סיפורי רחובות: משה הס, יאסי במרכז, תוגת המאירי ויורם טהרלב

א. מי אתה משה הס?

משה הס, בערך 1875 (ויקימדיה)

הנה יוזמה פרטית יפה וראויה לשבח של הדיירים מבית מס' 5 ברחוב משה הס בתל אביב.

שלטי הרחוב של העירייה לא סיפקו את המידע שתושבי הרחוב חושבים שראוי לדעת עליו. למעשה הם לא סיפקו שום מידע. אין אף שלט רחוב אחד שיספר, ולוּ בקיצור נמרץ, מי היה משה הס.

צילום: איתמר לויתן

חשבו דיירי הבית מה ניתן לעשות בנידון, בלי לבקש טובות מאף אחד ובלי לחכות יותר מדי. ישב מי שישב וכתב מה שכתב, אספו כסף מהדיירים וקבעו את השלט בכניסה לבית. לא ברור מתי נקבע השלט אבל נראה שהוא חדש.

צילום: איתמר לויתן

ככל שבדקתי, המידע בשלט נכון (כשלעצמי הייתי מוותר על השורה הלא רלוונטית לגבי הרבנים אלקלעי וקלישר. להס לא היה שום קשר אליהם). מכל מקום, זו דוגמה יפה וראויה ליוזמה 'מלמטה'.

הדפסה ראשונה של רומי וירושלים, לייפציג 1862 (בית מכירות וינרס)

ב. קהילת יאסי: מרכז היצירה היהודית

בשכונת הדר יוסף שבתל אביב יש צֶבֶר רחובות הנושאים שמות של קהילות יהודיות חשובות בגולה. תמצאו כאן רחובות הנושאים את שמן של קהילות כמו בודפשט, אודסה, ורשה, סלוניקי, צ'רנוביץ, ביאליסטוק, בריסק, לבוב ועוד. 

גם קהילת יאסי (או יַאשׂ) – היום העיר השלישית בגודלה ברומניה, ובעברה קהילה יהודית גדולה וחשובה – זכתה לרחוב משלה.

צילום: עפר גביש

זהו שלט רחוב חדש, שנעשה בהתאם למדיניות החדשה של עיריית תל אביב, שקובעת כי הסברים של שמות רחובות לא יהיו ארוכים, אלא לכל היותר 30 סימני דפוס. לא קל לתמצת בסד כזה את חשיבותה של קהילה יהודית, אבל עם כל הכבוד ליאסי, לרבניה, משכיליה, סופריה וחכמיה, הבחירה לתאר אותה כ'מרכז היצירה היהודית', בה' הידיעה, נראית קצת מופרזת. וילנה, ורשה, לבוב ואודסה קצת מתביישות... 

ג. תוגת המאירי

צילום: עפר גביש

בתל אביב יש רחוב קטן המוקדש לכבודו של הסופר והעיתונאי, המשורר והפזמונאי אביגדור המאירי (1970-1890). שימו לב לתעתיק הלטיני המשובש של שמו: Ha'mehiri.

במחשבה שנייה – כתב לי עפר גביש העוסק בזמר העברי – המהירי יכול להתאים לכישוריו הפנומנליים של המאירי, שעליו בהחלט אפשר לקרוא את הפסוקים 'לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר' (תהלים, מה 2), וכן 'חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ' (משלי, כב 29).

ד. ושוב יורם טהרלב

אחרי הביקורת (הבונה, אני מקווה) על השילוט בתל אביב, מגיעה גם מילה טובה. 

לפני חודש (30 באוקטובר 2025) פרסמנו בבלוג את דבר השגיאה שמצאה את דרכה לשלט ההנצחה של יורם טהרלב, סמוך לביתו ברחוב ה' באייר. הטעות הייתה בשנת הלידה העברית שלו, שהיא תרצ"ח. בשלט נכתב בשוגג תרצ"ה.

השלט השגוי (צילום: איתמר לויתן)

אתמול הודיע לי אסף רותם, מעיריית תל אביב, כי השלט תוקן והוצב מחדש. 

השלט המתוקן (צילום: אסף רותם)

כל הכבוד! כשמגיע אז מגיע...

מניו יורק לקומקום דרך ולנסיה: גלגוליה של בננה (ב)

שחקני הקומקום יעקב טִימֶן ואליעזר דוֹנַת בביצוע 'ולנסיה' (מכון גנזים)

מאת קובי לוריא

הפרק הראשון הובא כאן. 

ה. תל-אביב, מאי 1927

אם לא די בכך שהשיר 'ולנסיה' הצליח בארצות הברית – כפי שראינו ברשימה הקודמת – הוא חלחל וכבש לבבות בעולם כולו, ותקליטי ה-78 סיבובים לדקה ('פְּלַאטוֹת') הגיעו גם לתל אביב ההולכת ונבנית. מי שקלט במהירות את כוחו של השיר היה הסופר והמשורר, העיתונאי והפולמוסן אביגדור המאירי (1970-1890), שבראשית שנת 1927 ייסד את התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל – הקוּמְקוּם. 

אביגדור המאירי

וכך מגיע מסענו המוזיקלי אל תחנתו האחרונה, הבימה התל-אביבית של הקומקום. המאירי אסף סביבו קומץ שחקנים ואנשי במה ויצר במו עטו וכשרונו תוכנית אקטואליה, במיטב מסורת הקברטים ההונגריים שהכיר בנעוריו. הקומקום שרד שנה אחת בלבד, והמאירי כתב בעצמו את כל תשע התוכניות שלו. ב-1 במאי 1927 הועלתה הצגת הבכורה בקונסרבטוריון שולמית, ברחוב יבנה 17.

עמוד השער של תוכניית התוכנית הראשונה של 'הקומקום', השיר 'ולנסיה' אינו נזכר (דף פייסבוק 'תיאטרון הקומקום')

במקור כתב המאירי את 'ולנסיה' כפרודיה בת שישה בתים, אך על הבמה הצטמצם השיר לשלושה בתים בלבד. ד"ר דן הכט איתר במכון גנזים – שם שמור ארכיונו של המאירי – את השיר המלא בכתב ידו של המאירי (סימול: תיק 119, כ-10 300), והנה הוא כאן באדיבותו ובאדיבות המכון והמנהלת אדיבה גפן. הפענוח המלא יובא בהמשך.

לצערנו אין בנמצא הקלטות של ביצועי 'הקומקום', אבל הנה שריד נחמד של 'ולנסיה', כפי שבוצע במופע 'קרנבל בתל אביב 1930'. מופע זה שודר בטלוויזיה הישראלית בשנת 1975, לפני חמישים שנה! התוכנית כולה היא קפסולת נוסטלגיה מתפקעת, ואת 'ולנסיה' תוכלו לראות ולשמוע בתזמון 12:27. המבצעים, ציפי שביט ושלישיית שבר ענן, שרים רק את שני הבתים הראשונים:

שנה אחר כך, ב-1976, חזר השיר והושר בתוכנית טלוויזיה נוספת של הערוץ הראשון, 'זהו בידור', שהתבססה על מחזמר בשם זה. כאן שרים כבר שלושה בתים, כולל הבית האחרון, ובין הזמרים והזמרות אילי גורליצקי, יונה עטרי, ששי קשת ונירה רבינוביץ (תזמון: 05:52):

ו. הטקסט המלא

עמוד השיר מהתוכנייה, שהעתקו מובא כאן, הוא כנראה הגרסה הסופית והמוגמרת, מאחר שצורפה לו גם פרסומת. הבתים שהושרו בתוכנית המקורית הם אפוא הראשון, השני והחמישי:

מעבר לפרודיה על השיר המקורי, שהטריף את היישוב והתנגן בכל מקום ('ולנסיה, ימח שמך לעולמים'), הנוסח המלא, על ששת בתיו, משקף היבטים שונים של המציאות והחיים בתל אביב בימי העלייה הרביעית: משבר כלכלי שמאיים על חיי היישוב כולו ומתבטא בשירי החלוצים הדלפונים שהציפו את העיר וחיפשו עבודה (כמו 'היי, נעליים!' או 'עגבניה, ארצנו ענייה'). מהדהדים בו מצוקת הדיור ('אדוני, שכר דירה מגיע לי זה מימים') מכאן, וחיי התרבות (בדגש על זמרי האופרה הארצישראלית, שהיו דמויות מוכרות ואהובות) והעיתונים ועורכיהם מכאן. גם שפת הים נוכחת וגם בית הכנסת הגדול והחזן העובר לפני התיבה בליל שבת (אליו עוד נחזור בהמשך). תל אביב הקטנה בקליפת אגוז ובשישה בתים.

הנה הבתים המלאים של השיר, כפי שהועתקו מכתב היד המקורי של המאירי שהובא לעיל, ופה ושם גם הארות קצרות:

בית I

וַלֶנְסְיָה! אַתֶּם יוֹדְעִים הַשִּׁיר הַזֶּה, בִּכְלֶזְמֶר וּמִפֶּה לָפֶה

וַלֶנְסְיָה! בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל זְמַן, בְּכָל רְחוֹב וְכָל קָפֶה!

וַלֶנְסְיָה! אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ פֹּה, יוֹתֵר-יוֹתֵר, לְאַט-לְאַט –

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלְמֵי-עַד!

אִשְׁתִּי כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת בְּאָזְנַי הוֹמִיָּה,

וְכָל יְלָדַי בְּלִי הֶרֶף: וַלֶנְסְיָה!

וּבַת הַשָּׁכֵן שָׁם בַּחֶדֶר עַל הַפְּסַנְתֵּר תָּרִיעַ,

כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה: וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! תֵּן פְּרוּטוֹת בִּשְׁבִיל חָלָב, בִּשְׁבִיל בֵּיצִים, בִּשְׁבִיל בָּשָׂר!

וַלֶנְסְיָה! אַבָּא, תֵּן לִי שְׁנֵי גְּרוּשִׁים עַל עִפָּרוֹן, דְּיוֹ וּנְיָר!

וַלֶנְסְיָה! אֲדוֹנִי, שְׂכַר דִּירָה מַגִּיעַ לִי זֶה מִיָּמִים –

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!

בית II

בּוֹרֵחַ אֲנִי מִן הַבַּיִת וְאָזְנִי הוֹמִיָּה

וְכָל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: וַלֶנְסְיָה!

וְאַךְ יָשַׁבְתִּי לִי רֶגַע עַל חוֹף הַיָּם בְּדוּמִיָּה

וְהִנֵּה מַקְהֵלַת חֲלוּצִים תְּקַשְׁקֵשׁ: וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! אֵל יִבְנֶה אֶת הַגָּלִיל, הַאי, הַאי, הַאי, עַגְבָנִיָּה!

וַלֶנְסְיָה! הַאי נַעֲלַיִם, מִכְנָסַיִם, הַאי, הַאי, הַאי, וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! כָּל הַיָּם וְכָל הַחוֹף מְמְ-מְמְ-מְמְ מְזַמְזְמִים!

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים! 

שימו לב לרמזי השירים שפיזר המאירי בבית זה ושם אותם בפי 'מקהלת חלוצים', שפוקדת את חוף הים ושרה. ואת מה שרים? כמובן את 'ולנסיה', אבל במילים אקטואליות ששיקפו את ימי המחסור והמצוקה: 'היי, נעליים! בלי סוליות נעליים' ('חלוץ בְּנֵה', שכתב המאירי עצמו ב-1925 והלחין יואל אנגל), 'עגבנייה, ארצנו ענייה!' (שכתב יהודה קרני ב-1926 והלחין אנגל), ואת 'אל יבנה הגליל' הוותיק, שהחזיק מעמד עוד מימי העלייה הראשונה.

בית III

מְטֹרָף מִשִּׁיר טִפְּשִׁי זֶה, עַד כְּדֵי בְּחִילָה

אֶל הָאוֹפֵּרָה הָעִבְרִית אֵלֵךְ לִי, בְּכָבוֹד וּבְחִילָה [לשון חִיל, יראת כבוד]

זִמְרָה עֶלְיוֹנָה שָׁם אַקְשִׁיבָה

שֶׁל בִּיזֵט, פְּרוֹפֵסוֹר וַיְנְבֵּרְג וּמַיֶירְבֶּר –

 וְעוֹד אֲנִי אֵצֶל הַדֶּלֶת וּכְבָר בְּאָזְנַי מְטַרְטֵר:

טוֹרֵיאָדוֹ-וֹר ['שיר הטוראדור' מתוך 'כרמן', אבל על מנגינת 'ולנסיה']

הזה-ה רה-ה-ה-ה-ה-ה, אוֹ-אוֹ-אוֹ! 

וַלֶנְסְיָה! אֱלַיעַזַר, רַדַמֶס, וְרוֹזִינָה-פִיגָארוֹ!

וַלֶנְסְיָה! קוֹנְסְטַנְטִינוֹבְ-סְקִי מֶדוֹבַ-יַה, רוּדִינוֹב, לִיוִיאַשׁ –

יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלְמֵי עַד!

בבית זה, שכאמור לא הושר בפועל על הבמה, הזכיר המאירי כמה מוזיקאים שהיו קשורים ב'אופרה העברית', כלומר באופרה הארצישראלית שייסד מרדכי גוֹלינקין בתל אביב ב-1923. 

נסביר: ביזט הוא כמובן המלחין הצרפתי בן המאה ה-19 ז'ורז' בִּיזֶה (Bizet), שהלחין בין השאר את 'כרמן'; פרופסור יעקב ויינברג היה פסנתרן ומלחין שנמלט מרוסיה הסובייטית ב-1922 והגיע לתל אביב, כאן חיבר את האופרה העברית הראשונה 'החלוץ'; ג'קומו מאיירבר (Giacomo Meyerbeer) היה מלחין יהודי גרמני במאה ה-19 שכתב אופרות בסגנון איטלקי. אליעזר, רַדַמֶס, ורוֹזינה הן דמויות מאופרות שהוצגו בתל אביב: אליעזר (או אלעזר) הוא הדמות הראשית ב'היהודייה' של ז'אק הלוי, שהועלתה בתל אביב ב-1924; רַדַמֶס הוא מפקד המשמר של מלך מצרים ב'אאידה' של ג'וזפה ורדי, שתרגם ב-1926 אברהם שלונסקי עבור האופרה הארצישראלית, ורוֹזינָה היא הרוזנת ב'נישואי פיגארו' של מוצארט.

כרזת 'אאידה' של האופרה הארצישראלית, 1926 (האופרה הישראלית בכרזות, צילום: יוסי צבקר)

השמות הנוספים שהזכיר המאירי הם של זמרי האופרה: זמר הבריטון מ' קונסטנטינובסקי וזמרת המצו-סופרן אהובה מידוביה – שניהם הגיעו ארצה מאודסה ב-16 בספטמבר 1924 בהזמנת גולינקין, ובראשית יוני 1927 חזרו לברית המועצות; זמר הבס משה רודינוב ורעייתו זמרת הסופרן רות לויאש, שגם הם עזבו את הארץ ב-1928 והיגרו לניו יורק. 

בית IV

וּכְדֵי לְהִפָּטֵר סוֹף-סוֹף מִן הַשִּׁיר הֶחָבִיב

אֶכָּנֵס אֶל הַסִּפְרִיָּה שֶׁל עִירִיַּת תֵּל-אָבִיב.

אֵשֵׁב שָׁם בְּשֶׁקֶט גָּמוּר וְאֶקְרָא אֶת כָּל עִתּוֹנֵינוּ –

נִכְנַסְתִּי וְהִנֵּה – מְזַמְזְמִים לִי כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ: 

וַלֶנְסְיָה! דָּבָר, הָאָרֶץ, דֹּאַר הַיּוֹם, קֻנְטְרֵס, הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר!

וַלֶנְסְיָה! עַל הַפֶּרֶק, טֵלֶגְרָמוֹת, מֶזֶג טוֹב וכָל הָעִיר!

וַלֶנְסְיָה! בֶּן-אָבִּי וְדוֹקְטוֹר גְּלִיקְסוֹן, בֵּרְל קָצֶנֶלסוֹן –

אוֹי, אוֹי, אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְדֵרָאוֹן! 

בית זה – שלא הושר על הבמה – הוקדש לעיתונות העברית בת הזמן. הדובר נכנס לספרייה העירונית – זו ספריית 'שער ציון', שבאותן שנים שכנה בקומה השנייה של בית פולאק, בפינת הרחובות הרצל ואחד העם – ושם מעיין בעיתונים, שאף הם מזמזמים, כביכול, באוזניו את 'ולנסיה'.

בית פולאק ברחוב הרצל 1. בקומה השנייה שכנה ספריית 'שער ציון' (צילום: ישראל פרקר, ויקימדיה)

נזכרים כאן עיתוני התקופה ומקצת עורכיהם: איתמר בן-אב"י, המייסד והעורך של דֹּאר היום; משה גליקסון עורך הארץ (דאר היום והארץ התחרו ביניהם), וברל כצנלסון, המייסד והעורך של דבר, עיתון הסתדרות העובדים, שהיה העיתון החשוב באותן שנים. השבועון קוּנטרס היה ביטאונה הפוליטי של מפלגת אחדות העבודה, שהתחרה בשבועון הפועל הצעיר שלימים היה ביטאונה הרשמי של מפא"י. עורך הפועל הצעיר, יצחק לוּפְבַּן, לא נזכר בשמו. אולי לא נמצא החרוז המתאים...

על הפרק, טלגרמות וכל העיר היו שמות של מדורים בעיתון הארץ. 'על הפרק' היה מדור מאמרי המערכת שעליהם חתם מ"ג (משה גליקסון), 'כל העיר' היה מדור סאטירי שעליו חתם 'מזג טוב'. על פי הכרטסת של מכון גנזים 'מזג טוב' היה שמו הספרותי של המשורר והעיתונאי יהודה קרני, שעבד באותן שנים באותו עיתון (תודה לפרופ' גדעון טיקוצקי). כאן, למשל, לגלג בעל 'מזג טוב' על אביגדור המאירי:

הארץ, 6 באוקטובר 1926, עמ' 2

בית V

שָׁבוּר וְרָצוּץ מִשִּׁיר זֶה הַמְּקַשְׁקֵשׁ לִי בְּלִי הֶרֶף,

אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הָלַכְתִּי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בָּעֶרֶב

שָׁם אֶשְׁפֹּךְ אֶת שִׂיחִי בְּלַחַשׁ וְאֶשְּׁתַּפֵּךְ בְּלֵב תָּמִים –

אַךְ, אֲבוֹי – מָה אָזְנִי שׁוֹמַעַת? הַחַזָּן מְסַלְסֵל בַּנְּעִימִים:

וַלֶנְסְיָה! אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי, טְרַל-לַה-לַה!

וַלֶנְסְיָה! לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה!

וַלֶנְסְיָה! וְאַהֲבוֹסְךָ [וְאַהֲבָתְךָ] אַל תּוֹסִי-יִר [תָּסִיר] מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים,

אוֹי, אוֹי, אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!

בית זה הוא 'האקדח המעשן', שמסגיר את מקור ההשפעה על המאירי – שיר הבננה, בגרסת טַנְצְמָן ומיידוף, שבו עסקנו ברשימה הקודמת. בשני השירים מנסה המשורר, הנס על נפשו מפני 'ולנסיה', למצוא מקלט בתפילת ליל שבת בבית הכנסת (אפשר להניח שהמאירי כיוון לבית הכנסת הגדול של תל אביב, ברחוב אלנבי פינת אחד העם, שבנייתו הושלמה ב-1925). בשני המקרים, בשיא התפילה והתרוממות הנפש, בשירת הפיוט 'לכה דודי', מסלסלים החזנים בקולם ובנוסח 'אשכנזי': זה בלחן האין-בננות, וזה ב'ניגון' ולנסיה...

בית הכנסת הגדול בתל אביב בשנות השלושים, בניית הכיפה טרם הושלמה (ארכיון אוניברסיטת הרווארד, ויקימדיה)

 

בית VI

מְעֻנֶהּ עַד כְּדֵי מָוֶת, בַּעֲלִיל וּבַחֲלוֹם,

לְעוֹלָמִי הָלַכְתִּי, נִפְטַרְתִּי בְּשָׁלוֹם,

סוֹף סוֹף יִתְּנוּ לִי מָנוֹחַ, הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן הָעִיר –

וְאוּלָם – אַךְ שָׁכַבְתִּי בַּקֶּבֶר, הַחַזָּן סִלְסֵל לִי בְּשִׁיר:

וַלֶּנְסְיָה! יוֹ-וֹ-שֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן –

וַלֶנְסְיָה! הַשֵּׁם נָתַן, הַשֵּׁם לָקַח, הַשֵּׁם לָקַח, הַשֵּׁם נָתַן –

וַלֶנְסְיָה! אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי הַצּוּר תָּמִים...

אוֹי-אוֹי-אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!  

גם בית זה לא הושר לבסוף, אבל עדיין ניתן לזהות בו בקלות את עקבות הבננה. טנצמן, והמאירי בעקבותיו, הוסיפו כאן את הקשר לבננות / ולנסיה לאחר המוות: בעוד הגיבור של טנצמן רוצה לשים קץ לחייו רק לא לשמוע עוד את שיר הבננות, אך חוזר בו מחשש שגם המלאכים שרים זאת, הנה אצל המאירי גיבורנו כבר הלך לעולמו אבל בטקס הקבורה הוא שומע את החזן נפרד ממנו בפסוקים הידועים אך בלחן 'ולנסיה'...

ז. כרזות הקומקום

הפרודיה 'ולנסיה' על הלהיט 'ולנסיה' הפכה ללהיט. הוא ליווה את תוכניות הקומקום השונות, ויעידו על כך הכרזות המתחלפות של התוכניות (לא כולן שרדו), שמצביעות על נדודי השיר בארץ.

את הכרזות הללו עיצב הגרפיקאי פסח עיר-שי, שגם הוא, כמו המאירי ורבים מאנשי הקומקום, היה ממוצא הונגרי. אומנם בכרזה של התוכנית הראשונה (האיור הובא למעלה) לא נרשם השיר 'ולנסיה', אבל ד"ר דוד אלכסנדר, שהקדיש את עבודת הגמר שלו לתולדות הקומקום ('הקומקום': ראשית התיאטרון הסאטירי בארץ-ישראל, אוניברסיטת תל אביב, 1975), אִזְכר בעבודתו את השיר כחלק מהתוכנית הראשונה (נספח 9). ייתכן שהשיר צורף לתוכנית רק מאוחר יותר, לאחר שהכרזה כבר נדפסה.

הנה כמה דוגמאות מכרזות הקומקום שבהן נזכר השיר 'ולנסיה':

בתוכנית מס' 2 (19 ביוני 1927) נזכר השיר 'ולנסיה' בהבלטה (דף פייסבוק 'תיאטרון הקומקום')

'ולנסיה' נוכחת גם בהצגה מס' 30, 2 באוקטובר 1927

'ולנסיה' נוכחת גם בהצגה מס' 71 (ירושלים, 22 בפברואר 1928)

הדי שירו של המאירי הגיעו שנתיים אחר כך עד קובנה, בירת ליטא אז. במודעה שהתפרסמה בעיתון המקומי די אידישע שטימע (הקול היהודי) מוזמן קהל הקוראים ל'נשף יחידי של מְשַחֲקֵי ארץ ישראל', כלומר מופע חד-פעמי של אומנים שהגיעו מהארץ. המופע, שעלה על הבמה ב-9 בינואר 1929, הכיל מבחר משירי ומערכוני הקומקום, ובהם גם 'ולנסיה'. השחקנים-זמרים היו מאיר תאומי (אחיו הגדול של יעקב טִימֶן ואביו של השחקן עודד תאומי. לימים היה מאיר קורבן לרצח ב'גן הוואי' ב-1947) ויהודית (אידה) פֶּרְקָל, שהייתה בצוות המקורי של הקומקום. 

די אידישע שטימע, 4 בינואר 1929, עמ' 1

עוד עדות להצלחה הגדולה של 'ולנסיה' מצאנו בכתבה של העיתונאי נתן דונביץ, 'בימים ההם, כאשר "הקומקום" רתח ו"המטאטא" טאטא' (הארץ, 12 באוקטובר 1960, עמ' 5). דונביץ ציין שהקהל רקד ושרק את 'ולנסיה' כמו 'מוסטאפה' בימינו (כלומר ב-1960). דונביץ התכוון לפופולריות העצומה שזכה לה אז השיר הצרפתי 'יא מוסטפא', ששר בוב עזאם.

עדות מענייינת נוספת יש בסיפורו של ס. יזהר, 'סיפור שלא התחיל' (אני מודה לדן הכט על ההפניה). סיפור זה נכתב לזכר אחיו של המחבר, ישראל סמילנסקי, שנהרג בתאונת אופנוע ב-1942, ופורסם בפעם הראשונה בסיפורי מישור (הקיבוץ המאוחד, 1963; הסיפור מובא בשלמותו בפרויקט בן-יהודה).

וכך כתב יזהר בפרק 'בגבי אחיו':

הזכרתי כבר כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט 'וַלנסיה' על כל לשון ומעל כל גרמופון. והיה מתרועע בכלוֹת, ביחיד ובציבור, ועד מְצוץ הנפש והתמוגגה – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד ההשפלה שנתקשתה להיאמר מנוֹמך, עד שהקול כמעט ואבד על סִפה, וניצל רק כשנמצא כוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול נוחר, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את התרח הזקן המנוע שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!). פיוט תמים כולו, וכולו ערגה:

וַלנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אַבּוּק

בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות

וַלנסיה!…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא רק זה:

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוֹח, אל קריאת הזעקה שבמרומים: ולנסיה – ה –ה! 

ובזמר זה היה אחי מְתֲחַרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומַחרה ממשיך בלה־לה־לה, טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר, ועשיר פי כמה, וגולש בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה, והנחמד ממנו להלל, לאמור: 

יש לנו זבל כימי 

פוקסטרוט, טנגו, שימי 

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא –

החרוזים האחרונים ששם יזהר בפי אחיו – אולי אף שמעם ממנו – אינם קשורים כמובן למילים של המאירי. אלה מילים חסרות שחר, שהסופר או האח המציאו, והן מלמדות על כוח ההשראה שהיה גלום בחרוזי 'ולנסיה'. 

ישראל סמילנסקי, 1942-1911 (הארכיון לתולדות רחובות)

ח. משהו על אליעזר דונת

באין הקלטות ורישום מסודר של מבצעי השירים של הקומקום נותר לנו לנסות ולברר מי ביצע את השיר המקורי.

ברשימתו של נתן דונביץ, שהוזכרה לעיל, נכתב כי יאן (יעקב) טימן הוא ששר את 'ולנסיה'. אך מתמונה שאיתר דן הכט בעיזבונו של המאירי, שמובאת בראש רשימה זו, עולה שלטימן היה שותף בביצוע השיר: אליעזר דונת. שניהם היו המנחים ('קונפרונסיה' בלשון התקופה) של תוכניות הקומקום, שגם ידעו לאלתר ולהגיב לקהל שבאולם. דונביץ סיפר שחיים נחמן ביאליק, שתמך בהמאירי ובקומקום, נהג לבוא לכל הצגה כמה פעמים, ישב בשורה הראשונה באמצע ורעד מצחוק. פעם יצא דונת אל הבמה, שעה שביאליק היה בהתקף צחוק, וביקש מהקהל להתאזר בסבלנות 'עד שאדון ביאליק יסיים את צחוקו'.

הצילום מתוך במה, 41, 1969

על אליעזר (לאיוש) דונת (1969-1902) לא ידוע הרבה, אך ממאמר שהקדיש לו הסופר והחלוץ אריה ליפשיץ ('אליעזר דונת: איש "הקומקום" ו"המטאטא"', במה, 41, 1969, עמ' 73-69), הוא מצטייר כאדם יוצא דופן וברוך כשרונות שנקלע רק במקרה אל הבמה. הוא נולד בבודפשט (כמובן) ועלה לארץ ב-1921. הוא למד שרטוט ואדריכלות בטכניון שנפתח ב-1923 ובד בבד נכנס לעולם התיאטרון הארץ-ישראלי: הוא היה צייר, תפאורן, קריין, שחקן ושאר פרנסות. אך שלא כמו חברו הטוב טימן, שאחרי סגירת 'הקומקום' עבר מיד לתיאטרון 'המטאטא' ('מעט התה שנותר מן הקומקום', לעג לו אברהם שלונסקי) ושמר על קריירה בימתית ארוכה, דונת פרש מעסקי הבידור ב-1933, התמקד באדריכלות וכמעט נעלם מחיי הבמה ומהכותרות.

כאן אזכיר את הרומן ההיסטורי אם תרצו זו אגדה (הוצאה עצמית, 2015), שכתב ניר דונת, נכדו של אליעזר. הרומן מתפרש על פני 500 שנה ומתאר את קורות משפחתו על בסיס סיפורים שהתהלכו במשפחה.

שאלתי את  ניר מה הוא זוכר מסבו וכה ענה לי:

מה אני זוכר מסבי? עיניים תכולות, חמות וחכמות; מקטרת וניחוח טבק; סקרנות ללא גבול; בתים שתכנן כאדריכל אוטודידקט; ציורים נפלאים שצייר, בכל סגנון אפשרי; שירים וסיפורים שכתב, ולא פרסם מעולם; הומור הונגרי שנון, ואין סוף בדיחות והלצות; איש משפחה אוהב ואהוב; הסבא הטוב ביותר שהיה לי...

אליעזר דונת, 1969 (צילום משפחתי, ויקימדיה)

______________________________________

אני מודה לאדיבה גפן (מנהלת גנזים), לניר דונת, לדן הכט, לבוריס ינטין (מנהל ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב) ולרמי סמו (מנהל הארכיון של תיאטרון הבימה).

קובי לוריא הוא פזמונאי, מלחין וחוקר הזמר הישראלי בעברית וביידיש kobilu@gmail.com

לא נלך מפה: שירי זמר נגד הירידה מהארץ

קריקטורה של חוג'ה (נחום פאליי) בעיתון ההומורסיטי 'חצי המלכות' בעריכת יצחק טריוואקס, פורים תרפ"ט

מאת אליהו הכהן

א. לא טוב כי יעזוב איש את ארצו

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מונה את גלי העליות לארץ, החל בעלייה הראשונה ועד החמישית, אך מעולם לא תיארה את גלי הירידה מן הארץ ולא מיספרה את מניינם לפי סדרם: הירידה הראשונה, הירידה השנייה והירידות שבאו אחריה. 

במקרים רבים, לאחר ההתלהבות הראשונה של העולים החדשים מן המפגש עם אדמת המולדת העתיקה, באה המציאות וטפחה על פניהם. בכל פעם מחדש היו עולים שהגיעו ארצה בהתרגשות רבה אך התאכזבו מן התנאים הקשים ומחוסר יכולתם להתבסס בארץ. מפח נפש זה הביא עמו גלי עזיבה מן הארץ שעליה חלמו ואליה נכספו. כל עלייה חדשה השילה כביכול מעל עצמה נשל של ירידה ויורדים. נטישת הארץ התרחשה לעתים בטפטוף ולעתים בגלים. באותם ימים טרם חודש המונח 'ירידה' (שהיא כמובן ההפך מ'עלייה') והנוטשים טרם כונו אז 'נפולת של נמושות' (כינוי שהמציא להם יצחק רבין). המונח הרווח היה 'עזיבה'. 

בכל התקופות עמדו אלה מול אלה: מכאן חלוצים עקשנים, שקשרו את גורלם עם ארץ המולדת ונאבקו בכל כוחם להישאר בה, למרות כל הקשיים, וכנגדם – המיואשים והנרפים שבעקבות כל מכשול שנתקלו בו מיהרו להרים ידיים ולעזוב. הם לא הצליחו להתמודד עם הפער בין הארץ שחזו בדמיונם ובין המציאות שנתגלתה להם. 

וכשם שהעליות השונות מצאו את ביטוין בשפע שירי עידוד לעולים שבאו ארצה לבנות ולהיבנות בה, כך גם לא פסחו שירי הזמר על תיאור הקשיים, הייאוש וחבלי הקליטה של כל גל עלייה חדש, ואף לא התעלמו מתופעת הירידה ונאבקו בה.

כך למשל, בשנים 1927-1926 פקד את הארץ משבר כלכלי שכמותו לא ידע היישוב העברי עד אז. האבטלה גאתה והקיפה את כל ענפי המשק. ממשלת המנדט הבריטי הפסיקה את העבודות הציבוריות שפרנסו פועלים רבים, בתי מלאכה וחנויות מסחר פשטו את הרגל ויוקר המחיה האמיר. העולים החדשים, בעיקר אלה שהגיעו לארץ בעלייה הרביעית ההמונית, איבדו תקווה לקיים את עצמם ושקעו בתחושות של תסכול ודיכאון. רבים מהם (יש המעריכים אותם בכ-15,000) לא החזיקו מעמד ועזבו את הארץ. אווירת העוני והייאוש חלחלה אל שירי הזמר שנכתבו באותן שנים, ביניהם 'חלוץ בְּנֵה' ('הי, הי, הי, נעליים, בלי סוליות נעליים') של אביגדור המאירי ויואל אנגל; 'שירת העמק' ('חרוכים גם סחופים השדות, אין מרעה לפרות ... אל תפול') של יהודה קרני ואנגל; 'שיר יאוש' ('מעילי בלוי קרוע ... אין דירה ואין תלבושת') של המאירי ואנגל; 'תשרי סבא' ('ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע, לא נתת לי בזה החודש יומיים בשבוע', כלומר שני ימי עבודה) של עמנואל הרוסי.

השיר 'קרועים אנו' מאת אברהם שלונסקי
(החלוצים: לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור-אריה, ירושלים, תרפ"ה, עמ' 11)

אחד השירים הנפוצים ששיקפו את המאבק נגד הירידה בתקופה זו היה 'לא נלך מפה' (שנקרא גם 'שיר החזית'), כולו מפעל יחיד פרי יוזמתו של אביגדור המאירי (1970-1890). הוא חיבר את המילים בשנת 1927, התאים להם לחן חסידי של דבקות שהביא אתו מארץ מוצאו הונגריה והעלה את השיר על בימת 'הקומקום', התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ, שאותו הקים באותה שנה. השיר הושר לראשונה בתוכנית השלישית של הקומקום בביצוע כל חברי הלהקה. 

הנה טובה פירון, שהייתה בין חברי הלהקה המקורית, שרה שוב את השיר בסדרה 'שרתי לך ארצי' שהנחה דן אלמגור.

 

באולפני חברת DECCA בלונדון הוקלט שיר זה לראשונה בשנת 1935 בביצוע  מקהלת 'המכבי' המקומית. בהקלטה זו הושרה המילה 'לא' בהדגשה 63 פעם, כדי לתת יתר תוקף למסר הבוטה של השיר. אפשר לומר אפוא כי 'לא נלך מפה' היה לשיר השלילי ביותר בזמרת הארץ... 

ההקלטה הראשונה של 'לא נלך מפה', מקהלת המכבי, אנגליה 1935 (סטריאו ומונו)

מתחת לתווי הלחן, שנדפסו בתוכנייה של 'הקומקום', רשם המאירי בכתב ידו את המשפט: 'לאלה ההולכים בחרון ושבים בדמעות', וחתם 'תל אביב תרפ"ז'. 

התוספת 'ושבים בדמעות' לא באה לתפארת המליצה, אלא לציון עובדה נשכחת: את המוני היורדים שהצטופפו בנמל יפו בכל יום רביעי כדי לעלות על אנייה שתסיע אותם מכאן, הקיפו במעגלים פועלים מיפו ומן המושבות כשהם רוקדים מסביבם ושרים כנגדם 'לא נלך מפה'. זאב ז'בוטינסקי אמר פעם (כמדומני היה זה אביגדור המאירי שציטט אותו), שיותר מכל שיר אחר, גרם שיר זה ליורדים שעמדו לעזוב את הארץ, לחזור בהם ולהישאר. 

יתר על כן, לא מעטים מבין היורדים התחרטו כעבור זמן על שעזבו את הארץ. נזכיר לדוגמה אחד מהם: שמעון יעקובסון, יליד רוסיה (1897) שכנער היגר עם בני משפחתו לארצות הברית, התנדב לגדוד העברי ועלה ארצה. לאחר שחרורו ב-1920 הצטרף לכפר גלעדי וכך גם השתתף בקרב תל חי (י"א באדר תר"ף). הוא האיש שנשא בזרועותיו את טרומפלדור כשנפצע ושתת דם, הכניסו אל תוך הבית, וניסה לחבוש אותו בסדין כדי לעצור את הדם. לאחר קרב תל חי עבר למחניים ולמרחביה ומשם לתל אביב. שש שנים עבד בנגרות ואף על פי כן לא הצליח להתפרנס די קיומו. במשבר הכלכלי של שנת 1927 נתקף ייאוש וירד לארצות הברית ומאז גר בה. בריאיון עם העיתונאי לוי יצחק הירושלמי הביע חרטה על שהחמיץ את השנים שבהן נבנתה הארץ: 

אם אתה שואל אותי, כיצד אני מרגיש כ'יורד' ותיק, אומר לך שאני מרגיש עצמי אשם שעזבתי. כשאני רואה עכשיו את הארץ ... אני מצטער שלא הייתי שותף מתמיד לכל זה במשך כל השנים. הארץ היא כל כך יפה – תאווה לעיניים. הכל כאן כל כך תוסס, כל כך דינמי, כל כך אנושי, כל כך מרשים. אני מרגיש עצמי אשם שהייתי אז קצר רוח ועזבתי ... אחרים סבלו באותם ימים כמוני – ובכל זאת, עמד בהם הכוח להתגבר ולהישאר, לבנות את הארץ וגם להיבנות ('נסיתי לחבוש את טרומפלדור בסדין...', מעריב, 20 ביולי 1973, עמ' 18.

המשורר יעקב פיכמן פרסם אף הוא באותה עת שיר נגד עזיבת הארץ:

לוח החבר, תרפ"ט, עמ' 44

גם לאחר הקמת המדינה, בתקופת המעברות שבהן שוכנו אז המוני העולים בלהט הקיץ ובצינת החורף, בתנאי חיים קשים עד לבלי נשוא, חיפשו חלק מהעולים מוצא בעריקה מן הארץ. גם בקרבם ניכרה התופעה של חרטה בנמל היציאה, כפי שתיאר המשורר נתן אלתרמן בשנת 1954 את 'היורד מושקו איש רומניה', שעמד על סף ירידה מהארץ וברגע האחרון התעשת וחזר בו:

הטור השביעי, ד, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, עמ' 236-235

ב. גולי ציון: המאבק בירידה הראשונה

תופעת הירידה מן הארץ איננה חדשה. היא החלה בטפטופים מאז היום הראשון של העלייה הראשונה. מבין חבורת הביל"ויים, אלה שנחשבו לחלוצי העלייה האידיאולוגית הקבוצתית, שמנו למעלה מחמישים צעירים, נשארו בארץ  26 בלבד. כל היתר עזבו את הארץ. מקצתם שבו לארץ שממנה באו והיתר תרו אחר עתיד טוב יותר באמריקה ובארצות אחרות. שני העולים הראשונים של אגודה זו, יעקב צ'רטוק (לימים שרת) וזאב דובנוב, היו גם שני היורדים הראשונים. צ'רטוק, אביהם של משה ויהודה שרת, חזר לארץ כעבור עשרים שנה, ואילו דובנוב – אחיו המבוגר של ההיסטוריון הנודע – לא שב ונפטר בניכר. 

מימין לשמאל: יעקב צ'רטוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב, רוסיה 1901 (ויקימדיה)

מרדכי קרניאל, איש העלייה הראשונה, איכר, כורם ומשורר שגר בזיכרון יעקב, כתב אז שיר שהפזמון החוזר שלו היה 'פֹּה, אַך פֹּה, בני עמי!' (ראו מאמרי, 'נטע כרמל: שיריו של מרדכי קרניאל מזכרון יעקב', בלוג עונג שבת, 13 בדצמבר 2019). 

האיכר פרץ הרצנשטיין, מבת שלמה הסמוכה, שנפטר ב-1909, ביקש לחרוט על מצבתו את צוואתו לבניו:

פה נטמן איש מדות בדמי ימיו,

מרובה ביסורים רוב שניו,

בן נאמן לארצו ועמו

היה עד אחרון יומו.

לבניו אחריו ציווה במרץ:

נא אל תעזבו את הארץ

מצבתו של פרץ הרצנשטיין בבית הקברות בזכרון יעקב (אתר בת שלמה)

הכנסייה הארצישראלית הראשונה, זכרון יעקב 1903
מנחם אוסישקין יושב במרכז ולימינו מרדכי קרניאל; בשורה העליונה, ראשון משמאל, עומד פרץ הרצנשטיין

המאבק בתופעת הירידה החל אפוא כבר בימי העלייה הראשונה

גלי הירידה הגדולים חלו בתחילת המאה העשרים. המושבות טרם הגיעו לעצמאות. הברון רוטשילד הפסיק את תמיכתו ביישוב והעביר את המושכות לידי ארגון יק"א. העבודה הערבית התפשטה והשתלטה בכל הענפים ובקרב הפועלים היהודים המעטים שררה אבטלה. השלטון הטורקי עצר את העלייה לארץ והקשה על יהודים לרכוש קרקעות. רבים מבני האיכרים, שגדלו ברוח התרבות הצרפתית שהשליטו פקידי הברון, עזבו את הארץ לאחר שמפעל ההתיישבות נראה באותם ימים ככישלון חרוץ.

בשנת 1902, בעיצומם של גלי ירידה אלה, כתבה חמדה בן יהודה בפתח העיתון השקפה שערך בעלה את הדברים המדכאים הבאים: 

הולכים, הולכים!

בשבוע זה כחמישים איש מצעירי ירושלים, מתושבי יפו ומבני המושבות, מפליגים מחוף יפו. אלה לא החמישים הראשונים ולא האחרונים, ועל כן הייאוש נורא מאד. כל אוזן חרדה לשמועה זו, כל לב מתפלץ; ועל אחת כמה וכמה נוראה ההתרגשות וההתרגזות ביפו, במקום שרואים כל זה בעין. שם נדמה כי הכל הולך וכלה ונחרב ונהרס, כי הארץ עוד מעט תהיה שממה, כל הכרמים והשדות עזובים והמושבות ריקות מאפס אדם. בתי הספר ייסגרו, המכונה במרתף [היקב] לא תשמיע צפירתה והעגלות לא תובילנה חביות יין, על המחרשה תעלה חלודה ושיני 'הקוצרת' יקהו, כי הצעירים הולכים, הפועלים הטובים בורחים. בעלי המלאכה ינודו מפני חוסר עבודה, חוסר לחם או חוסר סבלנות ... איכרים מעטים יישארו, פועלים מתי מספר, בעלי מלאכה לא הרבה...

כדי לעודד ולהתעודד סיימה חמדה בן יהודה את רשימתה ברוח אופטימית:

ילדים אחרים ייוולדו במקום הבחורים שהלכו. נלמד גם אותם לדבר עברית, ואולי ידעו לאהוב את ארצם ביתר עוז, ביתר חום. הקטנים יהיו גדולים ו[י]מלאו לנו מקום כל אותם הצעירים אשר עזבונו, אשר בגדו בנו (השקפה, ג, גיליון 8, כ"ח באדר א' תרס"ב). 

אליעזר בן יהודה ורעייתו (השנייה) חמדה, ירושלים בערך 1912 (צילום: יעקב בן דב, ויקימדיה)

שבועיים אחר כך, ומעל אותה במה, פרסם נח שפירא (1931-1863) המשורר והפזמונאי איש העלייה הראשונה, שחתם תחת שיריו (ובהם 'הפזמון 'יה חי לי לי') ומאמריו בשם העט 'בר-נ"ש', את שירו 'עת לבכות'. בשיר קונן שפירא על אלה שעלו ארצה והחליטו לעזבה ולנדוד הלאה 'כבני צוענים'. זהו ככל הנראה השיר הראשון שנכתב בארץ על תופעת הירידה.

השקפה, ג, גיליון 10, י"ב באדר ב' תרס"ב

כעבור חודשיים פרסם שפירא רשימה נוספת שכותרתה 'לְוָיה' (השקפה, ג, גיליון 18, ט"ז באייר תרס"ב). שפירא, שהיה ממנהיגי אגודת הפועלים בעלייה הראשונה, גולל כאן את פרטי השיחה שניהל בנמל יפו עם חבריו שעמדו לעזוב את הארץ ובה ניסה לשכנעם להישאר ולא לעזוב. הנימוקים שהשמיעו לו רעיו, על סף ירידתם מהארץ, נטעו בו את התחושה שהוא משתתף בלוויה... 

שיר נוסף במאבקו נגד הירידה, בשם 'גולי ציון' פרסם שפירא בעיתון חבצלת בשנת 1904 (ללא חתימה), ואותו הציב מול השיר 'עולי ציון' – שיר שבח והלל לארץ ישראל שאותו חיבר על סיפון האנייה שהביאה אותו ארצה בשנת 1890. 'עולי ציון' הושר בלחן של חיים מילמן (על פי לחן השיר 'ציון ציון עיר אלהינו'), ואילו 'גולי ציון' היה שיר קינה ללא לחן. מעניינת הערתו של שפירא כי מזה שלוש שנים, 'מעת הייתה היציאה הראשונה', עשה לעצמו מנהג לרדת לחוף יפו כדי לראות 'לא את הבאים, כי אם היוצאים את הארץ ומי ומי ההולכים מאחינו' :

חבצלת, 22 באפריל 1904, גיליון 21, עמ' 167-166

                                 

ג. חושו, התעודדו: המאבק בירידה השנייה

חלוצי  העלייה השנייה חוו גם הם חבלי קליטה קשים: מצוקות שהולידו התאבדויות (כפי שאפשר לראות על מצבות בבית הקברות בכינרת), מחלות קדחת לסוגיהן שנפוצו בהעדר שירותי בריאות ראויים, התעמרות של השלטון הטורקי ועוד. לימים רווחה בארץ הקביעה הבלתי מדויקת, שיוחסה לדוד בן גוריון, כי כתשעים אחוז מאנשי עלייה זו ירדו מן הארץ.

בניסיון לעצור את גלי הירידה, פנה אז המורה ישראל דּוּשְׁמַן אל כל המקוננים, המתאוננים והמתלוננים בשיר עידוד בשם 'שירו נא המשוררים' שחיבר בשנת 1911 (על שיר זה ראו במאמרי 'הוי המקוננים, הוי המתאוננים! על שיר זמר מימי העלייה השנייה בגנות ה"קיטוּר" ', מרדכי נאור [עורך], העלייה השנייה, 1914-1903 [עידן, 4], יד בן צבי, תשמ"ה, עמ' 218-213): 

שִׁירוּ נָא הַמְּשׁוֹרְרִים

רַק שִׁירִים מְעוֹרְרִים,

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן! 

עִלְזוּ, שִׂמְחוּ, פַּזְּזוּ,

קַוּוּ לְטוֹב, הִתְעוֹזְזוּ!

לָנוּ תִּהְיֶה כָּל אַדְמַת צִיּוֹן.

 

הוֹי, הַמִּתְאוֹנְנִים!

הוֹי, הַמִּתְלוֹנְנִים!

אַל-נָא תְּמָרְרוּ חַיֵּיכֶם.

חוּשׁוּ, הִתְגּוֹדְדוּ

בֵּין יֶתֶר אֲחֵיכֶם,

חוּשׁוּ, הִתְעוֹדְדוּ

וּבְנוּ אַרְצְכֶם.

עוֹד לֹא פַּסָּה הַתִּקְוָה

הֱיוֹת לְעַם בֶּן-דְּרוֹר,

אָנוּ הִתְחַלְנוּ בַּמִּצְוָה

וְאָנוּ אוֹתָה נִגְמֹר! 

הנה חבורת רננים בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע:

 

ד. אַל הוֹרֵד רֹאשׁ: המאבק בירידה השלישית

אחרי מאורעות תרפ"א (1921), שבהם נהרגו למעלה מחמישים איש, ביניהם 42 עולים חדשים ששוכנו בבית העולים ביפו עם הגיעם לארץ, וכן הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגיג ושני בני משפחת יצקר שנרצחו בפרדס בפאתי אבו כביר, ירד אבל כבד על היישוב. בעקבותיו נוצרה אווירת ייאוש ותחושת אין אונים. דומה היה כי מעתה ואילך ייפסק זרם העולים בעלייה השלישית וירבו היורדים מן הארץ. 

'ההוויה היתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר'
מצבת הזיכרון ליוסף חיים ברנר, בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב (צילום: דוד אסף)

כדי לרומם את הרוחות יצא אז המשורר דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני) בשיר עידוד שהוקרא מעל כל במה: 'אַל ספוד! אַל בכות בעת כזאת! אַל הורד ראש!'. השיר פורסם לראשונה בניסן תרפ"א וזמן קצר אחר כך הלחין אותו יוסף מילֶט, שבצליליו נתן ביטוי מוזיקלי ברור לסימני הקריאה שבמילות השיר. 

הנה מקהלת קול ישראל בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של אריה לבנון (הקלטה משנת 1962):

שיר עידוד נוסף במאבק נגד הנטייה לירידה, בשם 'לא נזוז' נכתב גם כן בעקבות אותם מאורעות ואותו חיבר המשורר יעקב כַּהַן והלחין פואה גרינשפון. היה זה הראשון בסדרת שירי 'לא נזוז', שפשתה בזמרת הארץ החל מראשית שנות העשרים כדי לחזק את רוחם של הנשארים בארץ וממאנים לעוזבה. גם בשיר זה, כמו בשיר 'אַל ספוד', אין מסר של נקם כתגובה לפרעות, אלא להיפך. הוא פותח במילים: 'אֲנַחְנוּ לְשָׁלוֹם וְאַתֶּם לַקְּרָב, אֲנַחְנוּ הַמְּעַטִּים וְאַתֶּם עַם רַב'. הפזמון החוזר בשיר הוא: 'לא נזוז מזה! לא נזוז מזה! עד עולם!' 

'לא נזוז' (פואה גרינשפון, שירים, הוצאת חלילית, 1975, עמ' 64)

הנה השיר בביצוע מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של רון זרחי (ההקלטה משנת 2011 מתוכנית בעריכתי שהוקדשה בין השאר לשירי גרינשפון):

   

ה. לא אשוב עוד לגולה: המאבק בירידה הרביעית

גלי הירידה הגדולים שאפיינו גם את ימי העלייה הרביעית, הולידו שירים רבים שאת כולם אפיין המוטיב 'לא נזוז'. הדובר הראשי של המאבק בירידה בתקופה זו היה המשורר אביגדור המאירי, שכבר ראינו לעיל את שירו 'לא נלך מפה'.

השירים הללו תיעדו במילים ובצלילים את הדיאלוגים הנוקבים שהתפתחו אז בין ההורים שנותרו בגולה לבין ילדיהם שעלו לארץ ואת ניסיונותיהם של ההורים, בעיקר האם, להחזיר את הבן או הבת אל הקן המשפחתי החמים בעיר או בעיירה. את הדיאלוגים האלה ניתן כיום לשחזר דרך זמרת התקופה טוב יותר מאשר באמצעות ספרי ההיסטוריה. סדרה ארוכה של שירים תיעדו את ניסיונות השכנוע ההדדיים האלה, שבדרך כלל לא צלחו, ואנו נזכיר על קצה המזלג כמה מהם.

ב'שני מכתבים', שירם של אביגדור המאירי ויואל אנגל, מפצירה האם בבנה שעלה לארץ לשוב לגולה: 'אביך מת, אמך חולה, בוא הביתה לגולה, בוא הביתה בן חביב, בוא הביתה לאביב, בוא הביתה, בוא!'. על פנייה נרגשת זו משיב הבן החלוץ לאמו, במכתב שנכתב בדמעת עין בשנת תרפ"ד (1924) בירושלים: 'לא אשוב עוד לגולה, לא אזוז מפה לעד'. כאן חוזר המוטיב שהחל בו יעקב כהן בשירו 'לא נזוז מפה'.

הנה אפי בן ישראל ומשה בקר בהקלטה משנת 1988:

  

שיר נוסף של המאירי, שהועלה בתרפ"ט על בימת 'הקומקום' בתוכניתו השמינית, הוא 'ירושלים, ירושלים' ('מעל פסגת הר הצופים'). ארבעה בתים לשיר, מתוכם מושרים בדרך כלל שניים בלבד, הראשון והאחרון. הבית השני והשלישי 'צונזרו' במרוצת השנים על ידי מורים ומחנכים בגלל נימתם הביקורתית.

במאי ההצגה הכניס חידוש בבימוי: עם תחילת ביצוע השיר, על רקע ציור של ירושלים כתפאורת רקע, הייתה הבמה חשוכה לחלוטין. עם כל בית נוסף שהושר התחזקה בהדרגה התאורה, עד שבבית האחרון, כשהשיר הסתיים במילים: 'ירושלים, ירושלים, אני לא אזוז מפה'. הייתה הבמה כולה מוצפת אור, שוב חזר המוטיב של 'לא אזוז'.

מתוך תוכניית הקומקום, תרפ"ט (1928)

בשיר אחר, 'בואי אימי, בואי הנה', אף הוא פרי עטו של המאירי וגם הוא הושר על בימת 'הקומקום', התהפך הדיאלוג: הבן מזמין את אימו לבוא אליו לארץ ישראל. כדי לעודדה לבוא אליו ארצה, הוא מונה בפניה את נפלאות הארץ: 'פּוֹרְחִים בַּחֹרֶף הָעֵצִים, וּבְדֶצֶמְבֶּר מִתְרַחֲצִים. וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה, שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת עַד אֵין סוֹף'. תשובתה החוזרת היא: 'לֹא אוּכַל לָלֶכֶת שָׁמָּה – זָקַנְתִּי...'. רק כשהוא מבטיח לה נכד, היא מתרצה ונענית לו:

וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה
נֶכֶד אֶתֵּן לָךְ בְּחֵיקֵךְ –
בּוֹאִי, אִמִּי, בּוֹאִי!

הִנְנִי הוֹלֶכֶת, בֵּן יַקִּיר לִי –
חַכֵּה לִי!

אם בעבר נתפשה עמדתו התקיפה של הבן – 'לא אזוז מפה' – כביטוי לפטריוטיות ברוכה – כיום, ממרחקי זמן, מותר לנו לנקוט גישה אמפטית ומורכבת יותר: להבין, ואולי גם להזדהות עם עמדת ההורים. הבן החלוץ שעלה ארצה השאיר מאחוריו הורים זקנים, ללא פנסיה וללא תמלוגים מביטוח לאומי, ללא קופת חולים וללא משענת כספית. ההורים קיוו כי הבן, שאותו גידלו בעמל רב וחסכו מפיתם למענו, יעמוד להם בערוב ימיהם וידאג לכלכלתם, אלא שהבן החלוץ עזבם לאנחות והשאירם לבד לעת זקנתם וככלות כוחם.

לכל השירים האלה, קדם 'נא הגידי ילדתי', שנכתב בשנות העשרים והיה השיר הראשון שתיעד בצלילים את הדיאלוג בין אם לבתה על רקע העלייה ארצה. את המילים חיבר הפזמונאי קדיש יהודה סילמן (1937-1880), והלחין המורה לזמרה בגימנסיה הרצליה חנינא קרצ'בסקי (1925-1877).

האם שבשיר מנסה להזהיר את הבת לבל תעזוב אותה ותיסע לארץ ישראל: 'ים סוער רחב ידיים, אניות טובעות במים, איך תסעי לארץ ישראל?' ובנוסף, חם שם, אין שם מים, העבודה קשה. מה תעשי שם? 'מָה אִמֵּךְ תְּקַבֵּל נַחַת? תְּהִי טַבַּחַת אוֹ טַיַּחַת'? אבל הבת הנלהבת אינה נרתעת ומשיבה: אני רוצה רק לארץ ישראל, ואפילו אם אצטרך לעבוד שם בשטיפת רצפות. תשובתה לאימהּ, ערב עלייתה ארצה, מקבילה לתשובתו של הבן החלוץ לאימו בשיר 'שני מכתבים'.

 הנה רותי בן-אברהם בהקלטה משנת 2004:

שירים ופזמונים אלה שימשו לא רק לעידוד העלייה לארץ – ולו גם על חשבון צערם של ההורים – אלא גם רפואה מונעת נגד ירידה. הם באו להרתיע מבעוד מועד את החלוצים שעמדו לעלות לארץ ולהזהירם מפני הקשיים שייתקלו בהם ועלולים לגרום לירידתם.

ו. עלייה לצורך ירידה

לסיום, פרפראות אחדות מתוך הפולקלור הארץ-ישראלי הקשורות בעלייה לארץ ובהשתקעות בה. 

דב בֶּר בורוכוב (1917-1881), ההוגה הבולט של הציונות הסוציליסטית וממייסדי מפלגת פועלי ציון, התכונן פעמים אחדות לעלות לארץ, שכן – כך כתב לאישתו – תהיה זו חרפה ופשע אם לא ינצל זכות זאת. הוא הבטיח לחבריו להגיע ארצה תוך חודשיים-שלושה, אך לא עמד בדיבורו. כשייסדו חבריו בירושלים בשנת 1910 את העיתון האחדות, הם פנו אליו שוב והציעו לו להשתלב בעבודת המערכת. מצד אחד הוא באמת רצה לעלות ולעסוק בחקר ארץ ישראל ובלימוד שפות שמיות, אך מצד שני חשש כי העלייה לארץ תצמצם את הבסיס התרבותי של התפתחותו. בגיל 36 הלך בורוכוב לעולמו מבלי שפקד את הארץ. הוא הובא אליה ב-1963, שנים רבות לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בכנרת.

 בשנים 1912-1911 ביקר בארץ הסופר והמבקר הנחשב דוד פרישמן (1922-1859), ובעקבות ביקורו זה אף כתב ספר ושמו בארץ (ורשה: אחיספר, תרע"ג). באותו ביקור הזמינוהו מוקיריו הסופרים להישאר בארץ ואף הבטיחו לדאוג לרווחתו הכלכלית. היה זה יום קיץ לוהט, ופרישמן ניגב את הזיעה ממצחו והשיב ללא היסוס: 'לכשאשתגע – אשתקע'... (ראו ל"י ריקליס [עורך], המורה [לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל], הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 78).

דניאל פֶּרְסקי (1962-1887), יליד מינסק, שהיגר לארצות הברית ושימש בה סופר, עורך, מורה וחוקר פולקלור, אימץ לעצמו את התואר 'עבד לעברית' ופרסם מאמרים וספרים רבים בשפתנו. הוא היה ציוני מסור שהשתתף בקונגרסים ציוניים והטיף כל ימיו לעלייה ארצה. יום אחד נשאל על ידי ידידיו מדוע אינו מממש את עקרונותיו ועולה לארץ ישראל? עוד יגיע היום שבו אעלה – השיב. לאחר ששבו והציקו לו בעניין זה, גמלה בו לבסוף ההחלטה להתנתק מן הגולה ולהשתקע סופית בארץ האבות, אך לפני כן דאג שלקראת עלייתו לארץ יערכו לו מוקיריו וידידיו נשפי פרידה ומשתאות.  

מודעה על נשף פרידה בווינה בירחון 'דברנו' לקראת עלייתו של פרסקי ארצה, 1930

בקיץ 1930 דרכו כפות רגליו של פרסקי לראשונה בארץ ישראל. עד מהרה השתלב בהווי המקומי וחש את עצמו כיליד הארץ. הוא התהלך להנאתו במכנסי חאקי קצרים בטיילת של חוף תל אביב, קנה 'סאברס' ותירס חם מרוכלים, ואחר כך ישב בבתי קפה וכתב מאמרים ופיליטונים. כעבור שלוש שנים עזב פרסקי את הארץ ושב לניו יורק. 'אתה שוב כאן, פרסקי, מה קרה?' – שאלו אותו חבריו הסופרים. 'אומר לכם את האמת', השיב להם, 'נוכחתי לדעת כי אינני יכול לחיות ללא הגעגועים לציון'...

גם הוא שב לציון לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בקרית שאול. 

ונסיים במכתב מרגש שכתב שמחה וילקומיץ (1918-1871), מראשוני המורים העבריים בארץ, לתלמידתו מראש פינה שרה סוגין, אשר התלבטה עמו בדבר עתידה. השנה היא תרע"ב והמחנך מביע באוזניה עד כמה רעה בעיניו עזיבת הארץ: חטא כבד וטיפשות גדולה.

ואין מוחי מוכשר כלל להשיג איך כה יוַאלו אנשים לעזוב ארץ מולדת, ארץ העבר והעתיד של עמנו, לנוע לארצות נכר ולהיטמע בגויים. אכן חוטאים הם, בני עמנו, לארצם ולנפשם חטאה גדולה ... לבי עלי כואב לראות כי גם הטובים בתלמידינו ובתלמידותינו אינם מגיעים בחיבתם לארצם ולכל קדשי עמם לקרסולי הפועלים והפועלות, המורים והמורות העולים מרוסיה, מגליציה ומיתר ארצות הגלות.

הוא מעיד על כאב לבו נוכח ירידתם מהארץ של תלמידיו, להם הקדיש את חייו, ועל תחושותיו הקשות כלפיהם: 

אתאבל עליהם כאשר יתאבל יהודי נאמן לדתו על בנו המומר שעזב את עמו ואלהיו בגלל צל של הנאה חומרית. כמוהו אחשבם לפושעים ולבוגדים כל עוד לא ישובו בתשובה שלמה לעמם ולארצם.

מכתבו של וילקומיץ לשרה סוגין, תרע"ב
ל"י ריקליס (עורך), המורה (לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל), הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 252