אַלטע זאַכן (ה): החור שבגרוש ועוד ביטויים שאבדו

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

ד. מי יבנה בית?

כתב וצילם דנ'צוּ ארנון

לא רק חפצים אלא גם מושגים שהיו ואינם עוד שמורים בזיכרוני, מכוסים באבק ומונחים בבוידעם שבראשי. אלו מושגים או ביטויים שמוכרים רק לבני גילי (המתקרב לתשעים) ומאחוריהם מסתתר סיפורם של הימים בהם היה בגרוש חור. מי יודע היום מה זה בכלל גרוש, ועוד עם חור?

עשרה מיל הם גרוש

יוסי גמזו היטיב לנסח זאת בשיר שכתב בשנת 1965 'איפה הן הבחורות ההן?', השיר, על פי לחן רוסי עממי, נפתח במילים האלה: 

כשבגרוש היה חור והוצאנו

את הזמן על ביצות וכבישים
לא היו חתיכות בארצנו

אך היו, יא חביבי, נשים...

הנה יהורם גאון. פסקול חביב לקריאת רשימה זו...

במטולה שמעתי ילד צועק 'אוֹי מָיי גוֹד!', וילד באילת קילל את 'הפַקִינְג מורה למתמטיקה'. בעולם הגלובלי, שיש בו בליל שפות שאפילו במגדל בבל לא הכירו, שוב אין מושג שהוא רק לוקאלי.

בימי העליות הראשונות דיברו בני הגליל בבּ' דגושה בעקבות המורה יצחק אפשטיין שלימד בראש פינה ('בּוֹבֵּע, יָא בּוֹבֵּע, תְכַּנְסִי בַּבָּיִת לִפְנֵי שֶׁיוּכְלוּ אוֹתָךְ הַזְבּוּבִּים' – שייקה אופיר במערכון 'המושבניק'). בילדותי הילדים בחיפה, בתל אביב או בירושלים  דיברו קצת אחרת. 'בָּלוֹרוֹת' בחיפה של ילדותי, היו 'ג'וּלִים' או 'גוּלוּת' בתל אביב או בירושלים, ו'שִׂיחִים' או 'סילקים' (חישורים בגלגלי האופניים) היו 'שְפִּיצִים' בפי ילדי ירושלים, שבנוסף לכל גם השוויצו עם ה'מאאתיים' שלהם. 

תעודה על רכישת אופניים (נוסטלגיה אונליין)

א. חַארת אל-טאנק

'חארת אל-טאנק' היה פעם ביטוי נפוץ שפירושו חור נידח. 'המוצב שלנו היה תקוע בחארת אל-טאנק, אפילו כלב לא הגיע לשם', היו אומרים בפלמ"ח. ובכן, חארת אל-טאנק זה שם של מקום קיים, שכונה בירושלים שבהחלט שווה ביקור.

בעברית ובערבית מתחלפות האותיות ת' וש'. חארת מקורה בשורש חַרְש, ופירושה חלקת אדמה, שטח שאפשר לחרוש בעזרת צמד שוורים. מכאן הושאלה המילה, וכיום 'חארת' פירושה בערבית שכונה. המילה טאנק מקורה במילה האנגלית Tin (פח). הצירוף חארת אל-טאנק פירושו אפוא 'שכונת הפחים'.

בשנת 1855 רכש משה מונטיפיורי, בכספי עיזבונו של יהודי-אמריקני עשיר בשם יהודה טורא, את השטח שממערב לעיר העתיקה, שמכאן ואילך נקרא 'כרם משה ויהודית'. על מקצת השטח נבנו בתי משכנות שאננים, ולידם טחנת הרוח המפורסמת, והיתר גודר אך נשאר ריק.

כשנפטר מונטיפיורי לא נמצאו בצוואתו הוראות לגבי השטח, ואם כך הרי ברור שזהו שטח הפקר. בקיץ 1886 פלשו אליו עניי העיר והקימו שכונה שנקראה 'חַאפּ' (ביידיש: לחטוף). באותם ימים העץ לבנייה היה יקר ועניים בנו לעצמם בקתות מיריעות פח שאותן לקחו מפחי נפט שהתרוקנו. זו הייתה שכונת פחים צפופה ומכוערת. רק בשנת 1892 הצליחו מנהלי עיזבון מונטיפיורי לפנות את הפולשים ולהקים על אדמתם את שכונת 'ימין משה'.

מה עושים עם העניים שפונו? נאספו תרומות ונקנה שטח באזור מרוחק ושומם, מעבר לשכונת מחנה יהודה, שהייתה אז השכונה הקיצונית במערב העיר. לשם העבירו את בקתות הפח ומאז נקראה השכונה בשם הנאה 'שֶׁבֶת צדק' (אולי כי במקור תושביה ישבו שלא בצדק על אדמת מונטיפיורי). אבל בפי העם נקראה השכונה חארת אל-טנק, שכונת הפחים, ומאחר שהייתה הנידחת והעלובה בשכונות ירושלים, הפכה שם נרדף למקום הנמצא בקצה העולם, חור נידח. 

בית בשבת צדק עם קיר מפחי נפט (צילמתי בשנות השמונים)

ב. מִסְפָּר

גם גסויות, כך כינו פעם ניבול פה ('ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים', כתב יהונתן גפן בשירו 'אתם זוכרים את השירים'), שייכות להיסטוריה של התרבות. בסופו של דבר, בני אדם, מאז שנוצרו על ידי אלוהים או האבולוציה, התרבו בכוחות עצמם. 

מי שנפשו עדינה מדי לדיון הומוריסטי בסלנג מיני יכול להפסיק כאן.

כשהייתי צעיר אמרו 'לעשות מספר', כאשר הכוונה הייתה לקיום יחסי מין. אחד מחברי הקיבוץ שלי שאל את נורית אם יש לה מספריים. 'יש לי, אתה רוצה?', היא ענתה בשאלה. – 'כן, מספר אחד לי, ומספר אחד לאורי'. ידידי המנוח יוז'י, ששירת במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי של מצרים, סיפר לי על מקור הביטוי.

החיילים בצבא הבריטי קיבלו פעם בחודש 'אפטר דיוטי'. משאית הסיעה אותם לאלכסנדריה, לבית בושת גדול שהיה תחת פיקוח צבאי. רופא ישב בכניסה, רשם את הפרטים של כל חייל ונתן לו פתק עם מספר – זה היה המספר של הבחורה שאיתה הוא אמור לבלות, וכך יכלו רשויות הבריאות של הצבא לעקוב, ככל שהיה צורך בכך, אחרי הפצת מחלות מין. במשאית, בדרכם חזרה לבסיס, חלקו החיילים את חוויותיהם, משהו כמו '58 היא מספר משהו משהו', וכך חדר המונח 'מספר' לסלנג העברי. 

מאוחר יותר עברנו לביטויים כמו 'להרים' או 'מתרוממת'. היו שאמרו שזה בא מהאמרה הגברברית 'בואי אתי לשפת הים וארים אותך עד שתראי את קפריסין'. אכן שוביניסטי, אבל באותם ימים לא היה דבר כזה 'פוליטיקלי קורקט'...

בית הקברות הצבאי הבריטי באל-עלמיין (צילמתי ב-2010)

 

ג. לנסוע לרחובות

האוטובוס לרחובות, 'דרום יהודה' (צילום: נח סלוצקי, דני גולדשמידט, ויקימדיה)

כמה צנועים היינו! הבנות הלכו בדרך כלל בחצאיות קצרות, ובימות הקיץ הציגו רגליים שזופות עם מכנסי התעמלות קצרים וצמודים שהיו להם גומיות במוצא הרגליים. כשישבנו במעגל בפעולה בתנועת הנוער, קרה לעיתים שבגלל חצאית קצרה מדי ראו לנערה, אוי ואבוי, את התחתונים. לבנות הייתה מילת קוד להודיע לאותה נערה שהיא מושכת את מבטי הבנים: 'את נוסעת לרחובות'...

למה לרחובות? ובכן, כל תחתוני הבנות היו אז בצבע ורוד. זה היה גם צבעו של כרטיס הנסיעה באוטובוס מתל אביב לרחובות...

הנה כך נראינו פעם. זהו הצילום הראשון שצילמתי במצלמת קודק-בוקסה שקיבלתי מהורי בשנת 1946. תיעדתי את המחנה הראשון של הקבוצה שלי מקן השומר הצעיר בקריית חיים. זה היה ליד כפר ביאליק.

ד. לקשור את החמור

באמצע הפעולה מישהו היה צריך פיפי. קורה. 'אני יוצא לקשור את החמור', הוא היה מכריז ויוצא להשקות בחֲשֵׁכָה את עץ הברוש ליד הקן. כולם הבינו לאן הוא הולך, אבל אף אחד לא טרח לשאול את עצמו מהו המקור של הביטוי. 

ובכן, כנראה שמישהו בימים ההם למד מהבדווים. הבדווים מקפידים על לשון צנועה בחברה מכובדת. כך למשל, אם לבדווי, היושב על השטיח בשיכול רגליים, מציץ מתחת לעבאיה קצהו של איבר מינו (הבדואים לא לבשו תחתונים) יגידו לו בלשון רמז 'רואים לך את האף'. וכך, אם יושבים המכובדים באוהל האירוח, לוגמים תה חריף ומדברים בוליטיקה ואחד נצרך לנקביו – הוא יתנצל ויגיד שהוא הולך לקשור את החמור שלו. 

חמור בדווי קשור במדבר יהודה (ברקע: מנזר מר סבא, 2018)

__________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

אַלטע זאַכן (ד): מי יבנה בית?

כפר כנא בתחילת המאה העשרים. גלויה על פי צילום של הצלמת הערבייה-נוצרית כרימה עבוד

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

למשה רבנו היה בצלאל בן אורי, ליוליוס קיסר היה ויטרוביוס, לסולטן סולימן המפואר היה סינאן. כשאנשי מעלה רצו לבנות בית, היכל, מקדש או ארמון, היה להם תמיד אדריכל שיתכנן אותו. לאדם הפשוט לא היה אדריכל פרטי. אם הוא רצה לבנות לעצמו בית הוא נאלץ ליישר את השטח במו ידיו ולסמן על האדמה ברגליו את מקום הקירות והפתחים. אדריכלות רֶגֶל.

זה מזכיר לי אגדה על אלכסנדר מוקדון. בימיו, כאשר רצו להקים עיר חדשה, נהגו לסמן על האדמה את תוואי החומות, השערים והרחובות באבקת גיר. כשביקשו אנשיו של אלכסנדר להקים עיר חדשה בצפון מצרים, זו שלימים תיקרא אלכסנדריה, לא היה גיר בסביבה. הם סימנו את התוואי בקמח ולמחרת התברר שהעורבים אכלו להם את העיר...

לאחר שנפתרה בעיית הסימון ניצב האדם הפשוט לפני בעיה אחרת: מאיזה חומר לבנות את הבית? בימי קדם רק עשירים ומלכים בנו ארמונות מאבן. גם מקדשים וביצורים נבנו לרוב מאבן. אבל בתיהם של סתם אנשים, שהיו מאז ומעולם רוב מניינו של המין האנושי, נבנו בדרך כלל מלבני טיט. רק מאוחר יותר החלו תושבי הערים לבנות גם הם את בתיהם מאבן, ואילו תושבי הכפרים המשיכו לבנות בעיקר מלבני טיט מיובשות בשמש. לקחו אדמת חרסית, כזאת שמשמשת גם להכנת כלי חרס, ערבבו עם קש קצוץ וזבל בהמות, עיצבו לבנים בעזרת שבלונה מעץ וייבשו בשמש. כדי לייצר לבנים 'שרופות', שהן משובחות יותר, היו זקוקים לכבשנים, ואלו לא היו מצויים בכל מקום.

אפילו בני ישראל במצרים ונוגשיהם ידעו את החכמה הזאת, כפי שמסופר בספר שמות, ה 8-7:

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם.

 הכנת לבני טיט. צילמתי ב-1992 בנאות מדבר במדבר המערבי של מצרים

הארכאולוגים נוהגים לחפור בתילים עתיקים. תל כזה, כמוהו כעוגת שכבות, גם הוא עשוי שכבה על גבי שכבה של יישוב על גבי יישוב. כיצד נוצרת שכבה כזאת? בתי היישוב היו עשויים כאמור מלבני טיט. כשנהרס היישוב, אם על ידי אויב ואם על ידי רעידת אדמה או שריפה, התפוררו בתי הטין ונוצרה שכבה נוספת על גבי התל. וכך, במרוצת הדורות, הלך התל וגבה. יש תילים שבהם נספרו יותר מתריסר שכבות יישוב. חקלאים, שאדמתם הייתה קלה ודלה, נהגו בעבר לחפור באדמת התילים, כלומר בחרסית שמקורה בלבנים, ולקחו ממנה כדי לטייב את אדמתם.

בתנ"ך ובספרי ההיסטוריה מסופר על שריפת ערים (כמו לונדון שנשרפה במאה ה-17). איך אפשר לשרוף עיר אם היא לא בנויה מעץ? התשובה היא שהבתים אכן נבנו מטיט, אבל הקירוּי היה מעץ. הגג הורכב מקורות עץ או גזעי עץ שעליהם הניחו ענפים דקים צפופים ועליהם שפכו אדמת חרסית. הגגות האלה נדלקים בקלות, וכשלבית אין גג – הגשמים והרוחות משלימים את ההרס. את אדמת החרסית שעל הגג היו מהדקים במעגילה ומדי פעם היו צריכים לחזור ולהדק אותה כדי למנוע חדירת מי גשמים. חוני המעגל כונה כך לא בגלל מעגל ההתעקשות שלו, אלא כי הייתה לו מעגילה כזאת ובהידוק גגות האדמה מצא את פרנסתו. אני זוכר את בתי הטיט של הכפרים הערביים שחרבו ב-1948. ברבים מהם נמצאו מעגילות כאלה, שרובן נעשו מחוליות עמודי אבן עתיקים שסיתתו בקצותיהם שקעים כדי לחבר להם ידיות.

מעגילה שמצאתי בחורבות כפר ערבי. בשקעים שמשני צידי גליל האבן חוברה לו הידית

אחרי שסימן האדם הפשוט את גבולות הבית היה עליו להחליט: האם הוא בונה בית שמתאים לקיץ או לחורף? בית עם חלונות גדולים מתאים לקיץ אבל בחורף ישרור בו קור כלבים. לפיכך, רוב האנשים העדיפו בית נטול חלונות עם כניסה קטנה ונמוכה. בחורף היו מדליקים במרכז החדר מנגל (כך קראו לכלי שבו דלקו הפחמים. בלשון חז"ל – כּוּפָּח) וכל בני הבית הצטופפו וישנו סביבו. כדי שהעשן ייצא ובני הבית לא ייחנקו פתח הבנאי סמוך לתקרה אשנב זעיר, טַקַה בערבית, שישמש ארובה. לימים, כשהגיעו זגוגיות מאירופה ואפשר היה לפתוח חלונות בקיץ ולסגור אותם בחורף, נותר האשנב הזה כאלמנט דקורטיבי שאפשר לראות בבתים ערביים ישנים שגרו בהם אמידים.

בית אמידים ביפו עם טקה מעל לחלונות המקושתים

אז מה עושים בקיץ, כשבחדר חם ומחניק? ישנים על הגג. כדי למנוע מן השכנים להציץ בבנות הבית בנו על הגג מעקה העשוי מצינורות חרס. כך תיאר את המעקים האלו אברהם משה לונץ המפורסם, חוקר ארץ ישראל שחי בירושלים בסוף המאה ה-19, בספרו נתיבות ציון וירושלים (תרל"ו): 

הכתלים החלולים האלה פי שניים בתועלתם: א. למען דרכם יבוא בעלות הבוקר רוח צח שפיים להשיב נפש, ב. למנוע מבטי אנשים בלתי קרואים מהביט אל הגג והחצר פנימה.

  צינורות חרס ששימשו מעקה לגגות העיר כדי לשמור על הפרטיות

לאחר שסימן האדם הפשוט את גבולות ביתו היה עליו להתמודד עם מגבלה נוספת. קירות אפשר להקים בכל מידה שרוצים, אבל הבעיה הייתה בקירוּי: את הברזל-בטון המציאו רק בשנות העשרים של המאה הקודמת ולא ניתן היה לצקת גג רחב ידיים. זו הסיבה שבבתי החומר שבכפר גודל החדר הוגבל למידת האורך של קורות העץ המצויות (בעיקר מעצי שקמה או אשל). בעיר, בבנייה מאבן, פתרון הקירוי היה בבניית כיפה. כיפה גדולה אפשר היה לבנות רק בבתי מידות. בבית עירוני רגיל מידות הכיפה היו מוגבלות ואם רצו לבנות קומה שנייה, או לישון על הגג בלילות הקיץ, היו צריכים לישר את קימור הגג בעפר. דבר זה גרם לעומס רב על הקירות וחייב בנייה של קירות עבים מאוד (כפי שניתן לראות בבתי השכונות הראשונות של ירושלים). במאה ה-19 המציאו מין כדי חרס קוניים למילוי הכיפה כדי להקל את העומס.

את כדי חרס האלה, שנועדו לשמש מילוי לכיפת הבית, מצאתי בבית ישן ביפו שעבר שיפוץ

במחצית השנייה של המאה ה-19 התחיל יצוא התפוזים. אוניות הביאו את ארגזי התפוזים למרסיי שבצרפת, וכיוון שאונייה לא יכולה להפליג ריקה – היא חייבת בנֵטֶל (Ballast) – הטעינו עליה בדרכה חזרה לארץ את 'רעפי מרסיי' המפורסמים. רעפים אלה, שהיו סמל לאיכות, הביאו מהפכה בקירוי הגגות ואפשרו לבנות בתי מידות. בימינו, כאשר הורסים בית בן למעלה ממאה שנים, מוכרים את רעפי מרסיי לשימוש משני. הלב שהוטבע על כל רעף היה סמל בית החרושת שייצר אותו, מה שנקרא 'מכל הלב', ובחורי תל אביב הקטנה חתכו אותו מהרעף ונתנוהו שי לאהובותיהם.

רעף מרסיי ישן עם לב ששוכן לבטח על גג ביתי

עד לעת החדשה ביתם של רוב בני האדם היה בן חדר אחד קטן, אפל ומחניק. בכפר חלקו אותו עם חיות המשק והבהמות (ועם הפרעושים שלהן). מטבח לא היה בדרך כלל. לתושבי העיר היה תנור שכונתי ולאנשי הכפר – טאבון במבנה טיט קטן בחצר. גם שירותים לא היו. התרחצו (אם בכלל) בחמאם או בבית המרחץ ואת הצרכים עשו אנשי הכפר בשדה, ואנשי העיר בסיר לילה שאת תכולתו רוקנו לסמטה. גם פינוי אשפה לא היה ובסמטאות היו ההולכים טובעים עמוק בזוהמה. עם תנאים סניטריים כאלה לא פלא שלא האריכו ימים ומגפות, שפרצו מדי שלוש-ארבע שנים, חיסלו לפעמים שליש ממספר התושבים.

כשאתם רואים ציורים פסטורליים של החיים בימי הביניים, כדאי שתחשבו לא רק על הנוף הקסום אלא גם על הריח שרוב בני אנוש נאלצו להריח כל חייהם. חִשבו על ביוב הזורם ברחובות, על מקורות מים מזוהמים, על חולדות ועכברים השורצים בכל מקום, וכמובן על חיים בלי תרופות, בלי אקמול ובלי אנטיביוטיקה. בקיצור, ראו עד כמה השתפרו חיינו. מי שמתלונן על תנאי חייו, כדאי שיחשוב על התנאים שבהם חיו אבות-אבותיו.

רחוב בפאריס בימי הביניים (עינים, 2015, גיליון 'לכלוך'; איור: נעם נדב)

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

אַלטע זאַכן (ג): מה אכלו ומה שתו?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

אמא שלי הייתה אומרת: 'האיכר אוכל עוף או כשהוא חולה או כשהעוף חולה'. בימים הרחוקים ההם אכלו בשר או עוף רק לעיתים רחוקות, לרוב בחגיגות. אבל יהודים תמיד השתדלו להוסיף לשולחן השבת איזה שהוא דליקטס. סוחרים הביאו על גבי פרדות לירושלים לקראת שבת דגים מטבריה ומכרו אותם לבעלי האמצעים המועטים שהיו ברובע היהודי. אחרים קנו כבש בשותפות, הביאוהו לשוחט וחילקוהו ביניהם. להיות שוחט היה מקצוע משתלם באותם ימים. עבור השחיטה קיבל השוחט את שכרו אך גם השאיר אצלו כמה חלקים משובחים מהבשר. 

ומה אכלו פשוטי העם? רוב האנשים אכלו רק שתי ארוחות ביום. ארוחת הבוקר, שנאכלה קרוב לצהרים, כללה פיתה עם חומוס או שמן זית, גבינה, בצל וזיתים. בארוחת הערב אכלו מְגָ'דָרַה, לא על בסיס אורז, שיובא ממצרים והיה יקר, אלא בּוּרְגוּל עם עדשים ובצל. בורגול זו חיטה שמשרים במים, מייבשים בשמש על הגג וגורסים בטחינה גסה.

על מי אני מדבר? על אלו שחיו כאן לפני מאה שנים או אלף. יהודים וערבים שחיו אז יחד בארץ הזאת, אכלו, שתו והתלבשו פחות או יותר אותו דבר (פרט אולי ליהודים האשכנזים שהיו מיעוט קטן). 

ביישובים שלידם זרם נחל היו טחנות קמח שעבדו על כוח המים. ברוב המקומות, וכמובן בעיר, הייתה עקרת הבית המסכנה צריכה לטחון את החיטה בריחיים של יד. זו הייתה עבודת פרך שנמשכה כשעתיים-שלוש בכל יום. אחרי הטחינה היה צריך להכין בצק, להדליק תנור ולאפות. בעיר היו תנורים שכונתיים ואופים מקצועיים. באמצע המאה ה-19 הוקל מעט לנשות ירושלים כאשר הוקמו כמה טחנות רוח (דווקא הטחנה המפורסמת, שנבנתה ב-1858 בכספי משה מונטיפיורי בכניסה לשכונת משכנות שאננים, לא תפקדה למעשה כי התאימה לרוחות החזקות של אנגליה) ואחר כך גם טחנות קיטור.

עקרת הבית המסכנה טחנה את החיטה בריחיים של יד

הפרות שימשו כבהמות עבודה והחלב הגיע בדרך כלל מהבהמה הדקה (כבשים ועיזים). הצאן נתנו חלב רק כשלושה חודשים בשנה וכדי לשמר אותו הפרידו את השומן מהחלב והפיקו את הסָמְנֵה (חמאה מזוקקת). מהחלב הרזה הכינו לָבָּן-קִישְׁק, שכמותו עדיין אפשר לקנות בחנויות בשווקי העיר העתיקה. אלו הם כדורים או חרוטים הנראים כמו אבני גיר שאותם משרים במים, מבשלים ואת הרוטב הנוצר יוצקים על הבשר (את זה יהודים כמובן לא עשו) או על המג'דרה. 

חרוטי הלָבָּן-קִישְׁק (מימין) ואישה מוסלמית המבשלת אותם לחתונה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

בירושלים החלב הגיע על ארבע רגליים, ובמילים אחרות הרועה היה עובר עם עדרו בשכונות. עקרות הבית יצאו אל הרועה עם קדרות והלה היה תופס כבשה או עז וחולב אותה במקום. מהיצרן לצרכן.

התרנגולות גם הן הואילו להטיל ביצים רק כשלושה חודשים בשנה, וכדי לשמר את הביצים היו משרים אותן בכדי חרס מלאים במי סיד. ירקות היו רק בקיץ. עגבניות ותפוחי אדמה הגיעו רק בסוף המאה ה-19 וגם אז התקבלו בחשש, במיוחד העגבניה, שאף היו כאלה שאסרו לאכול אותה בשל הקונוטציה הארוטית של שמה. באביב ליקטו באזורים הכפריים את צמחי הבר הטובים למאכל. בירושלים ליקטו עלי חֶלְמִית (חובייזה) עוד הרבה לפני ימי המצור במלחמת העצמאות.

ה'פינוקים' והנשנושים נשמרו לחגיגות או לאורחים מכובדים. בחברון וסביבותיה גידלו (ועדיין מגדלים) ענבים מתוקים. בימי שלוט הנוצרים הפיקו מהם יינות משובחים, ומשהחל השלטון המוסלמי – דִיבְּס (בעברית: דִּבְשָׁה), מין ממתק שמתקבל לאחר חימום ארוך של מיץ הענבים. דיבס וחלבה היו עיקר הממתקים. בשקדים מסוכרים נהגו לכבד בחתונות. בני גילי עדיין זוכרים את הרוכלים שמכרו ברחוב תורמוס מבושל שהוגש לקונים בתוך קונוסים של נייר עיתון. באביב מכרו חַמְלֵה-מָלאנֵה – צרורות של שיחי חימצה הנושאים את התרמילים הירוקים שאותם קלו באש. כמובן שאכלו רק את הגרגרים. בחורף מכרו בחוצות ירושלים סָחְלֶבּ חם מכלי נחושת מיוחד דמוי סמובר. את הסחלב הכינו משורשי סחלב אנטולי שגדל בר בארץ וכגידול חקלאי בתורכיה. עדיין מוכרים סחלב בעיר העתיקה, אבל כיום מכינים אותו מעמילן עם תבלינים – כלומר סחלב-בלוף...

צרורות שיחי חימצה הנושאים תרמילים ירוקים שאותם קולים באש (צולם בנבי שועייב)

ומה שתו? 

העניים, כלומר רוב העם, שתו מים. מי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו יכל לקנות מרוכלים שנשאו מיכל מצועצע על גבם משקה תמרהינדי, שאינו עשוי מתמרים ולא בא מהודו אלא עשוי מתרמילי עץ אפריקני בשם זה שמשרים אותם במים. בירושלים עדיין פועלים מוכרי תמרהינדי אחדים שמתלבשים כמו נערי חצר טורקים ומתפרנסים בעיקר מתיירים שמשלמים להם עבור צילום סלפי.

מוכר תמרהינדי בלבוש טורקי בחגיגות חג המולד בבית לחם

היה גם משקה מר בשם סוּס שהוכן משורשי צמח הסוס, משקה חָרוּבּ שהוכן מחרובים (האם החירש-אילם שמכר חרוב עדיין עומד בצומת סמטת בית הבד ושוק הצורפים?) ומשקה משקדים. כל אלה חוזרים ומופיעים בסמטאות העיר העתיקה בעיקר בחודש הרמדאן, כי נהוג לשבור בהם את הצום.

דוכן משקאות בעיר העתיקה לשבירת צום הרמדאן

נוסעים שביקרו במזרח באותם ימים רחוקים מספרים על מנהגי האירוח של תושבי האזור. כשהתארחו בבית שיושביו אינם עניים מרודים הגישו להם ככיבוד שֵׁרְבֶּט וצ'יבּוּק. הצ'יבוק (chibouk), שהיה מוכר גם לדוברי יידיש כ'צִיבּוּק' או 'צִיבֶּךְ' (קנה המקטרת שנקראה 'לולקע'), הייתה מקטרת בעלת ראש קרמיקה וקנה ארוך מאוד, משום שטבק העישון באותם ימים היה חריף מאוד והיה צריך להרחיקו מהעיניים.

צ'יבוק עם קנה ארוך

השֵׁרְבֶּט היה משקה מפירות (מהמילה הפרסית הזאת התגלגל השם סוֹרְבֶּה לגלידת פירות). עשירים ממש, שגרו בצפון הארץ, יכלו בעונת הקיץ להגיש שרבט קר. לא תאמינו, אבל בעלי יוזמה היו עולים בחורף לחרמון, ממלאים מערות בשלג ואוטמים אותן בקש, ובקיץ היו נושאים את השלג על גבי חמורים כשהוא עטוף בקש לבידוד. אחרי יום הליכה היו מגיעים לעכו, למשל, עם כשליש מהשלג שאיתו התחילו את מסעם, אבל גם מה שנותר נמכר בכסף טוב לצינון השרבט.

עם השרבט והטבק היו מגישים קפה וסביבו התפתחה תרבות שלמה. מקור פולי הקפה במזרח היה באתיופיה, שם עדיין מקדישים האתיופים זמן ניכר כל יום לטקסי הבּוֹנו – הכנת הקפה המסורתית. מאתיופיה הוא הגיע למצרים, שם שימש את הסוּפים כדי להישאר ערים בלילות הפולחן שלהם, ומשם הצפין לאימפריה העות'מאנית ואלה הביאוהו לאירופה. את פולי הקפה קנו 'ירוקים' (מיובשים). המחמסה היא כלי ברזל עגול ושטוח שעליו קלו את הפולים ונלווה אליו כלי דומה אך קטן יותר שאיתו ערבבו את הפולים בזמן הקלייה. אחר כך כתשו את הגרגרים במכתש עץ מיוחד (שלרוב נעשה מעץ אלון התולע) ובישלו בבקראג'.

מכתש עץ לכתישת הקפה (מימין) ומחמסה לקלייתו

ערבי קולה קפה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

ישראלים מכנים את הבקראג' בשם 'פינג'אן', וטעות בידם. פינג'אן הוא הספל הקטן בו מגישים את הקפה. 'סובב לו סובב הפינג'אן' שרו בפלמ"ח את שירו של חיים חפר במנגינה של שיר עם ארמני. היה מקובל אצל הערבים (וגם בפלמ"ח) שבזמן אירוח במד'אפה (חדר האורחים) יושבים האורחים מסביב, נשענים על כריות, בעוד בעל הבית שליד הדלת מטפל בגחלים הלוחשות במנגל שעליהם מונחים בקראג'ים עם קפה. אחד הנערים מקבל ממנו בקראג' עם קפה והולך אתו ביד אחת ופינג'אן בשנייה מאורח לאורח וכל אחד מקבל שלוּק של קפה-סאדה, שזה קפה מרוכז מאוד ומר כמו אופטלגין נוזלי, שנמזג לאותו פינג'אן שסובב בין האורחים. בימינו אפשר לראות טקסים כאלה בעיקר בחתונות כפריות.

בעל הבית המארח מוזג קפה סאדה מבקראג' לפינג'אן

לא פעם, כשאני פותח את דלת המקרר או המזווה ומתקשה לבחור איזה נישנוש אנשנש מהמבחר שבו, אני נזכר באבות אבותיי שהיו רוב הזמן רעבים וצמאים. אולי לא צריך לרחם עליהם, שלא כמונו הם לא סבלו מבעיות משקל וכולסטרול...

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

אַלטע זאַכן (ב): ויהי אור

חברות קיבוץ עין השופט תופרות לאור מנורת נפט, 1937 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

פותחים את דלת הבית בשעת לילה, היד מושטת למתג החשמל המוכר שעל הקיר, לוחצים ונדלק אור. דבר יום ביומו למיליארדי אנשים בכדור הארץ שאינם מודעים למשמעות העצומה של אפשרות פשוטה זאת. פעם, לפני מאתיים או אלפיים שנה, כששקעה השמש ירד החושך על העולם. מי שלא הסתפק באור הכוכבים והלבנה ורצה אור גדול יותר, היה עליו להדליק מדורה או לכל הפחות נר שמן שמצדו נתן אור דל ועלוב. 

הנר של העניים דלק בתוך מתקן חרס שלא השתנה בצורתו במשך מאות שנים. העניים הדליקו את הפתילה בשמן זית וקיבלו בתמורה מעט אור והרבה פיח. אבל בעת העתיקה את השמן העדיפו לאכול ולא לבזבז על תאורה, וממילא לא היו להם עיתונים או ספרים לקרוא לפני השינה. על כן – כמו שאמי המנוחה נהגה לומר – 'הלכו לישון עם התרנגולות וקמו עם התרנגולות'. 

נר החרס היה בשימוש רוב האוכלוסייה, כלומר העניים

לעשירים – ומאז ומעולם היו רק מעטים כאלה – היה מתקן תאורה עשוי מתכת. הם גם הדליקו את פתילת הנר בשמן משובח יותר שהאיר יותר וזיהם פחות. במזרח התיכון היה זה שמן שומשום, שבערבית נקרא סִירְג', וכך גם נקראה מנורת השמן. באירופה השתמשו לתאורה בעיקר בשומן לוויתנים. נרות עשו מדונג דבורים שהיה יקר ושימש בעיקר לצורכי פולחן.

נר שמן לעשירים בלבד

במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקנה בירושלים ועל פיה כל ההולך בסמטאות האפלות בלילה חייב לשאת עמו פנס דולק. זאת לא כדי לראות, אלא כדי להיראות, שאם לא כן ייחשב לגנב ויילך לקלבוש. לשם כך הותקנו עששיות מפח מצויידות בחלונות זכוכית. הנר דלק בפנים ושומרי החוק יצאו לדרכם בבטחה.  

עששית עם חלון זכוכית

בסוף המאה ה-19 התחוללה מהפכה – הנפט הגיע לארץ ישראל.

הנפט הגיע דרך הים, מבאקו בירת אזרבייג'ן ועד לנמל יפו. הנוזל השקוף, שרק נראה כמו מים עכורים אבל נדלק בקלות, הפחיד את הרשויות, ובצדק. אסור היה להחזיקו בנמל שמא יגרום לשריפה. ישר מהאונייה הובלו פחי הנפט לאחסון ב'גז חָאנֵה' (בית הנפט), מבנה מבוצר שעומד עד היום בפתח נמל יפו. היה גם חוק שאסר להחזיק בחנות מכולת יותר משני פחי נפט.

גז חָאנֵה, מבנה עות'מני מבוצר לאחסון נפט בפתח נמל יפו

הנפט הגיע בפחים, שניים שניים בארגז עץ, וגם לארגזים היה תפקיד היסטורי. מי שקורא את זיכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית תוהה מן הסתם על טיבם של ארגזי הנפט ששימשו ריהוט באוהלי החלוצים. כמה ארגזים שהונחו על צידם זה על זה וחתיכת בד שנקבעה בשני מסמרים על העליון שבהם – והנה ארון עם וילון. ארגז הפוך זה שולחן או כסא, וכך הלאה. בארץ הדלה, חסרת חומרי הגלם, היה לכל דבר שימוש. גם מהפחים עשו דברים רבים: מנורות, מיכלי אגירה ואחסון, תנורים, מה לא? מהפחים המשוטחים עשו צריפי פח וגגות פח. 

מנורת נפט פשוטה שנעשתה מפח נפט

כשהייתי סטודנט צעיר (וזה היה מזמן), מורי המנוח פרופסור שמואל אביצוּר (1999-1908), ממנו למדתי את כל מה שאני יודע על חיי יום-יום, הכין תערוכה שהוצגה בבית ברנר ובה ליקט מוצרים רבים שנעשו מאותם פחי הנפט.

הנפט עצמו הניע מנועים, ואלה החליפו את האנטיליות ששאבו את המים להשקיה. כך אפשר היה להגדיל את שטח הפרדסים, דבר שהביא ליצוא נרחב יותר של תפוזים, שהיו אז המנוע שקידם את הכלכלה. בשנות החמישים היו התפוזים מוצר היצוא מספר אחד בישראל הצעירה וכל זה הודות לנפט.

כרזה של זאב רבן, בערך 1920

גם במטבח חל שינוי עצום. במקום תנור עצים או פחמי עץ, שהסריח את סביבתו והעלה עשן, עתה מילאו בנפט את הפתילייה או את הפרימוס הרועש. זה היה השלב שבו היה כבר ברור שהסתיים תפקידו של התנור הציבורי.

פתילייה (מימין) ופרימוס

הנפט בא לגרש את החושך בעזרת אור בהיר וזול. בתחילה היו יוצקים אותו – במקום השמן – לנרות החרס והמתכת, אחר כך המציאו את מנורות הנפט בעלות הפתילה המתרוממת. היו מנורות זעירות, שכּוּנוּ 'מנורות לילה', והיו ז'נדליירים גדולים שהאירו אולמות ציבוריים.

מנורת נפט עם פתילייה מתרוממת

בסוף המציאו את פנסי ה'לוּקְס', עם קטליזטור שהפיק מאדי הנפט אור נגוהות. אלו שימשו, בין השאר, לתאורת הרחובות. מי שיירד מרחוב הנביאים בירושלים לרחוב הרב קוק מוזמן להתבונן על הקיר שמימין לכניסה הראשונה ימינה, זו שמובילה אל בית טיכו. על הקיר תקוע המִתְקָן המוזר שמופיע בצילום למטה. לא תנחשו למה הוא שימש... 

מה זה? מִתְקָן מוזר ברחוב הרב קוק בירושלים

בזכות הסופר חיים באר, שלמד זאת מאמו הירושלמית, גם אני יודע. ליד הקיר היה עמוד תאורה ופנס לוקס בראשו. מדליק הפנסים היה מעלה ומוריד אותו בעזרת גלגלת וחבל, ומתקן זה שימש לליפוף החבל. מדליק הפנסים היה מדליק את תאורת הרחוב ובני האדם יכלו לבלות את הערב בבתי הקפה או בתיאטרון או לקרוא ספר בבית. כך הביא איתו הנפט גם מהפכת תרבות.

נחום גוטמן תיאר יפה את פנס הרחוב הראשון של תל אביב (מצוטט מתוך פרויקט בן-יהודה ובאדיבות מוזיאון נחום גוטמן):

כשהגלגל הקטן התחיל להשתחק בחוט הברזל – נשמע קולו מסוף רחוב הרצל ועד סופו. קול זה היה כאות, והאנשים ברחוב הפסיקו שיחתם והתקרבו אל עמוד הפנס אשר הוקם ימים ספורים לפני כן בפינת רחוב הרצל ושדרות רוטשילד.

יחיה, מכונן משאבת המים, עמד ליד העמוד וטיפל בהורדת הפנס. נתן לחוט הברזל שיתארך והפנס ירד. פנס 'לוכס' בעל רשת קטנה בטבורו. בתחילה מילא יחיה את כלי הקיבול נפט שהביא עמו בפח. אחר כך לקח את המחט והשתדל להכניסה לתוך הנקב שמתוכו יוצא הנפט. זו הייתה מלאכה עדינה ולא קלה. הוא הרכין את גופו והשתדל 'להפוך' את ראשו כדי שיוכל לכוון את המחט.

[...]  יחיה החזיר את המחט למקומה, בכיס חזייתו. יצק ממשפך, בעל צוואר ארוך, קצת ספירט לתוך קערית הפנס והדליקו. לשונות אש כחולה לחכו ושבו ולחכו את מקום הנקב. בינתיים כבר האפילו השמים והאש היה לה ברק.

יחיה הצמיד וחיבר את משאבת האויר אל פי הפנס והכניס בו אויר, עד שסירבה המשאבה. לשון אש אחרונה של הספירט עלתה לגובה וכבתה פתאום, רק אדים כחלחלים התפתלו. אז פתח יחיה בימינו את בורג הנפט ושמאלו מחזיקה בגפרור דולק. אור ירוק נכנס והתפשט על־פני הרשת הקטנה שבפנס, עד שכבש את כולה, וגביע של אור ירקרק הבהיק אל מול פני הסובבים שמצמצו בעפעפיהם, כאילו הופתעו למראה מתנת יום הולדת. אור משיב נפש ומשמח עין.

[...]  יחיה מושך את חוט הברזל. משיכות-משיכות מטפס ועולה הפנס לראש העמוד. דרגות-דרגות גדל שטח האור הנופל מן הפנס, ומטרים על מטרים מתקצרים והולכים צללי המסתכלים. הפנס הגיע לראש העמוד, ולשכונה הצעירה יש מעתה מרכז. פנס הרחוב הראשון בתל אביב.

 

באירופה התחילו להאיר את הרחובות בגז במאה ה-17, אבל בירושלים הופיעו פנסי גז רק בשלהי המאה ה-19. אני מכיר שני שרידים שלהם בעיר העתיקה: כשנכנסים לעיר דרך שער יפו תמצאו ממש משמאל כניסה למלון ניו-אימפריאל ('גרנד ניו הוטל' בגלגול אחר). בסוף שדרת החנויות יש כיכר קטנה שבה בית קפה ארמני ובמרכזה עמוד שיש עם כתובת לטינית. זו הייתה מצבה לקצין רומאי בלגיון העשירי שהתגלתה בעת חפירת היסודות למלון ושימשה לימים בסיס למנורת גז. הבעלים של בית הקפה התקין על העמוד מנורה מודרנית בסגנון ישן; עמוד שלם יותר, עם חלק מגוף המתכת של הפנס, נמצא במוריסטן (שוק אבטימוס), בסמוך לשירותים הציבוריים של הנשים.

מצבה רומית ששימשה בסיס למנורת גז, מלון ניו אימפריאל (צילום: ישראל זלר; פיקיוויקי)

לבסוף הגיע החשמל. צריך רק ללחוץ על כפתור, ויהי אור.

כרזה של חברת החשמל משנות השישים (ויקיפדיה)

בעלי התוספות

על פי הצעתו של מגיב אנונימי הנה תמונה באמת מקסימה של מוכר נפט בתל אביב בראשית שנות השלושים:

צילום זאב אלכסנדרוביץ, ויקימדיה

אבישי ליוביץ' שלח לנו את התמונה של אביו אנשל ליד ה'לוקס' הראשון של כרכור (סוף שנות העשרים / תחילת שנות השלושים).

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

אַלטע זאַכן (א): חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

כתב וצילם דנצ'ו ארנון

א. חוּטֶפָה

יש מי שמסתובב בעיר העתיקה של ירושלים ומחפש מונומנטים – כל מה שקטן מבית אינו מושך את תשומת ליבו. יש המתבוננים רק באנשים הממלאים את הסמטאות, או רק בנשים. יש המתעניינים רק בסחורות המוצגות למכירה ובמחיריהן. עיניו של משוגע ירושלים אמיתי מתרוצצות לכל הכיוונים, אינן פוסחות אף על גרוטאות ופסולת, אולי יגלה משהו מעניין לאוסף שלו. כזה אני.

השוק צבעוני ותוסס ומלא וגדוש בסחורות הקורצות לתיירים, כמעט הכול מתוצרת המזרח הרחוק. כך גם בשווקי עכו ונצרת ואף בשווקי איסטנבול וקהיר. מה אפוא מיוחד בשוק בירושלים?

התבוננו בצילום ושימו לב לעיגולים התלויים האלה שעליהם תלויות מחרוזות:

הנה לכם אביזר מעניין, שריד מתקופה שחלפה ואיננה. מוכרי השמונצעס בשוק תולים את המחרוזות על מין מתקן מוזר, חישוק מתכת שסביבו קרסים. בשנים האחרונות יש גם חישוקי פלסטיק. המצאה ירושלמית?

אז הנה המקור, קוראים לו בערבית חוּטֶפָה, מהשורש העברי 'חטף'. בימים הרחוקים שבהם המים לא זרמו מהברז אלא נשאבו מבור שבחצר, היה קורה לעיתים אסון. 'הלך החבל אחרי הדלי', וזה האחרון צלל במעמקי הבור. קודם שהופיעו דליי המתכת היו אלה כדי שאיבה כבדים מחרס שצללו במים העומדים. מה עושים?

כמעט בכל בית הייתה חוּטֶפָה. לקחו את המתקן, קשרו אותו לחבל, שלשלוהו פנימה לבור וטלטלוהו עד שהדלי האבוד נתפס באחד הקרסים ונשלף החוצה.

אחרי מלחמת ששת הימים באה עדנה לשווקי ירושלים. המון ישראלים הציפו את הסמטאות בחיפוש אחרי מציאות והסוחרים התחרו ביניהם בהצגת סחורתם לראווה. יום אחד עלה סוחר אחד לעליית הגג בביתו ונתקל בחוטפה שאוחסנה שם לאחר שבור המים ננעל ונחתם. זו הייתה תגלית. הסוחר לקח את החוטפה לחנותו ותלה עליה את אוסף המחרוזות שמכר. ראה זאת שכנו וגם הוא חטף את החוטפה מהמחסן, וכך עשה כל סוחר שעוד נשמרה חוטפה בביתו. הביקוש גדל, ופחחים ירושלמים החלו לייצר מיתקנים דומים עבור הסוחרים. היום, כאמור, אפילו מייצרים אותם מפלסטיק.

היהודים קראו למתקן ביידיש גאַנגעס. בדרך כלל היה בכל חצר של היישוב הישן זקן בטלן שהחזיק מתקן כזה. אם היה קורה אסון והלך הדלי, היו מזעיקים אותו ותמורת כמה פרוטות היה שולף את הדלי מהבור. 

ב. תַּנָאגָ'ה

בעליית גג במאה שערים, שאליה הירשו לי לטפס כדי לחפש מציאות, גיליתי את כד החרס הגדול והיפה הזה, או כפי שנקרא אז תנאג'ה. על כדים כאלה סיפר גד פרומקין בספרו דרך שופט בירושלים (דביר, 1954, עמ' 19):

ושלוש תנאג'ות בכל בית. אחד קטן למי שתייה, שבביתנו היו לפעמים ממלאים אותו במי מעין ששלח אבא להביא בפחים טעונים על גבי חמורו ממעיינות יפתח [ליפתא] או מוצא. כד חרס גדול היה שמור למי רחיצה, ובכד החרס השלישי היו שמים את האפר שנצטבר מפחמים שרופים, וממלאים אותו מים משומשים, והיו המים מסתננים באפר אשר בתוך הכד, ושוב משמשים לכביסת הלבנים.

מי הבורות נאספו ממי הגשמים שירדו במרזבים וזרמו בחצרות, ואלה נשאו איתם לעיתים פגרי עכברים ויונים, לכלוך וזבל. לכן מי הבורות שימשו לשתייה רק את העניים שבעניים, שלרוב חלו בשל כך. מי שיכול היה להרשות לעצמו קנה מי שתייה מנושאי הנאדות (את הנאדות היו עושים בחברון מעורות עיזים) ששאבו אותם מהמעיינות שמסביב לירושלים או מבורות המים הגדולים שהיו בחצר בית המקדש. רק עשירים גדולים יכלו להחזיק משרת פרטי שאותו אפשר היה לשלוח לשאוב מים.

מי שיכול היה להרשות לעצמו קנה המצאה אירופאית, כלי סינון מחרס שבו סיננו את המים בעזרת אפר פחם. כך הוא נראה: 

אשתי היא דור 13 בארץ ישראל. סבתהּ, ילידת העיר העתיקה, נהגה לומר (בתרגום חופשי מיידיש): 'כמה טוב לכם בימינו, הכול בא לכם מהקיר: המים (ברז), האור (חשמל) והחום (גז בישול)', ואז סיפרה כמה קשים היו החיים בזמנה. האישה החכמה הזאת נפטרה קודם שגם הכסף התחיל לבוא מהקיר (כספומט)...

ג. אִבְּרִיק

לפני היות המקרר היה האיבריק, כד חרס בעל זרבובית שהכיל מי שתייה צוננים. מוויקיפדיה למדתי כי השם איבריק מקורו בפרסית, במילה 'אבריז' שמשמעה למזוג מים. בין כך ובין כך, המים חלחלו דרך החרס הבלתי מזוגג, התאיידו על הדפנות וכך ציננו את המים. היהודים כינו אותו בטעות ג'ארה, שזה בערבית שם כללי לכלי חרס. על מנת שלא יפלו זבובים למים נהגו לשים על פי האיבריק פיסת בד, שצדפים או חרוזים נקשרו לה מסביב כדי שלא תעוף ברוח. בבית הניחו אותו על אדן החלון שבלט החוצה וסורג מעץ כיסה אותו כך שהרוח נשבה דרך פתחיו וציננה את המים. חלון מסורג כזה נקרא משרבייה – משורש 'שרב', שפירושו בערבית לשתות, להבדיל ממשרפייה – משורש 'שוף', לראות, שהוא חלון מסורג דומה שממנו יכלו הנשים לצפות לרחוב מבלי שחס וחלילה תראינה.

משרבייה (ואולי זאת בכלל משרפייה) ברחוב השלשלת בעיר העתיקה של ירושלים

 מומחים לדבר יוצקים את המים מהאיבריק ישר לפה, מבלי לגעת עם השפתיים בזרבובית, לשמירת ההיגיינה.

כיום מייצרים את האיבריק מפלסטיק. מה הטעם? הרי כבר עשרות רבות בשנים שאנו שותים מים מהברז, מהבקבוק או מהמקרר. 

ובכן, על פי האסלאם המתפללים חייבים לפני התפילה לטהר עצמם ברחיצת חלקים מסוימים בגוף, ובמקומות שבהם אין ברזי טהרה מחזיקים לצורך זה איבריק עם מים. בימים עברו הטמינו איבריק מיוחד עם מים בחדר השינה לטהרה אחרי קיום יחסי מין. אגב, שייח' אַבְּרֶק, מקום פעילותו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, נקרא כך על שם האיבריק (יהודה זיו, 'על דעת המקום: היכן הן גִּבְעוֹת שֵׁיךְ-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה?', בלוג עונג שבת, 17 בדצמבר 2012).

ד. ווײַסן קעסלאַך

פעם, לפני מלוך סירי האלומיניום והנירוסטה במטבח, הייתה גאוות כל עקרת בית בסירי הנחושת שלה. למען האמת, עיקר מלאכת הבישול נעשתה בכלי חרס, אבל צרה צרורה – קשה לרחוץ אותם, בעיקר כשאין בבית כיור עם מים זורמים. אין ברירה אלא לרחוץ אותם ליד הבור שבחצר אך גם שם המים במשורה. הלוקסוס של עקרת הבית היו כלי נחושת, אך הם היו מעטים ויקרים. הם עברו בירושה מאם לבת, ובמשך השנים הם ביקרו פעמים רבות אצל הפחח לצורך תיקונים.

סיר בישול מנחושת ובתוכו ניכרים סימני ההלבנה. כשהפכו את המכסה הוא שימש כצלחת הגשה

חסרון אחד גדול יש לכלי הנחושת: בעת הבישול הנחושת מרעילה את התבשיל, ולכן יש 'להלבין' אותו, כלומר לצפות אותו מבפנים בבדיל. המומחים למלאכה זו, רובם ערבים, היו עוברים בשכונות היהודיות וקוראים ביידיש בניגון מיוחד: 'ווײַסן קעסלאַך), כלומר 'להלבין כלים'. מומחים אלה היו מבוקשים במיוחד לפני הפסח. גם משום שזהו הזמן המתאים לכל מיני שיפורים ושיפוצים בבית, וגם משום שההלבנה מגעילה את הכלים, כלומר, מכשירה אותם לפסח. עקרת הבית נתנה את אוצר כלי הנחושת שלה למלבין הערבי ללא כל חשש. לאחר ימים אחדים הוא היה מחזיר אותם לבנים מבפנים, כמו חדשים, אך אבוי הלבנה זו הייתה יעילה רק לכמה חודשים.

כלי חרס מסוף המאה ה-19 (מתוך האוסף שלי). עניים מסרו לתיקון גם כלי חרס שבורים. המתקן קדח חורים קטנים משני צידי השבר, איחה אותו עם חוט ברזל דק וחיזק את הכלי ברשת חוטי ברזל

אִבְּרהים היה האחרון במלביני הנחושת בירושלים. ה'מפעל' שלו שכן בחאן אל-סולטאן, אחד משני החאנים האחרונים שפעלו בירושלים (בתחילת רחוב השלשלת). בחצר החאן אולי ניצבת עדיין הבקתה הקטנה שלו... 

בנעוריו למד אברהים את המקצוע מיהודי בשם ציון שישב ליד שער יפו. הוא היה יושב שפוף על הרצפה, בידו האחת החזיק בכלי הנחושת מעל לגומה קטנה ברצפה בה להטו גחלים, ובידו השנייה סובב מפוח יד קטן לליבוי האש. כשהסיר היה לוהט, הכניס בו אברהים את חתיכת הבדיל, סובב אותה במיומנות בעזרת סמרטוט וכך ציפה אותו מבפנים בשכבה לבנה ויפה. לאחר מכן צינן את הסיר בגֵב מים קטן שהיה ברצפה שלידו. בשנות השמונים של המאה שעברה עדיין היו עקרות בית מהדור הישן שהשתמשו בסירי נחושת, ועוד היו כמה אנשים שהאמינו שחומוס אמיתי מבשלים אך ורק בסירי נחושת, שלא לדבר על פוּל, שמביני דבר בישלו בתוך כד נחושת המיוחד לעניין. אלו היו הקליינטים האחרונים של אברהים. עוד מקצוע שעבר מהעולם...

אברהים מלבין הכלים בפעולה (צילמתי בסוף שנות השמונים)

_________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il