אַלטע זאַכן (ה): החור שבגרוש ועוד ביטויים שאבדו

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

ד. מי יבנה בית?

כתב וצילם דנ'צוּ ארנון

לא רק חפצים אלא גם מושגים שהיו ואינם עוד שמורים בזיכרוני, מכוסים באבק ומונחים בבוידעם שבראשי. אלו מושגים או ביטויים שמוכרים רק לבני גילי (המתקרב לתשעים) ומאחוריהם מסתתר סיפורם של הימים בהם היה בגרוש חור. מי יודע היום מה זה בכלל גרוש, ועוד עם חור?

עשרה מיל הם גרוש

יוסי גמזו היטיב לנסח זאת בשיר שכתב בשנת 1965 'איפה הן הבחורות ההן?', השיר, על פי לחן רוסי עממי, נפתח במילים האלה: 

כשבגרוש היה חור והוצאנו

את הזמן על ביצות וכבישים
לא היו חתיכות בארצנו

אך היו, יא חביבי, נשים...

הנה יהורם גאון. פסקול חביב לקריאת רשימה זו...

במטולה שמעתי ילד צועק 'אוֹי מָיי גוֹד!', וילד באילת קילל את 'הפַקִינְג מורה למתמטיקה'. בעולם הגלובלי, שיש בו בליל שפות שאפילו במגדל בבל לא הכירו, שוב אין מושג שהוא רק לוקאלי.

בימי העליות הראשונות דיברו בני הגליל בבּ' דגושה בעקבות המורה יצחק אפשטיין שלימד בראש פינה ('בּוֹבֵּע, יָא בּוֹבֵּע, תְכַּנְסִי בַּבָּיִת לִפְנֵי שֶׁיוּכְלוּ אוֹתָךְ הַזְבּוּבִּים' – שייקה אופיר במערכון 'המושבניק'). בילדותי הילדים בחיפה, בתל אביב או בירושלים  דיברו קצת אחרת. 'בָּלוֹרוֹת' בחיפה של ילדותי, היו 'ג'וּלִים' או 'גוּלוּת' בתל אביב או בירושלים, ו'שִׂיחִים' או 'סילקים' (חישורים בגלגלי האופניים) היו 'שְפִּיצִים' בפי ילדי ירושלים, שבנוסף לכל גם השוויצו עם ה'מאאתיים' שלהם. 

תעודה על רכישת אופניים (נוסטלגיה אונליין)

א. חַארת אל-טאנק

'חארת אל-טאנק' היה פעם ביטוי נפוץ שפירושו חור נידח. 'המוצב שלנו היה תקוע בחארת אל-טאנק, אפילו כלב לא הגיע לשם', היו אומרים בפלמ"ח. ובכן, חארת אל-טאנק זה שם של מקום קיים, שכונה בירושלים שבהחלט שווה ביקור.

בעברית ובערבית מתחלפות האותיות ת' וש'. חארת מקורה בשורש חַרְש, ופירושה חלקת אדמה, שטח שאפשר לחרוש בעזרת צמד שוורים. מכאן הושאלה המילה, וכיום 'חארת' פירושה בערבית שכונה. המילה טאנק מקורה במילה האנגלית Tin (פח). הצירוף חארת אל-טאנק פירושו אפוא 'שכונת הפחים'.

בשנת 1855 רכש משה מונטיפיורי, בכספי עיזבונו של יהודי-אמריקני עשיר בשם יהודה טורא, את השטח שממערב לעיר העתיקה, שמכאן ואילך נקרא 'כרם משה ויהודית'. על מקצת השטח נבנו בתי משכנות שאננים, ולידם טחנת הרוח המפורסמת, והיתר גודר אך נשאר ריק.

כשנפטר מונטיפיורי לא נמצאו בצוואתו הוראות לגבי השטח, ואם כך הרי ברור שזהו שטח הפקר. בקיץ 1886 פלשו אליו עניי העיר והקימו שכונה שנקראה 'חַאפּ' (ביידיש: לחטוף). באותם ימים העץ לבנייה היה יקר ועניים בנו לעצמם בקתות מיריעות פח שאותן לקחו מפחי נפט שהתרוקנו. זו הייתה שכונת פחים צפופה ומכוערת. רק בשנת 1892 הצליחו מנהלי עיזבון מונטיפיורי לפנות את הפולשים ולהקים על אדמתם את שכונת 'ימין משה'.

מה עושים עם העניים שפונו? נאספו תרומות ונקנה שטח באזור מרוחק ושומם, מעבר לשכונת מחנה יהודה, שהייתה אז השכונה הקיצונית במערב העיר. לשם העבירו את בקתות הפח ומאז נקראה השכונה בשם הנאה 'שֶׁבֶת צדק' (אולי כי במקור תושביה ישבו שלא בצדק על אדמת מונטיפיורי). אבל בפי העם נקראה השכונה חארת אל-טנק, שכונת הפחים, ומאחר שהייתה הנידחת והעלובה בשכונות ירושלים, הפכה שם נרדף למקום הנמצא בקצה העולם, חור נידח. 

בית בשבת צדק עם קיר מפחי נפט (צילמתי בשנות השמונים)

ב. מִסְפָּר

גם גסויות, כך כינו פעם ניבול פה ('ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים', כתב יהונתן גפן בשירו 'אתם זוכרים את השירים'), שייכות להיסטוריה של התרבות. בסופו של דבר, בני אדם, מאז שנוצרו על ידי אלוהים או האבולוציה, התרבו בכוחות עצמם. 

מי שנפשו עדינה מדי לדיון הומוריסטי בסלנג מיני יכול להפסיק כאן.

כשהייתי צעיר אמרו 'לעשות מספר', כאשר הכוונה הייתה לקיום יחסי מין. אחד מחברי הקיבוץ שלי שאל את נורית אם יש לה מספריים. 'יש לי, אתה רוצה?', היא ענתה בשאלה. – 'כן, מספר אחד לי, ומספר אחד לאורי'. ידידי המנוח יוז'י, ששירת במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי של מצרים, סיפר לי על מקור הביטוי.

החיילים בצבא הבריטי קיבלו פעם בחודש 'אפטר דיוטי'. משאית הסיעה אותם לאלכסנדריה, לבית בושת גדול שהיה תחת פיקוח צבאי. רופא ישב בכניסה, רשם את הפרטים של כל חייל ונתן לו פתק עם מספר – זה היה המספר של הבחורה שאיתה הוא אמור לבלות, וכך יכלו רשויות הבריאות של הצבא לעקוב, ככל שהיה צורך בכך, אחרי הפצת מחלות מין. במשאית, בדרכם חזרה לבסיס, חלקו החיילים את חוויותיהם, משהו כמו '58 היא מספר משהו משהו', וכך חדר המונח 'מספר' לסלנג העברי. 

מאוחר יותר עברנו לביטויים כמו 'להרים' או 'מתרוממת'. היו שאמרו שזה בא מהאמרה הגברברית 'בואי אתי לשפת הים וארים אותך עד שתראי את קפריסין'. אכן שוביניסטי, אבל באותם ימים לא היה דבר כזה 'פוליטיקלי קורקט'...

בית הקברות הצבאי הבריטי באל-עלמיין (צילמתי ב-2010)

 

ג. לנסוע לרחובות

האוטובוס לרחובות, 'דרום יהודה' (צילום: נח סלוצקי, דני גולדשמידט, ויקימדיה)

כמה צנועים היינו! הבנות הלכו בדרך כלל בחצאיות קצרות, ובימות הקיץ הציגו רגליים שזופות עם מכנסי התעמלות קצרים וצמודים שהיו להם גומיות במוצא הרגליים. כשישבנו במעגל בפעולה בתנועת הנוער, קרה לעיתים שבגלל חצאית קצרה מדי ראו לנערה, אוי ואבוי, את התחתונים. לבנות הייתה מילת קוד להודיע לאותה נערה שהיא מושכת את מבטי הבנים: 'את נוסעת לרחובות'...

למה לרחובות? ובכן, כל תחתוני הבנות היו אז בצבע ורוד. זה היה גם צבעו של כרטיס הנסיעה באוטובוס מתל אביב לרחובות...

הנה כך נראינו פעם. זהו הצילום הראשון שצילמתי במצלמת קודק-בוקסה שקיבלתי מהורי בשנת 1946. תיעדתי את המחנה הראשון של הקבוצה שלי מקן השומר הצעיר בקריית חיים. זה היה ליד כפר ביאליק.

ד. לקשור את החמור

באמצע הפעולה מישהו היה צריך פיפי. קורה. 'אני יוצא לקשור את החמור', הוא היה מכריז ויוצא להשקות בחֲשֵׁכָה את עץ הברוש ליד הקן. כולם הבינו לאן הוא הולך, אבל אף אחד לא טרח לשאול את עצמו מהו המקור של הביטוי. 

ובכן, כנראה שמישהו בימים ההם למד מהבדווים. הבדווים מקפידים על לשון צנועה בחברה מכובדת. כך למשל, אם לבדווי, היושב על השטיח בשיכול רגליים, מציץ מתחת לעבאיה קצהו של איבר מינו (הבדואים לא לבשו תחתונים) יגידו לו בלשון רמז 'רואים לך את האף'. וכך, אם יושבים המכובדים באוהל האירוח, לוגמים תה חריף ומדברים בוליטיקה ואחד נצרך לנקביו – הוא יתנצל ויגיד שהוא הולך לקשור את החמור שלו. 

חמור בדווי קשור במדבר יהודה (ברקע: מנזר מר סבא, 2018)

__________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

שלושה מי יודע? חותם 'יהודי'; בתיה נושא-חן; החוטא הגדול

על שולחן המערכת הצטברו כמה חידות היסטוריות המבקשות לפנות אל מאגרי הידע והחכמה של קוראי הבלוג. מי בכם שיכול להושיט יד ולסייע – וְיָעַל.

א. חותם 'יהודי' מגרמניה?

פרופסור דן מכמן מאוניברסיטת בר-אילן, שעוסק בתולדות השואה, כתב לי:

נער גרמני שביקר לא מכבר בארץ הביא עמו פריט שקיבל מסבו – בלי הסבר מניין, איך ומדוע – ומסר אותו לשכני. לא הצלחנו למצוא הסבר ל'מטבע' הזה ואולי עונ"ש הוא הבמה שבה אפשר לברר זאת, או לפחות להעלות השערה. לי זה נראה כחותם פרטי כלשהו – אבל מניין ולשם מה?

כשלעצמי אני סבור שאין מדובר במטבע (הרי אין עליו שום ערך מספרי), וספק בכלל אם מדובר בחפץ יהודי. בזמנו כתבתי כאן על השם המפורש בגרמניה ו'חזירת היהודים' – ושם דנתי בשרידי מילים עבריות, בהם שם האל, שנכתבו על ידי הבריאסטים או מיסטיקנים נוצרים בגרמניה. אולי גם כאן מדובר במין 'סגולה' כזו?

ב. בתיה נושא-חן – מי מכיר? מי יודע?

פרופסור אבי עוֹרי העוסק ברפואה שיקומית ובחקר הרפואה היהודית מבקש את עזרת הציבור:

אספתי חומר מדעי רב על ד"ר בתיה נושא-חן, רופאה ששמה נשתכח מכותבי ימי העתים (היא מוזכרת רק בקצרה בספרם של נסים ויעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל, 1948-1799, שנדפס בשנת 2009). נושא-חן הייתה אחת מאימהות מקצוע הרפואה השיקומית. היא נולדה ברוסיה בשנת 1897 בשם Berthe Neoussikine ונפטרה בתל אביב בשנת 1990 (הודעה על מקום קבורתה נרשמה באתר של חברה קדישא). למדה ועבדה כחמש עשרה שנה בפריס, חקרה ופרסמה רבות בנושאי אלקטרותרפיה ואבחון חשמלי. בשנת 1939 פרסמה ספר בגרמנית, שתורגם לאנגלית ב-1946 והוא מצוטט עד היום. בשנת 1936 עלתה לארץ ועבדה בבית חולים 'הדסה' שברחוב בלפור בתל אביב. כשהוקם בית החולים תל השומר, ביוני 1948, היא הצטרפה לסגל הרפואי שם ועבדה באבחון חשמלי של פגיעות עצביות יחד עם פרופ' ארנסט ספירא. 

ראיינתי מספר רב של רופאים שהכירוה, אך לאף אחד לא היה קשר ממשי עמה. היא הייתה ערירית, גרה בתל אביב ושם גם הייתה לה קליניקה. המרואיינים סיפרו לי כי סבלה משיתוק מוחין, ואם כך סיפורה מדהים: רופאה נכה, שפילסה דרכה בשנות העשרים והשלושים אצל גדולי החוקרים בפריס, ואחר כך ביססה את מעמדה בארץ. החלק המדעי של עבודתה ידוע לי, אך חסר מידע אישי, משפחתי וחברתי. אשמח אם מישהו מהקוראים יוכל לסייע בזה.

בתיה נושא-חן

ג. 'החוטא הגדול' מיכאל סמית – מי מכיר? מי יודע?

יעקב וימן צילם את המצבה המיוחדת הזו בבית הקברות של הקהילה הנוצרית בחיפה, סמוך לבית הקברות הטמפלרי. נסיונותיו למצוא מידע על מיכאל סמית עלו בתוהו, אך ברור שמדובר ביהודי משיחי אכול חרטה ורגשות אשמה. האם ניתן להתחקות אחרי עקבותיו?

הנה מה שכתוב על המצבה:

נאסף לעמיו בן ס"ח לחייו 

34  10  21 

חוטא גדול הייתי 

ואש השאול הרוחתי 

במשיח אל בטחתי 

ובדמו סלחתי

השם המפורש בגרמניה ו'חזירת היהודים'

כיכר השוק בלייפציג ובית העירייה הישן מן המאה ה-16. כאן נערכו הירידים הגדולים

במהלך חודש יולי שהיתי בלייפציג, העיר הגדולה של מדינת סקסוניה במזרח גרמניה, כאורח 'מכון שמעון דובנוב', יחד עם עוד שמונה חוקרים עמיתים השותפים למפעל כתיבת ההיסטוריה החדשה של החסידות.

עיר יפה היא לייפציג. עירם של באך, גריג, מאהלר, ואגנר, שומן, מנדלסון-ברתולדי ואהבת המוסיקה הקלאסית פורצת ממנה בכל מקום. ההיסטוריה שלה כוללת פרקים מפוארים ופרקים אפלים. אתרים רבים בעיר קשורים להיסטוריה היהודית (יהודים קראו לה גם בשם ליפסיא), ובעיקר זכורים ירידי לייפציג הגדולים, שנערכו בכיכר השוק העתיקה, שעדיין עומדת על מכונה ועדיין מתקיימים בה שווקים מקומיים צנועים. לא הרחק משם נמצאת אנדרטה מרשימה במיוחד – עשרות כיסאות ריקים מסודרים בשורות. אנדרטה זו הוקמה לזכר יהודי לייפציג שנספו בשואה, במקום שבו עמד בית הכנסת הגדול שהוצת בליל הבדולח.

 בשיטוטינו הרבים בעיר הופתענו לגלות על אחד מקירות הבתים הסמוכים לכיכר השוק העתיקה, את הכתובת הזאת:

הכתובת המפתיעה נמצאת ברום קומתו של בניין מגורים מפואר, שנראה כך:

לא הצלחנו לברר מתי נבנה הבנין, ממתי הכתובת ומהי הסיבה שהאדריכל או בעל הבית בחרו לחקוק את שם ה' המפורש על המשקוף.

לסיפור זה היה המשך.

כמה שבועות לאחר מכן נסענו לביקור בעיר ויטנברג (Wittenberg), שעל גדות נהר אלבה (Elbe). העיר נקראת היום באופן רשמי לותרשטאט-ויטנברג (Lutherstadt Wittenberg), על שמו של מרטין לותר, אבי הרפורמציה, שגר בעיר זו, הפיץ בה את אמונתו ולבסוף גם מת ונקבר בה.

זו עיירה עתיקה, קטנה ויפה, 115 ק"מ מדרום מערב לברלין ובמרחק של כשעה נסיעה ממנה. הסיור בוויטנברג מומלץ מאוד לכל מי שמגיע לברלין ויש לו יום פנוי. יש בה כיכר שוק עתיקה ומרשימה, רחובות צרים, כנסיות עתיקות, כולל זו שעל פי האגדה (הבלתי מבוססת) לותר נעץ על דלתותיה את רשימת 95 עיקרי האמונה שלו.

אחד המבנים המעניינים בעיר, שמשמש היום מוזיאון לתולדות לותר ולתולדות הרפורמציה, נקרא Lutherhaus (בית לותר). זהו מנזר גדול שבו היה ללותר חדר מגורים, ולימים – לאחר שהתחתן – הפך המבנה כולו לבית משפחתו.

והנה, גם בבית זה גילינו את שם ה' המפורש יוצא מפיו של הכהן הלותרני הגדול. כך נראה הקיר באחד החדרים הגדולים של המבנה, ששימש כנראה מקום התוועדות לנזירים או כמרים לותרניים, בדורות שלאחר פטירתו של לותר:

וזהו שם ה' המפורש והמנוקד במבט מקרוב:

מה פשר הכתובות האלה אינני יודע. האם שם ה' תפקד כמעין קמע, או שמא זו עדות לזיקתו של בעל הבנין לתרבות היהודית? כידוע, למן המאה ה-16 חיו בגרמניה, וכמובן גם בוויטנברג, הבראיסטים רבים, מלומדים נוצרים – מקצתם חשובים ביותר מבחינת תרומתם למדעי היהדות – שקראו וחקרו את כתבי הקודש העבריים והעריצו את השפה העברית. היו בהם גם כאלה שחקרו את ספרות הקבלה והתעניינו בהשפעותיה על הנצרות. מי שצייר את הכתובות הללו היה בלי ספק בקי בכתב העברי.

אבל לא צריך להתפעל יותר מדי. לא רק שמרטין לותר עצמו היה אנטישמי לא קטן, ובספרו 'על היהודים ושקריהם' האשים את היהודים בכל מה שרע, אלא שבאותה ויטנברג עצמה נמצא אחד הביטויים הגסים ביותר לשנאת היהודים הנוצרית.

מרטין לותר, על היהודים ושקריהם, 1543

בכנסיית העיר (Stadt- und Pfarrkirche St. Marien zu Wittenberg), שסגורה עכשיו לרגל שיפוצים ולכן לא יכולנו לבקר בה, יש פסל שנקרא Judensau (חזירת היהודים), ובו נראים רב וקבוצת יהודים רוכנים מעל חזירה וממשמשים באבריה. ומה כתוב מעל הפסל? Rabini Schem hamphoras ('רבנים והשם המפורש').

פסל זה וכתובת זו היו מוכרים היטב למרטין לותר, שבשנת 1543 פרסם בוויטנברג חוברת אנטישמית שנקראה בדיוק כך:

חוברת שנדפסה בוויטנברג 1596. הרב היהודי מצד ימין בוחן את פי הטבעת של החזירה ושני היהודים באמצע מוצצים את עטיניה

בספרו כתב לותר כך (בתרגום מגרמנית לאנגלית):

Here in Wittenberg, in our parish church, there is a sow carved into the stone under which lie young pigs and Jews who are sucking; behind the sow stands a rabbi who is lifting up the right leg of the sow, raises behind the sow, bows down and looks with great effort into the Talmud under the sow, as if he wanted to read and see something most difficult and exceptional; no doubt they gained their Shem Hamphoras from that place

לא היה זה חידוש של ויטנברג ולא של לותר. מוטיב 'חזירת היהודים' מוכר כבר מן המאה ה-13 ופסלים וציורים דומים נמצאים בכנסיות רבות ברחבי אירופה (גרמניה, שווייץ, צרפת, פולין, שוודיה). לחקר מוטיב זה הקדיש ד"ר ישעיהו שחר המנוח את ספרו היסודי The Judensau: A Medieval Anti-Jewish Motif and Its History, London 1974

הפיוס ההיסטורי – עורך עונ"ש מקבל בשם העם היהודי את התנצלותו של מרטין לותר וסולח לו על כל השטויות שעשה

מה יש לומר... הזמן שעבר הקהה קצת את חריפות העוקץ.

היום מרטין לותר הוא בעיקר דרך למתג את העיר ויטנברג מבחינה תיירותית, ואם כך למה לא לצעוד עם הזמן ולהלביש עליו אזניות סטריאופוניות?

בעלי התוספות: מטבע שטבעו חכמים

אחד מקוראי הבלוג, הפנה את תשומת לבי לכך ששם הויה נחרט גם על מטבעות בנות התקופה, מדנמרק והולנד ועד שוודיה וגרמניה. חיפוש קצר בגוגל העלה מטבעות רבים כאלה, הנה כמה דוגמאות, קצת מהרבה:

IUSTUS JHWH IUDEX (יהוה שופט הצדק). דנמרק 1596 בערך

 FIDE ET CONSTANTIA (אמונה ונאמנות). הולנד 1596

מטבע זהב עם הכתובת נעלה להר ציון. הולנד 1619

טלר שנטבע לכבוד מלך שוודיה גוסטב אדולף. גרמניה 1632

שוודיה 1632

עוד תוספות

פרופ' גרשון בקון שלח לי את צילום הלוגו הזה של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה, שנמצא על המדרכה ליד שער הכניסה הראשי, וגם בו נמצא שם ה' בעברית. לדבריו, סטודנטים דתיים נזהרו שלא לדרוך עליו...

אחד המגיבים הזכיר גם את הצלב שנמצא על גשר קארל בפראג ובו הכיתוב 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות'. הנה הוא בתמונה שצילמתי ב-2008: