ראשון לציון מארש: בית העם והאורקסטרה

​​אמר העורך:

לפני שנה בדיוק, ב-8 בנובמבר 2023, הלך אליהו הכהן לעולמו. מאמר זה, פרי עטו, נותר בסל המערכת ומחברו לא הספיק לעבור עליו בגרסתו הערוכה או לענות על שאלותיי. השלמתי את המאמר כפי יכולתי, וכיוון שעוד בחייו מסר בידי המנוח את קולמוסו והודיעני כי כל עריכותיי מקובלות עליו לגמרי, אני מקווה כי גם הפעם קלעתי לרצונו. יהיו דבריו אלה, המתפרסמים כאן לראשונה, נר לזיכרו. 

*

בית העם בראשון לציון, 2012 (צילום: stav.lau; ויקימדיה)

מאת אליהו הכהן

א. בית העם

בתקופת היישוב נוסדו בארץ, בזה אחר זה, כמעט בכל עיר, מושבה וכפר, מוסדות תרבות שכונו 'בית העם'. כל בית כזה הוקם בדרך כלל במרכז היישוב ושימש אכסניה לפעילויות תרבות לסוגיהן: הרצאות, הצגות, ערבי קריאה, אספות והופעות אמנותיות.

אימתי החלה הקמת בתי עם ביישובי הארץ, מהו בית העם הראשון שנבנה והיכן, ומה הייתה תרומתו לחיי התרבות ולהווי המקומי?

מסתבר כי מושבה קטנה אחת בארץ, ראשון לציון, שנוסדה בשנת 1882 ואוכלוסייתה מנתה אז פחות ממאה משפחות, היא שהעניקה לעם היהודי כולו, שמנה אז כ-16 מיליון נפשות, שלל מוסדות חלוציים וסמלי אומה שהיו לנחלת הכלל:

• בשנת 1885, שלוש שנים לאחר הקמתה, הונף בה לראשונה הדגל הכחול-לבן שהיה לדגל הלאומי של העם היהודי כולו. את הדגל עיצבו ותפרו במושבה מנהיג תנועת ביל"ו ישראל בלקינד ופאני אברמוביץ בת ה-19, בתו של אחד ממייסדי המושבה זאב אברמוביץ, לקראת חגיגות מלאת שלוש שנים למושבה.

• בשנת 1887, חמש שנים אחר הקמתה, הושר בה לראשונה השיר 'התקווה', שכתיבתו הושלמה בה שנה לפני כן. כעבור שנים אחדות היה השיר להמנון הלאומי של התנועה הציונית ושל האומה היהודית בכל ארצות פזוריה.

• בשנת 1898 הוקם במושבה גן הילדים העברי הראשון בעולם, שהתנהל כולו בעברית כשפת אם, וילדיו דיברו זה עם זה בעברית. לצדו קמו בית ספר עממי ראשון ובית ספר לבנות, שאף בהם שלטה לראשונה הלשון העברית כשפת ההוראה.

• בשנים 1898-1896 נבנה במושבה בית העם העברי הראשון בארץ ובעולם. הוא נוסד ביוזמתם של מתיישבי ראשון לציון ובכספם. 75 משפחות של איכרי המושבה התארגנו יחד בשנה שבה התפרסם לראשונה חזונו של בנימין זאב הרצל 'מדינת היהודים', גייסו מחסכונותיהם סכום של 11,000 פראנק זהב, קודש להקמת בית העם, שכהגדרתם נועד לשמש 'בית לעדה, ספרייה וסוכה לתזמורת'. התזמורת הייתה כמובן 'האורקסטרה' המפורסמת של ראשון לציון.

המושג העברי 'בית עם'  הושאל מספר ירמיהו לט, 8: 'וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ'. אם את בית העם המקורי בירושלים שרפו הכשדים, אנשי ראשון לציון החליטו לקוממו מחדש.

בית העם בראשון לציון שימש מרכז חיי התרבות לא רק לתושבי המושבה אלא גם לבני המושבות הסמוכות: ואדי חנין (נס ציונה), רחובות, מזכרת בתיה, גדרה, קסטינה (באר טוביה), וכן ליהודי יפו. נערכו בו אספות, ערבי קריאה, נשפים, הרצאות, קונצרטים והוצגו בו מחזות עבריים.

​מעל דלת בית העם נחקקה על אבן שיש כתובת עם הקדשה לברון בנימין רוטשילד ולרעייתו.

צילום: רחלי רוגל, ויקימדיה

טקס הנחת אבן הפינה לבית העם התקיים בכ"א בסיון תרנ"ו (יוני 1896). גולת הכותרת של הטקס היה נאומו של אהרן מאיר מזי"א, ממייסדי בית העם וחבר ועד ההנהלה הראשון שלו. בנאומו ייחד מזי"א פרק שלם לסקירת הנגינה והזמרה בתולדות ישראל, החל מתקופת התנ"ך. הוא דיבר באריכות על ייעודו של בית העם כמרכז תרבות לא רק למושבה שבה הוקם אלא לכל ההתיישבות החדשה.

איש אשכולות היה מזי"א. מהנדס, בוגר הפוליטכניקום בציריך, רופא מוסמך שהתמחה בפריז ברפואת עיניים ושימש בארץ רופא במושבות הברון, בלשן וחוקר הלשון העברית, רב מוסמך, ואף מוזיקאי ומלחין לעת מצוא. הוא הועיד את בית העם לשמש מרכז הזמרה והנגינה העברית בארץ. בנאומו, שנדפס בהמשכים בשלמותו בגיליונות קיץ תרנ"ו של העיתון הצבי, הדגיש מזי"א את ערך הזמרה, ש'היא אותה האמנות המעדנת את האדם, הפועלת ישר על נפש האדם: הזמרה מביאה את האדם לידי יגון, גם לידי שמחה, לעצבות וגם לחדוה. לעוז וגם לחמלה ... כל עם ועם יש לו זמירותיו, ובהן רואים כבמחזה את תכונת העם, מזגו ואופני חייו' ('אבן הראשה בראשון לציון', הצבי, 3 ביולי 1896).

בהמשך נאומו סקר בראשי פרקים את חיי המוזיקה בארץ מאז ימי המקרא:

בבית המקדש לא היו פחות מן 4,000 משוררים בכלי שיר ... ביציאת מצרים כבר מצאנו: 'ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים' ... בהכתרת שלמה כתוב 'והעם מחללים בחלילים'. בשוב יפתח מן המלחמה מעוטר נצחון, יצאה בתו לקראתו בנגינה וזמרה ... אף כוח הרפואה שגם בזמננו החלו ליחס לזמרה, כבר מצאנוהו מיוחס לה עוד בימי הנביאים: 'ולקח דוד את הכנור וניגן בידו ורווח לשאול, וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה'.

נאומו של מזי"א הותיר רושם רב בקרב הנוכחים, ובסיומו זכה לקריאות הידד מכל העברים 'ולמחיאת כפיים אין קץ'.

אהרן מאיר מזי"א (1930-1858)

יוזמתו של מזי"א להקים היכל זמר כחלק מבית העם בראשון לציון הייתה חלוצית וראשונה מסוגה בארץ. אילו מומשה הייתה אמורה להיות האבן הראשה בכינוס ותיעוד זמרת הארץ.

כעבור 14 שנים הגה המלחין וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון רעיון דומה, להקמת 'בית הזמר העברי' בירושלים. אידלסון והחזן ומנצח המקהלות שלמה זלמן ריבלין פרסמו כרוז ובו הודיעו על כוונתם להקים 'מכון לשירת ישראל בארץ ישראל', במטרה לשמר את כל הנכסים המוזיקליים של העם היהודי. אבן הפינה הונחה בשנת 1910 ועיתוני הארץ בישרו על הקמתו בכותרות הראשיות ובסיסמאות מליציות: 'המכון יאצור בקרבו את כל שירות ומנגינות העם מכל הדורות והתקופות והשבטים והארצות ... המכון הזה יהיה המשכן והזבול שבו תלון השירה והמנגינה של עם ישראל', נכתב בעיתון החרות. 

החרות 20 במאי 1910

בסופו של דבר שתי היוזמות הללו לא הניבו את התוצאות שקיוו להם הוגיהן. הרעיון של מזי"א נשכח ונזנח ולא קרם עור וגידים, וזה של אידלסון נכשל בשל העדר מימון וסכסוכים ומריבות עם קנאי ירושלים.

מאז יוזמתו של מזי"א ועד היום חלפו 125 שנים. במרוצת תקופה זו הוצעו קרוב לחמישים אתרים ברחבי הארץ – מחצר כנרת ועד מודיעין – לשכן בהם את 'בית הזמר העברי', שיציג לציבור את תולדותיה של זמרת הארץ ואת שלבי התפתחותה, יסקור את תרומתם של מעצביה ומלחיניה וישמש גם מרכז לטיפוח חקר הזמר העברי מראשיתו, ברוח רעיונותיהם של מזי"א ואידלסון. אף אחת מיוזמות אלה לא זכתה עד היום לצאת אל הפועל...

בית העם בראשון לציון נחנך שנתיים לאחר מכן, ערב חג הפורים של שנת תרנ"ח (1898). על טקס הפתיחה דווח בעיתון הצבי של אליעזר בן יהודה: 

הצבי, 11 במארס 1898

הבניין הוקם בגבולו המזרחי של פרדס המושבה (כיום גן המושבה), והיה המבנה הראשון ברחוב שנקרא על שמו 'רחוב בית העם'. הבניין היה בן קומה אחת, שטחו כמאתיים מטר רבוע וגובהו חמישה מטר. היה בו אולם מרכזי, שבצדו הצפוני גלריה ובצדו הדרומי מרפסת עץ סגורה ששימשה במה שאותה ניתן היה לפתוח גם אל עבר גן המושבה. מתחת לבמה נבנה מרתף. האולם והספרייה שימשו גם חדר קריאה לאנשי המושבה ולרשותם הונחו באולם העיון לא פחות משישים עיתונים בעברית ובשפות לועזיות.

בית העם לאחר הקמתו (באדיבות מוזיאון ראשון לציון)

פירוט ההרצאות ושמות המרצים פורטו במאמרו של דוד יודילוביץ, ממייסדי המושבה, 'דברי הימים לערבי הקריאה בראשון לציון', שהופיע בחוברת נדירה ושמה מִנְאָמֵי ערבי הקריאה אשר נאמו ב'בית העם' במושבת ראשון לציון (דפוס לונץ, אתת"ל לגלותנו, 1899). 

בחוברת נדפסה גם הרצאתו של בוריס אוֹסוֹבֶצְקִי, היינן של יקב המושבה ומנצח ה'אורקסטרה', שכותרתה הייתה 'הבצירה' (הבציר); ההרצאה נדפסה בעברית וביידיש.

היקף ומגוון הנושאים שנדונו בהרצאות אלה ורשימת המרצים היו מעוררים התפעלות גם בימינו. קל וחומר כאשר מדובר במושבה שעשתה את צעדיה הראשונים בתחום התרבות. 

הנה לדוגמה שני עמודים מתוך רשימת ההרצאות והמרצים:

להקמת בית העם קדמה מסורת של ערבי קריאה שנערכו בראשון לציון בכל מוצאי שבת, החל מכ' בניסן תרנ"ו (1896). מטרת הרצאות אלה הייתה לטפח במושבות דמות של איכר רחב אופקים שאינו מגביל את עצמו לעיסוק בחקלאות. ההרצאות בערבי קריאה אלה הוקדשו למגוון נושאים בהיסטוריה יהודית וכללית, בידיעת הארץ, במדעי הטבע ובספרות, וגם לחידושים בגידול גפנים ובייצור יין. 

ועד 'ערבי קריאה' בראשון לציון, 1898
יושבים (מימין לשמאל): דוד יודילביץ (מזכיר), שרגא פייבל רוזין, שמואל מרדכי שרקון, מנשה מאירוביץ (יו"ר), אהרן מאיר מזי"א, בוריס אוסובצקי, דן בריל; עומדים: שמשון בלקינד, אריה לייב הורביץ, גרשון הורביץ, דב לובמן 

בשנתיים הראשונות, עד להקמת בית העם, נדדו ערבי הקריאה מבית חבר אחד למשנהו. ההרצאות לוו מפעם לפעם במכשור טכני שטרם נראה עד אז בארץ. דוד יונס, בנו של שלמה נפתלי הרץ (שנ"ה) יונס (מחותנו של אליעזר בן יהודה), שהרצה בערבי הקריאה, שלח מתנה עם שובו למוסקווה: 'פנס קסם' כדי שיקרינו באמצעותו מראות ודמויות תוך כדי ההרצאות. בשנת 1897 הגיע למושבה הפונוגרף ('כתב קול'), מכשיר הקלטה והשמעת יצירות שהוטבעו על גלילים ('צילינדרים'). זה היה מכשיר ההקלטה הראשון שפעל בארץ ישראל!

לצערנו עד מהרה יצא המכשיר משימוש, שכן הגלילים נוצרו מחומר שביר ולא נותר מהם זכר; גם הפונוגרף עצמו לא שרד. כשנחנך בית העם הועברו ערבי הקריאה מבתי החברים לבניין החדש. נבחר ועד חדש בן 11 איש, שכלל בין היתר את אוסובצקי ומזי"א.

ועד בית העם. מימין: דב חביב (לובמן); עומד: מנשה מאירוביץ

כאשר אישיות חשובה הגיעה לראשון לציון היו אנשי המושבה מתכנסים בבית העם כדי להאזין לדבריה. מעל בימה זו נישאו נאומיהם של מכובדים מן השורה הראשונה, כמו בנימין זאב הרצל (1898), הברון אדמונד דה-רוטשילד (1899), ג'מאל פאשה, המושל הצבאי הטורקי של ארץ ישראל וסוריה (1915) או אלברט איינשטיין (1923). בבית העם התקיימו אספות הייסוד של ארגונים חדשים כמו 'איחוד מושבות יהודה והגליל' (1901) או 'אגודת הכורמים' (1906).

בראשית שנות השלושים, לאחר שיפוץ שנערך בבניין, החלו להנהיג בו מסיבות 'עונג שבת', בעצתו ובהדרכתו של חיים נחמן ביאליק, שיזם מסיבות דומות בתל אביב. בתקופה זו נערכו בבית העם אירועים של כל המוסדות והאגודות המקומיות, כמו הקרן הקיימת, הוועד החקלאי, התזמורת, אגודות 'מכבי' ו'הפועל', ​הסתדרות נשים, הסתדרות העובדים ועוד רבים. הבית שימש גם לאירועים פרטיים, לחתונות ולטקסי אבל. בימי מלחמת העצמאות נערך במקום טקס האשכבה ל-11 בני ראשון לציון שנפלו בקרב בשדות גן יבנה (ינואר 1948). הפעילות הענפה שהתקיימה בבית העם העברי הראשון בעולם ביטאה את הסיסמה של הנהגת המושבה: 'בית העם לכל העם'.

מייסדי אגודת כורמי ראשון לציון בחזית בית העם

ב. האורקסטרה

בתום כל ערב קריאה ובהזמנויות חגיגיות אחרות הנעימה ה'אורקסטרה', תזמורת המושבה, שמוקמה ב'סוכת התזמורת' שבחזית בית העם, בשירים ובמנגינות להנאת המשתתפים והציבור כולו שהתאסף מסביבה.

האורקסטרה נוסדה בשנת 1895 בידי בוריס אוסובצקי, מי שהיה לפני כן נגן בתזמורת האופרה של סנקט פטרבורג ועלה לארץ ישראל ב-1888. הוא התיישב בראשון, שם שימש אחיו יהושע כפקיד הראשי של הברון ושם גם התגורר אביו. תוך זמן קצר מונה בוריס למנהל החשבונות של היקב וב-1893 הפך ליינן הראשי ולאחד ממנהיגי המושבה. 

בוריס אוסובצקי (1944-1864)

בהרכבה הראשון מנתה האורקסטרה 28 איש, והייתה התזמורת הראשונה שהוקמה במושבות הארץ. את כְּלֵי הנגינה – בעיקר כלי נשיפה – רכשה התזמורת מתרומות. אליהו שייד, המפקח הראשי על המושבות מטעמו של הברון רוטשילד, תרם אלף פרנק בשם הברון. על כך סיפר העיתונאי זלמן בן טובים, שקבל על כך שבשעה שפועלים עניים רבים מפוטרים מעבודתם בפקודת שייד ומגיעים אל סף רעב, הביא הלה 'בבואו לארץ הקודש אלף פרנק מתנה לאגודת התזמורת (ארקעסטער) שנוסדה זה כחצי שנה בהמושבה ראש"ל ואשר מצאה חן בעיניו מאד. גם ציוה כי יבנו יציע מיוחד לשם אגודת התזמורת, למען יהיה לה מקום קבוע לנגן בו מנגינותיה. האם גם זה על פי סוד הצמצום הוא? ישפטו נא הקוראים' ('מכתבים מיפו', חבצלת, כ"ז בניסן תרנ"ו, עמ' 208).

ההרכב הראשון של התזמורת. במרכז התמונה: בוריס אוסובצקי (צילום ישעיהו רפאלוביץ; ויקימדיה)

לקראת כל קונצרט הדפיסה התזמורת תכנייה ('פְּרוֹגְרַם'). בין היצירות שנוגנו היו קטעים מהאופרות 'כרמן' מאת בִּיזֶה, 'פאוסט' מאת גּוּנוֹ ו'איל טרובטורה' מאת וֶרְדִי, שירים עבריים אחדים וכן מנגינות טורקיות, בכללן גם ההמנון הטורקי. התזמורת השתתפה באופן קבוע בחגיגות הלאומיות, שנערכו במושבה רחובות בחול המועד פסח בין השנים 1914-1908 וסביבן התרכז קהל רב. היא הוזמנה להופיע בזכרון יעקב וניגנה בטקסים של השלטון העות'מאני שנערכו ביפו.

תכנייה של תזמורת ראשון לציון, חנוכה תר"ס (1899)

לצד שירי הלל לאורקסטרה נכתבו גם לא מעט דברי ביקורת. כך למשל נזף משה לייב לילינבלום, ממנהיגי תנועת חיבת ציון שישב באודסה, ב'בעלי בית הזמרה בראשון לציון, שהם מתאספים לעתים קבועות לשמוע קול נגינות וזמירות ... תחת ללמוד את דברי ימי עמם או ידיעות אגרונומיות ואקונומיות שיכלו להועיל להם' ('דברי זמר', לוח אחיאסף לשנת תרנ"ח, ה, תרנ"ז, עמ' 23).

אפילו הרצל, שביקר בראשון לציון ב-27 באוקטובר 1898 והתקבל בצלילי התזמורת, לא רווה מהם נחת. ביומנו כתב: 

תיאודור הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן, ב, מוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 50-49

בשנת 1896, במלאת שנה לתזמורת, נערכה לכבודה חגיגה מיוחדת. מנשה מאירוביץ, הביל"ויי שניגן בעצמו בתזמורת, שיבח את מייסדה ומנצחה אוסובצקי במילים נרגשות: 

לא קל להוליד רעיון, אבל קשה מאד להוציאו לפועל. והנה פלא, את המנוחה הרוחנית אחרי עבודתנו  היומית המפרכת את הגוף, אתה יצרת לנו. בשמי ובשם כל חברינו אני מביע לך תודתנו בעד מסירות נפשך אל היצירה התרבותית, בעד עבודתך התמה שאין בה כל מחשבה וכל תקוה לשכר חומרי. את כולנו הלהבת לעבודה הרוחנית הנשגבה, ותעש את כולנו לאמני נגינה וזמרה. מלובשים אנו כולנו עכשיו בגדי חג ויום טוב, ואצבעותינו פורטות על נבל, תוף וכינור כאילו אינן כואבות מעבודת היום; כאילו אינן מכוסות יבלות מהמעדר והאת של עבודה בשדה ובכרם ... ברוך תהיה לנו! לעולם לא נשכחך! כוחה של הזמרה נצחית היא. הגדלת עשׂה לתזמורת ראשון לציון!

לאות הוקרה הגיש מאירוביץ לאוסובצקי מקל ניצוח מפואר, עשוי מעץ הבנה ושן פיל, מעוטר פרחי שושן, ובתוכו חרוטות האותיות ב.א. הוא סיים את נאומו: 'בכל פעם שתנצח בנגינות במקל נצחון זה, יעלה נא על לבך זכר אוהביך, מעריצך, תלמידיך בני ראשון לציון'. 

אוסובצקי הקשיב לדברים 'בעיניים נוצצות דמעות, ובאותו רגע העלה רוקח המושבה מאיר אלכימיסטר אש בנגלית [כך כינו אז את הזיקוקין די-נור]. ענפי העצים הוארו אור יקרות ומתוכם נשקפה תכלת השמים. זקני המושבה ... הגישו לבוריס אוסובצקי תעודה כתובה על קלף בסגנון 'למנצח בנגינות' ... חותנו של ב' אוסובצקי, הישיש קפלמן, שהיה בזמנו מנצח תזמורת מלכותית בפטרבורג, ובא עתה לארץ ישראל, התבונן בהערצה אל שמחת-עם זו במדבר 'עין הקורא', ושפתיו דובבו: אכן עם ישראל חי! (דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון, התרמ"ב-התש"א, 1941, עמ' 483-482).

על מופע התזמורת בבית העם בנוכחותו של מוניש קפלמן, חותנו של אוסובצקי, שהגיע לארץ מקייב, סיפר יהודה גרזובסקי (גור): 

עד מהרה עלו על הבמה כעשרים איש, כולם צעירים לימים מלאים חיים וכח עלומים, ויעמדו על השולחנות הקטנים אשר על הבמה, ובידי כולם כלי זמר שונים, ובתווך עמד ראש היקב שהוא גם ראש התזמורת, ועל ידו עמד חותנו הישיש העוזרו לְנַצֵּחַ על התזמורת, ויזמרו מזמירות טובי המנגנים בימינו. לאחרונה זימרו 'זמר פלשתינה' אשר חיבר המנצח הזקן, והזמר נעים ונפלא, בו נשמעו השתפכות נפש כואבת ואנחות היוצאות מקרב לב דואב, בלולות ברגשות תקוה ואומץ לב ('מסע בא"י', עולם קטן, א, תר"ס, גיליון נב, עמ' 548).

הקמת התזמורת עוררה את מחדשי השפה העברית, ואליעזר בן יהודה בראשם, ליצירת מינוח מוזיקלי בעברית. אב"י, שהיה מחדש אובססיבי של מילים ומושגים, לא השלים עם העובדה שהמילה הלועזית 'אורקסטרה' הולכת ומשתרשת בארץ. ניסיונותיו לחדש מונחים מוזיקליים לא תמיד התקבלו בסבר פנים יפות בציבור. רעייתו חמדה סיפרה כי הייתה לו, לאב"י, קופסה שעליה כתוב 'להכניס ללשון' ובה אחסן את חידושיו לפני שפרסמם. כך למשל, בשנת 1892, שלוש שנים לפני שנוסדה האורקסטרה, חידש אב"י את המונח העברי 'תזמורת' במקום 'קונצרט', אך הציבור אימץ את 'תזמורת' דווקא כחלופה העברית לאורקסטרה. עוד ביקש אב"י לעברת את 'קונצרט' ל'מנגינה' אך גם חידוש זה לא נקלט, 'בן יהודה רואה זאת וצוחק, ואומר: הם יותר חזקים ממני, יהי כך' (ראשון לציון, עמ' 238). בעיתונו השקפה המשיך אב"י לדווח על תכניות הקונצרטים שערכה התזמורת, תחת הכותרת 'פרשת המנגינה'. 

האורקסטרה בהרכב מלא על מדרגות בית העם, 1895 (צילום: אברהם אהרן ריטֶווסקי)

בראשית נובמבר 1902 נפרד אוסובצקי מניהול התזמורת ומן היקב והיגר לארצות הברית. מפריז, שם ניהל דיון כושל עם הנהלת יק"א שלא חפצה עוד בשירותיו, שלח לחבריו בראשון לציון מכתב פרידה נרגש (התרגום לעברית נמצא במוזיאון ראשון לציון):

פריז, 7.11.1902

אל המתיישבים במושבות יהודה,

ידידי היקרים!

עם עזבי את פלשתינה קוויתי עוד לראותכם ולחזור לארץ המסכנה הזאת שבה השארתי את נעורי ובריאותי. אולם ה-י.ק.א. חשבה אחרת. היא לא קיבלה את הצעתי לתקופת שירות נוספת של שלוש שנים. רציתי להמשיך לעבוד בתוככם ולמענכם, רציתי כמו כן להכין ממלא מקום, אך לצערי הנהלת י.ק.א. לא הסכימה.

ידידי היקרים, הנני בא להיפרד מכם ולאחל לכם שגשוג ואושר. הייתי תמיד מסור לכם ורציתי בכל מאודי לתרום לרווחתכם. אני מקווה שתזכרוני לטובה. מצטער אני על אשר איני יכול לבוא ללחוץ את ידיכם. האמינו לי שהפרידה מכם קשה עלי.

שלום ידידי היקרים!

זכרו מדי פעם את ידידכם ואחיכם המסור מקרב הלב לכולכם.

חתום: בוריס אוסובצקי

רחוב אלבני 3, פריז

*

בראשית שנות השישים חיבר דן אלמגור שיר הומוריסטי בשם 'האורכסטרה של ראשון לציון', ובו היטיב לשקף שביבים מהווי התזמורת. בשיר שילב אלמגור דמויות אמיתיות מימיה הראשונים של המושבה, ביניהם המנצח אוֹסוֹבֶצְקִי ('מאסטרו אוסוביץ'), הביל"ויי מנשה מאירוביץ, ד"ר חיים חיסין הרופא, דוד גיסין המוהל, ואהרן מרדכי פריימן ממייסדי המושבה. 

הזמר והשחקן שמעון ישראלי הלחין לשיר מנגינה סוחפת וכלל אותו בתכניתו הפומבית 'התאומים' (1962). המעבד שמעון כהן – בעצמו נצר למייסדי ראשון לציון – עיטר את הלחן בעיבוד שהעלה חיוך בקרב שומעיו, ושילב בו את לחן השיר 'כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון' ואת לחן הריקוד 'קרקוביאק'. שמעון ישראלי שר את השיר ברוח הומוריסטית בתכנית 'האח, ראשון לציון', השנייה בסדרת תכניות הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי'. 

כך זה היה במקור:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 36

בעלי התוספות

שמואל אבנרי, לשעבר מנהל הארכיון של בית ביאליק, מוסיף:

רב תודות לפרופ' דוד אסף על המתנה הנפלאה שהעניק לנו: עוד מאמר מלומד ומרנין נפש מאת יקירנו האהוב והבלתי נשכח אליהו הכהן ז"ל.

בהקשר למסיבות 'עונג שבת' שהתקיימו ב'בית העם' בהשראת מפעלו התרבותי הגדול של ביאליק בתל אביב – הנה מכתב בקשה של מנשה מאירוביץ אל ביאליק להשתתף במסיבה הראשונה של 'עונג שבת', שנועדה להיערך בבית העם של ראשון בשבת, כ"ב באדר תר"ץ (22 במארס 1930), וגם לייעץ לחברי ועדת התרבות באילו מרצים עליהם לבחור.

כחודש לאחר מכן דיווח מאירוביץ למשורר הלאומי על ההצלחה הרבה שנחלו המסיבות בבית העם, חזר וביקש ממנו להשפיע על מרצים להגיע למסיבות שלהם, והביע משאלה שגם ביאליק יאות לכבדם בהרצאה משלו. ביאליק אמנם המליץ על מרצים, אך ככל הידוע לא הגיע בעצמו, וזאת כנראה בשל טורח הדרך וההכרח לשבות בראשון לציון.