ברחובות חיפה: ציון, טרומפלדור, שני כהנים, סאדאת, עודה וכבירים

א. ציון הלא תשאלי!

צילום: איתמר לויתן

ברחוב ציון בחיפה יש שלט הסבר המפרש את השם שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו וחלק מהמנוננו: 'עין לציון צופיה ... ארץ ציון וירושלים'.

'כלל אצבע' ידוע של עורכים, מתקינים ומביאים לדפוס: יש לבדוק מחדש כל ציטוט או מראה מקום מהתנ"ך שמאן דהוא, חשוב ומוערך ככל שיהיה, מוסר לידיך. גם כאן הכלל מצדיק את עצמו ואינו מכזיב. הפסוק המצוטט בשלט שגוי בניקודו ושגוי במראה מקומו. 

הנכון הוא: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' (האות פ' במילה תִּפָּדֶה צריכה להיות מנוקדת בקמץ ולא בפתח, האות ד' בסֶגול ולא בצֵירֵי, וכמובן צריך דגש באות ת'); הפסוק הוא כז ולא כו.

ב. טרמבלדור גיבור

צילום: רן בן יהושע

רן בן יהושע, שצילם ברחוב טרומפלדור בנוה שאנן, מלמד סנגוריה על השלט ומשער שמדובר ביוזמה פרטית של דיירי הבית, אולי עולים חדשים או ערבים...

ג. כיכר אחת ושני כהנים

בחיפה נמצאת כיכר מרכזית הקרויה על שמו של דוד הכהן. החיפאים קוראים לכיכר זו 'כיכר ספר' לפי שהיא סמוכה לרחוב קרית ספר, אבל השם הנכון הוא כיכר דוד הכהן.

צילומים: רון מנדל

דוד הכהן (1984-1898) היה איש חשוב, בארץ בכלל ובחיפה בפרט. הוא היה בין מייסדי סולל בונה, חבר מועצת עיריית חיפה, חבר כנסת ושגריר. משפחתו המסועפת הייתה מחוברת, מחותנת ומקושרת עם כל האליטות הישנות, מה שקראנו פעם 'מנהיגי היישוב'.

חבר הכנסת דוד הכהן, 1969 (אוסף דן הדני, ויקימדיה)

לאחרונה התקינה העירייה שלט חדש במקום שלט שניזוק. כנראה חיפשו במחסן השלטים ומצאו איזה 'דוד כהן'. אבל זהו אדם אחר לגמרי שהיה מזכיר מועצת פועלי חיפה ועל שמו רחוב בקריית חיים. 

היכה כהן את הכהן.

צילום: רון מנדל

ד. למה מי זה בכלל סאדאת?

צילום: יעקב קירשנבוים

בשכונת רמת בגין בחיפה שעל הר הכרמל יש צומת דרכים: צבי בן יעקב, שהיה מצנחני היישוב בימי מלחמת העולם השנייה ונרצח במחנה הריכוז מטהאוזן, וכיכר אנואר אל-סאדאת שנחנכה ב-2009.

בעוד שמו של בן יעקב מוסבר היטב, הנה אנואר אל-סאדאת הוא סתם ערבי מאן דהוא שזכה בכיכר על שמו. מיהו סאדאת זה? יתהה העובר ושב. אולי נכבד ערבי שגר פעם בחיפה, אולי בעל מסעדת חומוס אהובה?

עד שייזכר הזקן שבחבורה כי זהו נשיא מצרים לשעבר, זה שיזם נגדנו את מלחמת יום הכיפורים (1973), ובעקבותיה פתח במשא ומתן לשלום עם ישראל. הוא ביקר בארץ ב-1977, ולאחר כשנתיים חתם במארס 1979 על הסכם שלום היסטורי, שכבר מחזיק מעמד כמעט חמישים שנה. זה האיש שזכה (יחד עם שותפו לחתימת ההסכם מנחם בגין) בפרס נובל לשלום (1978), וזה האיש ששלוש שנים אחר כך (אוקטובר 1981) אף שילם בחייו על מדיניותו ונרצח בידי טרוריסטים בני עמו חברי הג'יהאד האיסלמי.

מסיבת עיתונאים משותפת של סאדאת ושל ראש הממשלה מנחם בגין, אלכסנדריה, יולי 1979
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

לאיש כמו סאדאת, שהשפעתו על תולדות מדינת ישראל ועל הסכסוך הישראלי-ערבי היא אדירה, מגיע קצת יותר מכיכר נטולת נשמה, ולכל הפחות כמה מילות הסבר למען צעירי ישראל. 

מצד אחר, צריך להוקיר את עיריית חיפה שבכלל מצאה לנכון לכבד את זכרו של סאדאת. מפתיע ואף מאכזב שבישראל, שבה יש כל כך הרבה ערים מעורבות שגרים בהן יהודים וערבים זה ליד זה, המקום היחיד שיש בו רחוב על שמו של סאדאת הוא בלוד (שם הוא נפגש ברחוב הקרוי על שם המלך הירדני חוסין). 

ה. מי אתה עודה?

איימן עודה (חד"ש, פייסבוק)

איימן עודה הוא פוליטיקאי ותיק וחבר כנסת מטעם רשימת חד"ש-תע"ל, ועדיין רבים אינם יודעים לבטא נכון את שמו: עוּדָה, עוֹדָה, עוּדֶה - ובכן לא ולא ולא, והנכון הוא עוֹדֶה (Odeh).

עוֹדֶה היא משפחה ערבית מסועפת, שמרכזה בשכונת כבאביר בחיפה, ואיימן שייך לאחת משלוחותיה. למעשה, בני משפחת עודה הם שייסדו את כבאביר באמצע המאה ה-19 ככפר אחמדי (פלג איסלמי ייחודי המטיף לשלום ונאורות). מאז גדלה כבאביר והתפתחה. היום היא שכונה במערב חיפה, הנקראת גם כבירים. שם זה נקבע בשעתו כתחליף עברי לכבאביר. זה היה בתקופה שבה 'גיירו' שמות ערביים על פי תרגום בסיסי או התאמה צלילית. 

'הכונה' במקום 'השכונה' (צילומים: רון מנדל)

רחוב עודה נדא הוא רחוב קטן בכבאביר, אך בשני קצותיו שלטים עם תעתיקים שונים והסברים שונים.

אז נדא או נדה? Audeh או Udeh? מה קודם למה, שם המשפחה או השם הפרטי? ובכלל, מדובר בגבר ('אבי משפחת עודה')  או באישה ('דודתו של מייסד הכפר')?

אגב, חבר הכנסת איימן עודה הוא אומנם בן לאותה משפחה, אך הוריו הם מוסלמים סונים ואילו הוא מגדיר את עצמו ישראלי-פלסטיני חילוני.

סיבוב בתל אביב: שילוט בחרוזים, אופניים, הבית הראשון, בחירה חופשית, חכמת רחוב

א. שיפוצים מחורזים

עיריית תל אביב מנסה להמתיק מעט את הגלולה המרה של עבודות התשתית המרובות בשטחה ומקשות על חיי התושבים.

בשבוע שעבר נסגר רחוב אלנבי לכמה שנים טובות (זמן מצוין להתחיל לחפור שוב את תעלת בלאומילך!)

אלנבי סגור (צילום: איתמר לויתן)

הבה נקווה שהצד ההנדסי של העבודות מעט יותר מקצועי מיכולות החריזה והשילוט של העירייה. אבל בכל זאת מגיעה לעירייה מילה טובה על המאמץ הבלתי נלאה (בעבודות ובחריזה).

שמוליק שדה, אורח לרגע בתל אביב, צילם בכיכר המדינה:

צילומים: שמוליק שדה

ב. תאונת אופניים

בימים מטורפים אלה כל מה שחסר לנו זה עוד ועוד תאונות דרכים מחרידות, מה שקורה כמעט דבר יום ביומו.

ברחוב קפלן פינת דה-וינצ'י הוקם אתר זיכרון פרטי אפקטיבי; מי שיתבונן בו ייסע קצת יותר בזהירות. 

ליר פנקס, נער בן 15, נהרג במקום זה בשנת 2006 כשנמעך עם אופניו על ידי נהג אוטובוס, שאפילו לא הועמד לדין.

מתי הם ילמדו?

צילום: איתמר לויתן

ג. הבית היהודי הראשון

בפארק צארלס קלור המתחדש ניצב אתר זיכרון מעניין שמסתתר בצניעות רבה מעין רואה.

יד לחצר (חוֹצֶר) שמרלינג. הבית היהודי הראשון מחוץ ליפו, שנבנה ב-1876 בשטחה של שכונת מנשיה.

החצר, שבמרכזה היה באר וסביבה שלושה ביתני מגורים וביתן שירותים, הייתה צפופה, אבל 'שררו בחצר אהבה ואחווה, שלום ורעות'.

צילומים: איתמר לויתן

ד. בחירה חופשית

'אם בחרתם להישאר' – אכלתם אותה ובבקשה תתאזרו בסבלנות...

באחת ממזכירויות בית המשפט בתל אביב הפגינו יצירתיות ביורוקרטית ויצרו קונצרט לעמודי A4 וסלוטייפ.

צילום: איתמר וכסלר

ה. חכמת רחוב 

בני עקיבוש

במבט ראשון השלט הזה, ברחוב דפנה בתל אביב, הוא מחאה נגד הכיבוש, או 'אקיבוש'.

במבט שני מתברר שזה בסך הכול שלט של סניף בני עקיבא שעבר התעללות טיפוגרפית. 

צילום: דוד אסף

מי רוצה למות בעד ארצנו?

אמר או לא אמר? הוויכוח על מילותיו האחרונות של טרומפלדור כנראה לא יוכרע. אבל יש מי שלקח את המשפט הזה צעד אחד קדימה והפך אותו לשאלה פומבית עם תשובה אחת בלבד.

צולם בשדרות נורדאו.

צילום: איתמר לויתן

הגר"א מותח גבולות

ברחוב הגר"א – הגאון מווילנה, כן – יש מתנ"ס הגר"א ויש גם חוג יוגה בהגר"א...

צילום: אבי בלדי

על דעת המקום: הגשרים של בקעת החוּלה ונקמת היד השמאלית

כרזת קק"ל לכבוד יום תל-חי, עיצוב: צבי ברגר, 1961 (מקור: Dan Wyman Books)

מאת יהודה זיו

הגשר הראשון הנטוי על הירדן – לאחר התכנסות יובליו ליד קיבוץ שדה נחמיה – נושא היום את השם 'גשר יוסף'. רבים טועים ומייחסים את כינויו של הגשר ליוסף טרומפלדור. חיזוק לטעותם הם מוצאים בכך שהכביש העובר על הגשר (9779) יוצא מקריית שְׁמוֹנָה, אשר עם הקמתה (26 בדצמבר 1949) נקראה תחילה 'קריית יוסף', על שם הגיבור הגלילי הגידם. לימים (1951) קבעה לה ועדת השמות הממשלתית, את שמה הנוכחי, המנציח את זכרם של כל שמונת הנופלים בתל חי הסמוכה. 

הגשר המנדטורי התלוי, הצפוני והראשון בגשרי הירדן, הוקם כנראה בשנת 1927 ונבנה מפרקי מתכת מעודפי חיל ההנדסה של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הוא נבנה על כביש שחיבר בין חָאלִצָה (קרי: חָ'אלִסָה; בערבית: خَالِصَة, שפירושו חופשיה, פטורה ממס) – קרית שמונה של היום – לבין דֻוָארָה ((دُوَارَة; מעגל) – כפרון בני העַ'וָארְנֶה (غَوَارْنَة; כינוים של הבדווים שוכני הביצות), עשוי סוכות גומא ערוכות במעגל, בצד קיבוץ עמיר. מכאן כינויו של הגשר בפי ותיקי המתיישבים היהודים בצפון בקעת החולה: 'גשר דוּאַרָה', כשם יעדה של הדרך החולפת על פניו. 

גשר דוארה באמצע שנות החמישים. ברקע התאטרון האזורי שנבנה על תל רון ושימש את תושבי המועצה האזורית גליל עליון (מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)

בראש הגבעה הסמוכה לגשר דוארה נקבר שייח' יוסוף – 'שייח' השייח'ים' של הע'וארנה – ומכאן כינויו של הגשר בפי ערביי המקום: 'גִ'סְר אֶ-שֵּׁיח' יוּסֻף'. בעקבות שמו הערבי קבעה לו ועדת השמות הממשלתית לאחר קום המדינה (26 בדצמבר  1954) את השם 'גשר יוסף', המנציח את זכרם של שניים מחברי קיבוץ עמיר הסמוך: יוסף שְׁלִימֶנְס, אשר נפל בהתקפה על שיירת אספקה בדרכה מחָאלִצָה לכאן, ויוסף רוזנפלד, אשר נפל בשייח' עַבִּד (היום הר שִׁנְאָן) אשר ברכס רמים, פסגת השיא של הרי נפתלי. הגשר הבריטי הישן פורק בשנת 1964 בעקבות שיטפון גדול ובמקומו נבנה גשר חדש.

וישן מפני חדש תוציאו – מימין: גשר דוארה התלוי; משמאל: 'גשר יוסף' על כביש 9779 
(מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)

פירוק גשר דוארה, 1962-1961. חלקי הגשר היפה נמכרו כגרוטאות

שֵׁיח' יוּסֻף, אשר נקבר בסמוך, היה מנהיגם של בדוויי הביצות (אֶל-עַ'וָארְנֶה) בעמק החוּלָה, אך בראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה באזור כבר עמד בראשם בנו, חֻסֵין אֶל-יוּסֻף; בעוד הנכד, כָּאמֶל-בֶּכּ חֻסֵין אֶל-יוּסֻף, שכינויו היה כאמל חוסיין אפנדי, נודע כאשר פיקד על ההתקפה על תל חי, בי"א באדר תר"ף (1 במארס 1920), שעם הנופלים בה נמנה טרומפלדור.

לימים שבו ונתחדשו הקשרים עם כָּאמֶל-בֶּכּ: יוסף נחמני, חבר 'השומר' איש טבריה, אשר עסק ברכישת קרקעות בצפון הגליל, ועמו עורך הדין החיפני יוסף מַמָן, אשר דאג לחתימה מסודרת על שטרי המכר, ואף יוסף ויץ, שעמד בעת ההיא בראש מחלקת הקרקעות של קרן קיימת לישראל, הסתייעו בו ברכישת קרקעות ובפינוי האריסים שישבו עליהן. כך עורר עליו כאמל-בכ אל-יוסוף את חמתם של לאומנים ערבים, אשר איימו עליו ברצח, ולפיכך נאלץ להעתיק את מגוריו, עם כל בני שבטו, אל מעבר לגבול לבנון. במאי 1949, לאחר פגישתו במטולה עם מָנוּ (עמנואל) פרידמן, איש ראש פינה – שליווה אותו בשובו עד גשר נחל עיון, בצפון-מזרחה של מטולה – ראה מנו שני אנשים, אזרח וקצין בכיר בצבא סוריה, מנסים ללכוד את כאמל-בכ, וכאשר הלה נמלט ירה בו הקצין והרגו (נקדימון רוגל, תל-חי: חזית בלי עורף, הוצאת יריב-הדר, 1979, עמ' 258).

אז כמה 'יוסף' היו לנו עד כה? הנה הם: שייח' יוסוף, חוסיין אל-יוסוף, כאמל-בכ אל-יוסוף, יוסף טרומפלדור, יוסף נחמני, יוסף ממן, יוסף ויץ, יוסף רוזנפלד ויוסף שלימנס... ממש כמאמרם של חז"ל, ששאלו: 'כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא?' (פסחים, סח ע"ב).

ועתה נוסיף לרשימה יוסף נוסף: יוסף אבידר (1995-1906), לימים מראשוני המפקדים בארגון 'ההגנה', אלוף בצה"ל, שגריר ישראל בברית המועצות ובארגנטינה, ובעלה של סופרת הילדים הנודעת ימימה אבידר-טשרנוביץ. והנה, טרומפלדור איבד את ידו השמאלית במלחמת רוסיה-יפן (1904), ואילו אבידר איבד את ידו הימנית...

יוסף אבידר (משמאל) עם עמיתו צבי איילון, 1949 (מקור: ויקיפדיה)

הדבר היה בשנת 1931. במהלך אימון חניכים בשימוש ברימונים הקדים רימון להתפוצץ וריסק את ידו ומאז נשא אבידר, שאז עוד נקרא בשם משפחתו הלועזי 'רוֹכֶל', יד תותבת. בין השנים 1941 ו-1943 שימש אבידר מפקד 'גְּלִיל הצפון', ולאחר הקמת המדינה שימש מפקד פיקוד הצפון (אוקטובר 1949-יוני 1952) וזמן קצר גם מפקד פיקוד המרכז. אבידר עסק גם בהתיישבות ומשנתמנה סגן הרמ"א (ראש המטה הארצי של 'ההגנה') עמד בראש מבצע 'י"א הנקודות', אשר הוקמו בצפון הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946). עם קום המדינה עִבְרֵת יוסף רוכל את שם משפחתו וכינה עצמו אֲבִידָר, בעקבות ראשי תיבות שמותיהן של שתי בנותיו: אֲבִי דָּנָה וְרָמָה.

משפחת רוכל, 1947-1946. מימין לשמאל: יוסף, הרעיה ימימה טשרנוביץ, הבת הבכורה רמה והצעירה דנה
(באדיבות רמה זוטא)

והנה, בזיכרונותיו סיפר אבידר על פגישתו עם רוצחו של טרומפלדור (בדרך לצה"ל: זכרונות אלוף אבידר, מערכות ומשרד הביטחון, 1970, עמ' 141). השנה היא 1939:

לכל עליה על הקרקע הקדמתי סיורים אחדים, וזכור לי היטב סיור הרכיבה באדמות חִיָאם אֶל-וַלִיד, במזרחו של עמק החולה, שבהן קם קיבוץ 'להבות הבשן'. בסיור זה הדריכני כָּאמֶל אֶל-חֻסֵין הידוע מחאלסה, אותו ערבי שעמד בראש קבוצת הערבים שהורשו בי"א באדר תר"פ להיכנס לחצר תל-חי, כביכול על מנת לחפש אחר צרפתים, ובנצלם את שהותם בפנים הרגו ארבעה מהמגנים ופצעו אנושות את יוסף טרומפלדור. למרות שעברו מאז תשע-עשרה שנים, עדיין 'לא סולק' חשבון גאולת הדם של טרומפלדור וחבריו, וכאמל הקפיד להיות מלווה תמיד במשמר מזויין, ונזהר מלבוא אל קרבת כפר גלעדי ואנשיה. במרוצת השנים עבר כאמל לעסוק בתיווך קרקעות וסייע בידי הקק"ל ברכישת אדמות חיאם אל-וליד. 

בבוקר הסיור פגשנוהו מצפה לנו במבואות המזרחיים של חאלסה, בליווי אנשיו החמושים, כדי להדריכנו בשטחים החדשים שנרכשו. מאנשי כפר גלעדי לא השתתף איש בסיור, בגלל חשבון גאולת הדם. יוסף וייץ ויוסף נחמני באו אתי למפגש ואחד מהם הציג אותי לפני כאמל: 'כאמל אפנדי – חוואג'ה יוסף'. הושטתי לו, כמנהגי, את ידי השמאלית, ולדברי וייץ נרתע כאמל קמעה בראותו את הַפְּרוֹטֶזָה של ידי השנייה, שכן עלו בו זיכרונות מסויימים...

למעשה זה יש גרסה נוספת, דרמטית יותר. נח שדמי, חבר קיבוץ תל יוסף (הנושא בשמו את זכר טרומפלדור), שלח בשעתו אל דנה, בתו של אבידר, 'פרוטוקול' שמצא בארכיון הקיבוץ. וכך, לדברי דנה, נכתב בו: 

בשנת 1952, בימים בהם כיהן אבא כאלוף פיקוד צפון, כונסו שבטי הבדואים בראשות אותו כָּאמֶל-בֶּכּ –השייח' של חאלסה – כדי לחתום עם המדינה והמנהל על מסירת האדמות שהוקצו לבניית קריית שמונה. השבט הכין כרה כיד המלך, כבשים נשחטו, פיתות נאפו, צעירים חוללו ב'דַבְּקוֹת' מסורתיות. אך כאשר החל הטקס והנציגים עלו על הבמה לחתום על המסמך הרשמי, הבחין פתאום כָּאמֶל-בֶּכּ בידו האחת של אבא ובפרוטזה שלו, וצעק: 'יוסוף בא לשחוט אותנו!'. הבדואים ברחו לכל עבר והשאירו את השולחנות עמוסים ואת הניירות לא-חתומים... 

לדברי נח שדמי סיפור זה הועלה על הכתב ונשמר בארכיון 'בית גדוד העבודה' בתל יוסף, יחד עם תותבתו של טרומפלדור. אך כמו כל אגדה טובה יש לקחת גם את זו עם קורטוב של מלח: בשנת 1952, שעה שיוסף אבידר שימש מפקד פיקוד הצפון, כבר לא היה כאמל-בֶּכּ אל-יוסוף בין החיים. ואף על פי כן, חייבים להודות כי הסיפור טוב וחבל שהעובדות מקלקלות אותו... 

היד התותבת של טרומפלדור ששימשה אותו לעבודה מוצגת במוזיאון שבקיבוץ תל יוסף (מקור: חדר 404)

*

ברכת עונ"ש שלוחה ליהודה זיו ליום הולדתו הפ"ט שחל בי"א באדר

עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו!

יהודה זיו - תמיד פלמ"חניק (צילום: אסנת מרדור)

על דעת המקום: יאללה, בית"ר, יאללה

אריה ירושלמי רובץ בגן הפעמון (צילום: דוד אסף)

מאת יהודה זיו

בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות התמודד על ראשות העיר ירושלים משה ליאון (ואין 'ליאון' אלא אריה), ומאחוריו, בחש באותה קדרה, אריה נוסף ושמו דרעי. אף לא אחד משניהם, וגם לא איש מיועציהם, העלה בדעתו לעשות שימוש בסמלה המוכר והידוע של ירושלים, עוד מקדמת דנא: האריה.

סמל עיריית ירושלים

כבר ישעיהו הנביא קרא על עירנו: 'הוי אֲרִיאֵל, אֲרִיאֵל, קִרְיַת חָנָה דָוִד' (ישעיהו, כט 1), ומן הַסֵּיפָא יכולים ליצני העיר ללמוד, כי דוד היה האחרון, אשר הצליח למצוא חנייה בירושלים... אך אין זה ברור ש'אריאל' הוא כינויו של אריה, וככל הנראה זה היה כינויו של המזבח במקדש שלמה, כעולה אף מדברי יחזקאל, המכנה אותו 'הַהַרְאֵל' או 'הָאֲרִיאֵיל' (מג 16-15). הכתובת המואבית שעל מצבת מישע, מן המאה ה-9 לפני הספירה, גם היא מכנה  את אתר הפולחן היהודאי, שקבע דוד בשעתו בקיר מואב (מקומה של העיר כַּרַכּ בת-ימינו) בשם 'אריאל' ('וָאֵשְבְּ [שביתי] מִשָם אֶת אֲרִאֵל דָוִדֹה; שורה 12).

האריה משמש סמלה של ירושלים עד עצם היום הזה, לא רק כסמלה הרשמי של העירייה, אלא גם בפסלי אריות רבים שנבנו על פתחי חצרות ובתים. מורי דרך ירושלמים נוהגים להציע סיורים בעיר שכותרתם 'גילוי אריות'...

אריה בחורף – בית משיח בורוכוף, רחוב יפו (צילום: ברוך גיאן)

גם חברת הביטוח האיטלקית Assicurazioni Generali (ביטוח כללי) הקימה בשנת 1935 בלב העיר בניין, אשר בני ירושלים נוהגים לציינו רק במחצית השנייה של שם החברה, ומכנים אותו 'בניין גֶ'נֶרָלִי'. בראש הבניין הוצב 'האריה של סן מרקו' – סמלה של העיר ונציה – אך רבים הם הירושלמים המשוכנעים כי מדובר בסמלה הישן נושן של עירם שלהם.

האריה המכונף בראש בניין ג'נרלי בפינת הרחובות יפו ושלומציון המלכה בירושלים (צילום: ברוך גיאן)

גם בווינה, בירת אוסטריה, יש בניין ג'נרלי עם אריה מכונף (צילום: דוד אסף)

מפעל המכוניות הצרפתי 'פֶּז'וֹ' עושה אף הוא שימוש בסמל האריה, ולפיכך מימן בשעתו מיזם של הצבת פסלי אריות ברחבי העיר. אחד האריות הללו מוצב ברחוב המלך דוד, מימין לבניין יִמְקָ"א / YMCA (ראשי תיבות שמה של אגודת הצעירים הנוצרים;Young Men Christian Association ), ופניו, כמתבקש, לעבר 'מלון המלך דוד'... 

האריה של פיז'ו

האריה ברחוב המלך דוד (צילום: דוד אסף)

היש יותר סמלי מזה? אך על דעתם של משה ליאון ואריה דרעי לא עלה כלל להצטלם, בדרכם אל הניצחון הבטוח, רכובים על אחד האריות 'הירושלמיים' הללו. משיקוליו שלו העדיף משה ליאון להצטלם כשצעיף צהוב, עם סמלה של קבוצת הכדורגל 'בית"ר ירושלים'  – מנורה ואריות משני עבריה – כרוך לצווארו.

זה הזמן להקים את מועדון בית"ר גבעתיים!

כבודו של משה ליאון, במקומו שבגבעתיים מונח. אך מאליה עולה השאלה: מניין צמח שמה של קבוצת הספורט הירושלמית המפורסמת? 

בשנת 1925, שעה שיסד זאב ז'בוטינסקי את 'ברית הציונים הרביזיוניסטים' – אשר כונתה, על דרך הקיצור, בראשי התיבות 'הַצֹּהַ"ר' (הציונות הרביזיוניסטית) – כבר הייתה לה תנועת הנוער מן המוכן שאף אותה יסד ז'בוטינסקי בשנת 1923, ברִיגָה אשר בלַטְבִיָה. ארבע שנים אחר כך החלה תנועה זו לפעול גם בארץ ישראל. ז'בוטינסקי הוא שהעניק לתנועה שייסד את השם בית"ר, הבא להזכיר את מלחמת הגבורה האחרונה על עצמאות ישראל בארצו: עמידת לוחמי בר-כוכבא אל מול לגיונות הרומאים בפיקודו של הקיסר הַדְרִיָאנוּס, שנמשכה עד סופו המר של המרד בשנת 135 עם נפילת מצודת בֵּיתָר.

כרזה במלאת 25 שנה 'למלחמת בית"ר', 1948

אך שמה של תנועת נוער זו נכתב, כידוע בגרשיים: בית"ר, ומתפענח כראשי התיבות של 'בְּרִית יוֹסֵף תְּרוּמְפֶּלְדוֹר'. שלוש שנים לפני ייסודה של בית"ר רעשה הארץ בעקבות נפילת מגיני תל-חי ויוסף טְרוּמְפֶּלְדוֹר בראשם, וכדי שראשי תיבות שמה של תנועת הנוער הרביזיוניסטית יצטרפו לזיכרון גבורה נוסף, בימים ההם ולא רק בזמן הזה, שינה ז'בוטינסקי את הכתיב המקובל ופתח את שמו של הגיבור הגלילי באות תי"ו ולא באות טי"ת, כמקובל. זאת ועוד, ז'בוטינסקי ואף טרומפלדור היו 'אחים לנשק', שכן במלחמת העולם הראשונה יזמו שניהם את ייסוד 'גדוד נהגי הַפְּרֵדוֹת של צִיּוֹן' (Zion Mule Corps). חיילי הגדוד היהודיים ענדו על קובעיהם סמל מגן דוד, שאריה במרכזו. הפירוש הרווח ראה בסמל זה את הגור של האריה המלכותי הבריטי, אך למעשה, לא הייתה זו אלא המחשה גרפית סמלית של השם 'ציון', כינויה של ירושלים.

יוסף טרומפלדור במדי קצין בגדוד נהגי הפרדות, גליפולי 1915 (מקור: ויקיפדיה)

מפקד הגדוד היה קולונל ג'ון הנרי פַּטֶרְסוֹן (Patterson), וטרומפלדור, שהיה סגנו, ניהל בפועל את לחימת חיילי הגדוד (כ-650 במספר) בניסיון הנפל הבריטי לכבוש את גַלִיּפֹּולִי, השולטת על פתחו של מצר הַדַרְדָנֶלִים (אפריל 1915). קרב זה גבה קורבנות רבים (כולל 12 מחיילי הגדוד) והסתיים בנסיגה מרה. לאחר מכן עבר גדוד 'נהגי הפרדות' הסבה ונעשה גדוד רַגְלִים, שכונה הגדוד ה-38 של קלעי המלך (Royal Fusiliers). זה היה אחד משני 'הגדודים העבריים', אשר נמנו לימים עם 'חיל המשלוח המצרי', בפיקודו של הגנרל אלנבי, ונטלו חלק בכיבוש הארץ וירושלים מידי התורכים. בהיות רבים מ'קלעי המלך' הללו יהודים (בגדוד 38 הם היו כשני-שלישים), כינו אותם חבריהם הבריטיים בשם Royal Jew-siliers... 

גלוית דואר שהדפיס ישראל רוזנברג, שהיה חייל בגדוד 38 תחת פיקודו של קולנל פטרסון (אוסף יעקב וימן)

לימים קמה בצידה של תנועת הנוער 'בית"ר' גם אגודת ספורט, שנשאה אף היא את אותו שם. הנודעת והמהוללת בכל קבוצות הכדורגל שלה היא 'בית"ר ירושלים'. המוניטין שלה – שלא תמיד הוא מקור גאווה לתושבי ירושלים – גרמו לכך שעל כל 'ביתר', באשר היא, תולים גרשיים – 'בית"ר', אם צריך ואם לא צריך... 

הנה דוגמה: הרחובות של שכונות הדרום הוותיקות בירושלים, תלפיות וארנונה, זכו בשמות התרפקות על ים המלח, מדבר יהודה וגוש עציון, הנשקפים מהן (כדוגמת שמה של 'ארנונה' עצמה – זכר לנחל ארנון – שהוא אף שם התינוקת הראשונה שנולדה בה, בתו של בן-ציון לוריא, יו"ר 'החברה לחקר המקרא'). בין הרחובות הללו נמצא גם רחוב ביתר, אך על מקצת שלטי הרחוב, המפנים אליו, נכתב השם בגרשיים! גם 'מדריך המיקוד' של רשות הדואר ומפות שונות של רחובות ירושלים מוסיפים, עד עתה, לכנות את הרחוב בשמה של קבוצת 'בית"ר ירושלים'...

במפה של בזק רחוב ביתר נקרא 'בית"ר'

גם המושב הוותיק מבוא ביתר (שאמנם הוקם על ידי בית"רים), והעיר החרדית ביתר עילית – שכניה של ביתר הקדומה, שחורבותיה מתנשאות מעל הכפר בתיר שבצידה – נרשמים במקורות שונים עם גרשיים.

האוטובוסים למבוא ביתר עוברים במבוא בית"ר (מקור: המודיעין לתחבורה ציבורית)

חוברת המאה של 'ארץ וטבע' (נובמבר-דצמבר 2005), ביטאון החברה להגנת הטבע, הביאה בכנפיה צרור כתבות, בשם 'מאה מקומות אהובים', ובהן גם סיפורם של הר סַנְסָן וחורבת סַנְסָן (מס' 92). הכותב, פקח שמירת הטבע בהרי יהודה, אברהם שקד, קונן, בין היתר, על פלישת היישוב העירוני ביתר עילית אל תוך הנוף: 'כביש "בטחוני" חדש ורחב בשולי העיר בית"ר-עילית ישלים את טבעת החנק'. אך שקד עצמו (ושמא העורך?) הביא את שם העיר בתוספת המיותרת של גרשיים. הוא, כמובן, לא היחיד!

גם בחדשות ערוץ 2 ביתר עילית היא בגרשיים (מקור: Mako)

ולא רק בירושלים ובסביבות ביתר הקדומה בלבד הדברים אמורים: גם ערים אחרות בישראל הנציחו את שמה של ביתר ברחובותיהן. כך הדבר באשקלון, הרצליה, חיפה, לוד, ראשון לציון ורמלה. בקריית מוצקין יש 'שביל ביתר', ובבאר שבע הריהו 'משעול'... אלא שבכולם נתלו גרשיים מעל 'בית"ר', ולפיכך קשה לדעת, את שם מי נושא כל אחד מאלה: האם של ביתר הקדומה, של תנועת הנוער או של מועדון הספורט. רק עיר אחת, קריית אתא, הקפידה לשלט את רחוב ביתר כראוי וללא גרשיים, ואין ספק אפוא כי שם אכן התכוונו להנציח את זכר הקרב האחרון של חיילי בר-כוכבא.

ויודגש כי קריאת שמות רחובות על שם קבוצות ספורט אינה דבר חריג. בנס ציונה, רעננה, רמת-גן ותל-אביב נקראו רחובות על שם 'מכבי', אגודת הספורט הוותיקה בישראל – שאף לה קבוצות כדורגל ואוהדים נלהבים – ושתי האחרונות אף הקפידו לציין בשלטי הרחוב את השם ההיסטורי המקורי, 'המכבי'! הגדילה לעשות עירנו ירושלים, ובשנים האחרונות הקיפה את 'איצטדיון טדי' שבדרום העיר בשלושה רחובות, המחלקים ביניהם את הכבוד באופן שווה: 'דרך אגודת ספורט הפועל', 'דרך אגודת ספורט מכבי', ו'דרך אגודת ספורט בית"ר'.

בעקיפין זכתה תנועת בית"ר בשם רחוב נוסף בירושלים: מרחוב עמק רפאים, רחובה הראשי של  המושבה הגרמנית – שרחובותיה הצדדיים מכונים בשמות אישים דגולים, יהודים ושאינם יהודים – מסתעף 'רחוב פֶּטֶרְסון', לזכר מפקד גדוד 'נהגי הפרדות' שהוזכר לעיל. בשל ההיגוי השגוי של שמו, המקובל כאן היום –Peterson  במקום Patterson – הובא תעתיקו לערבית שגוי גם הוא: بيترسون ('בֵּיתָר-סוֹן'?). אף שהכיר היטב את טרומפלדור ואת ז'בוטינסקי אפשר להניח בביטחון שבית"רי הוא לא היה... 

ג'ון הנרי פטרסון (1947-1867)

בשמה של קבוצת הכדורגל בית"ר נעשה שימוש משעשע אחר: במזנון תחנת האוטובוסים של עפולה היה תלוי בשעתו לוח גדול, שעליו רשימת מאכלים ומשקאות עם מחיריהם. ברשימת המשקאות, מתחת לבירה מכבי דאג מי שדאג – מן הסתם אוהד 'שרוף' של בית"ר – לציין גם את המשקה המתחרה... בית"ר לימון (Bitter Lemon).