‏הצגת רשומות עם תוויות איתמר וכסלר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות איתמר וכסלר. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 12 ביולי 2024

הנשיא ויצמן בשבע שגיאות



כתב וצילם איתמר וכסלר

אין ספק שעיריית תל אביב ממש משקיעה בשלטי רחובות. בנוסף לשילוט הצמתים משתדלת מחלקת השלטים למקם אותם על כל בניין פינתי. אומנם הם לא תמיד מצליחים לשמור על עקביות, ובכל זאת ברחוב ויצמן, מן המרכזיים בעיר, ישנם לא פחות מ-39 שלטים כאלה, וכמו בצמתים גם כאן מקפידים על גיוון, אולי כדי שכולם ייצאו מרוצים.

מאפיין ייחודי לתל אביב הוא ההתעקשות לנקד את שם הרחוב, ובמקרה של דמות חשובה, להוסיף עוד אי-אילו פרטים ביוגרפיים. כך יוצא שנשיאנו הראשון חי לפי הגירסה המקומית הגורפת בין השנים תרל״ב-תשי״ג / 1952-1873. חיים-עזריאל ויצמן נולד אומנם במאה ה-19 אבל ב-1874 דווקא (27 בנובמבר), ובעברית, י״ח בכסלו תרל״ה. מילא. לפחות תאריך הפטירה הוא מוסכם.

הניקוד מאתגר קצת יותר, כי בינינו, כמה מאיתנו זוכרים בדיוק מתי מנקדים בקמץ ומתי בפתח. אלא שהגרסאות השונות על אותם שלטים מעלות שאלות החורגות מגבולות כללי האקדמיה ללשון, שלפיה כך נכון לנקד את שם משפחתו של הנשיא: וַיְצְמַן.

לאנשי מחלקת השלטים יש דעות משלהם, ולא סתם, כי מתברר שקיימת מחלוקת ממשית בין הגורסים שהניקוד הנכון הוא וֵיצְמַן לאלה שמתעקשים על ויִצְמַן. גירסה שלישית, מכילה, מאגדת את השתיים הקודמות וכך קיבלנו גם את וֵיִצְמַן, כי בינינו, יש דברים יותר חשובים לריב עליהם.


ורק בבית המשפט שברחוב ויצמן מס׳ 1 קם צדיק אחד (או אולי צדקת) שהחליט ללכת על בטוח וניקד רק את ה-צְמַן, כי בכל זאת ללא ניקוד בכלל אי אפשר, מישהו עוד עלול לחשוב שהוא נמצא בעיר אחרת.

___________________________________________

איתמר וכסלר הוא מעצב גרפי ויוצר סרטי תעודה

ואמר העורך:

מילא הניקוד, אבל מה עם הכתיב? ויצמן או וייצמן, ואולי בכלל ווייצמן? 

חיים ווייצמן  כך חתם הנשיא הראשון בתעודת הזהות שלו

ההתחבטות בשאלה איך כותבים את שמם של נשיאינו לבית וייצמן (חיים ועזר), כמו גם בני משפחת וייץ לדורותיהם שמקפידים על וַיץ, מלווה את תולדות האומה.

בשלטי הרחוב בתל אביב יש מחלוקת על הניקוד, אבל יש כמעט קונצנסוס על הכתיב: ויצמן, וכך גם במכון המפורסם למדע שברחובות הקרוי על שמו.

במעטפה הרשמית שהוצאה לכבוד יום הולדתו ה-75 נקרא נשיא ישראל ווייצמן

מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל

בביוגרפיה שכתבו מוטי גולני ויהודה ריינהרץ, האב המייסד, נכתב שמו וייצמן

בוויקיפדיה העברית כותבים חיים ויצמן, אך מקפידים לציין כי הכתיב המקורי הוא ווייצמן, ושכך גם נכתב על מצבת קברו ועל בול שהוצא לזכרו – שני ו' ושני י'. גם שמו של עזר ויצמן נכתב בוויקיפדיה בי' אחת.

הבולים מראים גם הם שאין אחידות באיות:

ווייצמן
ויצמן

בספר זיכרונותיו, מסה ומעש, שראה אור בהוצאת שוקן בשנת תש"ט, כלומר בחייו, נכתב שמו של המחבר: ווייצמן, וכך גם חתם.

חתימה על גבי הספר מסה ומעש

לעומתו, אחותו חיה, שפרסמה גם היא ספרים אוטוביוגרפיים, כתבה את שמה וַיצְמַן ואף טרחה לנקד אותו.

ואפשר להכביר עוד דוגמאות לצד זה ואחר.

כאמור, משפחת וייץ הקפידה תמיד לכתוב וַיץ, עם י' אחת. כך נהג יוסף ויץ, בנו רענן ויץ ונכדו, ידידי, יחיעם (יָמִי) ויץ.

עד שבא הנין גידי, התחקירן המעולה של עיתון הארץ, ושבר שורה. הוא כותב וייץ...

יש פנים לכאן ולכאן ואין צורך להכריע. אני כשלעצמי מעדיף וייצמן או וייץ. לדעתי, באופן עקרוני יש לכתוב כפי שאומרים. אבל אני בהחלט מבין ללבם של מקצת בני המשפחות שומרי המסורת שמקפידים על ויץ או ויצמן. 


יום שלישי, 26 באפריל 2016

שלטים מקומיים: געגועים למַחַצְ'קָלָה ברחוב 2040


מאת איתמר וכסלר

לעיתים בשבתות, כשמזג האוויר יפה, אני נוסע לחוף הים כדי לצעוד. אני מעדיף את חוף הצוק שנמצא בדיוק בגבול המוניציפלי שבו מסתיימת תל אביב ומתחילה הרצליה. מגיעים אליו מכביש צדדי, שנקרא במפות בשם רחוב 2040 ואורכו כשני קילומטרים. הכביש חוצץ בין גבעות הכורכר הגולשות לחוף הים לבין שטח בּוּר שחלקו הצפוני כבר בנוי. הוא תחום בין כמה ספק רחובות, ספק כבישים אחרים, הנושאים כולם שמות תקניים לגמרי, כמו 'צבי פְּרוֹפֶּס', 'יצחק ארצי', 'שושנה פֶּרְסִיץ', וכמובן 'קדושי השואה', שהוא הרחוב הראשי של שכונת היוקרה הסמוכה.

נכון הדבר שבשכונות העיר היותר נידחות פזורים עדיין כמה וכמה רחובות מאותגרי שמות, אבל במקרה הזה נראה לי שהמספר מייצג את אורכו של הכביש במטרים – מעין מחווה שמציעה עיריית תל אביב למודדיה. ניסיתי לאמת את התיאוריה שלי במדריך הרחובות של עיריית תל אביב-יפו, החושף את הסיפורים שמאחורי השמות, אלא שלרחובות הממוספרים, חלקם ותיקים מאוד, אין שם זכר. גם שירו הסאטירי של יעקב שבתאי, 'רחובות תל אביב', החותם את המדריך, לא עזר. בדיקת השמות שמנה שבתאי בשירו מצביעה על כך שהמשורר הגביל את סיוריו לסביבה הבטוחה של מרכז העיר, עם גיחות קצרות לשכונת פלורנטין או לרמת אביב הישנה. את יפו, למשל, שבה יש ריבוי של רחובות ממוספרים, השאיר למשוררים אחרים, ואלה, מצידם, העדיפו להתמקד בצדדים אורבניים אחרים שלה. 

בשלב זה או אחר 2040 יהפוך גם כן לרחוב ראשי ואז בוודאי יזכה בשם תקני. אני מניח שזה יקרה עוד לפני שנת 2040, ועד אז לא מעט דמויות ציבוריות נושאות אליו עינים, בתקווה ששמן יעלה בגורל כאשר יגיע רגע ההנצחה הנכסף. יש הטוענים שהדבר יקרה רק כאשר יוקם כאן בעתיד פארק גדול, דוגמת פארק הירקון. לי דווקא נראה שזה יקרה כאשר גם כאן ייבנו בצפיפות אותם רבי-קומות שאמורים לסתום את רצועת הנדל"ן המבוזבזת הזאת. אני מוכן להמר שהדירות שייבנו שם לא תהיינה כלולות בתוכנית כלשהי לפתרון מצוקת הדיור. 

ובינתיים תקועה לה בלב איזור הספר הזערורי הזה תחנת דלק קטנה שנראית כמו טעות סופר – כתם מקרי בתוך סביבה נטולת זהות. לא הייתי מתעכב עליה אילמלא סיקרנה אותי האות 'למד' התלת-מימדית המתנוססת מעל, כתבליט כחול על רקע צהוב, ומדגישה את תחושת הארעיות האופפת את המקום. זוהי 'למד' ללא פשר. התחלה של שם? מילה? גמגום? אולי מחווה לשיכון ל' הנמצא כשני קילומטר מדרום? לא ברור. לי זה נראה יותר כמו משהו שמישהו התכוון פעם לומר, אבל הרים ידיים והתחרט מיד בהתחלה. 

לא מזמן, בחזרה מן הים, נכנסתי לתחנה למלא דלק ותוך כדי כך יזמתי שיחה עם המתדלק, ושאלתי מה לדעתו פירוש הלמד. האיש היה בלי ספק אינטליגנטי. אני, לעומת זאת, נראיתי לו סוג כלשהו של ליצן. אבל הוא זרם איתי. 

– 'אני חושב, אדוני איש מאוד מאושר אם אלה בעיות שלך', הוא אמר במבטא רוסי כבד.

– 'בכל זאת', גיששתי, 'לו אני הייתי עובד כאן, זה הדבר הראשון שהייתי מברר'.

הוא לא שיתף פעולה ומלמל משהו כללי על איכות החיים כאן בארץ. 

הנחתי לו להתבטא בחופשיות, ואחרי שלוש דקות כבר ידעתי שהוא צייר ובעברו לימד ציור באקדמיה לאמנות בעיר מחצ'קלה (Makhachkalaשבדַאגֶסְטָן, שם דווקא היה לדבריו טוב מאוד עד לנפילת הקומוניזם. 

– 'באנו בישראל אחרי גורבצ'וב. בברית מועצות יש מקבל משכורת. אחר כך דאגסטן יש עצמאי, אין יותר משכורת. אין פרנסה. סוכנות אמרו בוא בישראל מקבל סל קליטה. באנו פה. פה אין עבודה מלמד ציור. פה יש עובד נקיון. עובד סופרמרקט. עכשיו עובד תחנה דלק'. 

– 'ומה עם הציור?', התעניינתי. 'אתה ממשיך לצייר?'

– 'אין כח מצייר', הוא נאנח. 'לפעמים מצייר קצת איך זוכר מחצ'קלה'.

– 'מתגעגע?'

– 'מתגעגע'.

נפרדנו בלי שקיבלתי תשובה שתבהיר לי את טיבה של ה'למד' שבשם התחנה.

כשהגעתי הביתה בדקתי בוויקיפדיה ולמדתי שמחצ'קלה, בירת דאגסטן שבצפון הקווקז, שוכנת לחופו המערבי של הים הכספי ומספר תושביה עולה במעט על זה של תל אביב. כרגע זה בערך מה שאני יודע עליה. אני מניח שלמישהו שמעולם לא ביקר בתל אביב, או אולי עזב אותה לפני שנים רבות, היא נראית בתמונות כמו שמחצ'קלה נראית לי מכאן – עיר יפה עם שמים כחולים וים שמימיו צלולים.

יש לו, למתדלק, למה להתגעגע.

יום רביעי, 6 באפריל 2016

פרנסות של יהודים: ביטוח מנהלים

עסקים רבים בארץ אוהבים לציין כי הם נמצאים תחת ניהולו של פלוני או של אלמוני.

למה? למי בעצם אכפת מי המנהל או מי ההנהלה?

שם המנהל אמור לתת תחושה שהמקום אכן מנוהל כמו שצריך ולא כל אחד עושה מה שבראש שלו. כאן לא פארטאצ'יה אהובתי, כמו שאתם רגילים וכמו שאתם מצפים. אצלנו מדברים בנימוס, לא מעשנים במטבח ולא משתינים בחומוס. ממקום שמנוהל כהלכה אפשר לצפות שלא יעגלו בו פינות, שיקפידו על נהלים, שישדר מקצועיות, הגינות, ניקיון וסדר. בקיצור, תסמכו עלינו.

הכל טוב ויפה, רק שלפעמים השם של המנהל לא אומר מאומה לאיש, אולי רק למנהל עצמו ולצוות עובדיו. ולפעמים, הפער בין טיבו וגדלו של העסק לבין יומרות הניהול הוא מגוחך.

הנה כמה דוגמאות שליקט לאחרונה איתמר וכסלר.

מסעדת אבו סוהיל בעכו, למשל. כאן לא משחקים ב'משחקי השף' ועל כישורי הניהול של סוהילה אפשר לסמוך במאה אחוז. המאכלים המזרחיים שמתבשלים במטבח שלה יוצאים בטעם מיוחד!

המנהלת סוהילה

לעומת זאת, ברמת אביב התופרת ריטה משדרת סגנון ניהול קפדני ונחרץ. כמו כל מנהל יעיל היא גם נגישה וזמינה, ואפשר להתקשר אליה בנייד.

השלט הזה מעורר כמובן שאלות נוקבות: מהי חלוקת העבודה בין החייט לבין התופרת (ובכלל, האם יש הבדל בין חייט לבין תופר?), ומדוע החייט רובין זוכה להבלטה על חשבונה של התופרת שהיא גם המנהלת?

חייט בהנהלת תופרת

אפילו האינסטלטור של 'ים אינסטלציה' נמצא 'בהנהלת קובי מלכה'. משום מה, יש לי תחושה שבמקרה זה האינסטלטור והמנהל חד הם.

בהנהלת קובי מלכה

לבקשתי, איתמר שלף מארכיון הצילומים שלו עדויות היסטוריות למנהלים חשובים נוספים בכל רחבי הארץ.

לפי מספרי הטלפון בני שש הספרות, התמונות צולמו לפני שנת 2004 (באותה שנה נוספה ספרה שביעית לכל מספרי הטלפון). באותם ימים ידעו לנהל כאן...

בהנהלת ראובן ובניו
בהנהלת פוטו-אלברט
בהנהלת טייגר וברומה
בהנהלת האחים וולפגור
המנהלת נעומי

ומאיר בולקה שלח לי את כרטיס הביקור המופלא וההיסטורי של עבד חרחרה, שניהל בשעתו מוסך לתפארת בכפר מסחה שבשומרון:


בעלי התוספות

איתמר וכסלר מצא עוד כמה מנהלים שייעלבו אם לא נכניס אותם לרשימה היוקרתית.



וגם זה הגיע לשולחן המערכת...


יום שני, 11 בינואר 2016

פרנסות של יהודים: מעבדות, לא מה שחשבתם

יש משחק כזה. של אולפני דיסני...

אחרי שעסקנו בדוקטורים ('דוקטור! דוקטור!') ובאקדמיות ('האקדמיה הישראלית למדעים'), הגיעה שעתן של המעבדות. תשכחו מכימיה או ביולוגיה, מיקרוסקופים או צלחות פטרי. המעבדות היום הרבה יותר מגוונות ומעניינות.

א. המעבדה המיקרוביולוגית

כדי להבין את מינוּף עולם המעבדות נתחיל בעולם הקלאסי, באותם לבורנטים עמלנים שמעניקים לנו במסירות שירותי מעבדה חובקי עולם. אני בטוח שפרופסור סמרה מבית החולים בילינסון מנצחת על קונצרן פעילויות משוכלל ומרתק במיוחד, אבל היפוכונדרים חלושי דעת כמוני חשים ברע רק מקריאת הרשימה, ובטוחים  כמו ג'רום ק' ג'רום מחבר 'שלושה בסירה אחת'  שבגופם מקננות כל המחלות האלה...

צילום: איתמר וכסלר

ב. המעבדה לתיקוני חרמשים

במעבדה הזו (שצילומה נלקחה מארכיון השלטים של איתמר וכסלר, ואין לדעת אם היא עדיין פעילה) ישחיזו למענכם משורים וחרמשים, מכסחות ומפוחים, וגם שרשראות למגוון שימושים שעשויים לעלות בדעתכם.

צילום: איתמר וכסלר

ג. המעבדה לצילום מים

לצלם מים כולם אוהבים... אבל ביוב?

(מקור: שומר)

ד. המעבדה למשענות ראש וגב

אין משענת  חוץ מקנה רצוץ  שאין לה מעבדה.

צילום: איתמר וכסלר

ה. מעבדות לעיניים ולשיניים

יש מעבדות שמתמחות בחלקי גוף שונים. לפי הפרסום שהן עשו לעצמן לא בטוח שאלה המקומות הכי מומלצים.

גם כאן, הצילומים נלקחו מארכיון השלטים של איתמר וכסלר ובהחלט ייתכן שהמעבדות והשילוט כבר שודרגו מאז. האופטומטריסט YOSEF פעל בזמנו ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, והמעבדה של רופא השיניים הייתה בשוק הכרמל.



ו. מעבדות במגזר החרדי

1. כובעים

ישראל מידד שלח לי את המודעה הזאת, שמציגה עבודת כפיים אמיתית במעבדה, כולל סולמות, מטאטאים ומכסחות:


2. שעטנז

אין לך מצווה בתורה שזכתה למעבדות אמיתיות עם מיקרוסקופים ומומחים לטקסטיל כמו איסור שעטנז. איתמר וכסלר מצא בארכיונו תמונה ישנה של המעבדה ברחוב מאה שערים:


וכך נראה השלט היום, מרוענן ומעודכן מבחינה גרפית, כולל הבס"ד הבלתי נמנע שנשמט מהשלט המקורי:

(צילום: צביה, ויקימדיה)

יום שני, 28 בדצמבר 2015

שלטים מקומיים: השֵׁד העדתי



כתב וצילם איתמר וכסלר

ברגע הראשון לא שמתי לב שאצל 'תבליני חלפון', מרחוב אבו חצירא 8 בפרדס כץ, מוכרים בנוסף לקטניות, פירות יבשים וממתקים גם מיסטיקה. ברגע השני זה נראה כמו טעות, במיוחד כאשר מישהו שואל את עצמו לְמה בעצם התכוון חלפון במילה 'בולפעה' המופיעה בסוגריים מעל שמו.

כשניגשתי לצלם את השלט הופיעו מיד שניים בפתח, ולאחר שראו שפניי לשלום, אפשרו לי להיכנס לחנות, שמבפנים לא היתה שונה במאומה מחנויות המכולת של פעם. אחד מהם התייצב מאחורי הדלפק, וכך הבנתי שהוא חלפון האמיתי, והשני הוא סתם אחד.

על המדפים היו מונחות כל מיני צנצנות ושקיות ניילון מלאות בגרגרים שנראים כמו פלפל שחור, גושים שנראים כמו אבני חצץ או פירורים שנראים כמו נסורת. למוצרים של חלפון יש סגולות לגירוש שדים ולביטול עין הרע, ובלבד שמשתמשים בהם נכון. התעניינתי במחירים, והוא הוריד מן המדף שתי קופסאות וכמה שקיקי ניילון. קופסה אחת עם כיתוב בערבית מצאה חן בעיני, אבל חלפון הסביר שיש בתוכה תשעה שקיקים קטנטנים שעולים 15 ש"ח כל אחד. קצת יקר.

'עזוב, זה למתקדמים', הוא אמר והציע לי משהו למתחילים  מיכל פלסטיק קטן עם תערובת של גרגרים, גושים ופירורים, שגם הוא עולה 15 ש"ח בדיוק. מן המדבקה מבינים שמדובר בקטורת המכילה שבעה סוגי סגולות  זוגיות טובה, פוריות, אהבה ואחווה, פרנסה בשפע, שלום בית, נגד עין הרע, חרדות ופחד – כלומר קצת יותר משני שקלים לסגולה. השימוש בכלל לא מסובך. שופכים את תכולת השקית לכלי קיבול חסין אש, שורפים ומסתובבים בבית כדי שריח הקטורת ימלא את כל החלל.


מספרים שבמעבדה של נילס בוהר, חתן פרס נובל לפיזיקה, היתה תלויה פרסת סוס, שמשמשת אצל הגויים בדיוק לאותן מטרות. כשנשאל בוהר, שהיה ממוצא יהודי, אם גם הוא מאמין באמונות טפלות, אמר שלא, אבל הפרסה נמצאת אצלו בכל זאת, על כל צרה שלא תבוא. מה שטוב לבוהר טוב גם לי, אלא שבניגוד לפרסה האחת שהייתה לבוהר, המגוון אצל חלפון בילבל אותי לגמרי, כי אצל יהודים הלא הכל חייב להיות יותר מסובך. התעניינתי אפוא בהבדלים.

– 'בכללי', אמר חלפון, 'הכל עושה אותו דבר'.

 'ובכל זאת?', הקשיתי.

 'תלוי מאיזה עדה אתה. המרוקאים למשל אוהבים גַ'אווי', הסביר והראה לי שקיק עם שלוש אבני חצץ בחמישה ש"ח; 'העיראקים מעדיפים עופרת', והצביע על צנצנת מלאה בכדורים מוכספים; 'והטריפוליטאים משתמשים רק בעוּשַק, שזה גם הכי יקר'.

כאן התערב חברו של חלפון, ששתק עד אז. 'המרוקאים אומרים'  אמר והצביע על עצמו  'שמרוקאי אחד חולה שווה שני טריפוליטאים בריאים. טריפוליטאים צריכים חומרים חזקים במיוחד'.

הוא צחק מן הבדיחה של עצמו, אני חייכתי בנימוס וחלפון 
 שצריך למכור לכולם  שמר על נייטרליות.
לקחתי את הערכה למתחילים וביקשתי גם שקית ג'אווי, כדי שהמרוקאי יחשוב עלי טובות. בסך הכל 20 ש"ח, שזה כמעט בחינם. 

כש‫הושטתי לחלפון את הכסף הוא נתן לי עוד טיפ חשוב: 'לא לשכוח, גם בשירותים וגם במרפסת', ואז הוסיף, 'כל שני וחמישי אחרי הצהריים, אחרי העלייה לתורה'.

 ‫'זה מתחיל להיות קצת יקר', הערתי בזהירות.

–  ‫'החיים יותר יקרים', הוא סיכם. 'רק בריאות!'.

 'בעזרת השם', עניתי, ושמחתי שאני לא טריפוליטאי.

אם הניסוי יצליח, אשאל אותו בפעם הבאה מה זה 'בולפעה'.


יום שלישי, 28 באפריל 2015

שלטים מקומיים: הזמן המרכּוֹלי

צילם וכתב איתמר וכסלר



בכל פעם שאני מנסה לדרג את המקומות שמבטאים יותר מכל את המיקרוקוסמוס שלנו כאן, סניף ה'שופרסל' השכונתי שלנו נמנה עם המובילים. בתמצית, זהו בלגן אינסופי, ואם רוצים לצאת ממנו בתחושה שלא בזבזת עליו את כל היום, כדאי להגיע אליו מוקדם מאוד או מאוחר מאוד.

אם לא מביאים בחשבון את חיפוש החנייה, אפשר לחלק את הזמן המרכּוֹלי לשלושה פרקים: זה שמוקדש לאיסוף המצרכים, זה הנדרש להשתנע בין המעברים וזה שהולך על עמידה בתורים. בסניף שלנו מתמחים בחסימת מעברים, כך שגם עגלה בודדת לא תמיד יכולה לעבור. אין מה לעשות, התרגלנו מזמן.

בשבוע שעבר, בעת הקניות לשבת, התנגשתי בסלסלה מלאה בנרות נשמה. קרטונים על קרטונים של נרות נשמה נערמו שם ב'מבצע', שגם מי שלא התכוון לקנות לא היה יכול להישאר אדיש כלפיו. ובאמת, לאור השבועיים האחרונים, שכללו את יום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחיילי צה"ל ולנפגעי הטרור, ועכשיו גם יום שואת העם הארמני (שואה, שלאור היחסים ההרוסים עם טורקיה, מתחילה לתפוש אצלנו חזק) – זה בהחלט נראה מבצע מדליק.

כשצילמתי את השלט מעל לסלסלה צץ לידי מנהל הסניף. הוא ואני כבר מכירים מזמן, כי היה לנו פעם דיון בנוגע להגיון העומד בבסיס הצבתו של הר מזוודות בלבו של אזור מוצרי החלב. כנראה שמצאתי אז חן בעיניו, כי הוא שיתף אותי במידע פנימי, והסביר שזה בסך הכל מבצע לקראת החופש הגדול.

– 'אני רואה שאתה שוב מצלם', הוא העיר בידידותיות, 'ממה אתה שוב לא מרוצה?'.

– 'נראה לי שהמבצע שלכם הפעם מתאים לרצח עם, וגם לפיגוע המוני או לתאונה רבת נפגעים'.

– 'לא יפה', הוא ענה. 'אנחנו בסך הכל עונים על דרישות הלקוחות. בפסח זה מצות. אחרי פסח זה נרות נשמה, בגלל כל ימי הזיכרון. סמי-טריילר נרות הבאנו, וזה כל מה שנשאר. אנשים לא פראיירים. לוקחים קרטונים שלמים'.

– 'נרות', המשיך המנהל וקולו נסדק מעט, 'זה מוצר עם חיי מדף ארוכים. מה שלא מדליקים ביום הזיכרון, שומרים לאזכרות הבאות. בגדול, אנחנו לא ממש מרוויחים עליהם. אבל הלקוחות מרוויחים בגדול. אצלנו, עם נר שדולק עשרים וארבע שעות כפול חמש, אתה מקבל בעשרה שקלים 120 שעות רצוף! יותר משתלם מזה?! זה יותר שירות לציבור מבחינתנו, במיוחד לאלה שאין להם, כי האֵבֶל לא מבחין בין עשירים לעניים'.

– 'בוא הנה, סאלים!', קרא המנהל לעובד הכי קרוב. 'במוצאי שבת אתה מפנה מכאן את הנרות ושם במקומם את המבערי-גז-אישי!'. 

– 'מבערי-גז-אישי?'.

– 'במקור זה למנגל', הוא הסביר לי, 'אבל מתאים מאוד גם למדורה. מתחילים השנה מוקדם את המבצעים לל"ג בעומר. מנרות למדורות. בגדול, זה הסוד. לא חשוב מה, תמיד יהיה לזה מבצע'.

כיוון שהשיחות שלי עם מנהל הסניף הן די נדירות, ואני תמיד לומד בהן דברים חדשים, לא חישבתי את פרק הזמן הזה כמבוזבז, אלא כזמן איכות. כרגיל יצרו אצלי דבריו תובנות חדשות, ובעודי מהרהר בהן לא שמתי לב והתנגשתי בצביר שישיות 'קולה זירו' במבצע שחסמו את המעבר.

יום שני, 9 במרץ 2015

פרנסות של יהודים: מעשה בחייט, סנדלר ושען

רחוב עזה, ירושלים (צילום: קרל פרקינס)

אחת השאלות המטרידות את מנוחת חובבי הפרנסות היא, מה מחבר בין בעלי מקצועות שונים לחלוטין אלה מאלה? בראש ה'מחוברים' הללו נמצאים החייטים, הסנדלרים והשענים, כל אחד מקצוע נכבד וחשוב העומד בזכות עצמו, שנוטים משום מה לשיתוף פעולה מקצועי, למרות ש'תהום אידאולוגית' עשויה להיות ביניהם. האם זו רק 'רוח הזמן', שמחייבת איחודים בין מפלגות שונות כדי לעבור את 'אחוז החסימה' של היכולת להתפרנס בכבוד, או שמא כבר היו דברים מעולם?

פניתי בשאילתה לאיתמר וכסלר, ראש מדור שלטים בעונ"ש, שהשיב לי כך:
פעם, מזמן, הכרתי מישהו שמתחת לגרם המדרגות בכניסה לביתו הייתה תקועה בּוּטְקֶה מתקלפת. על השלט שהוצמד לדלת המרוטה היה כתוב 'סנדלר', ובתוכה ישב איש קטן וכפוף, שמידותיו התאימו בדיוק למידת הבוטקה, ותיקן נעליים ישנות. באותם ימים ישבו להם כפופים בקובותיהם עוד סנדלרים וחייטים ושענים, שמצאו קורת גג תחת גרמי מדרגות של בתים רבים בערים ברחבי הארץ. חזותן המתקלפת של בתים אלה תאמה להפליא את עליבותם של אותם בתי עסק מרופטים. נראה היה כי כמו בעיירה, גם אם לא היתה שם הרבה עבודה היא עדיין הספיקה כדי להתקיים בצמצום.  
היום נעשו מקצועות אלה  שהעוסקים בהם מכונים על ידי שלטונות המס שלנו בשם המטונימי 'עוסק זעיר' – כה זעירים עד שכמעט ונכחדו. אך טבעי הוא, ששארית הפליטה שלהם תתאחד ותתארגן מחדש במסגרת עסקית עדכנית יותר, דהיינו, 'כל-בו תיקונים'. ככלות הכל, 'כל-בו' הוא שלב אחד בלבד לפני 'קניון', ומי יודע אולי עסק משותף כזה ימשוך גם את העוברים והשבים. הרעיון הזה בדיוק מתגשם ברחוב עזה 26 בירושלים.  
למראה המיצב 'כל בו תיקונים חייט, סנדלר, שען, תיקון תיקים ומזוודות' (ובמילים אחרות: 'יהופיץ זה כאן ועכשיו'), שהצמידה הנהלת הכל בו למעקה האבן שבין העסק למדרכה, עלתה בדעתי האפשרות שלסוגת הבדיחות 'יהודי, נוצרי ומוסלמי נוסעים ברכבת', תצורף מעתה גם איזו בדיחה על 'חייט, סנדלר ושען', שנתקעים יחד בכניסה לחדר מדרגות. בדיחות על סנדלרים, חייטים או שענים יש מן הסתם בשפע, אבל בדיחה על שלושתם יחד לא מצאתי. אני מניח שבזמנו של אלתר דרויאנוב איש לא העלה על דעתו שפרנסתם של הסנדלרים, החייטים והשענים תגיע לשפל כזה שייכפה עליהם איחוד כוחות. אבל אם חושבים על היצירתיות שנדרשה כדי ליצור כמה מן האיחודים שנוצרו בפוליטיקה שלנו, והכל כדי לעבור את אחוז החסימה, מבינים שיש בדיחות שרק הזמן והמקום יכולים ליצור.  
בארכיוני יש לא מעט שילובים של שני מקצועות, אבל 'טריפל' כמו ברחוב עזה, לא מצאתי.  
סנדלר וחייט
אינסטלטור וחשמלאי
תריסים ונגרים
תריסים ושטיחים
תכשיטים ופינוי דירות

יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

בית הכנסת שהשכנה שוכנת בתוכו

(צילום: נעמה ביגלמן)

בדרך בן-צבי 104, בפינת רחוב גתית בתל-אביב (אזור אבו-כביר), עומד על תלו 'בית הכנסת הנביא יחזקאל'. הכתובת על השלט הגדול שמותקן בכניסה מספרת סיפור קצר אך סבוך, ממש כתב חידה.

בית הכנסת הזה הוא לא סתם רב-עדתי ('פתוח לכל הבבלים ולכל העדות'), הוא גם מופרט. יש לו בעל בית.

האמת היא שלא כל כך ברור מהו שם המקום. למעשה יש לו שלושה שמות. לכאורה הוא קרוי על שמו של יחזקאל, שכידוע היה הנביא היחידי שהתנבא בחו"ל, 'על נהר כְּבַר' אשר בבבל, היא עיראק. אבל באותה נשימה – אמנם בגופן קטן יותר – בית הכנסת קרוי גם 'בית אברהם אבינו'. אולי משום שאברהם היה מכניס אורחים ידוע, ולבעל בית הכנסת, כפי שמתברר מן ההמשך, יש תודעת אירוח מפותחת מאוד. ויש גם שם שלישי: 'בית הבבלים'.

יהיה שמו של המקום אשר יהיה, ברור ש'בעל בית הכנסת' רואה בו מין בית פרטי שלו, וככזה הוא פותח אותו בלב רחב לכ-ו-ל-ם. 'ביתי פתוח', הוא מכריז, 'לכל הבבלים ולכל העדות'. כלומר, כולם מוזמנים, תהיה עדתם אשר תהיה, אבל הבה נאמר זאת בעדינות: עיראקים ('בבלים') ירגישו קצת יותר בנוח...

אז ברור שיש כאן בעל בית, אבל מיהו ומה שמו? הדבר לא כל כך ברור. האם מדובר כאן במשפחה ששמה המקורי הוא 'ממלכת דוד'? ומיהו 'יעקב (רזי)'? האם הוא 'בעל בית הכנסת' או אחד הנפטרים שלזכרם נוסד הבית?

חיפוש אינטרנטי קצר העלה שאכן יש איש ושמו 'יעקב ממלכת דוד' ומשכנו באותה כתובת ממש.


כשסיפרתי על כך לידידי איתמר וכסלר, ראש דסק השלטים בעונ"ש, הוא נזכר כי אי-שם, בסוף שנות התשעים, הוא צילם, בדיוק באותו מקום, שלט חינני שמשך את תשומת לבו בעלגותו והוא עדיין עומד על עומדו.


'לדעתי', כתב לי איתמר, 'זהו אותו בית כנסת שהשכנה שוכנת בתוכו. כנראה שיעקב ממלכת דוד אחראי גם לשכנה, ובמשך השנים נוספו שכנות גם מעדות אחרות'.

חיפוש נוסף בארכיון השלטים של איתמר העלה עוד צילומים ממתחם קדושה זה. הרבה מסרים יש לו לבעל בית הכנסת, וגם מתברר כי שמות רבים נוספים.









בעלי התוספות

ד"ר בני לשם צילם (ספטמבר 2015) היבט מקורי נוסף של בית הכנסת הביזארי הזה, ובו מוזמנים לתפילה גם 'כל הכנענים'. האם מישהו יודע לְמה מתכוון המשורר?