 |
| יד לחללי שיירת 'הדסה' להר הצופים בצומת הרחובות דרך הר הזיתים ושמעון הצדיק בשכונת שייח' ג'אראח (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה) |
א. בעקבות אלבום תצלומים
בשנים האחרונות אני מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי, בו אני עורך מחקר היסטורי- גאוגרפי המבוסס על פיענוח צילומים שהשתמרו באלבומים פרטיים. בשנת 2017 הצגתי בפני דיירי בית זיגפריד מוזס בירושלים ('בית מוזס' בדרך בית לחם) את תוצאותיו של מחקר כזה. בתום ההרצאה ניגשה אליי אחת הדיירות, מרים שיר, והציעה לי להתרשם מאוסף תצלומים שהותיר אחריו אביה, ד"ר משה בן-דוד, ואולי גם לקבל על עצמי את פיענוחם. נעניתי להצעתה ונרתמתי למשימה שהייתה אתגר מרתק כשלעצמו. אולם דווקא סיפור חייו ומותו של הצלם, שלא היה לו ביטוי באלבום התמונות, הוא שעורר את סקרנותי ועליו אספר.
 |
| אזור ביטחון ב' ברחביה, 1948-1947 (אוסף משה בן דוד, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי) |
משה בן-דוד היה קשור לאוניברסיטה העברית בשנים 1948-1930. בתיקו האישי, שהשתמר בארכיון האוניברסיטה העברית, מצאתי את מודעת האבל הזו:
המודעה סיפרה על מותם ב-13 באפריל 1948 של שישה מאנשי האוניברסיטה, שנפלו בשכונת שייח' ג'אראח בהתקפת הטרור האכזרית על השיירה שעשתה את דרכה למובלעת הר הצופים (בציבור התקבל שמה כשיירת 'הדסה', אף שבתוכה היה אוטובוס של עובדי האוניברסיטה העברית שכלל לא היו קשורים ל'הדסה') ועל מועד הלוויתם. הלוויה נערכה בירושלים יום למחרת, בה' בניסן תש"ח, בדיוק חודש לפני הכרזת העצמאות.
לצד מודעת האבל הייתה בתיק גם הזמנה להרצאת זיכרון מטעם הפקולטה לרפואה.
'הרצאת הזיכרון', שנערכה ארבע שנים אחר כך, ב-1952, הוקדשה לאנשי הפקולטה לרפואה שנרצחו באותו אירוע מזעזע: משה בן-דוד, ליאוניד דולז'נסקי וחיים יסקי.
בהתקפה על השיירה איבדה האוניברסיטה העברית שישה מרצים וחוקרים, ואילו בית החולים הדסה את מנהלו ורופא נוסף. מאליהן עלו בי כמה תהיות: מדוע נקבעה ההרצאה רק לזכרם של שלושת החללים הללו? מדוע נקבעה האזכרה דווקא ביום השנה לפתיחת בית הספר לרפואה (ל"ג בעומר, י"ח באייר תשי"ב), ולא ביום השנה לנפילתם (ד' בניסן תש"ח). כדי להשיב על שאלות אלה יצאתי בעקבותיהם של גיבורי הסיפור.
ב. מי היו
השלושה?
משה בן-דוד נולד ב-24 בנובמבר 1898 בלודז' שבפולין בשם מקס הולנדרסקי. בשנים 1921-1917 למד רפואה ובמקביל עסק בפעילות ציונית. ב-1922 קטע את לימודיו, עוד טרם השלים את שנת ההתנסות המעשית, ועלה לארץ ישראל. בראשית דרכו בארץ שינה את שמו והתפרנס מעבודות מזדמנות (תחנת הכח של רוטנברג בתל אביב; מפקח סניטרי בעקרון ורופא ב'הדסה' ביפו; עובד במשרד האדריכלים הקר–ילין). בין השנים 1929-1925 היה המזכיר הראשי של בית הספר הריאלי בחיפה ובאותה תקופה נשא לאישה את לאה לבית גולדשטיין.
 |
| משה בן-דוד (באדיבות בתו מרים שיר) |
ד"ר ארתור בירם, מייסדו של בית הספר הריאלי ומנהלו, ייעד את בן-דוד ליורשו בניהול בית הספר ולכן שלח אותו ב-1929 לניו יורק להשתלמות במִנְהל חינוכי. בעקבות פנייה של האוניברסיטה העברית, ובהסכמתו של בירם, חזר בן-דוד ב-1930 לאוניברסיטה. הוא מונה לסגן המזכיר הכללי של האוניברסיטה וב-1937 למזכיר הכללי (מעין 'מזכיר אקדמי' של היום).
בתחילת שנות הארבעים, כאשר רעיון הקמת פקולטה לרפואה עלה על פסים מעשיים, ביקר בן-דוד במספר בתי ספר לרפואה בארצות שכנות, כדי לבחון את התאמת תוכניות הלימודים בהן לתנאי החיים המיוחדים במזרח התיכון. ב-1 בינואר 1946 התמנה למזכיר ועדת הפיתוח של הפקולטה לרפואה. במסגרת תפקידו עיבד תכניות לבניין ולהוראה ובירר את הצרכים בציוד ובשטח לכל אחת ממחלקות בית הספר. בזמנו הפנוי עסק בן-דוד באסטרונומיה ואף כתב מדריך לצפייה בכוכבים.
 |
| משה בן-דוד, ספר הכוכבים, הוצאת תרשיש, ירושלים תש"ח |
ליאוניד דולז'נסקי נולד ב-2 בספטמבר 1898 בייקטרינוסלב שברוסיה הצארית. מייד לאחר עלייתו לארץ עם הוריו ב-1922 נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת ברלין, וסמוך לסיום לימודיו ב-1925 נשא לאישה את ורה לבית אייזנברג. בשנים הבאות עבד במכון הביולוגי על שם הקיסר וילהלם בברלין ובמכון פסטר בפריז, ובשנת 1931 מונה לאסיסטנט באוניברסיטת ברלין.
 |
| ליאוניד דולז'נסקי (אוסף ליאוניד דולז'נסקי, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי) |
לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 נעצר דולז'נסקי ונאלץ לעזוב את מִשְׂרתו בברלין. הוא עבד כשנה במכון הביולוגי שבקופנהגן ובשנת 1935 עלה ארצה והשתקע בירושלים. הוא הקים וניהל את המחלקה לפתולוגיה ניסיונית (לימים 'ניסויית'), שפעלה במסגרת המעבדות לחקר הסרטן באוניברסיטה העברית. המחלקה שכנה בין השנים 1939-1935 ב'בית הבריאות על שם נתן ולינה שטראוס לבני כל הגזעים והדתות' (רחוב שטראוס 24) ואחר כך עברה לבניין רטנוף בהר הצופים.
 |
| המעבדה לפתולוגיה ב'בית הבריאות' (אוסף דולז'נסקי, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי) |
במהלך מלחמת העולם השנייה העמיד דולז'נסקי את מעבדתו להכנת חומר לזירוז ריפוי פצעים, שסופק לחיל הרפואה הבריטי לשם טיפול בחיילים פצועים. כשהחלו ההכנות לפתיחת בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית הצטרף דולז'נסקי לצוות המצומצם של ועדת ההיגוי שעסק בתכנון בית הספר. מסמכים הקשורים בפעילותו אותרו בארכיון האוניברסיטה העברית ואת אלבומי תצלומיו העמידה לרשותי נכדתו ד"ר ליה אטינגר.
 |
| חיים יסקי (אוסף חיים יסקי, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי) |
חיים יַסְקי – המפורסם מן השלושה (רחובות על שמו נקראו בירושלים ובבאר שבע) – נולד ב-28 בנובמבר 1896 בקישינב שבבסרביה, אז באימפריה הרוסית. ב-1915 החל בלימודי רפואה באוניברסיטת אודסה, שם היה פעיל בארגון הסטודנטים הציוני 'החבר', ואף נאסר לחודשיים. הוא היה עֵד לאירועי המהפכה והשתתף בארגון ההגנה העצמית של יהודי אודסה מפני פוגרומים. בשנת 1917 נשא לאישה את פניה לבית גורודצקי.
 |
קבלה על תשלום דמי חבר של חיים יסקי לאגודת 'מכבי' ברוסיה, 1918 (הארכיון הציוני המרכזי) |
בסוף 1918 הצטרף יסקי לצבא האדום ונלחם בחזית רומניה. בעקבות פגישה עם מאיר דיזנגוף באודסה החליט לעלות לארץ ישראל, עוד טרם שהשלים את לימודי הרפואה. אחרי נסיעה רבת הרפתקאות באונייה המפורסמת 'רוסלאן', שהביאה לארץ כ-700 נוסעים, הגיע עם אשתו לחוף יפו בנר שלישי של חנוכה תר"ף, 19 בדצמבר 1919.
 |
אישור שניתן ליפים (חיים) ופניה יסקי מטעם 'החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל' (השם הרשמי של הוועד האודסאי של חובבי ציון), המעיד שהם פליטים מפלשתינה, 10 בספטמבר 1919 (באדיבות איריס יסקי) |
תעודת הרופא הזמנית של האוניברסיטה האודסאית לא הוכרה על ידי השלטונות המנדטוריים, ולכן התפרנס יסקי בחודשים הראשונים מעבודות מזדמנות. הוא נסע לז'נבה, שם השתלם במחלות עיניים והשלים את חובותיו לקבלת תעודת דוקטור לרפואה, ובשנת 1921 חזר לארץ והצטרף למרפאת העיניים של 'הדסה' בחיפה.
 |
| מרפאת הדסה בעיר התחתית של חיפה, 1922-1920 (אוסף חיים יסקי, ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי) |
בשנת 1924 התמנה יסקי לממלא מקום מנהל מחלקת העיניים בסניף 'הדסה' בתל אביב. בתפקידו זה חקר את מצב הגרענת (Trachoma) במושבות יהודה ועיבד הצעה לארגון שירות רפואי שייאבק במחלה זו. כרופא נודד ביישובים הכפריים החל גם ביישום תכניתו. בד בבד התעניין גם בבעיות של הרפואה הציבורית. הוא יצא שוב לאירופה ובתום השתלמות בת כשנה במחלות עיניים וברפואה ציבורית שב ארצה והמשיך בעבודתו כרופא נודד. בשנת 1928 התמנה למנהל זמני של 'ההסתדרות המדיצינית הדסה' בארץ ישראל, מינוי שהפך קבוע ב-1931 ובו כיהן עד יומו האחרון. בתפקידו זה היה הרוח החיה בוועדת ההיגוי להקמתם של המרכז הרפואי האוניברסיטאי בהר הצופים ושל הפקולטה לרפואה. אלבומי התצלומים והמסמכים האישיים שלו הועמדו לרשותי על ידי נכדתו איריס יסקי.
ג. הקמת הפקולטה לרפואה
בקונגרס הציוני ה-11 (וינה 1913) הוחלט על הקמתה של האוניברסיטה העברית ועל הצורך בבית ספר לרפואה שיהיה חלק ממנה. בשנת 1921 רכשה 'האגודה של הרופאים היהודיים בארצות הברית' שטח של כשלושים דונם על הר הצופים, שעליו יוקם בעתיד בית הספר, אולם בעשר השנים הבאות פותחו רק המחלקות למדעי הטבע.
ב-1932 שהה יסקי בארה"ב והשתלם ברפואה ציבורית. הוא ניצל את זמנו ללימוד בעיות הכרוכות בהקמת בית חולים ובניהולו, ובפגישותיו התכופות עם הוועד המנהל של נשות 'הדסה' הוא הצליח לשכנען להקים בית חולים אוניברסיטאי. שנתיים אחר כך, ב-16 באוקטובר 1934, התקיים טקס הנחת אבן הפינה של בית החולים. במגילת הייסוד הוכרז בין השאר:
ליד בית החולים יוקם בית ספר לרפואה, לשם השתלמות הרופאים ולמחקר – פעולות אשר תמצאנה תחת פיקוחה של האוניברסיטה העברית. בבית ספר זה ישתלמו הרופאים הצעירים בענפי הרפואה השונים ותתנהל עבודת מחקר בבעיות רפואיות בכלל ובאלה של מחלות הארץ בפרט.
 |
מגילת הייסוד של בית החולים הדסה, 1934 (אוסף 'הדסה' בארכיון הציוני המרכזי; בסיועו של נדב מן) |
בשלב זה טרם הועלה הרעיון של הקמת בית ספר להוראת מקצועות הרפואה מן המסד. שנה לאחר מכן התכנסה הישיבה הראשונה של 'ועדת התאמה' (תיאום), שכללה נציגים מטעם האוניברסיטה העברית, הסתדרות 'הדסה' והוועד הלאומי. יסקי, יו"ר הוועדה, הציג בפני חבריה את הנושא המרכזי שעל סדר יומה: הקמת בית חולים, מכון למחקר רפואי ובית ספר לאחיות. בהמשך החליט סנאט האוניברסיטה להקים ועדה אקדמית מייעצת שתעסוק בתכנון פרה-פקולטה לרפואה (מסגרת להשתלמויות רופאים ולמחקר רפואי) כצעד מקדים לקראת הקמת הפקולטה לרפואה.
שנתיים נוספות חלפו והשלב הבא
החל ב-17 בפברואר 1936, כאשר האוניברסיטה העברית והסתדרות 'הדסה'
חתמו על הסכם להקמת מרכז רפואי על הר הצופים. הטקס שציין את התחלת עבודות הבנייה של
בית החולים התקיים כשמונה חודשים אחר כך. יסקי, שהתמנה יו"ר ועדת הבניין
של המרכז החדש, התמסר להכנת התוכניות ולפיקוח על ביצוען וזאת נוסף על תפקידיו
הרגילים בהנהלת 'הדסה'.
 |
חיים יסקי (מימין) נושא דברים בטקס התחלת הבנייה של בית החולים 'הדסה' בהר הצופים, 20 באוקטובר 1936 משמאל, בעניבה: דוד בן-גוריון (אוסף 'הדסה' בארכיון הציוני המרכזי; בסיועו של נדב מן) |
המרכז הרפואי בניהולו של יסקי פתח את שעריו ב-9 במאי 1939 וכלל בית חולים אוניברסיטאי, בית ספר להשתלמות רופאים ולמחקר (הפרה-פקולטה לרפואה) ובית ספר לאחיות.
 |
צילום אוויר של מתחם בית החולים 'הדסה' הר הצופים, 1939 (צילום: זולטן קלוגר; הארכיון הציוני המרכזי) |
נשות 'הדסה' התחייבו
לתחזק את בית החולים, ואילו האוניברסיטה התחייבה לממן את מעבדות המחקר
הרפואי.
 |
| חיים יסקי (עומד) ולשמאלו הנרייטה סאלד בטקס פתיחת בית החולים הדסה, 1939 (אוסף 'הדסה' בארכיון הציוני המרכזי; בסיועו של נדב מן) |
עם השלמת הבנייה הופנו עיקר המאמצים של אנשי הפרה-פקולטה לרפואה לארגון השתלמויות. אלה נועדו בראש ובראשונה לרופאים עולים מחו"ל, שלא היו בקיאים במחלות המיוחדות של ארץ ישראל, כמו גם לרופאים צעירים, שהכשרתם המעשית בבתי חולים הייתה מועטה.
ובינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה ואילוצי הזמן עכבו את ההכנות לפתיחת בית הספר. ב-1945, עם סיומה של המלחמה, נחתם הסכם נוסף בין האוניברסיטה העברית לבין 'הדסה' ובו קיבלו על עצמם החותמים שותפות במאמץ הכספי להקמתו. על פי ההסכם, האחריות על הוראת המקצועות הפרה-קליניים חלה על האוניברסיטה, בעוד הוראת המקצועות הקליניים הייתה באחריות 'הדסה'.
התביעה
להקמת בית ספר לרפואה הלכה וגברה, הן מצד התלמידים הפוטנציאליים (רבים מהם צעירים
יהודים שהפסיקו את לימודיהם במהלך המלחמה, כמו גם חיילים בשירות סדיר) הן מצד נשות 'הדסה', שראו בו את פסגת פעילותן הרפואית בארץ. במארס 1947 ביקרו חברי ועדת ההיגוי, הדוקטורים יסקי, בן-דוד ודולז'נסקי בארה"ב. מטרתם הייתה לסייע בגיוס כספים, ולצד זאת גם לבקר בבתי ספר מובילים לרפואה ולאתר יועץ שילווה את הפקולטה לרפואה בצעדיה הראשונים.
 |
ישיבה משותפת של נציגי ועדת ההיגוי להקמת הפקולטה לרפואה עם נשות 'הדסה', ארה"ב, מרס 1947 |
הכוונה
המקורית הייתה לפתוח את בית הספר לרפואה בסתיו 1948, אולם המצב הביטחוני
הקשה שנוצר עם פרוץ מלחמת העצמאות כפה שינוי של לוח
הזמנים.
ד. נפילת השלושה בשיירה
 |
האוטובוס המשוריין של חברת 'המקשר' שנשרף בהתקפה על שיירת 'הדסה' (אוסף משה ובתיה כרמל, ארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי) |
ההתנכלויות לתחבורה להר הצופים החלו עם פרוץ מלחמת העצמאות. הממונה על אזור ירושלים מטעם הצבא הבריטי הבטיח לראשי האוניברסיטה ו'הדסה' לספק הגנה על התחבורה היהודית להר במשך שעות היום, אך נכשל.
בתחילת חודש אפריל 1948 התרחשו שני אירועים שהלהיטו רגשות נקם אצל הערבים: עבד אל-קאדר אל חוסייני, מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים, נהרג בקסטל ב-8 באפריל. לוויתו התקיימה למחרת בהר הבית בהשתתפות עשרות אלפים, ובמקביל לה נהרגו למעלה ממאה מתושבי הכפר דיר יאסין, שנכבש על ידי לוחמי אצ"ל ולח"י. נקמת הערבים לא איחרה לבוא.
ב-13 באפריל, בשעה תשע בבוקר, יצאה ממערב העיר לדרכה אל הר הצופים שיירה של תשעה כלי רכב, ובראשם משוריין. שני אוטובוסים משוריינים של חברת 'המקשר' (אחד נועד לעובדי 'הדסה' והשני לאנשי האוניברסיטה וביניהם בן-דוד ודולז'נסקי) יצאו ממרפאות 'הדסה' ברחוב הסולל (כיום רחוב חבצלת). ברחוב הנביאים הסמוך הצטרפו לשיירה שני אמבולנסים משוריינים של 'הדסה', ובקטן מבין השניים נסעו חיים יסקי ואשתו פניה.
מארגני השיירה חשדו בכוונות הערבים, אך בבירור עם רשויות הצבא הבריטי
נמסר להם שאין חשש והכל כשורה. בשעה 09:45 בערך, כשהגיע המשוריין הקדמי למעלה
הגבעה, במחצית הדרך שבין הכניסה לשכונת שייח' ג'ראח לבין היציאה המזרחית ממנה,
התפוצץ מוקש מתחתיו. מיד לאחר מכן נפתחה אש חזקה על השיירה. בלב השטח המטווח נלכדו
המשוריין הקדמי, האמבולנס הקטן ושני האוטובוסים. יסקי שישב ליד נהג האמבולנס
נפצע קל ברגליו. הוא פתח מדי פעם את האשנב כדי לצפות על השטח ולדווח לנוסעים האחרים על המתרחש בחוץ. כשראה שהערבים מתקרבים למכוניות השיירה צעק באנגלית לעבר
הבריטים שעברו בסמוך בכלי רכבם שיש פצועים באמבולנס ונופף לעברם במטפחת לבנה, אך
הם התעלמו ממנו.
לאחר השעה 13:30 החל אחד האוטובוסים לעלות באש ואחריו הוצת גם השני.
נתן סנדובסקי, אחד משני הניצולים מהאוטובוסים, העיד שקודם לכן הוא נפגע קלות ונחבש
בידי בן-דוד שהיה עמו באוטובוס. בן-דוד ניסה בכל כוחותיו לשמור את תריס האוטובוס
מוגף, כדי למנוע מן התוקפים לשלשל רימון דרכו, אך נחלש מהחום וביקש שיחליפוהו. זמן
מה אחר כך, יסקי שהיה באמבולנס הקטן נפצע קל בפניו. כשהבין שסופם קרב הוא
נפרד מרעייתו ומשאר הנוסעים. כשעה אחר כך הוא נפגע בבטנו ומת כעבור כמה דקות. כל
הנוסעים האחרים באמבולנס הקטן, כולל פניה יסקי, ניצלו.
 |
| שרידי השיירה מיד לאחר ההתקפה. באמבולנס משמאל מצא ד"ר חיים יַסְקִי את מותו (ויקיפדיה) |
 |
| הכותרת הראשית של עיתון 'הארץ' לאחר ההתקפה |
כמה אנשים נהרגו באירוע? בתודעת הציבור נתקבע המספר 78 ורחוב בשם זה – רחוב הע"ח בירושלים – מנציח את המספר.
 |
| שלטי רחוב הע"ח (צילום: עודד מיוחס) |
אולם, למעשה, מתוך 119 הנוסעים בשיירה נספו ככל הנראה 80 נשים וגברים ולא 78. בין 34 ההרוגים שזוהו בוודאות היו משה בן-דוד, ליאוניד דולז'נסקי וחיים יסקי. הם נטמנו בבית הקברות בשכונת סנהדריה.
 |
| קבריהם של משה בן-דוד, ליאוניד דולז'נסקי וחיים יסקי בבית הקברות סנהדריה ((Gravez |
בקבר אחים, באותו בית עלמין, נקברו גם כ-21 גופות שלא זוהו, ויתרת ההרוגים נותרו בחזקת נעדרים (מספרי החללים מתבססים על הרצאתו המפורטת של ד"ר אביתר רייטר, 'שיירת הדסה: סודות וחידושים' (מארס 2021), שאפשר לצפות בה בערוץ יו-טיוב.
 |
| קבר האחים של חללי שיירת 'הדסה' בבית הקברות סנהדריה בירושלים) ויקיפדיה) |
 |
| עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 415-414 |
ה. אחרית
דבר
 |
מגילת היסוד של הפקולטה לרפואה, 1949 (הארכיון הציוני המרכזי) |
בל"ג בעומר תש"ט (17 במאי 1949), 13 חודשים לאחר הטבח, נפתחה הפקולטה לרפואה בטקס ממלכתי רב משתתפים ב'גן העיר' בירושלים.
 |
טקס חנוכת הפקולטה לרפואה ב'גן העיר', ל"ג בעומר תש"ט (הארכיון הציוני המרכזי) מימין לשמאל: הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, סיר ליאון סימון (יו"ר הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית), דוד בן-גוריון, ג'ימס מקדונלד (שגריר ארה"ב בישראל), רוז הלפרין (נשיאת 'הדסה' באמריקה) פרופ' אריה דוסטרובסקי (הדיקן הראשון של הפקולטה לרפואה), פרופ' שמחה אסף (רקטור האוניברסיטה העברית) |
למרבה הכאב, שלושת חברי ועדת ההיגוי של בית הספר לרפואה, שטרחו רבות על תכנונה והקמתה, לא זכו להגיע לרגע חגיגי זה ולראות את עמלם נושא פרי. השלושה, שנקברו סמוכים זה לזה, חלקו בחייהם לא רק את חזון הקמת בית הספר לרפואה ואת המאמצים להגשמתו, אלא גם תחביב משותף – צילום. כשבעים שנה לאחר נפילתם, נחשפים התצלומים הארץ-ישראליים שלהם לקהל הרחב באמצעות ארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי.
מן הטקס נעדרה גם פניה, אלמנתו של חיים יסקי. באותה שעה היא הייתה בניו יורק ובטקס סמלי שנערך בבניין הקונסוליה הישראלית היא קיבלה לידה 'חתיכת שיש' מן הבניין החדש של מרכז האו"ם שהיה אז בתהליכי בנייה והושלם ב-1952.
 |
| דבר, 18 במאי 1949 |
פרופסור (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים, ומזה חמש שנים מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי.
