המושבה יבנאל שבגליל התחתון שינתה את פניה, ובדור האחרון היא יותר 'עיר ברסלב שבגליל' מאשר מושבה חקלאית מימי העלייה הראשונה. סמוך לבית העלמין הישן של המושבה, הצופה על פני נוף גלילי קסום, נקבר (בשנת 2015) ראש העדה הברסלבית הרב אליעזר שלמה שיק, שעליו, על פועלו ועל חסידיו אפשר להרחיב עד אין קץ.
בין כך ובין כך, ליד אחוזת הקבר המגודרת נמצא רהיט העץ הזה – ספק ספסל ספק דוכן לימוד (שטענדער) – ועליו כתובת מוזרה: העליונער הנודד, שזו תערובת משונה של עברית ויידיש (עליון+ער).
האם זה קשור להתבודדות הברסלבית המפורסמת? פניתי לכמה ידידים הבקיאים במורשת ברסלב ושאלתי לפשר הדבר, וזו תשובת אחד מהם:
נדמה לי שזה סתם כיתוב שמאן דהוא משועמם כתב בדרכו לקברי צדיקים ובטיוליו ברחבי הארץ. בזמנו קראו לאותם אנשים בשם 'פצועי הנחל' ['נחל' הוא מכינוייו של רבי נחמן מברסלב]. בחורים ללא מסגרת, ובדרך כלל גם ללא בית, שמשאירים כך את חותמם בכל מקום שעוברים...
האם למי מן הקוראים יש פירוש אחר?
ב. זכור את השואה
ועוד תעלומה: ב'היכל אהרן', בית הכנסת המרכזי של נהריה, תלויה מודעה ממוסגרת, מוזרה ומעוררת מחשבות. היא חתומה על ידי 'יעקב', פלוני לא מזוהה שיש לו רק בקשה אחת:
צילום: א"נ
כל כך מנוגד ללהיט 'האמוני' המטופש: 'עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב'.
מתי נתלתה מודעה זו? מה עומד מאחוריה? על פי ניחוש שלי ולפי צורת הגופן במודעה – זה משנות החמישים. ושוב, אם יש מישהו מן הקוראים שיודע על כך דבר מה נשמח ללמוד.
מאחורי 'חמוצי כרמל' והבסטות של השוק ברמלה קיים בית כנסת פעיל ובו כולל אברכים ושיעורי גמרא. הגוף או העמותה שמפעילים את בית הכנסת הזה נקראים 'מוסדות רחל שבוע', על שם רחל אשת רבי עקיבא, מנשים באוהל תבורך.
ראויה רחל, אשת החיל, לכל הכתרים שקשרו בה דרשנים ומשוררים לאורך הדורות, אך שימו לב לשם משפחתה: רחל שבוע.
הו, תמימות קדושה!
כידוע מן האגדה התלמודית, רחל הייתה בתו של כלבא שבוע, ואם כך המסקנה המתבקשת היא ששם המשפחה שלה הוא שבוע... כמובן ש'שבוע' לא היה שם משפחת אביה, כמו ש'כלבא' לא היה שמו הפרטי. זה היה כינויו – כֶּלֶב שָׂבֵעַ.
בקובץ התנאי אבות דרבי נתן (פרק ו, משנה ג) הוסבר פשר הכינוי:
ולמה נקרא שמו כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שָׂבֵעַ. וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע: מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת, ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש? המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים. מיד ציווה, גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים. ולא השגיחו עליו...
ד. תכשיטים מהר הבית
צילומים: טובה הרצל
מי מאיתנו לא היה רוצה תכשיט מהר הבית? אולי תכשיט כמו 'ירושלים של זהב' שנתן רבי עקיבא לאשתו רחל, הזכורה לטוב מהסעיף הקודם?
ובכן, הדבר בהישג יד. בחנות בשם 'מוריה', שמשכנה ברחוב בית אל, ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, מוכרים תכשיטים כאלה.
אני זקן מספיק כדי לזכור את התעלול השיווקי שפעם נפוץ בארץ ונמכר בעיקר לתיירים: שפופרות זכוכית קטנות של אוויר מארץ הקודש (לופֿט געשעפֿט כפשוטו). האם לפנינו צאצא מאותה משפחה מאושרת?
אם זה לא ישראבלוף (כפי שזה נדמה לי), זה מתחזה למעשה לא חוקי (למרות הפטנט הרשום).
מתברר שמדובר באבנים שנלקחו מסינון השפכים שבזמנו הוציאו עובדי הוואקף משטח הר הבית. האבנים עצמן אינן ממצא ארכאולוגי אלא רק היו 'בשטח' ולכן הן 'בעלות ערך היסטורי' (לדעת אנשי החנות). באבנים הללו שיבצו תכשיטים מתכשיטים שונים, והם שנמכרים בחנות, והמאמין יאמין.
במדינה הלא-שפויה-לגמרי שלנו הכול יכול להיות. גם זה.
ברחבי השטחים צצו לאחרונה שלטים כאלה, המתחזים להיות רשמיים, שמפנים אל הר בית ה'. אם אינכם יודעים היכן נמצא ההר הזה, יש גם סימול מצוייר שלו – בית המקדש. לא ברור מי עומד מאחורי יוזמה זו, אך אפשר לנחש שמדובר בחוגים משיחיים, שרעיון העלייה לבית המקדש הוא בנפשם. משרד התחבורה אינו ממהר להסיר את השלטים הללו.
יאיר פז, שצילם את השילוט באזור גוש עציון, תהה בינו לבין עצמו אם גם הרכב הפלסטיני, שנקלע במקרה למסגרת הצילום, עושה את דרכו לבית ה'...
יאיר, שחיבר מחקר מעניין שכותרתו 'האוניברסיטה העברית כמקדש חדש', ציין כי מייסדי האוניברסיטה העברית בהר הצופים (1925) ראו במוסד החדש שהקימו תחליף ראוי לבית המקדש שחרב. את הפסוק 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָהבְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם' (ישעיהו, ב 2), הם פירשו כלפי הר הצופים ולא כלפי הר הבית 'הנמוך'.
מי שחושב שאפשר לסמוך במאה אחוז על המפות של גוגל מוזמן לעשות את דרכו מירושלים לכנסיית המולד בבית לחם (לא שזה אפשרי ומומלץ, אבל נסיעה על המפה היא בטוחה לחלוטין).
זאב קינן עשה כך וגילה להפתעתו שהכביש הראשי המוליך לכנסייה נקרא 'המגיד ממזריץ'...
בגבול הצפון, ליד מושב שתולה שבגליל המערבי, בנו גדר חדשה, קצת יותר מסיבית ורצינית מקודמתה. את החומה הקודמת, על מגוון ציוריה וכתובות הגרפיטי שעיטרו אותה – פרי של פרויקט ציורים בינלאומי – השאירו כשהייתה. זה נחמד אבל לפעמים קצת ביזארי...
וכך, בחוסר התחשבות משווע, עברו הפסוקים המופלאים של נבואת השלום של ישעיהו סוג של התעללות גרפית. ואולי זו דרך לבטא את חוסר האמון בהיתכנותה של נבואה זו בימינו, שעליה יעידו יותר מכול סימני היריות הרבים שעל קיר המגן.
בפסטיבל
הזמר והפזמון של שנת 1969 זכה במקום הרביעי שירו של יורם טהרלב 'על כפיו יביא' בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועהּ של רבקה זהר. בשיר, שנכתב שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, מהדהדת התרוממות הרוח שהביא עמו הנצחון המהיר, ובעיקר שחרור העיר
העתיקה והר הבית שעוררו כיסופי גאולה בלבבות רבים. במצעד הפזמונים
העברי של 1969 נבחר שיר זה ל'שיר השנה'.
קשה להאמין שכבר עברו יותר מחמישים שנה מאז הושמע השיר לראשונה. על אף חליפות הזמנים השיר ממשיך ומתנגן בהזדמנויות שונות, במערכות החינוך ובאמצעי התקשורת, ולא רק ביום ירושלים. השיר מוכר למבוגרים ולילדים, והוא בלי ספק מאבני הבניין של הזמר העברי.
הבה ניזכר בו, בביצועה המרגש של רבקה זוהר באותו פסטיבל של שנת 1969:
למרות שבתקנון התחרות נאסר על שימוש בשירים קיימים 'מִחְזֵר' יאיר רוזנבלום לחן שכתב כמה שנים קודם לכן לשירו של אבי קורן 'כיפהאדומה' (אז ביצעה אותו דליה אורן). העיבוד הוא של אלכס וייס. הנה הקשיבו:
על הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים כתב לימים הפזמונאי ואיש קול ישראל אברהם זיגמן במדורו 'עוד חוזר הניגון'. על השיר עצמו נכתב לא מעט, כולל בבלוג עונג שבת, ועדיין יש מה לספר ומה לחדש.
אחרי מלחמת ששת הימים היה בארץ גל של שירי ניצחון ותהילה. אבל מתחת לפני השטח החלו לרחוש גם זרמים מיסטיים של אמונה בנסים שקרו לנו. את השיר 'על כפיו יביא' כתבתי שנתיים אחרי המלחמה, אבל אני חושב ששורה עליו רוח המסורת היהודית, שניתן למצאה בין השיטין. שהרי אליהו הנביא נחשב למבשר ביאת המשיח. לפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא כדי לבשר את בואו, אחריו יבוא משיח בן יוסף, שייהרג במלחמת גוג ומגוג ורק אחריהם יבוא המשיח האמיתי, משיח בן דוד, ויביא את הגאולה השלימה. זה אחד השירים האהובים עליי, בעיקר בגלל אופיו ה'עממי'. הוא מעלה אל פני השטח בעלי מקצועות יומיומיים, שדמותם נזכרת הרבה בשירי העם היהודיים.
ב. הנגר
בריאיון שנעשה עמו סיפר טהרלב על מפגש מקרי ברמלה שהוביל
אותו לכתיבת השיר, בעת שהיה כתב צבאי בעיתון במחנה:
יום אחד שלחו אותי לעשות כתבה ב'גטו של
רמלה', שזה היה אז איזור ערבי של בתים נטושים שבתוכו נכנסו לגור עולים חדשים.
ואני ראיתי שם מראות של עוני שבאמת לא ידעתי שיש כאלה במדינת ישראל.באחד הבתים שנכנסתי, ישב שם אדם, אולי בן
חמישים, ענה לכל השאלות שלי ברצון, עד ששאלתי אותו, 'תגיד, במה אתה עובד?' אז הוא
אמר: 'אני לא עובד, ואני לא רוצה לדבר על זה', כשסיימתי את השיחה איתו הוצאתי מצלמה
ואז הוא הרים את היד ואמר 'אל תצלם אותי בתוך הבית. אלא בחוץ'. הוא הוציא אותי
החוצה ושם, על יד הבית, היתה ערימה של קרשים וכל מיני ארגזים זרוקים. ביניהם עמד
ארגז אחד מאד גבוה, סגור בווילון. הוא הסיט את הווילון, נעמד ואמר: 'כאן תצלם
אותי. ליד הכיסא של אליהו הנביא'. ובאמת בתוך הארגז היה כיסא יפהפה! צילמתי אותו.
ואז שאלתי אותו: 'למה ביקשת להצטלם דווקא פה?' אז הוא אמר לי: 'זה המקצוע שלי. במרוקו
הייתי עושה רהיטים לבתי כנסת. כשהגעתי לארץ עשיתי את הכיסא הזה, כיסא של אליהו,
והלכתי מבית כנסת אחד לשני, כדי לבקש שייתנו לי עבודה. בכל מקום אמרו לי: כרגע אין
לנו עבודה. כשיהיה אנחנו נפנה אליך. תחכה'. והוא אמר לי: 'אני יושב ומחכה'. האמונה
העממית הפשוטה הזאת של ציפייה לדבר שיקרה, שיהיה יותר טוב. זאת אומרת הציפייה שהאיש
הזה ביטא, שאני הפכתי אותה לציפייה לבואו של אליהו, היא ציפייה שבעצם מישהו יגלה
אותו, מישהו יגלה את העבודה שלו. את האוּמנות הנהדרת שהוא הביא איתו מחוץ לארץ ... הסיפור נחרט במוחי חזק מאד.
וכאן הוא מספר זאת במו פיו:
ג. הסנדלר
איור: נעם נדב (נתן ויעל גּוֹבֵר, המגפים שהצילו את ירושלים, כנרת, 2019)
השיר
הוא דוגמה טובה להגדרתו של אליהו הכהן את טהרלב כ'פזמונאי מתעד' ('מילים אחדות על יורם טהר לב', בלוג עונג שבת, 7 בינואר 2022). בשיר מופיעים שלושה בעלי מלאכה: נגר, סנדלר ובנאי. שלושה
אנשים פשוטים, קשי יום, הנושאים חלום גדול בליבם. הנגר, כאמור, הוא אותו יהודי
מבוגר מרמלה, שהמפגש עמו היה המניע הראשוני לכתיבת השיר. לעומתו, הסנדלר והבנאי הן
דמויות שטהרלב בדה מליבו ולא ביסס על אנשים אמיתיים, אך כפי שהוא עצמו העיד: 'כשאנשים שומעים את השיר הרבה פעמים הם באמת מוצאים שם דברים שאני לא כתבתי
ולא התכוונתי, אבל יש כנראה סודות שנכנסים גם כשאתה לא יודע'. וברוח זו, אנסה
להתאים לבדיון שתי דמויות ממשיות שייתכן ומשהו מסוֹדן נכנס אל השיר.
הסנדלר כדמות מיסטית מופיע במקורות מימי הביניים. כך למשל נכתב בילקוט ראובני (לקט מדרשים שנלקחו מספרי קבלה שונים ונערכן בפראג במאה ה-17) כי חנוך בן ירד 'תופר מנעלים היה ועל כל תפירה היה מייחד ייחודים'. באופן דומה ניסח טהרלב את המשמעות הנעלה בתפירת נעלי המשיח: 'בָּן עַל הָרִים יִנְווּ רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׂר' (בעקבות הפסוק מישעיהו נב 7: 'מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר').
משה יעקב רביקוב (1966-1873), שכינויו היה 'דער שוסטער' (הסנדלר), עלה ארצה בשנת 1913 מסקידל (מחוז גרודנה)
שבבלארוס. תחילה התיישב באדמות שרכש בכפר אוריה, אך לאחר שניסיון ההתיישבות שם
הכזיב, עבר ליפו, ופתח סנדלריה ברחוב שבזי. אך רביקוב לא היה סתם סנדלר. בצעירותו למד עם הרב שלמה אלישיב (1926-1841), שהיה מגדולי המקובלים בדורו.
רביקוב היה תלמיד חכם ומקובל שבחר להסתיר את עצמו ואת גדולתו. בין השאר סופר
עליו, כי לא התקין חשמל בסנדלרייה כדי שיהיה חייב לסגור אותה עם ערוב היום וכך יוכל להתפנות ללימוד התורה.
עם הזמן
הבינו לקוחותיו כי לפניהם דמות מיוחדת במינה. סיפורי 'מופתים' אודותיו החלו לעבור מפה
לאוזן, וכך למשל סופר כי הרב אברהם יצחק הכהן קוק אמר לרב אריה לוין כי הסנדלר הוא אחד מל"ו הצדיקים
הנסתרים בדורם. היו שסיפרו כי החזון איש הפציר בו 'להתגלות', לקבל פני אנשים ולהעניק להם ברכות ועצות. ואכן, רבים החלו להתדפק על דלתותיו. אנשים שבורי לב וקשי יום תינו בפניו את צרותיהם והוא הקשיב לכולם במאור פנים וברוח טובה, חילק סגולות ויעץ להם כמידת הבנתו. הוא גם שימש בורר בסכסוכי שכנים וסייע בהלוואות ובצדקה לנזקקים.
רביקוב נפטר בשמחת תורה תשכ"ז, כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים. בשיר 'על
כפיו יביא', שנכתב כאמור ב-1969, שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, נרמז שהן הנגר הן הסנדלר בטלים ממלאכתם 'כבר שנתיים', מתוך ציפייה
לבואו של המשיח. באופן מעניין, וכמובן מקרי לחלוטין, שלושה סיפורים קושרים בין דמותו של 'הסנדלר הקדוש'
לבין מלחמת ששת הימים.
הסיפור הראשון,
מופיע בפתיחה למהדורה השנייה של ספר לקוטי רבי משה יעקב, ספר ליקוטים מתוך דרשות שנשא 'הסנדלר' בשבתות בבית
הכנסת ובנו יוסף רביקוב הוציאן לאור לראשונה בתל אביב בחשון תשכ"ט / 1968 (לאחר פטירת אביו). מהדורה זו יצאה בשכפול סטנסיל ובמאה עותקים בלבד והיא נדירה ביותר.
בשנת תשס"ד הוציאו את הספר מחדש בבני ברק בצירוף מבוא הגיוגרפי שנכתב ככל הנראה בידי המהדיר ישראל יהושע הומינר. וכך סופר שם:
ר'
משה יעקב נהג לייעץ לאנשים בעניינים שונים. כל מי שנהג לפי עצתו זכה להצלחה. לימים הגיע אליו אדם בבקשת עצה. יש
לו סכום כסף ורוצה הוא להשקיע אותו כדי להניב ממנו רווחים ... היה זה זמן קצר
לפני מלחמת ששת הימים. 'הסנדלר' חשב מעט ואמר 'הטוב ביותר להשקיע בירושלים. דע
לך, לא ירחק היום והאבנים של ירושלים יהיו שוות זהב. עתה אפשר לקנות בזול אבל בזמן
הקרוב תוכל למכור את רכושך ביוקר. היהודי לא הבין למה ירמזו דבריו, אך עשה כעצתו וקנה דירה עלובה במחיר מוזל מאד. הדירה העלובה שכנה במקום נידח ליד הגבול, איש לא
חשק בה, ולכן הסכימו למוכרה תמורת מחיר זעום. לא חלפו אלא חודשים מספר ופרצה מלחמת
ששת הימים ולאחריה הפך האזור כולו למבוקש ביותר. הדירה שנקנתה עמדה באזור שהפך
ביעף לאזור יוקרתי ומבוקש. אכן, אבניה של ירושלים נהיו שוות זהב (עמ' 15-14).
הסיפור השני מעיד על כך שלפני מותו הפקיד 'הסנדלר' צוואה אצל יצחק ידידיה פרנקל, רבה של תל
אביב, וביקש שיפתחוה רק אחרי ל"ג בעומר, חצי שנה לאחר פטירתו. בצוואתו כתב
כי תהיה מלחמה בישראל, אך היא תארך רק ימים ספורים ותסתיים בניצחון, וכי הוא משאיר
בקבוק יין בביתו ומזמין את כל המעוניין להגיע ולשתות 'לחיים' לכבוד הנצחון.
הצוואה נפתחה בזמן 'תקופת ההמתנה' הקשה בארץ לפני המלחמה, ובדיעבד נקראה כמעין
נבואה. הסיפור השלישי, גם הוא מאוחר, הובא מפי הרב אליהו אביחיל שסיפר כי באחת מפגישותיו עם 'הסנדלר', הוא אמר לו,
בהקשר לפרק כ' בתהילים, כי לפי צירופים מסוימים המופיעים בפרק זה, 'במלחמה
הקרובה תהיה גאולת ירושלים והר הבית' (ראו כאן).
אמנם כל הסיפורים האלה הועלו על הכתב בתקופה מאוחרת ואינני טוענת כמובן שיורם טהרלב הכיר אותם, אך הם משקפים דמות צבעונית של סנדלר שכל ישותו כיסופים לבוא המשיח.
בשונה מן הנגר והסנדלר העוסקים במלאכות לא יצרניות המזוהות עם העיירה והגלות, הבנאי הוא איש המעש הציוני, הבונה, היוזם והמפתח את הארץ. ההבדל ניכר גם בכך שבעוד הנגר והסנדלר בטלים ממלאכתם בשל הציפייה לבוא אליהו, הבנאי אוחז בזה וגם בזה. הוא בונה את ירושלים מתוך ציפייה לכך שיזכה גם להיות שותף לבניית המקדש.
על הבנאי נאמר בשיר כי 'הוא בונה את העיר כבר שבעים שנה'. המספר שבעים הוא מספר טיפולוגי שנושא משמעות סמלית (שבעים שנים חלפו בין חורבן בית המקדש הראשון לבניית הבית השני, והבית השני חרב בשנת 70 לספירה), אך מעבר לכך הוא ממקם את הבנאי בסוף המאה ה־19, עת החלה בניית ירושלים שמחוץ לחומות.
בערך שהוקדש לשיר בוויקיפדיה הובאה ההשערה (ללא מקור) כי דמות הבנאי קיבלה השראתה מיוסף (יאָשע) ריבלין, שאכן היה אחת הדמויות החשובות בתהליך היציאה מן החומות. יוסף ריבלין נולד
ב-1836 בירושלים. בגיל עשרים הקים את חברת 'בוני ירושלים' ומאז, ועד
לפטירתו בגיל 59 (בשנת 1896), עסק ללא הרף ביוזמות בנייה של שכונות בעיר המערבית. הוא היה שותף בהקמת 13 שכונות ובהן נחלת
שבעה (שהרחוב הראשי שלה קרוי על שמו), אבן ישראל, אהל משה, מאה שערים, זיכרון טוביה, כנסת ישראל ועוד.
מנהגו היה לקנות את הבית הראשון בכל שכונה שבנה, לעבור לגור בו כדי לגרום לאחרים
לבוא אחריו, ולאחר שהתייצבה השכונה העביר את ביתו לשכונה החדשה הבאה בתור. פעולותיו זיכו אותו
בכינוי ר' יאָשע דער שטעטלאַך-מאַכער (רבי יושה עסקן השכונות).
הודעה על קריאת רחוב על שמו של יוסף ריבלין (חוברת לזכרו שערך פנחס גרייבסקי בתרפ"ו)
מעבר
להיותו הבנאי בה' הידיעה של ירושלים החדשה במאה ה־19 – אף כי ספק אם עסק בטיח ובלבנים ממש – הרי שעניין משמעותי נוסף יכול לקשור אותו עם שירו של טהרלב. ריבלין היה תלמיד חכם שעסק גם בקבלה והשאיר אחריו כתבים
רבים. באישיותו השתלבו איש העמל והמעשה עם איש החזון
והחלום. מאות 'פזמונים' שכתב ראו אור לאחר מותו בספר ברית אבות בסערת אליהו, שההדיר צאצאו ד"ר יוסף ריבלין בשנת תשס"ד. פזמוניו נסובים על תקוות הגאולה ועל ציפייה לראות
בפעמי המשיח. את תקופתו תפס כ'אתחלתא דגאולה' ו'הקץ המגולה', וזאת בעקבות מה שפירש כתורתו
של הגר"א (שסבו, משה ריבלין, היה מתלמידיו ומראשי העלייה
הקרויה 'עליית תלמידי הגר"א' בשנים 1809-1808).
כך למשל
באחד מפזמוניו (ברית אבות בסערת אליהו, עמ' 52) ישנם חרוזים ה'מתכתבים' באופן נפלא עם מילות שירו של טהרלב:
רוּחַ
עֹז בְּלֵב יוֹשְׁבֵי עִירֵנוּ
נָא
עוֹרְרָה לַעֲשׂוֹת בְּפֹעַל כַּפֵּינוּ.
לַחְצֹב
עַמּוּדֶיהָ וְלִבְנוֹת גְּדֵרֶיהָ,
אַךְ
נִירָה אֶבֶן הָרֹאשָׁה וְהַפִּנָּה.
נִבְנֶה
בָּתִּים וְנִטַּע כְּרָמִים,
כִּי
הִגִּיעָה הַשָּׁעָה, 'הָעֵת לְחֶנְנָהּ'.
בספרו שיצא לאחרונה, הציונות המשיחית של הגאון מווילנה: המצאתה של מסורת (כרמל, תשע"ט), טען ההיסטוריון עמנואל אטקס כי לא יוסף ריבלין כתב את הפזמונים, אלא בנו, שלמה זלמן ריבלין (1962-1884), והוא זה שייחס את הפזמונים לאביו כחלק ממהלך שלם של בניית 'המיתוס הריבליני', של ציונות משיחית ובניין ירושלים. אטקס גם הפריך את הטענה לפיה ריבלין היה המתיישב הראשון מחוץ לחומות. אך גם הוא לא יחלוק על כך שחלקו של ריבלין בבניין העיר היה גדול, אף אם לא נעשה מ'טעמים משיחיים'. והעיקר, מיתוס, גם אם אינו נאמן לאמת ההיסטורית 'כפי שהייתה', בהחלט יכול להיות חומר גלם לשירים.
ה. מבחר ביצועים
ומן
ההצצה בדמויותיהם הפלאיות של הנגר, הסנדלר והבנאי נעבור למבחר ביצועים של השיר. במהלך השנים נעשו לשיר זה עשרות ביצועים ועיבודים. מילותיו התגלגלו אפילו לפרסום שבו הוגדר כשיר חסידי...
קונטרס תשורה משמחות חסידות חב"ד, תש"ס (אוצר החכמה)
את השמעת הבכורה של השיר בפי רבקה זוהר בפסטיבל הזמר והפזמון 1969 ראינו למעלה. הנה היא כאן בקטע נוסטלגי:
אולי בשל הביצוע ההיסטורי של רבקה זוהר, נחשב השיר ככזה ש'מופקד' בידי נשים. הנה רוחמה
רז:
וזו זהבה בן, עם טאץ' מזרחי:
ובכל זאת היו לא מעט גברים שהנעימו מקולם. הנה למשל יהורם גאון:
וכאן אבי פרץ מוביל שירה בציבור:
והנה ירדנה ארזי ומישל גוריאשווילי משלבים קולות של זמרת וזמר:
וכאן מקהלת הילדים 'משאלות', ילדים טובים ירושלים:
לחובבי
הז'אנר, הנה ביצוע 'חזני' של החזן עזי שוורץ:
ולסיום, עיבוד נפלא בעל ניחוח 'כלייזמרי' עם הכנר ארקדי גיפס:
בשלט המזהיר מעבירות בטיחות בעבודות הרכבת הקלה ליד קניון מלחה, מחליפות הרומנית והסינית את האנגלית הוותיקה. הערבית שומרת על מקומה היציב.
אין ברירה, גם המעסיקים צריכים להתאים את עצמם למציאות.
צילום: ברוך גיאן
ב. חניה ושבריה
כתב לי יאיר פז:
לפני כמה שבועות הייתי בהר המנוחות בין המלווים הרבים של מורי האהוב, פרופ' יהושע בן
אריה ז"ל. נוכח המחסור במקומות חניה, התפלאתי לראות שכמחצית שטחו של אחד
ממגרשי החניה ליד בית ההספדים מלא גרוטאות שהושלכו כביכול לפח אשפה ציבורי.
לאחר ההלוויה גיליתי שמי שמשליכים שם את הגרוטאות אינם אלא עובדי העיריה עצמם!
בתשובה לשאלתי ענה לי העובד שזהו מגרש של העיריה וזכותם להשליך שם
גרוטאות...
עוד הוסיף ואמר, שהמקום בכלל לא מיועד לחניה, וזאת על אף שמדובר במגרש סלול
ומסומן לחניות.
כשהפניתי את תשומת ליבו לשלט האוסר השלכת פסולת בניין הוא ענה: 'זו לא פסולת בניין'...
צילומים: יאיר פז
ג. פיינגולד המומר
חצר פיינגולד, שממוקמת בין רחוב יפו לשכונת נחלת שבעה, מוכרת היטב לירושלמים הוותיקים. זה היה מעוז אהוב של מסעדות, ברים ומקומות בילוי, אך שמשו שקעה יחד עם כל הצרות שעברה העיר: אינתיפדות, פיגועים, מגיפות ומלחמות. ועדיין מדובר במקום יפהפה שעתידו עוד לפניו (אשרי המאמין).
אבל לא רק עתיד, למקום הזה יש גם היסטוריה מרתקת, ומי שמתעניין ימצא סיפוק בערך ויקיפדיה המוקדש לשלמה פיינגולד (1935-1865), שהיה מה שקוראים 'טיפוס'. בין יתר עלילותיו המיר פיינגולד את דתו והיה לנוצרי, ובלשון אותם ימים 'משומד'.
בכניסה לחצר הציבה עיריית ירושלים שלט תלת-לשוני ובו תואר המקום בקצרה.
צילום: עוזי סגל
מילה אחת חסרה בכיתוב באנגלית... 'המומר'.למה? רשלנות או שמא כוונה נסתרת? נדמה לי שהתשובה נמצאת במחוזות הרשלנות והחפיף.
ומה כתוב בערבית?
שאלתי את ידידי דן לב-ארי שהשיבני:
המילה 'מומר'בהחלט מופיעה. אגב, בערבית המילה היאمرتد(Murtadd), שכוונה במקור למישהו שקיבל על עצמו את דת האסלאם
ולאחר מכן חזר בו, אבל מבחינת חומרת המעשה מבחינה דתית זה בהחלט שקול ל'מומר'
ביהדות.
ד. תצפית למקדש והנחה ללוויים
תצפית חדשה בירושלים הוכרזה על גג בית הכנסת 'החורבה' שברובע היהודי.
אשרינו שזכינו להביט במקום המקדש.
צילום: טובה הרצל
בדרככם לתצפית או ממנה תוכלו ליהנות מהנחות מופלגות בחנות הקרויה 'מלאכת שלום' שבפתח הקארדו (וזאת בתנאי שאתם מחזיקים בתעודת לוי).
בעקבות כיבוש הכותל המערבי במלחמת ששת הימים, וכדי לקדם את רבבות
הישראלים שהיו אמורים לנהור אליו בחג השבועות הממשמש לבוא, הזעיק טדי קולק, ראש עיריית
ירושלים העברית את ראשי אגודת הקבלנים הירושלמיים כדי לפנות לרגלי הכותל רחבה מתאימה. כבר במוצאי שבת, 10 ביוני 1967, כונסו הדחפורים ולמחרת, ביום א', החלה עבודת ההריסה של שכונת
המֻעְ'רַבִּים (קרי 'מוּגְרַבִּים', כינויםשליוצאיארצות המערב בצפון אפריקה), שהייתה צמודה אל הכותל, כשבינה לבינו אותה סמטה צרה שבה, עד 1948, הותר ליהודים להתפלל. כאשר הסתיימה מלאכת פינוי רחבת הכותל, הנציחו אותם קבלנים את האירוע והכריזו ברחבה החדשה על הקמת 'מסדר הכותל'. כתבה מקיפה בנושא זה פרסם לא מכבר ניר חסון בעיתון הארץ ('אבירי מסדר הכותל יוצאים לאור', 31 במאי 2017).
זאב (זיבון) בן גל (ארכיון קיבוץ ראש הנקרה)
אחד האנשים שהוזעקו למשימת
ההריסה היה זאב ('זיבּוֹן') בן גל (2016-1930), נהג דחפור במילואים וחבר
קיבוץ ראש הנקרה, שנטל אתו למזכרת מנעול ברזל גדול,
אשר נעל, ככל הנראה, את שעריה של אותה שכונה. המנעול הופקד לאחר מותו בארכיון הקיבוץ, ורק לאחרונה הושב לירושלים. הוא מוצג בתערוכת 'מסדר אבירי
הכותל' ביד יצחק בן צבי, שאצרה נירית שלו-כליפא. למרבה גאוותי, הוטל עלי תפקיד 'הנער השליח', ובשובי
מסיור עם חברי החוג לידיעת הארץ גליל מערבי, נשאתי עמי את אותו מנעול גמלוני המוצג עתה בתערוכה.
המנעול של שער שכונת המוגרבים (ארכיון ראש הנקרה)
החפירות
לרגלי הכותל המערבי, בהנהלת הארכיאולוג מאיר בן-דב, החלו ב-29 בפברואר 1968– כתשעה חודשים
לאחר מלחמת ששת הימים. וכך סיפר בן-דב על אחד הממצאים המרגשים ביותר שנקרו לפניו:
מאיר בן-דב, חפירות הר הבית בצל הכתלים ולאור התגליות, כתר, 1982, עמ' 221-220
'חקר
צורת הכתיב', כתב בן-דב, 'הראה לנו שיש אפשרות, שהכתובת אכן נכתבה במאה
הרביעית', זו המאה אשר ממנה ואילך נדרש אותו פרק מספר ישעיה כנוגע לאחרית הימים, לתחיית המתים ולתחייתו הלאומית של עם ישראל. מה מתאים יותר לעניין זה יותר מאשר זמנו של יוּלְיָאנוּס? היו אלה ימים שבהם דומה היה כי מדרשי האגדה קורמים עור וגידים ומתממשים לעיני כל.
יוּלְיָאנוּס היה השלישי
והאחרון לקיסרים הביזאנטיים מבית קוֹנְסְטַנְטִינוּס (363-361). הואראה בנצרות אסון מדיני, ניסה להחיות את הפולחן היווני-רומי ובשל כך זכה לימים בכינוי 'הכופר'. על אף התנגדותו לדת היהודית, שהצמיחה את הנצרות, הבטיח יוליאנוס בשנת 362 לראשיה של קהילת היהודים באנטיוכיה להחזיר להם את השלטון על ירושלים ואף התיר להם לשוב ולהקים בה את המקדש. הצהרה מפתיעה זו עוררה המוני יהודים למהר ולקחת חלק בשיקומה מחדש של ירושלים, אלא שרעש פתאומי – אשר התרחש בי"ח באייר (ל"ג בעומר) של שנת 363 – הרס את כל אשר הספיקו לבנות. יש חוקרים שמסבירים זאת כתוצאה של שחרור גזים, שנותרו חסומים בחלליו התת-קרקעיים של הר הבית, ומששבו ונפתחו חללים אלה בעקבות עבודות השיקום חלה התפוצצות. אך בעיני המתכנסים אז לחידוש בניית המקדש נראה הדבר כאות משמים כי טרם הוכשרה השעה לגאולה.
הבאנו מדברי מאיר בן-דב,
המרגשים כשלעצמם, שפירש את הפסוק מישעיהו על פי דרכו. אך באותה מידה אפשר לשער שמאחורי הכתיב המשובש של הפסוק עומד סיפור מרגש לא פחות. האם ייתכן כי אין זה אלא ניסיונו הנואש של
חוקק הכתובת האלמוני לסיים, ובכל מחיר, את דברי הנחמה של הנביא, על רקע סדרת ההתפוצצויות הקטלניות, אשר מוטטה את נדבכיו העליונים של הכותל המערבי והפילה חללים
לרגליו? על האסון הגדול עשויים להעיד גם הקברים הרבים, אשר נחשפו עם ראשית החפירה – בעומק כמטר אחד בלבד – ממש
מתחתלכתובת. ואולי, לאחר
שעלה בידו, למרות כל אלה, לחקוק את אותה נבואת נחמה (אף כי במשובש), לזכר כל החללים הפזורים סביבו, נהרג
אף הוא ולא זכה לסיים את המשימה אשר נטל על עצמו: לחקוק על כותלו המערבי של
הר הבית סֵיפָא אופטימית ומרגשת המנבאת 'וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד יְהוָה אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו' (ישעיה, סו 14).
