אַלטע זאַכן (ו): על כְּלֵי לָבָן וקַפְטָנִים מפוספסים

בנות בית ספר בכלי לבן. חגיגת ט"ו באב בחדרה עם המורה למחול פנינה סמסונוב (ארכיון ומוזיאון החאן, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בשבוע הבא יחול ט"ו באב, שהפך בשנים האחרונות למקבילה הישראלית של 'יום ולנטיין' (14 בפברואר), יום האוהבים והאהבה. אבל לט"ו באב שורשים קדומים. הוא לא היה יום אהבה, אלא יום חתונה. וכל כך למה? בשל המשנה במסכת תענית (פרק ד, משנה ח): 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ [...] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל'

עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לתמיהה: 'כיום הכיפורים'! בנות ירושלים הכשרות יוצאותם במחולות ומחפשות שידוך ביום הכי קדוש? צמות ורוקדות? הייתכן?!

אבל אני הוקסמתי ממשהו אחר לגמרי. למה בחרו בנות ירושלים להתלבש דווקא 'בִּכְלֵי לבן', כלומר בבגדים לבנים? 

ובכן, בימי קדם הייתה בעיה ליצרני הבדים. הבד (כותנה, צמר או פשתה) בצבעו הטבעי היה לבן-בֶּז'. על מנת לצבוע אותו היה צריך להשתמש בצִבְעָן (פיגמנט) שנספח אל סיבי הבד ולפיכך לא יישטף במי הכביסה. פיגמנטים כאלה, שהם גם יפים וגם מחזיקים מעמד זמן רב, היו יקרים, וצביעת הבד הייתה עשויה להיות יקרה לא פחות ממחיר הבד עצמו. הצִבְעָן היקר ביותר, שנועד לצביעת גלימות מלכים, הופק בחופי ארץ ישראל וצפונה מהם מחלזון הארגמן. כשבנות ישראל ירדו לרקוד בכרמים, בתקווה להיחטף בידיהם החסונות של רווקי ירושלים, הן לבשו שמלות לבנות שנשאלו ולא נקנו, אך לא כדי לציין טוהר או בתולים, אלא כדי שכולן תהיינה שוות בלבושן ולא תעלה בת העשירים על רעותה הענייה שאינה יכולה להרשות לעצמה בגד צבעוני מפואר. 

אני זוכר היטב את אמא שלי קונה בחנות הבדים 'בד ערבי' לבן (אגב, עדיין אפשר להשיג כמוהו באינטרנט), שהיה אז האריג הזול ביותר, וממנו תפרה את כלי המיטה של בני הבית. עד הקמת המדינה רוב ה'בד הערבי' נוצר באשקלון, שנודעה אז במטוויות שלה וכונתה בפי הסוחרים 'מנצ'סטר של פלשתינה'.

וכיוון שהגענו לכאן, הרי זו הזדמנות טובה לעסוק בלבוש הירושלמי של ימים עברו. 

כל תושבי הערים ברחבי האימפריה העות'מנית לבשו אותם בגדים. מה שמדהים הוא, שאת הבגדים העות'מניים, שנעלמו מהעולם בשנות העשרים של המאה הקודמת (חלק מהרפורמות שהנהיג אטאטורק), אפשר עדיין לראות – תאמינו או לא – בארון הבגדים של חרדים קנאים בירושלים. הנה הסיפור.

לבוש של תושב קהיר בשנות השלושים של המאה ה-19
 (E.W. Lane, An Account of the Manners
and Customs of the Modern Egyptian, 1836; ויקימדיה) 

העלייה הגדולה, שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, הביאה לירושלים קבוצות שונות ומגוונות, בהן 'חצרות' חסידים רבות שלכל אחת מהן מנהגי לבוש המיוחדים לה. מאז ועד היום, על פי הלבוש אפשר לדעת כמעט על כל חסיד לאיזו חצר הוא שייך (וכמובן להבחין בין חסידים לליטאים ובינם לבין קבוצות חרדיות אחרות). אבל בירושלים חיו עוד קודם לכן, ומדורי-דורות, יהודים אשכנזים רבים בני 'היישוב הישן'. מה הם לבשו? 

למן המאה ה-16 היו רוב היהודים בירושלים צאצאי המשפחות שגורשו מספרד ומפורטוגל וכונו 'ספרדים'. לצידם היו גם מעט 'מסתערבים', כלומר יהודים שנותרו בארץ ישראל ובסביבתה מאז החורבן. היו גם מעט אשכנזים, שבאו לארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) לא כדי לבנות ולהיבנות בהן, אלא כדי למות ולהיקבר, להיות קרובים לקברים הקדושים של התנאים והאמוראים, ועל הדרך, אם אפשר, גם לחסוך את צער גלגול המחילות הצפוי עם תחיית המתים. 

סמוך לשנת 1700 עלתה לירושלים חבורה גדולה של יהודים אשכנזים מממרכז אירופה וממזרחה, ובראשם רבי יהודה החסיד. המניע לעלייתם היה משיחי-שבתאי, ועליהם כתבו חוקרים רבים (בהם בן-ציון דינור, זלמן שזר, מאיר בניהו ואריה מורגנשטרן). לדרך יצאו כ-1,500 גברים, נשים וטף, אך כשליש מהם מתו בתלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כאשר הגיעו סוף סוף לירושלים, מצאו בה קהילה כבת אלף יהודים לא-אשכנזים ועוד כמאתיים אשכנזים עניים מרודים. בשארית כספם, ובהלוואות שלקחו מהמוסלמים, רכשו בני החבורה חצר והקימו דירות מגורים ובית כנסת. מתחם החצר נקרא בפי שכניהם הערבים 'דיר א-שיכּנז'.

מימין: בית הכנסת 'החורבה'; מאחור: בית הכנסת 'תפארת ישראל', צולם לפני 1899 (ויקימדיה)

ימים אחדים לאחר הגיעם לירושלים מת רבי יהודה החסיד ממחלה. לאחר מותו פרצו סכסוכים בין תלמידיו. רבים שבו לאירופה ומקצתם אפילו התנצרו, אחרים עברו לחברון או לצפת. האשכנזים שנותרו בירושלים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו משכניהם המוסלמים (הריבית שנהגה אז הייתה של ארבעים אחוזים), ובשנת 1720, משהבינו בעלי החוב המוסלמים שלא יזכו לראות את כספם, פרצו לחצר, שרפו את בית הכנסת, ובני העדה נפוצו לכל עבר. המוסלמים הבחינו יפה בין יהודים ספרדים ('יאהוד') לבין אשכנזים ('שיכּנז') או חובשי המגבעת ('אבו אל-בּוּרנטו'). צו רשמי אסר על אשכנזים להיכנס אל בין חומות העיר עד שישולם החוב במלואו לנושים או ליורשיהם, ואיסור זה נותר על כנו יותר ממאה שנה. 

בכל אותה עת, שבה נאסר על אשכנזים לגור בין חומותיה של ירושלים, הצליחו מתי מעט אמיצים להיכנס בכל זאת פנימה. כיצד? הם התחפשו ליהודים ספרדים, כלומר התלבשו כמוהם. ומה לבשו אותם יהודים לא-אשכנזים? אלה נהגו בכול, גם בלבוש, כשכניהם הערבים. הערבים העירוניים, ככל תושבי הערים באימפריה העות'מנית, לבשו קוּמְבַּאז, מין חלוק מפוספס. היהודים קראו לקומבאז שלהם קַפְטָן. מחוץ לבית לבשו על הקפטן מין מעיל עליון, לרוב בצבע חוּם, שנקרא ג'וּבָּה (או ז'וּפִּיצֶה).

חרדי ירושלמי עטוף בקפטן פסים ובג'ובה

בשנת 1812 פרצה בצפת מגפה, ותושביה היהודים נפוצו לכל עבר. קבוצה של 'פרושים' (כך כונו ה'מתנגדים', תלמידי הגר"א), העזה ועלתה לירושלים, ואנשיה התעטפו, כנדרש, בקפטן ובג'ובה, וכך התחדש היישוב האשכנזי בירושלים (החסידים הגיעו מאוחר יותר, בשנות השלושים). רק ב-1836 הצליח השד"ר הליטאי אברהם שלמה זלמן צורף להגיע להסדר החובות הישנים ולביטול האיסור על האשכנזים לגור בעיר. צו מלכותי (פירמאן), שפרסם השליט המצרי מוחמד עלי פאשא, נתן לכך תוקף חוקי. מאה שנה אינן דבר של מה בכך, וכך היה מקובל שיהודי אשכנזי המגיע לעיר פושט את בגדי הגלות ולובש 'בגד ירושלמי'. אם זה היה רב או ידוען אחר, היה טקס החלפת הבגדים נערך מחוץ לשערי העיר.

אגב, על חורבות בית הכנסת השרוף של תלמידי רבי יהודה חסיד, או לא הרחק משם, הוקם בית כנסת גדול שנקרא 'מנחם ציון', ובפי כול: 'החורבה' – קיצור של 'חורבת יהודה חסיד'. היום הוא משופץ לעילא ופעיל, ומשמש נקודת ציון תיירותית ברובע היהודי. 

חסידי 'תולדות אברהם יצחק' עטופים בקפטנים כסופים עם פסים שחורים, שהוא הלבוש הסטנדרטי של ימי החול
 (מכאן גם נובע הכינוי הנפוץ שלהם 'זברות')

תרבושים וקפטנים בחגיגות פורים של 'קהל עדת ירושלים' ('ישיבת המתמידים', ליטאים שנוהגים כחצר חסידית).
בשבתות ובימים טובים בני היישוב הישן מתעטפים בקפטנים זהובים.

שלא כמוני, אשתי נעמי היא דור 13 (מצד אימהּ) בארץ ישראל. בארון הבגדים של אמא שלה היה תלוי כל ימי חייה ג'ובה אדום (שכעת תלוי בארון הבגדים שלנו). אמא שלה אהבה להראות את הג'ובה ולספר את סיפורו של אביה, סבא של נעמי, שעלה לארץ ישראל מהונגריה, אדוק מאוד אך מודרני בלבושו. בירושלים פגש את מי שתהיה סבתא של נעמי וביקש את ידה מהוריה. הם הסכימו, בתנאי שיתלבש כראוי בבגדים ירושלמים. הייתה לו ברירה? אם היה מסרב כנראה הייתי נשאר רווק עד עצם היום הזה. הוא קנה בשוק בד אדום-בוהק, נתן לתופר שיכין ממנו ג'ובה, התחתן, הצטלם (בשחור-לבן כמובן), והחזיר לארון. שוב לא דרשו ממנו ללבוש אותו.

משמאל: תמונת הנישואים של סבתא הניה-דבורה וסבא מרדכי ברגר; מימין: הכותב מתעטף בג'ובה האדום

בשוק מוריסטן בעיר העתיקה של ירושלים נמצאת חנות הבדים המופלאה של בילאל, שתמיד שמח להראות לי את אוצרותיה. לצד אריגי חוּר, כרפס ותכלת, בוץ וארגמן היקרים, בילאל מייבא דרך ירדן גם את הבד המפוספס שממנו מכינות התופרות יראות השמיים של מאה שערים את הקפטנים לחסידויות הארץ-ישראליות הוותיקות: קארלין, שומרי אמונים, תולדות אהרון ופלגותיהם, שרואות את עצמן ירושלמיות מדורי דורות. התופרות מחזיקות כמה קפטנים במידות שונות למדידה עצמית כדי שלא תיאלצנה (רחמנא ליצלן) לקחת את מידותיו של גבר.

בילאל בחנותו, עטוף בכתונת פסים ירושלמית

_____________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

מעורב ירושלמי: מגדל בבל, חניה, מומר, תצפית, הנחה והמלצה

א. מגדל בבל

בשלט המזהיר מעבירות בטיחות בעבודות הרכבת הקלה ליד קניון מלחה, מחליפות הרומנית והסינית את האנגלית הוותיקה. הערבית שומרת על מקומה היציב. 

אין ברירה, גם המעסיקים צריכים להתאים את עצמם למציאות.

צילום: ברוך גיאן

ב. חניה ושבריה

כתב לי יאיר פז:

לפני כמה שבועות הייתי בהר המנוחות בין המלווים הרבים של מורי האהוב, פרופ' יהושע בן אריה ז"ל. נוכח המחסור במקומות חניה, התפלאתי לראות שכמחצית שטחו של אחד ממגרשי החניה ליד בית ההספדים מלא גרוטאות שהושלכו כביכול לפח אשפה ציבורי.

לאחר ההלוויה גיליתי שמי שמשליכים שם את הגרוטאות אינם אלא עובדי העיריה עצמם!

בתשובה לשאלתי ענה לי העובד שזהו מגרש של העיריה וזכותם להשליך שם גרוטאות... 

עוד הוסיף ואמר, שהמקום בכלל לא מיועד לחניה, וזאת על אף שמדובר במגרש סלול ומסומן לחניות.

כשהפניתי את תשומת ליבו לשלט האוסר השלכת פסולת בניין הוא ענה: 'זו לא פסולת בניין'...

צילומים: יאיר פז

ג. פיינגולד המומר

חצר פיינגולד, שממוקמת בין רחוב יפו לשכונת נחלת שבעה, מוכרת היטב לירושלמים הוותיקים. זה היה מעוז אהוב של מסעדות, ברים ומקומות בילוי, אך שמשו שקעה יחד עם כל הצרות שעברה העיר: אינתיפדות, פיגועים, מגיפות ומלחמות. ועדיין מדובר במקום יפהפה שעתידו עוד לפניו (אשרי המאמין).

אבל לא רק עתיד, למקום הזה יש גם היסטוריה מרתקת, ומי שמתעניין ימצא סיפוק בערך ויקיפדיה המוקדש לשלמה פיינגולד (1935-1865), שהיה מה שקוראים 'טיפוס'. בין יתר עלילותיו המיר פיינגולד את דתו והיה לנוצרי, ובלשון אותם ימים 'משומד'.

בכניסה לחצר הציבה עיריית ירושלים שלט תלת-לשוני ובו תואר המקום בקצרה. 

צילום: עוזי סגל

מילה אחת חסרה בכיתוב באנגלית... 'המומר'. למה? רשלנות או שמא כוונה נסתרת? נדמה לי שהתשובה נמצאת במחוזות הרשלנות והחפיף.

ומה כתוב בערבית? 

שאלתי את ידידי דן לב-ארי שהשיבני: 

המילה 'מומר' בהחלט מופיעה. אגב, בערבית המילה היא مرتد (Murtadd), שכוונה במקור למישהו שקיבל על עצמו את דת האסלאם ולאחר מכן חזר בו, אבל מבחינת חומרת המעשה מבחינה דתית זה בהחלט שקול ל'מומר' ביהדות.

 

ד. תצפית למקדש והנחה ללוויים 

תצפית חדשה בירושלים הוכרזה על גג בית הכנסת 'החורבה' שברובע היהודי.

אשרינו שזכינו להביט במקום המקדש.

צילום: טובה הרצל

בדרככם לתצפית או ממנה תוכלו ליהנות מהנחות מופלגות בחנות הקרויה 'מלאכת שלום' שבפתח הקארדו (וזאת בתנאי שאתם מחזיקים בתעודת לוי).

צילום: זהר ינון

ה. המלצה (ממש חמה) 

מי אמר שלירושלמים אין חוש הומור?

צילום: ברוך גיאן (אפשר לזהות אותו בהשתקפות)

מעורב ירושלמי: חופשה נעימה, שיימינג, סוף העולם, החורבה והמפלצת

א. חופשה נעימה

התלמידים החמודים של 'אורט בית הערבה' (על שם רחוב בית הערבה בשכונת ארנונה, שם ממוקם בית הספר) יצאו לחופש הגדול, וכמתנה לתושבי העיר הדביקו מודעות משמחות על תחנות האוטובוס בעיר.

הן לא ישרדו הרבה זמן, ועדיין – כל הכבוד.

רחוב קרן היסוד (צילום: טובה הרצל)

ב. שיימינג

סוגית עשיית הצרכים במקומות ציבוריים ידועה וכאובה. 

ברחוב יעבץ, ליד מסעדת 'מלכת שיבא' (כך!), מעלים מדרגה: בסייעתא דשמיא המקום מצולם 24/7 (או שכן או שלא), ומי שיעשה את צרכיו באזור יבוייש ברשתות החברתיות.

צילום: ארי הולצברג

אכן אין חדש בעולם. כבר ב-2013, לפני עשר שנים, העליתי פוסט שכותרתו 'ניחוח אישה': 

נא לא להשתין! מוזהרים גברים עוברי אורח ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן (בין הרחובות ביאליק לחשמונאים). באופן פיוטי כמעט, בדיוק שם ממוקם מכון היופי 'ניחוח אישה'.

צילום: אראלה עציון

כיוון שכל השתנה במקום מצולמת 'במצלמה במעגל סגור', אני לא יכול שלא לחשוב איזו הנאה משונה מפיקים החבר'ה הללו שצופים בסרטונים...

וב-2016 עלינו כאן על מלשינון היו-טיוב:

ראה הוזהרת! אם תשתין אצלנו (או עלינו), במקום בשירותים ברחוב רבי פנחס (בתל אביב), נעשה לך שיימינג ביו-טיוב.

הטכנולוגיה בשירות האדם (צילום: צביקה גילדוני)

ברחוב אבן גבירול 57 בתל אביב נוקטים באמצעים הרבה יותר דרקוניים. כאן לא יהססו גם לחתוך לך – המשתין האלמוני – את הביצים!

צילום: אנדרו טרייטל

ג. סוף העולם

גם החרדים יודעים מה הן רשתות חברתיות ומה הוא קמפיין ביוש. וכך מתנגדי הרפורמה בטלפוניה החרדית ('הקומה הכשרה') מזהירים את התומכים בה כי יביישו אותם ('יפורסם שמו ומעלליו ברבים').

'החטאת הרבים הגדולה בהיסטוריה' זועק פשקוויל זה שצולם בשבוע שעבר, ערב צום י"ז בתמוז, ברחוב הטורים.

נו, כבר שמענו על חטאים גדולים יותר... אבל מה עומד מאחורי ההגזמה הזו, ואיך 'מכון מנדל' קשור לכאן?

צילום: שמיר אחיטוב

בדקתי עם אחייני ליאור פרי, ממנהלי 'מכון מנדל' המוזכר כאן, במה מדובר, ולדבריו אין לו מושג במה מדובר.

'לא מכיר משהו הרסני חדש מבית מדרשנו', כתב לי ליאור, 'מעבר להנדסת התודעה הפרוגרסיבית והחטאת הרבים שאנחנו מואשמים בה כבר שנים. לא הואשמנו מעולם בנסיונות להעביר את ועדת הרבנים לשליטת "האייפוניסטים" (רח"ל). אולי מדובר ביציאה נגד יוזמה של אחד מבוגרינו החרדים'.

ואגב טלפונים 'כשרים' ולשון הגזמה.

במאה שערים 'סוף העולם' הוא מה שמנסה עיתון יתד נאמן לעשות בתחום הטלפונים הכשרים (וכרגיל על הדרך אם אפשר לטנף על השמאל ושונאי ישראל, אז למה לא?).

והתשובה: חרם! לא סתם חרם, אלא 'כל יהודי אוסף מ-5 בניינים את העיתון'. 

מה שקרוי אצלנו גניבה, קרוי אצלם 'איסוף'...  

צילום: ברוך גיאן

ד. טאפט החורבה

צילום: טובה הרצל

בתמונה זה אולי לא נראה כל כך בולט או משעשע, אבל בחיים האמיתיים קיר האבנים החדש שמול בית הכנסת 'החורבה' ברובע היהודי של העיר העתיקה, שעליו נקבע השילוט, אינו אלא טאפט מצולם של אבנים ירושלמיות!

ברור. הרי מה שחסר יותר מכול בירושלים העתיקה הוא אבן ירושלמית... ואם אין אבן, נשתמש בצילום שלה.

ה. מי פה המפלצת?

אין – או לפחות לא היה – גן שעשועים מקסים לילדי ירושלים כמו 'המפלצת' בואכה שכונת קרית היובל. שמה 'האמיתי' של המפלצת הוא 'הגולם', והיא נתרמה לירושלים על ידי הפסלת הצרפתייה ניקי דה סן פאל. שיצרה גם את פסל תיבת נח בגן החיות התנ"כי בירושלים.

גן המפלצת, 2012 (צילום: Djampa, ויקיפדיה)

כהורים צעירים באנו לשם אין ספור פעמים עם ילדינו – המקום היה עטוף בעצי חורש, בשיחים ובצמחים, מסביב הכל פתוח ונוף מקסים של הרי יהודה נשקף במערב. 

אבל כל זה הוא נוסטלגיה, כי ליד 'המפלצת' האהובה צמחו שלושה רבי-קומות מפלצתיים ומכוערים, א-לה הולילנד. 'עוצמה של בנייה', אלעק. גועל נפש, ב-ו-ש-ה!

צילום: שרון אסף