אין לנו חיילים אלמונים: על החלל שאינו מתמלא

אנדרטת זכרון בגבעת גדוד 53 ליד נגבה (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, תשפ"ג

מאת אבנר הולצמן

אֵין לָנוּ חַיָּלִים אַלְמוֹנִים,

יונתן יחיל

אֵין לָנוּ קֶבֶר הַחַיָּל הָאַלְמוֹנִי,

מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַנִּיחַ זֵרוֹ

צָרִיךְ לְפָרֵק אֶת זֵרוֹ

לְהַרְבֵּה פְּרָחִים וּלְחַלְּקָם

לְעָלִים וּלְפַזְּרָם.

וְכָל הַמֵּתִים שָׁבִים הַבַּיְתָה

וּלְכֻלָּם שֵׁמוֹת, 

גַּם לְךָ, יוֹנָתָן  

תַּלְמִידִי, אֲשֶׁר שִׁמְךָ בְּיוֹמָן הַכִּתָּה

כְּשִׁמְךָ בִּרְשִׁימַת הַמֵּתִים. 

כך פתח יהודה עמיחי את שירו 'אין לנו חיילים אלמונים' שנכתב ימים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים. השיר – שמן הסתם מהדהד בו היפוכו: השיר 'חיילים אלמונים' של אברהם 'יאיר' שטרן – מוקדש בעיקרו להעלאת זכרו של אחד החיילים הלא-אלמונים האלה: סגן יונתן (ג'וני) יחיל, שהיה תלמידו של המשורר ונפל חלל בקרב בשכונת אבו תור בירושלים, ב-6 ביוני 1967.

בסיום השיר המשורר תוהה, מתוקף רגישותו למילים ולאופן השימוש בהן, על פשר המילה חלל ומנסה למזג את שתי המשמעויות המיוחסות לה: מצד אחד, זהו כינוי מקראי להרוגי מלחמה, כמו למשל 'וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ' (שמואל א, לא 1) במלחמת שאול בפלשתים; מצד אחר, חלל הוא כינוי למקום ריק, נטול חומר. 

וכך כתב עמיחי בהמשך:

    אָנָּא, גַּם אֵלֶּה שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אוֹתוֹ,

    אֶהֱבוּ אוֹתוֹ גַּם אַחַר מוֹתוֹ,

    אֶהֱבוּ אוֹתוֹ: עַכְשָׁו חָלָל,

    מָקוֹם רֵיק שֶׁצּוּרָתוֹ – צוּרָתוֹ

    וּשְׁמוֹ – שְׁמוֹ.

(יהודה עמיחי, עכשיו ברעש: שירים, 1968-1963, שוקן, 1975, עמ' 26-25)

מצבת זיכרון לנופלים בקרב על אבו-תור ויהונתן יחיל בתוכם (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

מרום פישר (האתר של גיורא פישר)

כפל המשמעות של המילה חלל מהדהד ביצירות נוספות בספרות השכול הישראלית. לפעמים החלל לובש צורת בור או חור הנפער בגופו של ההורה המתאבל. כך למשל בשיר 'אחרי זה' מאת גיורא פישר, אביו של מרום שנפל בשנת 2002 בג'נין, במבצע חומת מגן:

הַכָּחֹל בָּאֲוִיר / יֵלֵךְ וְיַחֲוִיר / אַחֲרֵי זֶה 

מְעֻוָּת לֹא יִתְקֹן / וְטוֹב לֹא יִשְׁכֹּן / אַחֲרֵי זֶה  

מַה שֶּׁהָיָה הוּא / לֹא שֶׁיִּהְיֶה / אַחֲרֵי זֶה 

דָּבָר לֹא יְכַסֶּה / אֶת הַחוֹר בֶּחָזֶה / אַחֲרֵי זֶה 

(גיורא פישר, אחרי זה, עם עובד, 2010, עמ' 56)

במילים דומות תיאר דויד גרוסמן, אביו של אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה, בספרו נופל מחוץ לזמן, את החלל שנִבְעָה בגופו של האב, המגשש גם הוא למצוא מילים שיתארו את 'זה', את הדבר הנורא שקרה. באופן פרדוקסלי הוא מדמה את אובדן הבן לחלל שנותר בגופה של אם יולדת אחרי שרחמה התרוקן מן התינוק. באורח פלא, אותו חלל בגוף נעשה משותף לאב ולאם, שכאילו מתמלאים מחדש בישותו של הבן המת:

אורי גרוסמן

כְּמוֹ בְּעֵת בְּקִיעַת עֻבָּר מֵרֶחֶם  

וּמִִגּוּף הָאֵם,  

עָשָֹה אוֹתִי מוֹתוֹ לָאָב

שֶׁלֹּא

הָיִיתִי מֵעוֹלָם –

נָקַב  

בִּי חוֹר וּפֶצַע  

וְחָָלָל, אַךְ גַּם מִלֵּא  

אוֹתִי בְּיֵשׁוּתוֹ,  

שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת בְּתוֹכִי  

מֵאָז בְּשֶׁפַע הֲוָיָה שֶׁלֹא הָיָה כְּמוֹתוֹ –  

מוֹתוֹ  

עָשָֹה אוֹתִי  

מֻכְשָׁר לַהֲרוֹתוֹ

(דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד וכנרת, זמורה, ביתן, 2011, עמ' 98) 

אחת השאלות המרחפות בספרות השכול היא: מה עושים באותו חלל. מכסים אותו? מחפים עליו? חיים לצידו? נצמדים אליו? מנסים למלא אותו? נבלעים בתוכו? מציגים אותו לראווה? כל התשובות אפשריות. 

בול יום הזיכרון, תשע"ג

הנה, למשל, שני השירים הבולטים ביותר שעלו מתוך מלחמת העצמאות: 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן (הטור השביעי: שירי העת והעתון, עם עובד, תש"י, עמ' 367) ו'הנה מוטלות גופותינו' של חיים

גורי (פרחי אש, ספרית  פועלים, 1949, עמ' 78). בשניהם נשמע קולם הדובר בגוף ראשון של החללים עצמם, הנמצאים במין מצב גבולי שבין חיים למוות: 'וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ יְרוּיִים', כדברי אלתרמן.  

בשני השירים החיילים שנפלו עוברים מטמורפוזה, ונכנסים אל אזור הדמדומים של המיתוס. אנשי מחלקת הל"ה, דני מס וחבריו, לא באמת מתו בשירו של גורי. הם חוזרים כפרחים אדומים הצומחים מדי שנה במקום נפילתם – 'אָז נִפְרַח, עֵת תִּדֹּם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחֲרוֹנָה'. ואילו הנערה והנער בשירו של אלתרמן עולים מן המתים ומיד נופלים לרגלי האומה, ונהפכים בגופם למגש הכסף שעליו ניתנה לה מדינת ישראל. 

בעשרות השנים הראשונות של המדינה הושמעו שני שירים אלה שוב ושוב בעצרות זיכרון. סוד כוחם היה נעוץ בטשטוש המתחולל בהם בין מוות לחיים. טשטוש זה נועד לא רק להקהות את ודאותו הסופית של המוות, ולא רק למהול את האובדן הנורא בסיפור של גאולה וקוממיות שיש בו מעט מן הנחמה. השירים האלה ודומיהם מילאו תפקיד תרפויטי מובהק. הם סייעו לציבור בכלל, ולמשפחות השכולות בפרט, לכסות את החור שנפער בגופן, לעמוד על שפת בור אפל שדור שלם של צעירים וצעירות, מיטב הנוער פשוטו כמשמעו, נבלע בתוכו. השמעתם בציבור נעשתה למעין טקס שבו הנותרים בחיים נטמעים בגבורת הבנים הלוחמים; מעמד של כפרה, הכאה על חטא וקבלת הדין מתוך הזדהות עמוקה עם קורבנם; נגיעה במקום הכואב והתפלשות ברגשות אשם כחלק מתהליך אבל פרטי וכללי.

תרבות האבל, הזיכרון וההנצחה הישראלית הייתה אז בחיתוליה; הרבה ממנה היה עדיין עצור ובלום מכוח האתוס המאופק, חשוק השפתיים, ששלט או שהושלט אז. המתאבלים, והעם כולו, נזקקו לספרות – וזו התגייסה בכל מאודה לשרתם (דן מירון, מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות, האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992, עמ' 87-63, 234-197).

אבל בצד השירים מן הסוג הזה הופיעו יצירות אחרות, לא רבות, שסירבו להתמסר לכוח המנחם של מיתוס הצדקת הדין וטענו כי אי אפשר לשאוב נחמה מגבורת הנופלים וקורבנם. כזהו שירו הקטן של אברהם חלפי, 'תחילה בוכים' (1958):

תְּחִלָּה בּוֹכִים.  

אַחַר-כָּךְ הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.  

אַחַר-כָּךְ זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:  

אֶת נְפִילַת הַבֵּן.  

וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר.  

אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶׁם וְעַל מַה-נִשְׁמָע.  

וְעַל מַשֶּהוּ עוֹד. וְעוֹד עַל מַשֶּהוּ.  

וְהָאֹזֶן בֵּין כֹּה לֹא תִּשְמַע.  

וְשׁוֹתְקִים.  

וְקָמִים מִן הכַּסֵּא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשׁוּב.  

וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:  

לֹא יָשׁוּב.

(אברהם חלפי, כאלמונים בגשם, הקיבוץ המאוחד, 1958, עמ' 265-193)

כוחו של שיר נוקב זה דווקא בסירוב להתמסר לפיתויי הנחמה או למציאת משמעות כלשהי במות הבן. ההורים נהפכים לקליפות מאובנות שפנימיותן ריקה, לגופים המתנועעים כמו בובות מכניות. חושיהם אטומים לסביבה ורק דבר אחד ויחיד הם יודעים בוודאות חותכת: לא ישוב. 

שיר זה גם הולחן בידי יהודה פוליקר:

כאלה בדיוק הם ההורים המצטיירים ברומן הקצר של יהודית הנדל הר הטועים (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1991). הוא מתרחש במשך שעות אחדות של שלהי קיץ בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, יום אחד לפני האזכרה הרשמית לציון מלאת 16 שנה למלחמת יום הכיפורים. המספרת מתלווה אל זוג חברים שלה ואל חבר נוסף, הבאים אל 'הגן' (כך נקרא בית הקברות בלשון העקיפין השלטת ביצירה) כדי לטפל בגינות הקטנות הפורחות בשפעת צבעים על קברי בניהם שנפלו באותה מלחמה. תכונתו העיקרית של הסיפור היא אותו מגע עקיף ונזהר, מתקרב ונרתע חליפות, עם התהום השחורה שנפערת מתחת לפני השטח הססגוניים – אובדן הבן והשפעותיו על שארית חייהם של הוריו.

רוב הסיפור מורכב ממעקב אחרי פעולות שגרה יום-יומיות, קטעי שיחה ומחוות חיצוניות. ההתמקדות העקשנית במה שהוא לכאורה צדדי וסתמי יכולה להיראות כרתיעה מלגעת בלבם של הדברים, אבל דווקא היא אפקטיבית יותר מפַּתוס גלוי. פעולותיהם המונוטוניות של ההורים בחלקות הקברים, שחוזרות על עצמן בדפוס אינסופי – האישה המצחצחת בלי הרף את טבלת השיש של מצבת בנה, האישה החוזרת שוב ושוב על אותו פזמון מצמרר הקורא לבנה לשוב הביתה – אלה הופכות ברגע מסוים את קבוצת ההורים למין חבורת רובוטים שמנגנון ההפעלה שלהם יצא מכלל שליטה. רובם גם נטולי שמות, והמספרת מצמידה להם כינויים חיצוניים סתמיים: 'האישה בשיער הקסדה', 'האישה בשמלה הלבנה', 'האישה של הפרחים הצהובים' (עמ' 149). האיכות המכנית וחסרת החיים של התנהגותם מומחשת במטפורה שהמספרת נזכרת ששמעה פעם מפי האב השכול שהיא מתלווה אליו: 'עצים שברק פגע בהם הם עוד עומדים לפעמים, אמר אז שמוליק רון, מרחוק הם נראים כאילו הם בשלכת, אבל בפנים העץ כבר מת' (עמ' 98). זהו ביטוי נוסף לאותו חלל פנימי ריק המכוסה בקליפה, ולעולם כבר לא תהיה לו תקנה. 

בית העלמין הצבאי בהר הרצל, יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2008 (צילום: עמוס בן גרשום, אוסף התצלומים הלאומי)

ונחזור למה שהתחלנו בו, ליונתן יחיל, גיבור שירו של יהודה עמיחי 'אין לנו חיילים אלמונים'. 

יונתן היה בן 22 בנופלו. הוא היה נשוי פחות משנה והותיר אחריו את מרים, אלמנה בת 21. בשנים הראשונות אחרי המלחמה פרסמה מרים יחיל שירים הטבועים בחותם האובדן, והנה גם בהם חוזרת בעקשנות תמונת החלל הריק שנותר בה. מכיוון שמדובר באישה צעירה, בשיא פריחת אהבתה ותשוקתה, זהו גם חלל ריק ארוטי בגוף הנשי, שנשאר פעור ומשווע לגבר שנלקח ממנו בחטף.

 'אֵינְךָ אִתִּי בְּתֹּפֶת יִסּוּרֵי אִשָׁה / שֶׁנְּטָשׁוּהָ / רֵיקָנִית', כתבה. 'אֵינְךָ אִתִּי בְּרֵיחֲךָ / אֲשֶׁר דָּבַק בִּי פַּעַם / עַד חָרְמָה. // רוּחַ פְּרָצִים נוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי בִּטְנִי / שֶׁכָּל פְּתָחֶיהָ פְּעוּרִים עַתָּה ... וְאִישׁ לֹא יְמַלְּאֵם / מִלְבַד הַשִּׁכְחָה' (מרים יחיל, 'שלש רוחות', קשת, סד, קיץ 1974, עמ' 98).

אבל מרים יחיל – לימים הסופרת, המתרגמת ואשת התיאטרון מרים יחיל-וקס – לא כתבה רק שירים. יותר מחמישים שנה אחרי נפילתו של יונתן היא מצאה במגירותיה צרור דפים שנשתכחו ממנה: עשרות מכתבים שהחלה לכתוב לו בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, והמשיכה לכתוב אליו בשנה הראשונה שלאחר נפילתו. המכתבים יצאו לאור כספר והם תעודה מיוחדת במינה – אנטומיה של אֵבל המוגשת בכוח ביטוי מרשים (שנה אחת: מכתבים וקטעים שנכתבו לפני, בזמן ואחרי מלחמת ששת הימים, פרדס, 2021). נשקפים בהם באופן בלתי אמצעי תהומות הכאב, אבל בעת ובעונה אחת טבוע בהם מבט מפוכח וצלול המתבונן בדברים מבחוץ וגם צופה פני עתיד. 

כחוט השני שזור במכתבים הסירוב של האישה הצעירה להסתגל לטקסי האבל ולהתמסר לתרבות הזיכרון והניצחון הנרקמת סביבה. 'המוות שלך ממאן להסתגר בימי זיכרון, בַּטקסים המוכתבים', כתבה. 'הוא מתעקש להנביט בי יום יום מחדש אי הבנה תהומית, סרבנית. כאב מטמטם שחומק מן הקבר להבעיר את לילותי, להצית דמיון מופרע' (עמ' 122). לחבריה המזועזעים גילתה, שטקס חלוקת אותות המלחמה בנובמבר 1967 עורר בה בעיקר סלידה: 'תיאטרון הדם, הדמעות והפואטיקה המדוקלמת, שההאדרה הזאת של המוות רק תביא עוד מלחמות' (עמ' 126). מכוחו של אותו סירוב הסתייגה גם מן השיר שכתב יהודה עמיחי על אהובהּ יונתן, וניחשה נכונה שהוא עתיד להיעשות שיר זיכרון קנוני: 'לא השיר הכי טוב שלו', ציינה ביובש. 'אתה עכשיו שיר שייקרא בימי זיכרון' (עמ' 43). מטבע הדברים צץ ועולה גם בדבריה הדימוי של החלל הריק. 'מה ידענו על מלחמה?', שאלה את יונתן. 'עכשיו אני מכירה אותה אישית, יקר שלי, והיא לא מוסיפה לי חוכמה. היא פערה חלל גדול בתוכי, והוא כולו אי הבנה' (עמ' 124). 

סביבתה הקרובה התגייסה מתוך רצון טוב להחזיר אותה מהר מדי למסלול חיים פעיל אך לא הצליחה למלא את החלל. הציעו לה מסלולי לימוד באוניברסיטה, נתנו לה לקרוא מחקרים מלומדים על חמשת שלבי האבל שבסופם השלמה והחלמה, שילבו אותה מחדש בקבוצת התיאטרון שהשתייכה אליה, לקחו אותה לטיולים בחבלי הארץ החדשים שנכבשו במלחמה, עודדו אותה לתכנן את העתיד, אבל בשבילה כל זה היה מוקדם מדי. 'אני יודעת שעלי להשתתף במשחק, רק שאין לי כוח להנהיג את חיי ... העכשיו הוא הדבר היחיד בחיי, הווה ללא עתיד ועם עבר כבד מנשוא שאני בכל זאת נושאת ונושאת' (עמ' 126), כתבה האלמנה הצעירה. רק בתום אותה שנה הסתמנה איזו התבהרות ונפתח צוהר אל העתיד. 

באחרית הדבר לספר מרים יחיל-וקס מתארת את הסערה שפקדה אותה עם קריאת צרור המכתבים והקלדתם אחרי 53 שנים – חיים שלמים שחלפו. תחילה קיוותה שהמלאכה המכנית של ההקלדה תרחיק אותה מן הזיכרונות ותאפשר לה לקרוא במכתבים כאילו לא היו שלה. 'קרה ההפך', כתבה. 'העבר פרץ להווה, התערבב בחיי עכשיו וחולל אנדרלמוסיה בנפשי. טעות הייתה לחשוב שהזמן הקהה. הזמן חידד. הכול כמו שהיה אז, רק מוות בחיים אחז. מה שהיה עליי לא נגמר מעולם, מה שהתחיל בחלוף אותה שנה לא פיצה'. ועוד כתבה בגילוי לב: 'זוכרת שאילפתי את הצעירה שהייתי להשתתף שוב בחיים, ללמוד ולעשות, להשקיע וליהנות להסתכן ולהינשא שנית ... להיסחף, לשאוף, לחלום, היא לא הצליחה' (עמ' 211-210). 

זוהי תשובתה לשאלה שבה פתחנו: 'מה עושים בחלל הריק?', והיא מורכבת ואפלה יותר ממה שניתן לסכם במילים.

אם מתאבלת על בנה בבית הקברות הצבאי נחלת יצחק, 1973 (אוסף התצלומים הלאומי)

______________________________________________

פרופסור אבנר הולצמן מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב   avnerhol@gmail.com