היגרה ב-1913 לארה"ב ובה קבעה את מקומה עד יום מותה. בנה יחידה, נעמן סתוי (לימים מראשוני מפקדיה של משטרת ישראל), שהיה אז תינוק, נותר בתל אביב עם אביו. רק בארה"ב היא החלה לפרסם את שיריה ביידיש (בין השנים 1932-1920), בשם העט המסתורי שלה, ורק אז קנתה לעצמה את פרסומה כמשוררת חשובה.

אנה מרגולין (1952-1887)

מצבת קבורתה של אנה מרגולין בבית הקברות 'הר הכרמל (הישן)', קווינס, ניו-יורק (צילום: דוד אסף) 

השיר 'בריסק' (שמורכב משני שירים נפרדים) פורסם ביידיש בספרה הראשון והיחיד 'לידער' (שירים), עמ' 78-76. הספר נדפס בניו יורק בשנת 1929, שנים רבות לפני השואה, וממילא השיר אינו מייצג את תחושת החורבן, אלא את הניתוק והגעגועים של מי שעזבה את עיר הולדתה ומתגעגעת אליה.

השיר תורגם לעברית על ידי א"ג (לא הצלחתי לזהותו. האם יש יודע מי מסתתר מאחורי ראשי התיבות הללו?) ונדפס לראשונה בשנת 1954, בספר 'בריסק-דליטא' בעריכתו של אליעזר שטיינמן.

אפשר ממש לטייל בעיר עם השיר הזה. 'העיר העתיקה, שקטנה ואפורה היא', 'הרחובות בהילוכם', 'המצודה' המאיימת והאילמת (נעסוק בה בהרחבה ברשימה הבאה), 'גן הקיסר', שנבנה בשנת 1906 על ידי חיילים רוסיים ושטחו היום גדול פי חמש, 'הנהר', הוא נהר מוחבייץ (Muchawiec), שחוצה את העיר ונשפך בתוכה אל נהר בוג (המערבי), השדרות, הגינות, והשדה.

בשיר השני התרכזה המשוררת בטיפוסים המאכלסים את בריסק: נשים צעירות המלהגות על גברים בגרמניה (דבר שיכול היה לקרות רק אחרי מלחמת העולם הראשונה!) ועל צוענים, 'קליאופטרות זעירות', בנות חמש-עשרה, החולמות על 'מרחקי הפלא', ילדים, בחורים, חנוונים, וגם 'איש צדיק' – 'ויש כַּסּוּפָה / יִנָשֵּׂא איש צדיק / וגבותיו זועמות. / הרחובות כורעים אַפַּיִם. / הבחורים / נשמתם עוצרים'.

מיהו צדיק זעום גבות זה שאותו זכרה המשוררת?

אפשר להניח שהכוונה היא לר' חיים הלוי סולוביצ'יק, שהתפרסם בכינויו 'רֶבּ חיים מבריסק'. רב חיים הגיע לבריסק בשנת 1892 כשהתמנה לרב העיר במקום אביו יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק ('בית הלוי'), שהיה הרב הקודם ונפטר. הוא נודע כקנאי ומחמיר גדול (וגם בהתנגדותו להשכלה ולציונות), אך גם כאיש חסד שפתח את ביתו לעניים ואומללים. בעולם התורה הוא ייזכר כאחד ממשכלליה של 'שיטת בריסק', דרך לימוד אנליטית של סוגיות התלמוד.

הרב חיים סולוביצ'יק (1918-1853)

אחד מנכדיו של רֶבּ חיים מבריסק היה הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, מראשי הציונות הדתית בארה"ב וממעצבי השקפתה של האורתודוקסיה המודרנית, ונינו הוא ההיסטוריון פרופסור חיים סולוביצ'יק החי עמנו היום.

בית הכנסת הגדול של בריסק, שנבנה בשנת 1862 ובו התפללו הרבנים לבית סולוביצ'יק, נהרס. היום ניצב על מקומו – בלב מדרחוב שוקק – בית קולנוע גדול ושמו 'בלארוס'.

בית הכנסת הגדול בבריסק לפני השואה

קולנוע 'בלארוס' שנבנה במקום בית הכנסת (מקור: Wikivoyage)

את סיורנו אנו מתחילים בגינה צנועה, שבה הוקמה לאחרונה מצבה לזכר יהודי העיר והסביבה שנרצחו בשואה. זהו לב הגטו של יהודי בריסק.

על מה שהתחולל כאן באותן שנים איומות אפשר לקרוא בפנקס הקהילות, פולין, כרך ה: ווהלין ופולסיה (יד ושם, תש"ן, עמ' 237-236):

מכאן קצרה הדרך לאנדרטה אחרת, שמוקדשת לבן העיר המפורסם ביותר, הלא הוא מנהיג 'חרות', גח"ל ו'הליכוד', זוכה פרס נובל לשלום וראש ממשלתנו לשעבר מנחם בגין (1992-1913).

צילום: רמי נוידרפר

הפסל עצמו, שנחנך בשנת 2013, משונה קצת. הוא עוצב על ידי קבוצת אמנים מקומית בהדרכתו של הארכיטקט היהודי-הבלארוסי הידוע ליאוניד לוין (2014-1936). לוין התפרסם בעיצוב המדהים של אתר הזיכרון הלאומי בכפר השרוף חאטין (לא לבלבל עם יער קאטין!), המוקדש לאסונו של העם הבלארוסי במלחמת העולם השנייה, ושל אנדרטת 'יָמָה' (בּוֹר) במינסק, שמנציחה את שואת העם היהודי, אך תפארתו לא תהיה, לדעתי, על הפרוטומה של בגין.

משום מה הורכבו לבגין משקפיים שבורי מסגרת. שתי האבנים המשמשות כן לראשו של בגין אמורות כנראה לייצג מגן דוד.

לא הרחק מכאן, ברחוב זיגמונד (על שם מלך פולין; שם הרחוב השתנה בתקופה הסובייטית), שכן בית משפחת בגין.

זהו לבו של הרובע היהודי של בריסק, אף כי קשה לדבר על 'רובע יהודי' בעיר זו, משום שבין שתי מלחמות העולם היו כ-25,000 יהודים בבריסק, כמחצית מתושבי העיר. במילים אחרות: באותה עת, כמעט כל אדם שני בבריסק היה יהודי...

בגין לא הרבה להתבטא על בריסק, אך ברשימתו 'שלושה דברים', שנדפסה בכרך שהוקדש לבריסק ב'אנציקלופדיה של גלויות' (1954), יש מבע חם ואוהב של בן העיר. 'לא אלך עוד ל"בריסק", אך בריסק "תלך" תמיד עמדי', חתם בגין את רשימתו, שנכתבה פחות מעשר שנים לאחר השואה.

אנציקלופדיה של גלויות: בריסק-דליטא, 1954, עמ' 252-249

לא הרחק מן הפסל, ברחוב קויבישב 49 (Kuibyshev), עומד הבניין בו שכן בית הספר היסודי הדתי 'תחכמוני', שבו לימדו בעברית.

בית הספר 'תחכמוני' (צילום: נעם נדב)

מנחם בגין הצעיר למד כאן ושלט שמציין זאת נקבע בשנת 2005:

ראש ממשלת מדינת ישראל?!

לא רבים יודעים זאת, אבל מנחם בגין התחיל את פעילותו הציונית בבריסק דווקא בתנועת 'השומר הצעיר', לימים שנואת נפשו. אז הייתה זו תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר, ולמן שנת 1925 השתתף הנער מנחם בפעילות התנועתית יחד עם אחותו רחל, שאף הייתה מדריכה בקן.

באלבום התמונות של עקיבא קרביצקי, איש הנהגת השומר הצעיר בבריסק, שעלה לארץ בשנת 1927 והתגורר רוב ימיו בירושלים, השתמר זכר פעילותו של מנחם הילד ב'שמוּץ'. באלבום התמונות שלו, שנמסר לנדב מן מארכיון 'ביתמונה' על ידי נכדו איתן, זוהו כמה מבני משפחת בגין, כולל הילד מנחם.

חברי השומר הצעיר בבריסק ליד המבנה ששימש קן התנועה. הילד בגין יושב חמישי מימין ומסומן בעיגול בתמונה הבאה

ואגב, בבריסק נולד 'שְׁמוּצְניק' מפורסם אחר, מבוגר מבגין, ולימים ייפגשו השניים בכנסת ישראל – יעקב חזן, ממנהיגיה האגדיים של מפ"ם (1992-1899). האם הם נפגשו גם בבריסק? מסתבר שלא. הוריו של חזן עזבו את העיר כאשר יעקב היה ילד, ואת פעילותו בשומר הצעיר הוא החל בקן בוורשה.

בגין הצטרף לסניף החדש של בית"ר בבריסק רק בשנת 1929, לאחר ששמע את זאב ז'בוטינסקי הכריזמטי נואם בתיאטרון העירוני, והשאר היסטוריה.

בניין התיאטרון – שבו התקהלו בין שתי המלחמות מאות מאזינים כדי לשמוע את נאומיהם של גדולי המדינאים היהודיים, מבן-גוריון ועד ז'בוטינסקי, וכדי להתכתש אלה עם אלה – נחרב מזמן. על מקומו, כנראה, הוקם בשנות הארבעים תיאטרון חדש.

תיאטרון הדרמה של ברסט בשדרות לנין (צילום: ליאורה קרויאנקר)

ברסט-ליטובסק תפסה את מקומה החשוב בהיסטוריה של המאה ה-20 בשל אירועים אחרים, שאינם קשורים ביהודים. לאירועים אלה, ובראשם מלחמת הגבורה של מגיני מצודת ברסט עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ב-1941, תוקדש הרשימה הבאה.