תחי צרפת וישראל! על ידידות מופלאה שגזה

כך נראית ידידות אמת... הנשיא שמעון פרס בארוחת ערב בארמון האליזה עם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ורעייתו קרלה ברוני,
מארס 2008 (צילום: עמוס בן גרשום; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת ניתאי שנאן 

לכבוד יום הבסטיליה, 14 ביולי 1789

ה'רומן' שלבלב בין ישראל לבין צרפת בשנות החמישים של המאה הקודמת, וכן שיתוף הפעולה וברית האינטרסים הביטחוניים, ידועים זה מכבר ואין כאן מה לחדש. צרפת, שהייתה אז מסובכת במלחמת התשה עם לוחמי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ((FLN, ראתה בישראל בעלת ברית שעשויה לסייע לה בשמירה על מעמדה בים התיכון. על כן, במחצית השנייה של שנות החמישים ואף בראשית השישים, התקיימו קשרים הדוקים בין שתי המדינות. מבצע קדש, שבקרוב ימלאו לו שישים שנה, נערך, כידוע, בשיתוף פעולה עם צרפת ובריטניה, שרצו להשתלט על תעלת סואץ. הרעיון של כריתת ברית צבאית בין שתי המדינות נדון אף הוא ברצינות.

שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בתחום התרבותי. אומנים צרפתים רבים הופיעו בישראל וההפך, ובמוזיאונים בישראל הוצגו תערוכות של יצירות שהובאו מצרפת. השפעה זו השתקפה גם בקטלוגים של אותן תערוכות. בניגוד למקובל היום, שבו מוסכם על הכל כי ה'לינגווה פראנקה' העולמית היא השפה האנגלית, הרי בשנות החמישים, ובייחוד בקטלוגים שפרסם מוזיאון תל אביב, השפה הלועזית הנבחרת הייתה דווקא הצרפתית.

והיו כאלה, בשתי המדינות, שראו בשיתוף פעולה זה יותר מאשר מימוש של אינטרסים זמניים, אלא ביטוי לידידות נצח בין שני עמים בעלי ערכים משותפים וחזון נעלה. אמונה תמימה זו באה לידי ביטוי בחוברת מרתקת בשם עשור למדינת ישראל, שהודפסה בעברית ובצרפתית וראתה אור בשנת תשי"ח (1958) על ידי גוף שכינה את עצמו 'ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל' (Les Amis de la Republique Francaise en Israel). גוף זה – אמיתי או פיקטיבי – הוקם באמצע שנות החמישים כדי לקדם את הידידות בין שתי המדינות, והתפרק מאליו כעבור מספר שנים. בפעילות ה'ידידים' השתתפו, לפחות על הנייר, אישי ממשל צרפתים בכירים, כמו  נשיא האגודה ז'ורז' בידו (George Bidault), שאחרי מלחמת העולם השנייה כיהן פעמיים בתפקיד ראש ממשלת צרפת, או פול רמדיה (Paul Ramadier), חסיד אומות העולם ושר בכיר בכמה ממשלות צרפתיות.

מעבר למידע על מדינת ישראל הצעירה בתחומי הכלכלה והחברה, מלאה החוברת במונולוגים של פוליטיקאים ואנשי רוח משתי המדינות, שמדברים על הזהות הכמעט מוחלטת במטרות ובאידיאלים של צרפת וישראל. כך למשל הצהירה שרת החוץ גולדה מאיר, כי 'כל איש בישראל הינו ידיד הרפובליקה הצרפתית'. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, בברכתו לידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, קבע כי הידידות בין שני העמים היא 'ידידות של אמת, ידידות המושתתת על ערכים אנושיים המשותפים לשני העמים: חופש האדם, יתרון רוחו וכיבוד זכויותיו. ישראל לא תשכח לעולם את העזרה שצרפת הגישה לה מיום קומה ועד היום'. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק השתמש בלשון כמעט פיוטית כשכתב: 'במומנטים שיש מצוקה לצרפת כואב גם לבנו, וכשצרפת עולה מחדש מתמלא גם לבנו רגשי שמחה ... ועלי לציין שכמה וכמה מהנכסים החיוביים שבפרלמנט הצרפתי נכנסו לתוך יסודות הפרלמנט שלנו – זו הכנסת'.

הצרפתים שהתראיינו לחוברת התבטאו באופן דומה. פליקס גאיאר (Félix Gaillard) ראש ממשלת צרפת לשעבר, שסיים את תפקידו באפריל 1958, הצהיר כי הוא מאושר 'לציין כאן את המאזן הכביר של מאמצי מדינתכם האמיצה למען קביעת עתידה במסגרת הערכים המשותפים לשני עמנו', ואילו נשיא הרפובליקה בשעת פרסום החוברת, רנה קוטי (Rene Coty), טען כי כללי הפרוטוקול אוסרים עליו לשלוח מנשר ידידותי ולכן הוא שולח את תצלומו עם הקדשה. לדעת ז'ורז' דיהמל (Georges Duhamel), חבר האקדמיה הצרפתית, ישראל הינה 'התגלמות הגניוס המערבי'. לא פחות. 

המרואיין הנלהב ביותר היה ז'ק סוסטל ((Jacques Soustelle, מושל אלג'יריה לשעבר, שנודע ביד התקיפה שהפעיל בדיכוי המרד האלג'ירי. 'צרפת וישראל לוחמות בשביל אותם האידיאלים', הייתה כותרת רשימתו. ובהמשכה: 'האידיאל המשותף המאחד את הרפובליקה הצרפתית ומדינת ישראל מבוסס על יחס הכבוד כלפי האדם ואהבת החרות. תוך מבחנים עקובי דם לא חדלו שני העמים להאבק למען האידיאל הזה ועובדה זו נותנת לידידותנו בסיס חזק ביותר'. סוסטל גם טען כי הוא מביע בדעתו 'את ההרגשה הכללית של כל הצרפתים הטובים'. מעניין מי היו, לדעתו, הצרפתים ה'לא-טובים'...

ואם לא די בהצהרות נלהבות לא חסך הפרסום מאמצים כדי להראות זהות בין ישראל לצרפת. כך למשל הוכתר נפוליאון בתואר 'הציוני הראשון בצרפת' ואילו הברון רוטשילד הפך להיות 'היהודי הצרפתי הגדול, אבי המדינה'. 

לדעת רלף אלמוסנינו, המזכיר הטכני של ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, תל אביב היא 'פריז הקטנה של ישראל'. טענותיו נועדו בעצם להניח את המבוקש, וכך טען המחבר כי הסירות שעל הירקון מזכירות את הסירות שעל הסֵן, ואף זוגות הנאהבים בתל אביב חוגגים בלילות כמו זוגות נאהבים בפריז. מתברר שגם את הקפה שותים בתל אביב ממש כמו בפריז. וכך בתל אביב 'לוגמים בעונג את האספרסו המהביל המוגש על ידי מגישות נחמדות באדיבות ממש צרפתית'.

בחלקו הצרפתי של הפרסום פורסם שיר בשם 'Amitie' (ידידות), שחתום על ידי משורר לא-ידוע שכינויו Raf-Al. בשיר מתוארים צרפת (או מריאן סמל הרפובליקה הצרפתית) וישראל כמעין גבר ואישה המחזיקים ידיים ונושאים יחד את 'לפיד התקווה' (Flambeau de l'Espérance). 

ואם בלפיד עסקינן, אף חברת 'סופרגז' החליטה לפרסם לפיד גדול ועליו מתנוססת כתובת בצרפתית שתרגומה לעברית הוא 'להבת הידידות הצרפתית-ישראלית לא תכבה לעולם'...

ב. תחי צרפת וישראל! בינינו אין כבר שום הבדל...

היחסים ההדוקים שהתקיימו בין צרפת וישראל קיבלו אף ביטויים הומוריסטיים. בשנת 1957, כשנה אחרי מבצע קדש, כתב דן אלמגור שיר היתולי בשם 'ברית צרפת-ישראל', שהותאם ללחן מפורסם של ז'ק אופנבך, מלחין האופרטות הידוע בן המאה ה-19. השיר, שהיום נשכח כמעט לגמרי, בוצע בפעם הראשונה בערב הפתיחה של הקברט הסאטירי 'מועדון התיאטרון', שפעל בשנים 1963-1957, וארבעת משתתפיו הקבועים היו גדעון זינגר, יעקב (יענק'לה) בן-סירא, ראובן שפר ושמעון בר (שני הראשונים נפטרו בשנה שחלפה). הבדלי הגובה בין בן-סירא הנמוך לזינגר הגבוה אפשרו לשני השחקנים להגחיך את הבדלי הגובה בין דוד בן-גוריון (הנער דוד, שיהיה מלך ישראל) לבין שארל דה-גול (גּוֹלְ-יָת).

דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, עמ' 77

את הרעיון העיקרי של השיר, שגדוש מילים צרפתיות שהותאמו במלאכותיות לחריזה העברית, אפשר לתמצת במילותיו של אלמגור: 'בינינו אין כבר שום הבדל' – זהות מלאה מתקיימת בין שתי המדינות. השיר מספר על שלושה תיירים מפריז, לואי, פייר וז'ק, שגילו להפתעתם כי בעצם אין שום הבדל בין צרפת שממנה הגיעו לבין הארץ שבה הם מבקרים. אם לצרפת יש את 'טוּר איפל' (מגדל אייפל), בישראל יכולים 'לתור' את חיפה ולנסוע ברכב הצרפתי 'שוסון' אל גבעת נפוליון שבעכו.

השיר רווי רמזים אקטואליים שהיום אינם מובנים מאליהם. אלמגור הזכיר פוליטיקאים ישראלים בכירים, כמו רמטכ"ל מבצע קדש משה דיין, שיש לו שארם אך 'נשאר בלי שארם-א-שייך', או את בן-גוריון 'המקובל בקהל' הצרפתי כמו השיר 'קֶה סֵרָה סֵרָה' (Que sera sera) – ביטוי שפירושו 'מה שיהיה יהיה'. שיר זה, שנכתב ב-1956, זכה באותן שנים בפופולריות רבה, בעיקר בזכות ביצועה של דוריס דיי (בסרטו של אלפרד היצ'קוק 'האיש שידע יותר מדי'). אלמגור אף רמז לרומן שעשוי להתנהל בין שרת החוץ אז גולדה מאיר לבין שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו (Pineau), שכיהן במשרתו בימי מבצע קדש ולפיכך היה מעורב בפלישה הצרפתית-בריטית לתעלת סואץ. העובדה המקרית, ששמו מזכיר בעברית 'פין', נוצלה כאן היטב.

דוד בן-גוריון נפגש בירושלים עם כריסטיאן פינו, ינואר 1959 (צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

במעין אירוניה היסטורית, שהיא אקטואלית גם שישים שנה לאחר מכן, קובעים שלושת התיירים הצרפתים כי כשם שלצרפת 'כבר אין את אלג'יר' (זו הייתה מעין נבואה שזכה בה דן אלמגור, כי הרי רק בשנת 1962 יצאה צרפת מאלג'יריה), לישראל, שנאלצה לסגת מכל השטחים שכבשה במבצע קדש, כבר אין את עזה.

הנה רביעיית מועדון התיאטרון שרה את 'ברית צרפת-ישראל':

מאז הושר השיר שטו סירות רבות בנהר הסֵן וקצת פחות בירקון שזוהם ושוקם. אומנם לצרפת אין כבר את אלג'יר, אך לישראל יש גם יש את עזה. הידידות הנצחית המופלאה, שנחשבה אז לברית עולם, גזה עם השנים. באמצע שנות השישים עשתה צרפת – משוחררת מבעיית אלג'יריה – פנייה חדה אל עבר העולם הערבי, וישראל הזנוחה מצאה נחמה בזרועות 'מאהבת' חדשה – ארצות הברית של אמריקה. מאז לא חדלה המדיניות הצרפתית לגרום כאב ראש למדינאים הישראלים, ולנו, הקוראים, לא נותר אלא לתהות על מידת ההשפעה התרבותית-חברתית שהותירה צרפת על מדינת ישראל הצעירה. מה חלף וגז ומה שרד את תהפוכות העיתים?
_____________________________________________________

ד"ר ניתאי שנאן עובד בספרייה הלאומית

גלגולו של ניגון: אין כמו יפו בַּלֵּילוֹתֶ'ה

נמל יפו בלילה (צילום: ברוך גיאן)

מוקדש לידידי ברוך גיאן
שילדותו עברה עליו ביפו

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק החמישה עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

א. אין כמו יפו בעולם

הרבה שירי זמר מוכרים ואהובים יש על יפו. החל ב'זוהי יפו', של יוסי גמזו ומשה וילנסקי (המזוהה עם ביצועו של אבי טולדנו), עבוֹר ב'כל הכבוד' של דן אלמגור ודוּבִּי זלצר מהמחזמר 'קזבלן' ('אחד הולך עם בחורה ביפו בין ערביים', בביצועו הבלתי נשכח של יהורם גאון), וכלה ב'נמה יפו, נמה' היפהפה, שכתבו יוסף מילוא ויעקב שרת והלחין יוני רכטר (בביצוע הדודאים). אבל בראש המצעד ניצב, לטעמי, 'אין כמו יפו', שירו של חיים חפר, המוכר יותר כ'אין כמו יפו בלילותֶ'ה'.

המגדלור ביפו. גלוית דואר מראשית המאה ה-20 (מקור: ויקיפדיה)

שיר זה הוא כבר כמעט בן שישים שנה. מאז כתיבתו, בשנת 1957, הוא סיפק לא מעט מטבעות לשון, ובראשן שורות הפתיחה 'אין כמו יפו בלילותֶ'ה / אין כמו יפו בעולם', שהפכו צירוף רווח לתיאור יופיה של עיר הנמל העתיקה שעל חוף הים התיכון, ולא רק בלילות אלא גם בימים. השורה הזו גם צוטטה בשירם משנת 2001 של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, 'איך קוראים לאהבה שלי':

זה רובה זה מצלמה / זה מצטלם כמו מלחמה וזה נשמע כמו יריות / ואין כמו יפו בלילות 

הצירוף 'שפתיים צבע דם' גם הוא חלחל לשפתנו (למשל בשיר משנת 2000 של יוני רועה, 'היא כל כך יפה'), וכמובן, 'ככה זה בעולם, אין אמון בבני אדם'...

ומה פשר התוספת '-תֶה' ל'לילותֶ'ה', ל'חתיכותֶ'ה', ל'מנדנדוֹתֶ'ה' ול'זוּגוֹתֶ'ה'? כפי שיוברר בהמשך, זו לא רק תפארת החרוז, אלא גם רמז משועשע למקור הצרפתי של השיר.

הטיפוסים המיוחדים של יפו, שחפר תיאר בקיצור נמרץ בשיר, קרמו עור וגידים בשנות השבעים והשמונים ב'תמונות יפואיות', סדרת טוריו ההומוריסטיים (ואחר כך ספריו) של העיתונאי מנחם תלמי, שנכתבו בהשראת ספריו הידועים של דיימון ראניון. בשנות התשעים הפכו ספריו של תלמי גם לסדרת טלוויזיה מצליחה.

מנחם תלמי, תמונות יפואיות: סיבוב שני, ספריית מעריב, 1981; ציור: שמואל כץ

שירו של חפר נכתב עבור תוכניתם הראשונה של חברי 'רביעיית מועדון התיאטרון' (1957) שביים יוסף מילוא. ברביעייה זו, שהייתה חיקוי גלוי לרביעיית 'פְרֶר ז'אק' (Les Frères Jacques; האחים ז'אק) הצרפתית, היו חברים שמעון בר, גדעון זינגר, ראובן שפר, וייבדל לחיים ארוכים – יענקל'ה בן-סירא.

מודעה על פתיחת מועדון התיאטרון (מעריב, 10 במאי 1957)

שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1961, השיר נכלל גם בתכנית הראשונה של להקת 'התרנגולים', שביימה נעמי פולני. זהו הביצוע המפורסם, האהוב והמוכר ביותר:



ב. המילים

הנה המילים כפי שנדפסו לראשונה בספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות', הוצאת 'עמיקם', תשכ"ב (1961), עמ' 104-102 (הציורים של אריה נבון):

ג. השטח הגדול

חפר מתאר בשיר כמה מן הטיפוסים הססגוניים – שלא לומר קרימינלים – שאיכלסו את 'השטח הגדול' של יפו העתיקה בשנות החמישים, כאשר יפו עדיין לא הייתה מפונפנת ויוקרתית כפי שהיא כיום.

לאחר מלחמת העצמאות הייתה יפו עיר הרוסה וחרבה, שממנה כבר נמלטו אלפי משפחות ערביות. את מקומם של הערבים שברחו תפסו עתה משפחות של עולים חדשים, שהתמקמו בבתים ההרוסים ונטולי התשתיות. אבל אין לטעות, הריסות השטח הגדול נוצרו כבר בעקבות דיכוי 'המרד הערבי הגדול' בידי הבריטים (1939-1936). הבריטים ניצלו את ההזדמנות ופוצצו בתים רבים, גם כענישה וגם כדי לפלס צירי מעבר בשטח הצפוף.

בעיי החרבות הללו, בחלק הצפוני של העיר העתיקה, שהיום נמצא במרכזו 'גן הפסגה', גרו בשנות החמישים בצוותא בני המשפחות הערביות שנשארו בעיר ועולים מכל תפוצות ישראל, אשכנזים ומזרחיים. מטבע הדברים הפך השטח הגדול לאתר שבו צצו מאורות פשע, מועדוני הימורים ופרח בו פשע זעיר של גנבים, קלפנים, זונות, שיכורים ובריונים. בקיצור, לא מקום נחמד לאנשים מהוגנים.

צילה בינדר, 'השטח הגדול' (דבר, 14 בינואר 1955)

משהו על ההווי שהתפתח בשנות החמישים בשטח הגדול, והיה מקור השראה ודאי לכתיבת השיר, אפשר למצוא בדיווחים רבים שהתפרסמו בעיתונות באותם ימים. הנה דוגמה צבעונית במיוחד, העוסקת בחיים דהאן, עבריין מפורסם בשעתו, שכונה גם 'קזבלן'. דהאן היה זה שכנראה עמד מאחורי דמותו הספרותית של 'קזבלן', כפי שזו עוצבה במחזה המפורסם (ולימים גם המחזמר והסרט) שכתב יגאל מוסינזון.

חרות, 13 בינואר 1953

בנימין זיגל (2001-1922) עטור מדליות
(מקור: הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה)

אגב, 'הקצין ב. זיגל', שעל פי הידיעה בעיתון חטף 'ראשיה' מחיים דהאן, היה גם הוא דמות מיתולוגית, ולא בדיוק 'שוטר חנפן'...

זהו ניצב בנימין זיגל, לימים קצין חקירות נודע במשטרת ישראל שהקים את היחידה הארצית לחקירות הונאה, התפרסם בכינוי 'זיגל האיום' והיה אימת הפוליטיקאים המושחתים ואנשי 'הצווארון הלבן'.

זיגל, שבמלחמת העולם השנייה לחם בצבא האדום ובצבא פולין העממי וזכה במדליות רבות על אומץ לבו, עלה לארץ ב-1948 ומיד התגייס למשטרת ישראל.

חיים דהאן 'מלך השטח הגדול' ובת זוגו יפה. צילום מתוך השבועון 'העולם הזה' (מקור: חדר המידע)

כמה שנים קודם לכן, אותו יגאל מוסינזון פרסם את החלק החמישי בסדרת ספריו הנודעת 'חסמבה', ומיקם את העלילה בשטח הגדול. הסיפור 'חסמבה וילדי ההפקר' (טברסקי, תשי"ב / 1951) עסק בחבורת ילדים שחיו חיי פשע וילדי חסמבה נאבקים כדי לשחררם מהשפעתו הרעה של פטרונם, הנבל האולטימטיבי, אלימלך זורקין.

והנה עוד כמה פירושי מילים ומושגים שנזכרים בשיר, עבור הדור שלא ידע את השטח הגדול.

כשעוברות החתיכות'ה ... ווֹלָה, זאת ממול פצצה!

כינויים מיושנים אלה לנשים יפות ומושכות רווחו במקומותינו עשרות שנים, עד שעודכנו בדור האחרון בביטויים חינניים פחות ופוגעניים יותר ('שָׁאפָה', 'כּוּסית' וכדומה).

מילת הסלנג 'חתיכה (וברבים 'חתיכות') הומצאה, ככל הידוע לי, בסך הכול כמה שנים קודם לכן, ב-1950, על ידי המתרגם המחונן אליעזר כרמי. כרמי, שתרגם לעברית את סיפוריו של דיימון ראניון, העניק לקובץ הראשון את הכותרת 'ברנשים וחתיכות' – תרגום של שם המחזמר המצליח Guys and Dolls, שהועלה לראשונה בברודוויי באותה שנה. במהדורה מאוחרת תרגם זאת כרמי בצורה מדויקת יותר: 'ברנשים ובובות', אך הכינוי 'בובה' לנערה יפה, שאומנם הזכיר גם את ה-babe באנגלית, לא תפס בעברית, ונשמע קצת מלאכותי. לעומת זאת ה'חתיכה' שלטה בסלנג הישראלי ללא מצרים במשך שנים רבות.

אינני יודע מתי נכנסה לשפתנו המילה 'פצצה' ככינוי לאשה יפה באופן יוצא מן הכלל. אולי בשיר זה של חפר?

בוא ניקח פה כסא-נוח ונמכור אותו לשְׁמִיל

מי זוכר היום את ה'כסא-נוח'? רק עליו אפשר לכתוב רשימות נוסטלגיה ארוכות.

בכל בית ישראלי עם מרפסת היה כסא כזה, בעל מסגרת מתקפלת עשויה עץ או אלומיניום, ועליה נמתחה יריעת בד ברזנט או רצועות קלועות של פלסטיק. אין צריך לומר, ששפת הים הייתה זרועה במאות כסאות-נוח, שאותן אפשר היה לשכור מגברתנים ובעלי חזקה למיניהם. כשהכסא היה נפתח לכל ארכו יכולת להתמתח עליו, להפקיר גופך לקרני השמש ו'לנוח'. כאשר קמת מישיבת המרגוע הזו תמיד נשארו סימני רצועות על הגב ועל הישבן, ואילו הכיסאות על שפת הים היו סתם מטונפים בחול וספוגים במים ובזפת... אח, היו ימים!

כסאות-נוח על שפת ים תל-אביב (מקור: נוסטלגיה אונליין)

שורה חמש ב'צְלִיל'

קולנוע צליל נפתח בשנת 1947 בשדרות ירושלים 10 תחת השם 'סינימה ראשיד'. ב-1949 הופעל הקולנוע על ידי קבוצת נכי מלחמת העצמאות, ששינו את שמו ל'צליל' (ככל הידוע, על שמה של קצינת השיקום שלהם בבית חולים תל השומר, ששמה היה צלילה). היום נמצא במקום, באופן מקרי אך סמלי, 'מועדון התאטרון'.

חזית קולנוע 'צליל', 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

באנו אל תוך בנק-הָעָם

בנק בשם כזה, שאת קופותיו ניסתה לפרוץ חבורת השלימזלים שמתוארת בשיר, לא היה ולא נברא. אבל היה 'בנק קֻפּת-עם', ואולי לבנק זה, שהיה לו סניף ביפו, ברחוב רזיאל 19, התכוון המשורר. בנק זה, אגב, נקנה על ידי בנק לאומי והתמזג לתוכו בשנת 1977.

מעריב, 24 ביולי 1955

השמות שנזכרים בשיר – אלוירה, לוֹטֶה, שמיל, צ'יקו הנהג, מוישה גנב הזגג, אלי פוקר הקלפן – הם כמובן חסרי משמעות, ובכל זאת הם מלמדים על האופי הרב-עדתי של אוכלוסיית יפו בשנות החמישים. במיוחד אהוב עליי 'מוֹיְשֶׁה גַּנֶב הזגג', שבלי ספק דיבר יידיש...

ד. המקור הצרפתי

מניין נחל חיים חפר את שירו?

המקור השופע ממנו ינקו פזמונאינו בשנות החמישים, ובראשם חיים חפר ומכובדנו, יבדל לחיים ארוכים, דן אלמגור, היה הזמר הצרפתי, ובעיקר שנסוניהם של להקות כמו רביעיית ה'פרר ז'אק' או ה'קומפניון דה לה שאנסון'. ואכן, כפי שכבר הראיתי ברשימה קודמת בעונ"ש, שעסקה בגלגולי השיר 'אוהבי הטבע', גם שם וגם כאן נטל חיים חפר לחן ששרו ה'פרר ז'אק', וגם שם וגם כאן כל הקרדיטים השתבשו לחלוטין.

כפי שאפשר לראות בצילום המילים למעלה, חפר נתן את הקרדיט על הלחן לפלוני בשם פ' לוריס. במקורות מאוחרים יותר כבר נפתח הקיצור פ' לפרנסואה – צרפתי או לא? אבל מה לעשות והפ' הוא לא 'פרנסואה' אלא 'פביאן'; והאיש אינו המלחין, אלא מחבר המילים בצרפתית. לא צריך לומר שאין שום קשר בין המילים המקוריות לבין יפו, לא בלילות ולא בימים.

בשנת 1955 שרה חבורת הפרר ז'אק – שעליה כבר כתבנו בקצרה כאן – את השיר 'Totor têtu' (טוטור הקטן). מילות השיר נכתבו על ידי פביאן לוֹריס (Fabien Loris), שהתפרסם פחות כפזמונאי ויותר כשחקן קולנוע (1979-1906), ואילו הלחן הוא של כריסטיאן ורז'ה (Christiane Verge), שהלחינה שנסונים רבים (1974-1903).

את המילים המקוריות בצרפתית אפשר למצוא כאן.

ההקלטה המקורית של השיר בביצוע הפרר ז'אק, ובו מצויינים שמות הפזמונאי והמלחינה

כאן אפשר לשמוע הקלטה נדירה של המנגינה בביצוע שלושה אקורדיוניסטים וירטואוזיים (טוני מורנה, אמיל פרוד'הומה וז'אן קארדון). ההקלטה שמורה באוספי הספרייה הלאומית הצרפתית.



ה. ובחזרה אלינו...

'אין כמו יפו' זכה לביצועים נוספים. ב-1965 הקליט אותו צדוק סביר 'במקצב ריקודים':



כאן ביצוע משותף של גידי גוב עם להקת 'אטרף', בתכנית הטלוויזיה 'לילה גוב' (1996):



וכאן עיבוד כלי של הלחן בביצוע נהדר (לטעמי) של אמן האקורדיון עוזי רוזנבלט, ולצדו אוריאל אטלס (גיטרה) ונח רוזנצוייג (חליל). הוקלט בפסטיבל אבו גוש, 2014.


ולסיום, קריאה נרגשת לחובבי הזמר העברי והספורט האתגרי:

מי בכם ימצא לנו סוף סוף את המקור המקסיקני (?) האבוד לשירו של חיים חפר 'רחוב פנורמה' ('יש בחיפה חתיכה / היא גרה ברחוב פנורמה'), שגם אותו שרו חברי 'רביעיית מועדון התיאטרון' ואחריהם 'התרנגולים'?

קיצור תולדות הפליט (ב)

כמה הוספות שהגיעו למערכת בעקבות הרשימה של רמי נוידרפר 'קיצור תולדות הפליט' שכנעו אותנו שיש טעם להגישן לקוראינו כשהן מרוססות היטב. מי יודע אולי כך נסייע לפתרון בעיית הפליטים?

בין לבין שילבנו עוד כמה פרסומות של קוטלי חרקים.

א. היתוש של טיטוס

דן אלמגור הזכיר לנו את שירו 'ההיסטוריה היתה שונה' (שהתבסס על לחן צרפתי ידוע של השיר 'מרז'ולן'). השיר נכתב ב-1962 ופתח את תכניתה של חבורת 'מועדון התיאטרון בחיפה'. התכנית נקראה 'היסטוריה בגרוש' וכולה הורכבה ממיניאטורות היסטוריות עם טאץ' מחויך. אלמגור הוא שכתב את התכנית כולה, הבמאי היה חיים טופול והמנהל המוסיקלי פרנק פלג. הלהקה הוקמה במיוחד לצורך התכנית, ובין חבריה היו גליה טופול, אתי גרוטס, אורה מורג (לימים סופרת ילדים), שמעון לב-ארי, רוברט סליקטר ואמנון נדב (לימים מנהל 'קול ישראל').

הבית הראשון של השיר התבסס על האגדה התלמודית בדבר היתוש שניקר שבע שנים במוחו של טיטוס כעונש על שהחריב את בית המקדש (גיטין, נו ע"ב). לו היה אז 'פליט', חייו של טיטוס היו קלים יותר...

הנה הקלטה נדירה של השיר המשעשע (אגב, שלא כנכתב, את השיר מרז'ולן הלחין פרנסיס למארק ולא שרל אזנבור).

ב. היתושים משיבים מלחמה

הכל שאלה של 'קומון-סנס'

הסופרת והפזמונאית לאה נאור וד"ר יעל דר גילו לנו (כל אחת בנפרד) שאחד השירים המוקדמים של לאה גולדברג, 'על הדשא', עוסק גם הוא בפְליט.

השיר נדפס לראשונה בדבר לילדים, ה, 8 (9 ביוני 1938), עמ' 11 (ותודה לגדעון טיקוצקי על הסריקה), ומאוחר יותר גם בקובץ השירים מה עושות האיילות, עמ' 28-26.

ג.  היתוש שנהרג בתאונת עבודה

הפרסומאי (לשעבר) שמוליק גביש, מי שהגה את הסיסמה 'מה הקשר בירה נשר', התפרנס במשך כמה שנים מפרסומות ל'פזטוקס'. הוא שלח לנו שתיים מן הפרסומות שהוא חתום עליהן:

המשך, מן הסתם, עוד יבוא.

גלגולו של ניגון: ממנקב הכרטיסים במטרו לשיר הסיירים והמוהלים

                                                                             מוקדש לבני, הלל אסף, 
                                                                             עם סיום 'מסלול עורב' בגדוד הסיור של הנח"ל
                       

א. 'ירחי הדבש' של ישראל וצרפת

בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה הקודמת גילו אמני ישראל את צרפת. היחסים בין ישראל לצרפת היו אז בשיאם (בעיקר לאחר מלחמת קדש, 1956), וסופרים, משוררים, פזמונאים וציירים נסעו לפריס, ביקרו בלובר, ישבו בבתי קפה, הקשיבו לשאנסונים, ראו מרחוק את ז'אן-פול סארטר וסימון דה-בובואר ודמיינו לעצמם שהם חלק מהעולם הגדול.

באותם ימים כבר מאסו הפזמונאים הישראלים במנגינות הרוסיות הגנובות. עתה נפנה לבם אל הלחנים הצרפתיים – שדה לא חרוש, שכמעט ולא נעשה בו שימוש קודם לכן בזמר העברי. דן אלמגור כתב את 'חוץ מזה מרקיז הכל בסדר' לצמד העופרים, 'חולשה של בת' ללהקת הנח"ל ו'הגורילה' של ז'ורז' ברסאנס לאריק לביא; חיים חפר כתב לרביעיית מועדון התיאטרון את 'אדון ליאון' ו'אין כמו יפו בלילות', ולשלישיית גשר הירקון את 'אל תכעסי זה לא אסון', ונעמי שמר כתבה את 'שלגיה' לשלישיית התאומים ואת 'אילו ציפורים' ללהקת הנח"ל. היו עוד רבים וטובים.

שארל דה-גול ודוד בן גוריון, פריס 1960

על אווירת אותם ימים כתב לי דן אלמגור: 

למרות שהשפה הזרה שכולם הכירו היתה אנגלית, בשנים הראשונות למדינה הייתה הסתייגות מאנגליה, בגלל המנדט ו'הספר הלבן'. יהודה האזרחי היה הראשון שכתב ספר בשבחה של תרבות היומיום האנגלית (ארץ המהפכה השקטה: פרקי אנגליה, 1957). באופן טבעי, פנו האמנים לצרפת. פריז יפה יותר, רומנטית יותר. לא עצרה ספינות מעפילים... וכך נאספו שם ציירים כאביגדור אריכא וחבריו; שייקה אופיר מהצ'יזבטרון שלמד פנטומימה ולימים חינך דור של פנטומימאים צעירים בארץ (הוא גם לימד אמנות זו בבית הספר לתאטרון של הקאמרי, שניהלה ימימה מילוא). בפריז חיו אז אלי ויזל (ששימש כתב מדור הזוטות של 'ידיעות אחרונות', שנקרא 'ניצוצות מעיר האורות'), המשורר משה בן-שאול, העיתונאי ישעיהו בן-פורת, המחזאי נסים אלוני (שאימץ גם את יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, שהגיעו לשהייה לא ארוכה. אגב, בנאי התפרנס מהוראת עברית לצעיר יהודי-צרפתי שעבד בקונסוליה ורצה לעלות לארץ ושמו עמנואל הלפרין) ועוד רבים אחרים.  

מלחמת סיני קידמה מאד את היחסים בין שתי המדינות, שחברו לאנגלים במאמץ להצלת תעלת סואץ מידי המצרים. המפיק קוקאטריס התחיל להזמין אמנים ישראלים לאולם 'אולימפיה' הגדול שלו – הופיעו שם 'שלושת המיתרים' (שהפכו ל'טריו ערבה'), 'הדודאים', נחמה הנדל, חנה אהרוני, יצחק גרציאני, רקדני הורה ועוד. היועץ המוסיקלי של קוקאטריס היה יונתן כרמון, יליד רומניה שידע צרפתית. אחר כך הגיעה גם ריקה זראי ונכנסה קצת לנעליה של דלידה המצרייה. היתה תחושה של 'ירח דבש'...  

ובאותה עת החל גיורא גודיק להביא ארצה, בשיתוף עם 'אולימפיה', את גדולי הזמר הצרפתי: איב מונטאן, ה'קומפאניון דה לה שאנסון' (מכאן נולד גם השם העברי 'חבורת זמר'), ז'אק ברל הצעיר. שמואל בונים, במאי הצ'יזבטרון וחבר קיבוץ יקום, שלא ידע צרפתית, ראה כנראה את רביעיית 'האחים ז'אק' עוד לפני שהקים את הצ'יזבטרון, או זמן לא רב אחר כך (גם בזכות שייקה אופיר). רביעיית מועדון התיאטרון עוצבה, כמובן, כחיקוי של הרביעייה הצרפתית (שניים מחבריה, שמעון בר ויענקלה בן-סירא, שגדל כילד שואה בבלגיה, ידעו צרפתית). חיים חפר, שהיה עם דן בן-אמוץ בצרפת בימי שירותם בפלי"ם, חזר אליה למספר שנים ולמד שם קולנוע (עם שובו ביים את הסרטון עם 'שיר הקטר' מבאר-שבע). הוא שכתב ללהקת הנח"ל, בימי חיים טופול-אורי זוהר, את 'הסיירים'.  

המפיץ הגדול של השנסון הצרפתי בעשור הראשון למדינה היה דווקא יליד הונגריה, יוחנן זראי, שהתפרנס תחילה מנגינה על העוגב של ימק"א בירושלים. הוא אהב את לחני השנסונים (ולכן גם רבים משיריו הם בקצב הוואלס). בדירה הקטנה, שבה גר עם רעייתו דאז ריקה זראי, ברחוב הס בת"א, היינו יושבים על השטיח ומאזינים לתקליטים הצרפתיים שהיו לו. שם שמעו לראשונה נעמי פולני ונעמי שמר, דידי מנוסי ואנוכי את השירים, כשיוחנן בוחר ומסביר. נעמי פולני, שלא ידעה צרפתית, התאהבה במנגינות ופנתה אלי ולאחרים שנכתוב שירים ללהקות הצבאיות (כמובן ללא רשותם של המחברים והמלחינים שעוד חיו), בלי קשר למילים המקוריות. כך נולדו 'ויויו גם' ו'חולשה של בת' שלי בלהקת הנח"ל בתכנית שהיא ביימה.  

כשנפתח מועדון התאטרון בת"א, ביולי 1957, רצו יוסף מילוא ופרנק פלג – שניהם צ'כים אוהבי אופנבך – לפתוח במופע של אופרטות קצרות מאת אופנבך בתרגום נתן אלתרמן. ליד הפסנתר ישבו פלג ויוספטל, הוא יוסף טל. לחלק האחרון של התכנית כתבתי כמה שירים סטיריים (אחד מהם היה 'ברית צרפת-וישראל', ללחן של אופנבך) וחיים חפר שלח מפריס את 'אדון לאון'. אחר כך תרגמתי כמה שירים לאמנים ששרו לפני הרביעייה – את 'הגורילה' של ברסאנס (לאריק לביא), 'מתגלגלת מרכבה' (לריקה זראי).  

לתכנית השלישית והרביעית של הרביעייה, 1958, 'התיירים באים' (שנת העשור), אימץ חפר כמה מנגינות צרפתיות נוספות. במופע 'תל-אביב הקטנה' (1958), כבר הושרו 'בחולות' (לפי שיר חיילים ידוע על מדאם ידועה) ו'כל זה עבר, כל זה כבר איננו". ב-1960 שרה יעל שרז, בקברט שלה בצפת ('השעות הקטנות'), תרגומים שלי משירי ברסאנס ('הפסל שבגן', 'סבא ליאון' ועוד). נעמי שמר כתבה מילים ל'שלגיה' ו'אילו צפורים' ועוד. השנסונים הצרפתים היו פשוט יותר מלודיים, שובבים, רומנטיים, מתאימים לאוזן הישראלית. וכשיוחנן זראי הלחין שירים מקוריים, כמו 'גן השקמים', גם הם נשמעו כשנסונים... נעמי שמר, שגם היא גרה  זמן קצר בפריס כתבה שם את 'העיר באפור' וחזרה אל 'עיר לבנה'.  

עידן מחזות הזמר הגדולים, שהפיקו גיורא גודיק ואחרים בשנות השישים, החל ב-1962 עם ההפקה העברית של 'אירמה לה דוס' הצרפתית. דן בן-אמוץ וחיים חפר ראו את ההצגה בפריס, רכשו את הזכויות והביאו ל'הבימה'. נדמה לי שהמחזמר הצרפתי היחידי שהוצג אחר כך בארץ בעברית היה 'הבאזאר הגדול' עם דני ליטני. ב-1968 יצא יוסי בנאי עם 'אין אהבות שמחות' (כמחצית השירים תורגמו על ידי). כשלוש שנים אחר כך הפיק יעקב אגמון ב'תאטרון בימות' את 'עולמו של ז'אק ברל' (גם כאן תרגמתי כמחצית), שהפיק וביים הפנטומימאי הירושלמי מוני יכין.

ב. להקת הנח"ל: 'אנו כיתת סיירים'

העמדת השיר 'סיירים', 1959. מימין לשמאל: יהורם גאון, חנן גולדבלט, גברי בנאי, ישראל פוליאקוב, עמירם ספקטור, באקורדיון: תובל פטר 
(מקור: שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, יד יצחק בן-צבי, תשס"ז, עמ' 88)

את השיר 'סיירים' כתב חיים חפר לתכנית 'בדרך כלל' של להקת הנח"ל, שעלתה בנובמבר 1959 וכללה שירים נוספים שלחניהם נלקחו 'בהשאלה' מהזמר הצרפתי. בין השירים היו 'ויויו גם' ו'חולשה של בת' של דן אלמגור, שמילותיהם לא היו קשורות כלל לטקסט הצרפתי המקורי.

משונה ככל שהדבר נשמע, את השיר הפטריוטי על הסיירים חיבר חפר על בסיס שיר צרפתי שעוסק בעולם אחר לחלוטין, ורחוק מעולמם של סיירי הנח"ל כרחוק בתי הקפה שעל הגדה השמאלית של נהר הסיינה מחולות הלס של הנגב ומ'דרך הנחש עלי צורים'.

הנה קודם כל ההקלטה המקורית של להקת הנח"ל:



ואלה המילים:

(להקת הנח"ל שרה, בעריכת מרדכי נאור, משרד הבטחון, תשכ"ד, עמ' 77-76; ציורים: שמואל כץ)

ג. המקור הצרפתי: הכרטיסן ברכבת התחתית

סרז' גינסבורג (1991-1928)

השיר שהיה מקור ההשראה ל'סיירים' חובר והולחן בשנת 1958 על ידי הזמר והמלחין הצרפתי-היהודי סרז' גינסבורג, אבל לא היו בו סיירים או חיילים. זה היה אחד משיריו הראשונים של האמן חובב הפרובוקציות, וברוח שירי השנסון של שנות החמישים (ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל ואחרים) הוא עסק במציאות יומיומית מייאשת ומדכאת של כרטיסן קשה יום. 'איש שקוף', שמבלה את כל עתותיו בניקוב חורי הכרטיסים של הנוסעים בתחנת 'מטרו' בפריס, ומייחל שיקרה נס ומישהו יוציא אותו מהחור שבו הוא נמצא, לפני שהוא ינקב את ראשו שלו בכדורי אקדח.

השיר נקרא: Le poinçonneur des Lilas (המנקב של תחנת 'לילך' – שהיא תחנת מטרו אמיתית לכל דבר). לימים הוא גם תורגם לעברית על ידי דפנה אילת (ראו בהמשך).

אלה המילים בצרפתית:

Parole de Le Poinconneur Des Lilas

Je suis le poinçonneur des lilas
Le gars qu'on croise et qu'on ne regarde pas
Y a pas de soleil sous la terre, drôle de croisière
Pour tuer l'ennui, j'ai dans ma veste
Les extraits du Reader's Digest
Et dans ce bouquin y a ecrit
Que des gars se la coulent douce à Miami
Pendant ce temps que j'fais le zouave
Au fond de la cave
Parait qu'il y a pas de sots métiers
Moi je fais des trous dans les billets

J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Des trous de seconde classe, des trous de premiere classe.

J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Des petits trous, des petits trous, des petits trous, des petits trous

Je suis le poinçonneur des lilas,
Pour Invalides changer à l'Opéra,
Je vis au coeur de la planète
J'ai dans la tête un carnaval de confettis
J'en ammene jusque dans mon lit.
Et sous mon ciel de faïence
Je ne vois briller que les correspondances

Parfois je rêve, je divague, je vois des vagues
Et dans la brume au bout du quai
Je vois un bateau qui vient m'chercher

Pour sortir de ce trou, je fais des trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous

Mais le bateau se taille
Et je vois que je déraille
Et je reste dans mon trou à faire des p'tits trous
Des petits trous, des petits trous, des petits trous, des petits trous

Je suis le poinçonneur des lilas,
Arts et Métiers direct par Levallois
J'en ai marre, j'en ai ma claque de ce cloaque.
Je voudrais jouer la fille de l'air
Laisser ma casquette au vestiaire.

Un jour viendra, j'en suis sur
Où je pourrai m'évader dans la nature
J'partirai sur la grand route
Et coute que coute
Et si pour moi il est plus temps
Je partirai les pieds devant.

J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous

Y a d'quoi devenir dingue
De quoi prendre un flingue.
S'faire un trou, un p'tit trou, un dernier p'tit trou.
Un p'tit trou, un p'tit trou, un dernier p'tit trou

Et on me mettra dans un grand trou.
Et j'n'entendrais plus parler de trous
Des petits trous, des petits trous
Des petits trous, des petits trous

Je suis le poinçonneur des lilas
Le gars qu'on croise et qu'on ne regarde pas
Y a pas de soleil sous la terre, drôle de croisière
Pour tuer l'ennui, j'ai dans ma veste
Les extraits du Reader's Digest
Et dans ce bouquin y a ecrit
Que des gars se la coulent douce à Miami
Pendant ce temps que j'fais le zouave
Au fond de la cave
Parait qu'il y a pas de sots métiers
Moi je fais des trous dans les billets

J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Des trous de seconde classe, des trous de premiere classe.

J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous
Des petits trous, des petits trous, des petits trous, des petits trous

Je suis le poinçonneur des lilas,
Pour Invalides changer à l'Opéra,
Je vis au coeur de la planète
J'ai dans la tête un carnaval de confettis
J'en ammene jusque dans mon lit.
Et sous mon ciel de faïence
Je ne vois briller que les correspondances

Parfois je rêve, je divague, je vois des vagues
Et dans la brume au bout du quai
Je vois un bateau qui vient m'chercher

Pour sortir de ce trou, je fais des trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous

Mais le bateau se taille
Et je vois que je déraille
Et je reste dans mon trou à faire des p'tits trous
Des petits trous, des petits trous, des petits trous, des petits trous

Je suis le poinçonneur des lilas,
Arts et Métiers direct par Levallois
J'en ai marre, j'en ai ma claque de ce cloaque.
Je voudrais jouer la fille de l'air
Laisser ma casquette au vestiaire.

Un jour viendra, j'en suis sur
Où je pourrai m'évader dans la nature
J'partirai sur la grand route
Et coute que coute
Et si pour moi il est plus temps
Je partirai les pieds devant.

J'fais des trous, des p'tits trous, encore des p'tits trous
Des p'tits trous, des p'tits trous, toujours des p'tits trous

Y a d'quoi devenir dingue
De quoi prendre un flingue.
S'faire un trou, un p'tit trou, un dernier p'tit trou.
Un p'tit trou, un p'tit trou, un dernier p'tit trou

Et on me mettra dans un grand trou.
Et j'n'entendrais plus parler de trous
Des petits trous, des petits trous
Des petits trous, des petits trous

תחנת המטרו: Porte des Lilas

בעלי התוספות

טיירי וידר כתב לי (7 בספטמבר 2022):

סרז' גינזבורג כתב שיר המשך על אותה המנגינה של 'מנקב הכרטיסיות מתחנת לילך', על אותו מנקב שיצא לפנסיה, הלך לגור בכפר ושם יש הרבה פרחים, רק לא פרחי לילך. כדי להשלים את הכנסות הפנסיה הדלה שלו הוא התחיל לעבוד כקברן הכפר ושוב הוא עסוק בחורים כל היום, אך הפעם בחורים גדולים. בצרפתית המילה 'חורים' משמשת גם לאלו של הכרטיסיות וגם לבורות קבורה. הומור שחור שבצרפתית עובד נהדר ובמיוחד שאותו זמר שר את שני השירים. 

הנה שיר ההמשך של גינזבורג:

  

ד. רביעיית מועדון התיאטרון: 'מוהלים'

מספר דן אלמגור:

בעקבות השיר 'סיירים' כתב חיים חפר שיר נוסף במתכונת אותו שיר עצמו 'מוהלים'. רביעיית מועדון התיאטרון שרה אותו במועדון 'החמאם' ביפו, בתכנית החמישית 'פצצת הזמן' (1963). לכבוד השיר לבשו ארבעת השחקנים שוב את הבגדים השחורים מהתכנית 'דתיאדה' (שכתבתי עם דן בן-אמוץ והוצגה בשנת 1958). שורה מצחיקה במיוחד, שזכורה לי היטב משיר זה היא 'אנו הופכים קילומטרים לסנטימטרים', שהתכתבה כמובן עם השורה 'אנו הופכים סנטימטרים לקילומטרים' בשיר הסיירים.

ספר הפזמונים של חיים חפר, ידיעות אחרונות, תשמ"א, עמ' 102

סמי דייוויס, שנזכר בשיר, הוא סמי דיוויס ג'וניור (1990-1925), בדרן וזמר שחור מפורסם, שהחליט להיות יהודי ועבר טקס גיור ב-1960. באותה שנה הוא נשא לאשה את השחקנית ממוצא שוודי, מיי בריט, שהתגיירה גם היא לשם כך (הם התגרשו בשנת 1968).

'אנו כרתנו הברית / עם סמי דייויס ואשתו מיי בריט' – סמי דיוויס ג'וניור עם בחירת לבו מיי בריט ביום נישואיהם

בסרטון הזה אפשר לשמוע את רביעיית המועדון (גדעון זינגר, יעקב בן-סירא, ראובן שפר, ואריאל פורמן, שהחליף את שמעון בר שהשתתף בהרכב המקורי) במופע הוקרה שנערך בשנת 1982, שרה את 'מוהלים', בתזמון 04:40 (לחיצה כאן תיפתח בתזמון המדויק):



ה. 'מנקב הכרטיסים'

באמצע שנות השבעים תורגם השיר המקורי של סרז' גינסברג לעברית. במקורו היה זה שיר מחאה בעל מסר חברתי זועק, והתרגום המצוין נעשה על ידי דפנה אילת, עבור המופע 'פגישה מחודשת עם שירי הפררה ז'אק', שהעלו חברי רביעיית מועדון התיאטרון דאז – גדעון זינגר, שמעון בר, יעקב בר-סירא ועזריאל אשרוב.



אני מנקב כרטיסים,
אשר ירד מעט מן הפסים.
איש בלי מחר ובלי אמש,
בלי אור של שמש,
קירות חרסינה הן שמי,
שלטים של ניאון כוכבי.

יש לי חוברות בכיסים,
אני קורא לאור הפנסים,
איך זה נהייה משרוכים שם,
עושים חיים שם,
אומרים שאין מקצוע זול
כדי לחיות עושים הכול.

מנקב, מנקב, יש לי מנקב.
אין בי צחוק, אין לי כאב,
יש לי חור בלב.
החיים חולפים בי,
וכמו מרקדים בי,
מנקבים, מנקבים, מנקבים
כאבים, כאבים, כאבים גדולים,
חורים קטנים, חורים קטנים, חורים קטנים.

אני מנקב כרטיסים,
אשר ירד מעט מן הפסים.
אני מנקב כמו פתי,
ים של קונפטי,
יש לי בראש מול הכיסים,
אני חולם על נרקיסים.

ועל קשיים חי נפשי,
אולי אני יוצא מדעתי.
אח ברציף שוב הופיע
אליי הגיעה,
ספינה הגיעה בשבילי
מתוך החור אותי תוציא.

ועד אז מנקב, יש לי מנקב,
אין בי צחוק, אין בי כאב, יש לי חור בלב.
הספינה חולפת, אין לאן ללכת,
ככה לי, בשבילי והחור שלי.
כך השאירו אותי בחור שלי,
אוסף חורים, חורים קטנים, חורים קטנים.

אני מנקב כרטיסים,
אשר ירד מעט מן הפסים.
חיים ללא אור ושמיים,
כמו דג בלי מים,
אני נחנק, אני נשבר,
ליבי נסדק, אני נקבר.

ויום אחד כמו בדיחה,
אשאיר את הקסקט במלתחה.
ואמלט מן הכלא,
כמו נס, כמו פלא,
אם לא אספיק אז חי נפשי,
יצאו רגליי לפני ראשי.

ועד אז אנקב, יש לי מנקב,
אין לי צחוק, אין לי כאב,
יש לי חור בלב.

הימים חולפים בי,
וכמו מנקבים בי.
אז אקח לי אקדח, בראשי אקדח,
חור קטן בראשי, בראשי אקדח.
ותקברוני ביום חול, בחור גדול, בחור גדול,
לא אנקב עוד שום חורים,
חורים קטנים, חורים קטנים, חורים קטנים, חורים קטנים.

דפנה אילת (2002-1938)

הוסיף וכתב לי דן אלמגור:

אבי, שלמד אגרונומיה באלג'יר ואהב שנסונים ובדיחות צרפתיות, נהג לספר על אותה זקנה שהתפרנסה שנים רבות מניקוי השירותים הטחובים של תחנת הרכבת התחתית בפריס (ואולי אפילו הכירה את הקונדוקטור מהשיר). יום אחד היא נעלמה לפתע מתחנת התחתית בה עבדה תמיד. כעבור כמה שבועות מגיע פריסאי לתחנת תחתית טחובה בעיר רחוקה בצרפת ופתאום הוא רואה ליד השירותים את הזקנה המוכרת, ושוב מטאטא וסחבה ודלי בידה. 'מה את עושה כאן?', הוא תמה. 'התחלתי להשתעל. אז הרופא בפריס בדק את הריאות שלי ואמר שעלי להחליף בהקדם אקלים ולנסוע למקום אחר'.

ו. 'רק לא סייר'

ונסיים במה שהתחלנו בו – בסיירי הנח"ל. שיר יפה – הפעם מקורי לגמרי במילותיו ובלחנו – חיברו יחיאל מוהר ומשה וילנסקי עבור להקת הנח"ל והוא נקרא 'רק לא סייר'. השיר חובר לתכנית התשיעית 'מה בוער', שהועלתה בפברואר 1956.

הנה הביצוע המקורי של בנות להקת הנח"ל (ביניהן נחמה הנדל, עדי עציון-זק ועליזה קאשי) בקליפ חדש:



ואלה המילים (להקת הנח"ל שרה, עמ' 74-73):

מוהר כתב בצחוק על 'אשתו הַסַּיָרִית וּבְנוֹ הַסַּיָרוֹן', אבל לא היה רחוק מן המציאות. רחבעם זאבי (גנדי), לימים אלוף, ח"כ ושר, קרא אז לאחד מבניו בשם סייר-בנימין (מאז כבר חזר הסייר בתשובה, נהיה חסיד ברסלב וזנח את השם 'סייר')...

התקליט הראשון של להקת הנח"ל – אוסף שירי הלהקה משנת 1956 ובתוכם 'רק לא סייר'