אַלטע זאַכן (א): חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

כתב וצילם דנצ'ו ארנון

א. חוּטֶפָה

יש מי שמסתובב בעיר העתיקה של ירושלים ומחפש מונומנטים – כל מה שקטן מבית אינו מושך את תשומת ליבו. יש המתבוננים רק באנשים הממלאים את הסמטאות, או רק בנשים. יש המתעניינים רק בסחורות המוצגות למכירה ובמחיריהן. עיניו של משוגע ירושלים אמיתי מתרוצצות לכל הכיוונים, אינן פוסחות אף על גרוטאות ופסולת, אולי יגלה משהו מעניין לאוסף שלו. כזה אני.

השוק צבעוני ותוסס ומלא וגדוש בסחורות הקורצות לתיירים, כמעט הכול מתוצרת המזרח הרחוק. כך גם בשווקי עכו ונצרת ואף בשווקי איסטנבול וקהיר. מה אפוא מיוחד בשוק בירושלים?

התבוננו בצילום ושימו לב לעיגולים התלויים האלה שעליהם תלויות מחרוזות:

הנה לכם אביזר מעניין, שריד מתקופה שחלפה ואיננה. מוכרי השמונצעס בשוק תולים את המחרוזות על מין מתקן מוזר, חישוק מתכת שסביבו קרסים. בשנים האחרונות יש גם חישוקי פלסטיק. המצאה ירושלמית?

אז הנה המקור, קוראים לו בערבית חוּטֶפָה, מהשורש העברי 'חטף'. בימים הרחוקים שבהם המים לא זרמו מהברז אלא נשאבו מבור שבחצר, היה קורה לעיתים אסון. 'הלך החבל אחרי הדלי', וזה האחרון צלל במעמקי הבור. קודם שהופיעו דליי המתכת היו אלה כדי שאיבה כבדים מחרס שצללו במים העומדים. מה עושים?

כמעט בכל בית הייתה חוּטֶפָה. לקחו את המתקן, קשרו אותו לחבל, שלשלוהו פנימה לבור וטלטלוהו עד שהדלי האבוד נתפס באחד הקרסים ונשלף החוצה.

אחרי מלחמת ששת הימים באה עדנה לשווקי ירושלים. המון ישראלים הציפו את הסמטאות בחיפוש אחרי מציאות והסוחרים התחרו ביניהם בהצגת סחורתם לראווה. יום אחד עלה סוחר אחד לעליית הגג בביתו ונתקל בחוטפה שאוחסנה שם לאחר שבור המים ננעל ונחתם. זו הייתה תגלית. הסוחר לקח את החוטפה לחנותו ותלה עליה את אוסף המחרוזות שמכר. ראה זאת שכנו וגם הוא חטף את החוטפה מהמחסן, וכך עשה כל סוחר שעוד נשמרה חוטפה בביתו. הביקוש גדל, ופחחים ירושלמים החלו לייצר מיתקנים דומים עבור הסוחרים. היום, כאמור, אפילו מייצרים אותם מפלסטיק.

היהודים קראו למתקן ביידיש גאַנגעס. בדרך כלל היה בכל חצר של היישוב הישן זקן בטלן שהחזיק מתקן כזה. אם היה קורה אסון והלך הדלי, היו מזעיקים אותו ותמורת כמה פרוטות היה שולף את הדלי מהבור. 

ב. תַּנָאגָ'ה

בעליית גג במאה שערים, שאליה הירשו לי לטפס כדי לחפש מציאות, גיליתי את כד החרס הגדול והיפה הזה, או כפי שנקרא אז תנאג'ה. על כדים כאלה סיפר גד פרומקין בספרו דרך שופט בירושלים (דביר, 1954, עמ' 19):

ושלוש תנאג'ות בכל בית. אחד קטן למי שתייה, שבביתנו היו לפעמים ממלאים אותו במי מעין ששלח אבא להביא בפחים טעונים על גבי חמורו ממעיינות יפתח [ליפתא] או מוצא. כד חרס גדול היה שמור למי רחיצה, ובכד החרס השלישי היו שמים את האפר שנצטבר מפחמים שרופים, וממלאים אותו מים משומשים, והיו המים מסתננים באפר אשר בתוך הכד, ושוב משמשים לכביסת הלבנים.

מי הבורות נאספו ממי הגשמים שירדו במרזבים וזרמו בחצרות, ואלה נשאו איתם לעיתים פגרי עכברים ויונים, לכלוך וזבל. לכן מי הבורות שימשו לשתייה רק את העניים שבעניים, שלרוב חלו בשל כך. מי שיכול היה להרשות לעצמו קנה מי שתייה מנושאי הנאדות (את הנאדות היו עושים בחברון מעורות עיזים) ששאבו אותם מהמעיינות שמסביב לירושלים או מבורות המים הגדולים שהיו בחצר בית המקדש. רק עשירים גדולים יכלו להחזיק משרת פרטי שאותו אפשר היה לשלוח לשאוב מים.

מי שיכול היה להרשות לעצמו קנה המצאה אירופאית, כלי סינון מחרס שבו סיננו את המים בעזרת אפר פחם. כך הוא נראה: 

אשתי היא דור 13 בארץ ישראל. סבתהּ, ילידת העיר העתיקה, נהגה לומר (בתרגום חופשי מיידיש): 'כמה טוב לכם בימינו, הכול בא לכם מהקיר: המים (ברז), האור (חשמל) והחום (גז בישול)', ואז סיפרה כמה קשים היו החיים בזמנה. האישה החכמה הזאת נפטרה קודם שגם הכסף התחיל לבוא מהקיר (כספומט)...

ג. אִבְּרִיק

לפני היות המקרר היה האיבריק, כד חרס בעל זרבובית שהכיל מי שתייה צוננים. מוויקיפדיה למדתי כי השם איבריק מקורו בפרסית, במילה 'אבריז' שמשמעה למזוג מים. בין כך ובין כך, המים חלחלו דרך החרס הבלתי מזוגג, התאיידו על הדפנות וכך ציננו את המים. היהודים כינו אותו בטעות ג'ארה, שזה בערבית שם כללי לכלי חרס. על מנת שלא יפלו זבובים למים נהגו לשים על פי האיבריק פיסת בד, שצדפים או חרוזים נקשרו לה מסביב כדי שלא תעוף ברוח. בבית הניחו אותו על אדן החלון שבלט החוצה וסורג מעץ כיסה אותו כך שהרוח נשבה דרך פתחיו וציננה את המים. חלון מסורג כזה נקרא משרבייה – משורש 'שרב', שפירושו בערבית לשתות, להבדיל ממשרפייה – משורש 'שוף', לראות, שהוא חלון מסורג דומה שממנו יכלו הנשים לצפות לרחוב מבלי שחס וחלילה תראינה.

משרבייה (ואולי זאת בכלל משרפייה) ברחוב השלשלת בעיר העתיקה של ירושלים

 מומחים לדבר יוצקים את המים מהאיבריק ישר לפה, מבלי לגעת עם השפתיים בזרבובית, לשמירת ההיגיינה.

כיום מייצרים את האיבריק מפלסטיק. מה הטעם? הרי כבר עשרות רבות בשנים שאנו שותים מים מהברז, מהבקבוק או מהמקרר. 

ובכן, על פי האסלאם המתפללים חייבים לפני התפילה לטהר עצמם ברחיצת חלקים מסוימים בגוף, ובמקומות שבהם אין ברזי טהרה מחזיקים לצורך זה איבריק עם מים. בימים עברו הטמינו איבריק מיוחד עם מים בחדר השינה לטהרה אחרי קיום יחסי מין. אגב, שייח' אַבְּרֶק, מקום פעילותו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, נקרא כך על שם האיבריק (יהודה זיו, 'על דעת המקום: היכן הן גִּבְעוֹת שֵׁיךְ-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה?', בלוג עונג שבת, 17 בדצמבר 2012).

ד. ווײַסן קעסלאַך

פעם, לפני מלוך סירי האלומיניום והנירוסטה במטבח, הייתה גאוות כל עקרת בית בסירי הנחושת שלה. למען האמת, עיקר מלאכת הבישול נעשתה בכלי חרס, אבל צרה צרורה – קשה לרחוץ אותם, בעיקר כשאין בבית כיור עם מים זורמים. אין ברירה אלא לרחוץ אותם ליד הבור שבחצר אך גם שם המים במשורה. הלוקסוס של עקרת הבית היו כלי נחושת, אך הם היו מעטים ויקרים. הם עברו בירושה מאם לבת, ובמשך השנים הם ביקרו פעמים רבות אצל הפחח לצורך תיקונים.

סיר בישול מנחושת ובתוכו ניכרים סימני ההלבנה. כשהפכו את המכסה הוא שימש כצלחת הגשה

חסרון אחד גדול יש לכלי הנחושת: בעת הבישול הנחושת מרעילה את התבשיל, ולכן יש 'להלבין' אותו, כלומר לצפות אותו מבפנים בבדיל. המומחים למלאכה זו, רובם ערבים, היו עוברים בשכונות היהודיות וקוראים ביידיש בניגון מיוחד: 'ווײַסן קעסלאַך), כלומר 'להלבין כלים'. מומחים אלה היו מבוקשים במיוחד לפני הפסח. גם משום שזהו הזמן המתאים לכל מיני שיפורים ושיפוצים בבית, וגם משום שההלבנה מגעילה את הכלים, כלומר, מכשירה אותם לפסח. עקרת הבית נתנה את אוצר כלי הנחושת שלה למלבין הערבי ללא כל חשש. לאחר ימים אחדים הוא היה מחזיר אותם לבנים מבפנים, כמו חדשים, אך אבוי הלבנה זו הייתה יעילה רק לכמה חודשים.

כלי חרס מסוף המאה ה-19 (מתוך האוסף שלי). עניים מסרו לתיקון גם כלי חרס שבורים. המתקן קדח חורים קטנים משני צידי השבר, איחה אותו עם חוט ברזל דק וחיזק את הכלי ברשת חוטי ברזל

אִבְּרהים היה האחרון במלביני הנחושת בירושלים. ה'מפעל' שלו שכן בחאן אל-סולטאן, אחד משני החאנים האחרונים שפעלו בירושלים (בתחילת רחוב השלשלת). בחצר החאן אולי ניצבת עדיין הבקתה הקטנה שלו... 

בנעוריו למד אברהים את המקצוע מיהודי בשם ציון שישב ליד שער יפו. הוא היה יושב שפוף על הרצפה, בידו האחת החזיק בכלי הנחושת מעל לגומה קטנה ברצפה בה להטו גחלים, ובידו השנייה סובב מפוח יד קטן לליבוי האש. כשהסיר היה לוהט, הכניס בו אברהים את חתיכת הבדיל, סובב אותה במיומנות בעזרת סמרטוט וכך ציפה אותו מבפנים בשכבה לבנה ויפה. לאחר מכן צינן את הסיר בגֵב מים קטן שהיה ברצפה שלידו. בשנות השמונים של המאה שעברה עדיין היו עקרות בית מהדור הישן שהשתמשו בסירי נחושת, ועוד היו כמה אנשים שהאמינו שחומוס אמיתי מבשלים אך ורק בסירי נחושת, שלא לדבר על פוּל, שמביני דבר בישלו בתוך כד נחושת המיוחד לעניין. אלו היו הקליינטים האחרונים של אברהים. עוד מקצוע שעבר מהעולם...

אברהים מלבין הכלים בפעולה (צילמתי בסוף שנות השמונים)

_________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il