הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים

דם המכבים האדום (צילום: אסתר ענבר, ויקימדיה)

אחד מסמלי הזיכרון האוניברסלי לחיילים שנפלו, שהתגבש לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הפרחים האדומים, ובפרט פרחי הפרג. סמל זה אומץ גם בתרבות העברית והישראלית, ומאז שנות החמישים בלט במיוחד הצמח המכונה 'דם המכבים'. השבת השחורה של שמחת תורה תשפ"ד (2023) החזירה לעולם הדימויים של הזיכרון את הכלניות של הדרום האדום.

מאת עמי זהבי

ב-1915, לאחר נפילת חברו במערכה בבלגיה, פרסם הרופא הצבאי ג'ון מק'קריי (John McCrae), מחיל המשלוח הקנדי לאירופה במלחמת העולם הראשונה, את השירIn Flanders Field  (בשדות פלנדריה). השיר התפרסם בכל העולם והפך סמל המייצג את דמם השפוך של הנופלים במלחמות, בפרט בארצות חבר העמים הבריטי. בין היתר תוארו בשיר מרבדי הפרגים (poppies) האדומים שמכסים את שדות הקטל. 

בשדות  פלנדריה, מהדורה מאוירת, 1921 (ויקימדיה)

כך תרגמתי את השיר לעברית (במרשתת אפשר למצוא תרגומים נוספים): 

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה פְּרָגִים נָעִים  

בֵּין צִיּוּנֵי קְבָרֵינוּ, שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה.  

שָׁם, מִמַּעַל, חוּגָה בְּקוֹלָהּ תַּנְעִים;   

בִּרְעוֹם הַתּוֹתָחִים תַּחְתֶּיהָ, לֹא יִשָּׁמַע שִׁירָהּ.

 

אֲנַחְנוּ הַמֵּתִים. אַךְ זֶה כַּמָּה יָמִים  

חַיִּינוּ, חַשְׁנוּ אֶת הַשַּׁחַר, אֶת נֹגַהּ הַשְּׁקִיעָה,  

אָהַבְנוּ, גַּם נֶאֱהַבְנוּ, וְכָעֵת אָנוּ נָמִים   

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.  

 

הַמְשִׁיכוּ בָּאוֹיֵב אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ!  

אֲלֵיכֶם אֶת הַלַּפִּיד נָחִישׁ, כִּי כּוֹשְׁלוֹת יָדֵינוּ;  

אַתֶּם תִּשָּׂאוּהוּ אֶל עַל.  

וְאִם בֶּאֱמוּנֵנוּ, הַמֵּתִים, תִּמְעֲלוּ מַעַל  

לֹא נִמְצָא מָנוֹחַ, אַף כִּי הַפְּרָגִים יִפְרְחוּ  

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.

מספרם העצום של ההרוגים וחוסר התוחלת שבמלחמה, יחד עם הדימוי המתבקש לשדה מוצף דם, תרמו להפיכת פרחי הפרג לסמל בינלאומי לחיילים שנפלו בקרב. בימי זיכרון לאומיים עונדים הזוכרים פרחי פרג מיובשים או פרחים מלאכותיים העשויים מנייר. הם נקראים remembrance poppy (פרגי זיכרון).

בכנסייה הסקוטית סנט אנדרו בירושלים, המוקדשת לנופלים בקרבות על העיר במלחמת העולם הראשונה, מוצגים כמה זרים עם פרחים מלאכותיים דמויי פרג וכרטיס מזכרת עם ציור שדה קטל, הוא שדה פרגים.

צילום: עמי זהבי

מוטיב הפרח האדום שמסמל טיפות דם הוא עתיק יומין ומופיע בתרבויות רבות. שמה המדעי של הדְמוּמִית, שמופיעה גם בארץ בכמה מינים בצבעי אדום, הוא Adonis. במיתולוגיה היוונית אדוניס הוא אל התשוקה והיופי, אהובהּ של אפרודיטה (או ונוס, במיתולוגיה הרומית), שנהרג מנשיכת שיניו של חזיר בר. מדמו שטפטף לאדמה יצרה אפרודיטה את פרח הדמומית שחוזר ופורח בכל שנה מחדש. 

דמומית קטנת פרי (צילום צחי אבנור; ויקימדיה)

פרחים גדולים ואדומים מסוגים שונים נפוצים כידוע גם בישראל והם פורחים ברציפות ובקביעות מסוף ינואר ועד סוף אפריל, עם חפיפה מעטה. וכך, פרחי הזיכרון בארץ הם לא רק פרגים אלא במידה רבה גם הכלניות, הנוריות, הדמומיות ודם המכבים האדום. 

הפרחים האדומים נוכחים גם באמנות הישראלית, בספרות, בשירה הלירית ובשירי הזמר, ונביא כאן כמה דוגמאות, מקצתן ידועות ומוכרות. נתחיל בשירה העברית:

חיים גורי כתב בינואר 1948, אחרי נפילת מחלקת הל"ה, את שירו הנודע 'הנה מוטלות גופותינו', שמסתיים בשורות הללו:

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַַחֲזוֹר כִּפְרָחִים אֲדוּמִים. 

תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ 'מַחְלֶקֶת הָהָר' הָאִלֶּמֶת. 

אָז נִפְרַח, עֵת תִדּוֹם בָּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחְרוֹנָה.

 גם בשירו המפורסם לא פחות 'באב אל-ואד', שנכתב ב-1949, חוזרות הכלניות האדומות:

יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה, 

אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהָר וּבַמוֹרָד. 

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ 

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, בָּאבּ אֶל-וַאד.

הסופר משה שמיר, שאחיו אליק נהרג בקרבות מלחמת השחרור, כתב בסיפור 'אֶלִיק וְהַכַּלָּנִיּוֹת' (הסיפור נדפס לראשונה בדבר לילדים, 1948):

אֱלִיק מֵטִיל עוֹד רִמּוֹן...  מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ – שָׂדֶה שֶׁל כַּלָּנִיּוֹת. הַיּוֹם כְּבָר לֹא נַסְפִּיק לִקְטֹף מֵהֶן, אֲבָל אֵין דָּבָר. עוֹד נָבוֹא לְכָאן וְנִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, בְּכָל הָאָרֶץ נִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, יְלָדִים וְאָבוֹת וְאִמָּהוֹת, כְּכָל שֶׁנִּרְצֶה וְכַמָּה שֶׁנִּרְצֶה – – –

והמשורר נתן יונתן כתב את 'יש פרחים' (1971), שגם הולחן על ידי מוני אמריליו:

הֲרָאִיתָ אֵיזֶה אֹדֶם 
שֶׁצָּעַק לַמֶּרְחַקִּים? 
שְׂדֵה דָּמִים הָיָה שָׁם קֹדֶם 
וְעַכְשָׁו הוּא שְׂדֵה פְּרָגִים.

הנה רונית אופיר בהקלטה מ-1970: 

בשירו 'ואחי שותק' תיאר המשורר אמיר גלבֹע גלויה ועליה ציור פרגים, שאותה מצא בכיס המדים של אחיו המת:

אמיר גלבע, ואחי שותק, הקיבוץ המאוחד, 2001

ובחשש אודות העתיד, כתבה אַסְתָּר שמיר בשנת 1991 בשירהּ 'שיר מולדת':

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי, מָה יִפְרַח?

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי?

קוֹץ וְדַרְדַּר אוֹ פְּרִי הָדָר?  

צְחוֹק יְלָדִים אוֹ חֲלוֹם נִשְׁכָּח? 

כְּמִיהָה לְעָבָר אוֹ תִּקְוָה לְמָחָר –  

דַּם הַמַּכַּבִּים אוֹ פִּרְחֵי לִילָךְ?

באוקטובר 2023, ימים אחדים לאחר האירועים האיומים שעברו על יישובי מערב הנגב, כתבה עדי בלכמן סופר את שירהּ 'בְּאֵרִי': 

עוֹד מְעַט, יַגִּיעַ הַחֹרֶף

עֲנָנִים בּוֹכִים יַשְׁקוּ אֶת הָאֲדָמָה,

וְיַצְמִיחוּ מַרְבַדִּים אֲדֻמִּים

תְּחִלָּה תִּפְרַח הַכַּלָּנִית

וְאַף אֶחָד לֹא יָבוֹא לִצְפּוֹת בְּיָפְיָהּ.

אַחֲרֶיהָ תִּפְרַח הַנּוּרִית

וְלֹא יִתְקַיֵּם פֶסְטִיבָל

וּלְבַסּוֹף יִפְרַח הַפָּרָג, וְשֶקֶט,

אֵין אִישׁ.

הַפְּרָחִים הַמּוּגַנִּים נִקְטְפוּ

כְּבָר בַּסְּתָיו.                      

ולכמה דוגמאות מן האמנות הפלסטית. 

הנה למשל קטע מעבודתו רחבת היריעה של ארז ישראלי 'שדה פרחים' (חרוזי זכוכית שזורים על רשת פלסטיק), שנוצרה בשנת 2005 ושמורה במוזיאון ישראל. רבות מעבודותיו של ישראלי מתמקדות בשכול ובמוות, אף כי גם הוא לא יכול היה לחזות את עוצמת האסון של טבח אוקטובר.

ארז ישראלי, שדה פרחים (פרט)

בשנת 2013 הציגה דפנה קפמן במוזיאון ארץ ישראל את עבודתה 'דם המכבים' (זכוכית ורקמה). בערבית נקרא הציור 'דם אלע'זאל' (דם הצבי), שהוא אחד משמות הפרח בערבית. 

באדיבות גלריה לורץ וזיידל קונטמפוררי, ברלין

וכך גם פריד אבו שקרה, ישראלי המגדיר את עצמו אמן פלסטיני, בסדרה 'כלניות' (2002; המשכן לאמנות עין חרוד): 

צילום: עמי זהבי

בשנים הראשונות להקמת המדינה הכין דואר ישראל לכבוד ימי הזיכרון והעצמאות בולי פרחים אדומים, ובפרט כלניות ודם המכבים. הבה נעיף מבט במקצת הבולים הללו:

בולי יום הזיכרון לנופלים במלחמת העצמאות עם פרחי כלניות ודם המכבים

מעטפות דואר ישראל לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

ממתי התחילו לקשור את הפרחים האדומים למורשת הגבורה העברית העתיקה? אחת העדויות הראשונות לכך נמצאת בחוברת שמות צמחי ארץ ישראל שחיבר אפרים רֻבינוביץ (לימים הראובני) בשנת 1917 (הוצאת מורי בתי הספר העברים). כבר שם הסמיך המחבר את השם 'דם המכבים האדום' לצמח המכונה כך גם היום.

עוד קודם להראובני דן בנושא הבוטנאי אהרן אהרונסון (המוכר יותר כראש מחתרת ניל"י) במאמרו 'שמות המוניים לצמחים'. הוא הציע לקרוא לצמח המוכר כ'אַלְמוּת' (אלמוות) על פי אחד השמות הערביים: דם ע'זאל (דם הצבי) או בזאז אלעד'רא (פטמות הבתולה):

זכרונות ועד הלשון, ה, תרפ"א, עמ' 31

שמות אחרים הוצעו בסוף המאה ה-19, באלבומי הפרחים המיובשים 'מצמחי ארץ הקודש' שנמכרו לעולי רגל נוצרים. דם המכבים מופיע בתור Passion everlasting, כלומר פרח שאינו נובל, ובכך הוא מסמל את ייסורי הנצח של ישוע. אלבומים אלה נוצרו למן שנת 1886 ואת רובם הכין הכומר האמריקאי הארווי גרין (Harvey Greene). באלבומים הראשונים שלו נקרא פרח דם המכבים בשם Bloody everlasting, כלומר 'חי-עד מדַמם'. אבל באלבומים המאוחרים, מ-1896 ואילך, השתנה השם ל-Passion everlasting, כלומר 'חי-עד הייסורים' (עמדתי על כך בספרי אלבומי הפרחים המיובשים מירושלים, 2023, עמ' 70, 74). 

השם שהציע הראובני התקבל, ושנים מעטות אחר כך, לקראת הקונגרס הציוני ב-1921, אף הוחלט כי הוא יהיה 'הפרח הלאומי' שבו תשתמש הקרן הקיימת בהתרמותיה ברחבי העולם היהודי. וכך נכתב בעיתון העולם, שבועונה של ההסתדרות הציונית העולמית: 

העולם, 4 באוגוסט 1921, עמ' 16

האגרונום עקיבא אטינגר, ש'מצא' את הפרח הלאומי, היה איש רב-פעלים שניהל אז את המחלקה לחקלאות ולהתיישבות של ההסתדרות הציונית. הדיווח מסתיים באזכורה של אגדת עם, על פי 'האדים הפרח הזה, הלבן לפנים, מדם המכבים הלוחמים. אבל יבוא יום ושיבת עם ישראל לארצו תשיב לפרח זה את לבנוניתו'.

השם חדר גם למערכות החינוך ולספרי הילדים, וכך תיאר את הפרח המורה לטבע והסופר אברהם סלומון (לימים שלמון) בספרו פרחי שדה וניר, שראה אור בשנות החמישים (הוצאת רודין, עמ' 33-32). את המצאת השם 'דם המכבים' הוא מייחס לילדים:

לצד הסיפור הובא איורה של ה' ישראל לפרח דם המכבים (לא הצלחנו למצוא מידע כלשהו על המאיירת המוכשרת, ונשמח אם מי מן הקוראים יעזור להוציאה מאלמוניותה):

לאחר שנדמה היה כי דם המכבים 'יצא מהאופנה' בשנים האחרונות חזר הפרח והופיע באתרי הנצחה שונים. כך למשל בעיר יהוד עוטר קיר ההנצחה לנופלים בדם המכבים:

צילום: עמי זהבי

בשנת 2019 הוקמה  עמותת דם המכבים', שעבורם מגדלים את הפרחים במשתלת צמחי הבר 'זרעים מציון' בכרם מהר"ל. אחת ממטרות הפרויקט היא להביא לכך שכל אזרחי המדינה יענדו פרחי דם המכבים ביום הזיכרון. לעמותה יש גם דף פייסבוק שמוקדש כולו לנושא.

פרחי דם המכבים במשתלת זרעים מציון (פייסבוק)

כפרח זיכרון לנופלים, דם המכבים 'התחרה' תמיד עם הכלניות והפרגים, וראינו זאת לעיל גם בשירה ובאמנות. מרחבי הכלניות האדומות, שמכסים את שדות מערב הנגב מדי חורף, הפכו מזה שנים רבות יעד אהוב לטיולים, שגם שווק בפרסומת כ'דרום אדום'. הצימוד הזה הפך טרגי בשמחת תורה תשפ"ד ומכאן ואילך יהיה מזוהה עם הזיכרון לאלפי הנרצחים, הפצועים והשבויים שנפגעו באותו יום מר ונמהר.

נסיים בכמה תמונות של אמנות שנוצרה בעקבות אירועי השבת השחורה.

לקראת יום השלושים הגתה יפה סולומון ממתנ"ס מיתר את הרעיון לייצור המוני של כלניות קרמיקה אשר תוצבנה במוקדי הזיכרון של המרחב הפגוע. היא העלתה את תוכניתה בקבוצת פייסבוק ייעודית – 'כלניות לפני הגשם', ותוך ימים אחדים כבר הצטרפו למיזם אלפי קרמיקאים ותלמידיהם, נשים וגברים, מכל רחבי הארץ. קבוצת הכלניות הראשונה הוצבה ב-29 בנובמבר 2023 בנקודת השפל הישראלית, המקום הנמוך ביותר בעולם – חוף ים המלח.

בחורבות קיבוץ בארי נשתלו כלניות קרמיקה:

כלניות בבארי (צילום: שי כרמי)

גם בבית יד לַבּנים הדרוזים בדלית אל-כרמל נחנך מיצב כלניות שהכינו אמנית הקרמיקה ריקי מנור ותלמידיה, תחת הכותרת 'ואהבת לרעך כמוך':

צילום: ריקי מנור

עבודת רקמה של דליה הוך מוצגת בסדרת הפוסטים 'על אמנות ומלחמה' שנמצאת בבלוג 'שלולית – בלוג שכולו אמנות' של שולמית וינשטיין-ישראל. בעבודה תוארה פריצת גדר הגבול מכיוון עזה והיא מלווה בציטוט מפורסם משירו של מרדכי גֶּבִּירְטִיג 'העיירה בוערת' (1938): 'שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כֻּלָּה' (תרגום אברהם לוינסון). כל אחד מיישובי 'העוטף' שהיה לאתר רצח (כולל אתר 'נובה') הוזכר בשמו וסומן בפרח אדום. הקישור לאימי השואה עולה מאליו.

צילום: דליה הוך

גם עדנה זמיר הביעה את כאבה בציור (אקריליק ופחם על קנבס) פרח כלנית אדום על פרצוף של נרצח הזועק  'די!' 

צילום: עדנה זמיר; בלוג שלולית

וממש לפני ראש השנה החלו ב'זריעת' אתר הרצח 'נובה' באלפי כלניות קרמיקה:

מיצב הכלניות באתר נובה (דף הפייסבוק של כלניות לפני הגשם)

ולסיום, האמנית זוכת פרס ישראל מיכל רובנר הציגה בחודש מארס בגלריה Pace בניו יורק תערוכה בשם 'פרגים (Poppies). כשלושים מפגינים פרו-פלסטינים הפריעו לפתיחת התערוכה בטיעון שהפרגים אופייניים לאדמת פלסטין ואסור לאמנית לנכס לעצמה את הפרח הזה (למותר לציין שאלו דברי הבל ותפוצת מיני הפרג האדומים היא כלל עולמית). בכתבה ב-Ynet צוטטה רובנר:

הפרגים האלה מבחינתי מאוד מהדהדים את האסון שעברנו, את האלימות – את היופי אבל גם את אובדן היופי. יש בתערוכה שדה שנראה יפה לרגע אחד, ורגע אחר נראה כמו שדה קטל. זה כל המתח בין משהו שיש בו יופי וחיים לבין אֵבל ואסון והאש והאפר.  

עבור רוב אומות העולם הפרחים האדומים הם זיכרון עמום למלחמות רחוקות והפנמת הלקח שמחיר המלחמה תמיד יהיה גדול יותר ממחיר השלום. עבורנו, הפרחים האדומים הם תזכורת יומיומית... 

לעיון נוסף 

עמית נאור, 'דם המכבים עוד נוזל בעורקיכם: כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 21 באפריל 2020

נחום אבניאל, 'איך הפך דם המכבים לסמל של יום הזיכרון?', כאן סקרנים, 3 במאי 2022

נעמי מאירי-דן, 'דם המכבים, הכלנית וגלגלי אבל: על פרחים וזרים בתרבות הזיכרון וההנצחה הישראלית', אתר בצלאל, 29 באוקטובר 2023

______________________________________

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל    zehavim1@netvision.net.il

אין לנו חיילים אלמונים: על החלל שאינו מתמלא

אנדרטת זכרון בגבעת גדוד 53 ליד נגבה (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, תשפ"ג

מאת אבנר הולצמן

אֵין לָנוּ חַיָּלִים אַלְמוֹנִים,

יונתן יחיל

אֵין לָנוּ קֶבֶר הַחַיָּל הָאַלְמוֹנִי,

מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַנִּיחַ זֵרוֹ

צָרִיךְ לְפָרֵק אֶת זֵרוֹ

לְהַרְבֵּה פְּרָחִים וּלְחַלְּקָם

לְעָלִים וּלְפַזְּרָם.

וְכָל הַמֵּתִים שָׁבִים הַבַּיְתָה

וּלְכֻלָּם שֵׁמוֹת, 

גַּם לְךָ, יוֹנָתָן  

תַּלְמִידִי, אֲשֶׁר שִׁמְךָ בְּיוֹמָן הַכִּתָּה

כְּשִׁמְךָ בִּרְשִׁימַת הַמֵּתִים. 

כך פתח יהודה עמיחי את שירו 'אין לנו חיילים אלמונים' שנכתב ימים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים. השיר – שמן הסתם מהדהד בו היפוכו: השיר 'חיילים אלמונים' של אברהם 'יאיר' שטרן – מוקדש בעיקרו להעלאת זכרו של אחד החיילים הלא-אלמונים האלה: סגן יונתן (ג'וני) יחיל, שהיה תלמידו של המשורר ונפל חלל בקרב בשכונת אבו תור בירושלים, ב-6 ביוני 1967.

בסיום השיר המשורר תוהה, מתוקף רגישותו למילים ולאופן השימוש בהן, על פשר המילה חלל ומנסה למזג את שתי המשמעויות המיוחסות לה: מצד אחד, זהו כינוי מקראי להרוגי מלחמה, כמו למשל 'וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ' (שמואל א, לא 1) במלחמת שאול בפלשתים; מצד אחר, חלל הוא כינוי למקום ריק, נטול חומר. 

וכך כתב עמיחי בהמשך:

    אָנָּא, גַּם אֵלֶּה שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אוֹתוֹ,

    אֶהֱבוּ אוֹתוֹ גַּם אַחַר מוֹתוֹ,

    אֶהֱבוּ אוֹתוֹ: עַכְשָׁו חָלָל,

    מָקוֹם רֵיק שֶׁצּוּרָתוֹ – צוּרָתוֹ

    וּשְׁמוֹ – שְׁמוֹ.

(יהודה עמיחי, עכשיו ברעש: שירים, 1968-1963, שוקן, 1975, עמ' 26-25)

מצבת זיכרון לנופלים בקרב על אבו-תור ויהונתן יחיל בתוכם (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

מרום פישר (האתר של גיורא פישר)

כפל המשמעות של המילה חלל מהדהד ביצירות נוספות בספרות השכול הישראלית. לפעמים החלל לובש צורת בור או חור הנפער בגופו של ההורה המתאבל. כך למשל בשיר 'אחרי זה' מאת גיורא פישר, אביו של מרום שנפל בשנת 2002 בג'נין, במבצע חומת מגן:

הַכָּחֹל בָּאֲוִיר / יֵלֵךְ וְיַחֲוִיר / אַחֲרֵי זֶה 

מְעֻוָּת לֹא יִתְקֹן / וְטוֹב לֹא יִשְׁכֹּן / אַחֲרֵי זֶה  

מַה שֶּׁהָיָה הוּא / לֹא שֶׁיִּהְיֶה / אַחֲרֵי זֶה 

דָּבָר לֹא יְכַסֶּה / אֶת הַחוֹר בֶּחָזֶה / אַחֲרֵי זֶה 

(גיורא פישר, אחרי זה, עם עובד, 2010, עמ' 56)

במילים דומות תיאר דויד גרוסמן, אביו של אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה, בספרו נופל מחוץ לזמן, את החלל שנִבְעָה בגופו של האב, המגשש גם הוא למצוא מילים שיתארו את 'זה', את הדבר הנורא שקרה. באופן פרדוקסלי הוא מדמה את אובדן הבן לחלל שנותר בגופה של אם יולדת אחרי שרחמה התרוקן מן התינוק. באורח פלא, אותו חלל בגוף נעשה משותף לאב ולאם, שכאילו מתמלאים מחדש בישותו של הבן המת:

אורי גרוסמן

כְּמוֹ בְּעֵת בְּקִיעַת עֻבָּר מֵרֶחֶם  

וּמִִגּוּף הָאֵם,  

עָשָֹה אוֹתִי מוֹתוֹ לָאָב

שֶׁלֹּא

הָיִיתִי מֵעוֹלָם –

נָקַב  

בִּי חוֹר וּפֶצַע  

וְחָָלָל, אַךְ גַּם מִלֵּא  

אוֹתִי בְּיֵשׁוּתוֹ,  

שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת בְּתוֹכִי  

מֵאָז בְּשֶׁפַע הֲוָיָה שֶׁלֹא הָיָה כְּמוֹתוֹ –  

מוֹתוֹ  

עָשָֹה אוֹתִי  

מֻכְשָׁר לַהֲרוֹתוֹ

(דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד וכנרת, זמורה, ביתן, 2011, עמ' 98) 

אחת השאלות המרחפות בספרות השכול היא: מה עושים באותו חלל. מכסים אותו? מחפים עליו? חיים לצידו? נצמדים אליו? מנסים למלא אותו? נבלעים בתוכו? מציגים אותו לראווה? כל התשובות אפשריות. 

בול יום הזיכרון, תשע"ג

הנה, למשל, שני השירים הבולטים ביותר שעלו מתוך מלחמת העצמאות: 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן (הטור השביעי: שירי העת והעתון, עם עובד, תש"י, עמ' 367) ו'הנה מוטלות גופותינו' של חיים

גורי (פרחי אש, ספרית  פועלים, 1949, עמ' 78). בשניהם נשמע קולם הדובר בגוף ראשון של החללים עצמם, הנמצאים במין מצב גבולי שבין חיים למוות: 'וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ יְרוּיִים', כדברי אלתרמן.  

בשני השירים החיילים שנפלו עוברים מטמורפוזה, ונכנסים אל אזור הדמדומים של המיתוס. אנשי מחלקת הל"ה, דני מס וחבריו, לא באמת מתו בשירו של גורי. הם חוזרים כפרחים אדומים הצומחים מדי שנה במקום נפילתם – 'אָז נִפְרַח, עֵת תִּדֹּם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחֲרוֹנָה'. ואילו הנערה והנער בשירו של אלתרמן עולים מן המתים ומיד נופלים לרגלי האומה, ונהפכים בגופם למגש הכסף שעליו ניתנה לה מדינת ישראל. 

בעשרות השנים הראשונות של המדינה הושמעו שני שירים אלה שוב ושוב בעצרות זיכרון. סוד כוחם היה נעוץ בטשטוש המתחולל בהם בין מוות לחיים. טשטוש זה נועד לא רק להקהות את ודאותו הסופית של המוות, ולא רק למהול את האובדן הנורא בסיפור של גאולה וקוממיות שיש בו מעט מן הנחמה. השירים האלה ודומיהם מילאו תפקיד תרפויטי מובהק. הם סייעו לציבור בכלל, ולמשפחות השכולות בפרט, לכסות את החור שנפער בגופן, לעמוד על שפת בור אפל שדור שלם של צעירים וצעירות, מיטב הנוער פשוטו כמשמעו, נבלע בתוכו. השמעתם בציבור נעשתה למעין טקס שבו הנותרים בחיים נטמעים בגבורת הבנים הלוחמים; מעמד של כפרה, הכאה על חטא וקבלת הדין מתוך הזדהות עמוקה עם קורבנם; נגיעה במקום הכואב והתפלשות ברגשות אשם כחלק מתהליך אבל פרטי וכללי.

תרבות האבל, הזיכרון וההנצחה הישראלית הייתה אז בחיתוליה; הרבה ממנה היה עדיין עצור ובלום מכוח האתוס המאופק, חשוק השפתיים, ששלט או שהושלט אז. המתאבלים, והעם כולו, נזקקו לספרות – וזו התגייסה בכל מאודה לשרתם (דן מירון, מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות, האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992, עמ' 87-63, 234-197).

אבל בצד השירים מן הסוג הזה הופיעו יצירות אחרות, לא רבות, שסירבו להתמסר לכוח המנחם של מיתוס הצדקת הדין וטענו כי אי אפשר לשאוב נחמה מגבורת הנופלים וקורבנם. כזהו שירו הקטן של אברהם חלפי, 'תחילה בוכים' (1958):

תְּחִלָּה בּוֹכִים.  

אַחַר-כָּךְ הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.  

אַחַר-כָּךְ זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:  

אֶת נְפִילַת הַבֵּן.  

וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר.  

אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶׁם וְעַל מַה-נִשְׁמָע.  

וְעַל מַשֶּהוּ עוֹד. וְעוֹד עַל מַשֶּהוּ.  

וְהָאֹזֶן בֵּין כֹּה לֹא תִּשְמַע.  

וְשׁוֹתְקִים.  

וְקָמִים מִן הכַּסֵּא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשׁוּב.  

וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:  

לֹא יָשׁוּב.

(אברהם חלפי, כאלמונים בגשם, הקיבוץ המאוחד, 1958, עמ' 265-193)

כוחו של שיר נוקב זה דווקא בסירוב להתמסר לפיתויי הנחמה או למציאת משמעות כלשהי במות הבן. ההורים נהפכים לקליפות מאובנות שפנימיותן ריקה, לגופים המתנועעים כמו בובות מכניות. חושיהם אטומים לסביבה ורק דבר אחד ויחיד הם יודעים בוודאות חותכת: לא ישוב. 

שיר זה גם הולחן בידי יהודה פוליקר:

כאלה בדיוק הם ההורים המצטיירים ברומן הקצר של יהודית הנדל הר הטועים (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1991). הוא מתרחש במשך שעות אחדות של שלהי קיץ בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, יום אחד לפני האזכרה הרשמית לציון מלאת 16 שנה למלחמת יום הכיפורים. המספרת מתלווה אל זוג חברים שלה ואל חבר נוסף, הבאים אל 'הגן' (כך נקרא בית הקברות בלשון העקיפין השלטת ביצירה) כדי לטפל בגינות הקטנות הפורחות בשפעת צבעים על קברי בניהם שנפלו באותה מלחמה. תכונתו העיקרית של הסיפור היא אותו מגע עקיף ונזהר, מתקרב ונרתע חליפות, עם התהום השחורה שנפערת מתחת לפני השטח הססגוניים – אובדן הבן והשפעותיו על שארית חייהם של הוריו.

רוב הסיפור מורכב ממעקב אחרי פעולות שגרה יום-יומיות, קטעי שיחה ומחוות חיצוניות. ההתמקדות העקשנית במה שהוא לכאורה צדדי וסתמי יכולה להיראות כרתיעה מלגעת בלבם של הדברים, אבל דווקא היא אפקטיבית יותר מפַּתוס גלוי. פעולותיהם המונוטוניות של ההורים בחלקות הקברים, שחוזרות על עצמן בדפוס אינסופי – האישה המצחצחת בלי הרף את טבלת השיש של מצבת בנה, האישה החוזרת שוב ושוב על אותו פזמון מצמרר הקורא לבנה לשוב הביתה – אלה הופכות ברגע מסוים את קבוצת ההורים למין חבורת רובוטים שמנגנון ההפעלה שלהם יצא מכלל שליטה. רובם גם נטולי שמות, והמספרת מצמידה להם כינויים חיצוניים סתמיים: 'האישה בשיער הקסדה', 'האישה בשמלה הלבנה', 'האישה של הפרחים הצהובים' (עמ' 149). האיכות המכנית וחסרת החיים של התנהגותם מומחשת במטפורה שהמספרת נזכרת ששמעה פעם מפי האב השכול שהיא מתלווה אליו: 'עצים שברק פגע בהם הם עוד עומדים לפעמים, אמר אז שמוליק רון, מרחוק הם נראים כאילו הם בשלכת, אבל בפנים העץ כבר מת' (עמ' 98). זהו ביטוי נוסף לאותו חלל פנימי ריק המכוסה בקליפה, ולעולם כבר לא תהיה לו תקנה. 

בית העלמין הצבאי בהר הרצל, יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2008 (צילום: עמוס בן גרשום, אוסף התצלומים הלאומי)

ונחזור למה שהתחלנו בו, ליונתן יחיל, גיבור שירו של יהודה עמיחי 'אין לנו חיילים אלמונים'. 

יונתן היה בן 22 בנופלו. הוא היה נשוי פחות משנה והותיר אחריו את מרים, אלמנה בת 21. בשנים הראשונות אחרי המלחמה פרסמה מרים יחיל שירים הטבועים בחותם האובדן, והנה גם בהם חוזרת בעקשנות תמונת החלל הריק שנותר בה. מכיוון שמדובר באישה צעירה, בשיא פריחת אהבתה ותשוקתה, זהו גם חלל ריק ארוטי בגוף הנשי, שנשאר פעור ומשווע לגבר שנלקח ממנו בחטף.

 'אֵינְךָ אִתִּי בְּתֹּפֶת יִסּוּרֵי אִשָׁה / שֶׁנְּטָשׁוּהָ / רֵיקָנִית', כתבה. 'אֵינְךָ אִתִּי בְּרֵיחֲךָ / אֲשֶׁר דָּבַק בִּי פַּעַם / עַד חָרְמָה. // רוּחַ פְּרָצִים נוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי בִּטְנִי / שֶׁכָּל פְּתָחֶיהָ פְּעוּרִים עַתָּה ... וְאִישׁ לֹא יְמַלְּאֵם / מִלְבַד הַשִּׁכְחָה' (מרים יחיל, 'שלש רוחות', קשת, סד, קיץ 1974, עמ' 98).

אבל מרים יחיל – לימים הסופרת, המתרגמת ואשת התיאטרון מרים יחיל-וקס – לא כתבה רק שירים. יותר מחמישים שנה אחרי נפילתו של יונתן היא מצאה במגירותיה צרור דפים שנשתכחו ממנה: עשרות מכתבים שהחלה לכתוב לו בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, והמשיכה לכתוב אליו בשנה הראשונה שלאחר נפילתו. המכתבים יצאו לאור כספר והם תעודה מיוחדת במינה – אנטומיה של אֵבל המוגשת בכוח ביטוי מרשים (שנה אחת: מכתבים וקטעים שנכתבו לפני, בזמן ואחרי מלחמת ששת הימים, פרדס, 2021). נשקפים בהם באופן בלתי אמצעי תהומות הכאב, אבל בעת ובעונה אחת טבוע בהם מבט מפוכח וצלול המתבונן בדברים מבחוץ וגם צופה פני עתיד. 

כחוט השני שזור במכתבים הסירוב של האישה הצעירה להסתגל לטקסי האבל ולהתמסר לתרבות הזיכרון והניצחון הנרקמת סביבה. 'המוות שלך ממאן להסתגר בימי זיכרון, בַּטקסים המוכתבים', כתבה. 'הוא מתעקש להנביט בי יום יום מחדש אי הבנה תהומית, סרבנית. כאב מטמטם שחומק מן הקבר להבעיר את לילותי, להצית דמיון מופרע' (עמ' 122). לחבריה המזועזעים גילתה, שטקס חלוקת אותות המלחמה בנובמבר 1967 עורר בה בעיקר סלידה: 'תיאטרון הדם, הדמעות והפואטיקה המדוקלמת, שההאדרה הזאת של המוות רק תביא עוד מלחמות' (עמ' 126). מכוחו של אותו סירוב הסתייגה גם מן השיר שכתב יהודה עמיחי על אהובהּ יונתן, וניחשה נכונה שהוא עתיד להיעשות שיר זיכרון קנוני: 'לא השיר הכי טוב שלו', ציינה ביובש. 'אתה עכשיו שיר שייקרא בימי זיכרון' (עמ' 43). מטבע הדברים צץ ועולה גם בדבריה הדימוי של החלל הריק. 'מה ידענו על מלחמה?', שאלה את יונתן. 'עכשיו אני מכירה אותה אישית, יקר שלי, והיא לא מוסיפה לי חוכמה. היא פערה חלל גדול בתוכי, והוא כולו אי הבנה' (עמ' 124). 

סביבתה הקרובה התגייסה מתוך רצון טוב להחזיר אותה מהר מדי למסלול חיים פעיל אך לא הצליחה למלא את החלל. הציעו לה מסלולי לימוד באוניברסיטה, נתנו לה לקרוא מחקרים מלומדים על חמשת שלבי האבל שבסופם השלמה והחלמה, שילבו אותה מחדש בקבוצת התיאטרון שהשתייכה אליה, לקחו אותה לטיולים בחבלי הארץ החדשים שנכבשו במלחמה, עודדו אותה לתכנן את העתיד, אבל בשבילה כל זה היה מוקדם מדי. 'אני יודעת שעלי להשתתף במשחק, רק שאין לי כוח להנהיג את חיי ... העכשיו הוא הדבר היחיד בחיי, הווה ללא עתיד ועם עבר כבד מנשוא שאני בכל זאת נושאת ונושאת' (עמ' 126), כתבה האלמנה הצעירה. רק בתום אותה שנה הסתמנה איזו התבהרות ונפתח צוהר אל העתיד. 

באחרית הדבר לספר מרים יחיל-וקס מתארת את הסערה שפקדה אותה עם קריאת צרור המכתבים והקלדתם אחרי 53 שנים – חיים שלמים שחלפו. תחילה קיוותה שהמלאכה המכנית של ההקלדה תרחיק אותה מן הזיכרונות ותאפשר לה לקרוא במכתבים כאילו לא היו שלה. 'קרה ההפך', כתבה. 'העבר פרץ להווה, התערבב בחיי עכשיו וחולל אנדרלמוסיה בנפשי. טעות הייתה לחשוב שהזמן הקהה. הזמן חידד. הכול כמו שהיה אז, רק מוות בחיים אחז. מה שהיה עליי לא נגמר מעולם, מה שהתחיל בחלוף אותה שנה לא פיצה'. ועוד כתבה בגילוי לב: 'זוכרת שאילפתי את הצעירה שהייתי להשתתף שוב בחיים, ללמוד ולעשות, להשקיע וליהנות להסתכן ולהינשא שנית ... להיסחף, לשאוף, לחלום, היא לא הצליחה' (עמ' 211-210). 

זוהי תשובתה לשאלה שבה פתחנו: 'מה עושים בחלל הריק?', והיא מורכבת ואפלה יותר ממה שניתן לסכם במילים.

אם מתאבלת על בנה בבית הקברות הצבאי נחלת יצחק, 1973 (אוסף התצלומים הלאומי)

______________________________________________

פרופסור אבנר הולצמן מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב   avnerhol@gmail.com