קולות מן העבר: קומוניזם מהו?

היו ימים... הפגנת אחד במאי בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) בתל אביב, 1980 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת ניתאי שנאן

לפני כמה חודשים הגיע לספרייה הלאומית ספר שכותרתו היא קומוניזם מהו? הספר ראה אור בשנת 1976, בהוצאת 'עיון', שהייתה קשורה למפלגה הקומוניסטית הישראלית, היא רק"ח, שלימים שינתה את שמה לחד"ש. בשער הפנימי נזכרים שני פרסומים באנגלית שעליהם התבסס הספר. ספרים אלה ראו אור במוסקבה בשנת 1975 בשפה הרוסית ותורגמו לאנגלית, מן הסתם לצורך הפצת תעמולה קומוניסטית פרו-סובייטית בעולם המערבי. העורך (או העורכת) של 'הנוסח העברי' עשה שימוש בשם העט ת. גת ואינו ניתן לזיהוי ודאי, אף כי השערות יש ויש (ראו בנספח). בקטלוג המאוחד של הספריות האקדמיות בישראל רשום הספר רק בספריית מוסד אחד נוסף, מכללת אל-קאסמי בבאקה אל-גרבייה. משום כך נראה שמחוץ לחוגים הקשורים למפלגה הקומוניסטית הישראלית תפוצתו של ספר זה הייתה מוגבלת והוא אינו מצוי.

יותר משמעיד הספר על מחברו, הוא מעיד על האידיאולוגיה ועל דרך המחשבה של חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהיו קהל היעד של הספר: נאמנות בלתי מסויגת לאידיאולוגיה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. לפיכך מדובר במסמך היסטורי חשוב, שיכול לסייע למי שמחפש חומר עברי תמציתי על המחשבה הקומוניסטית הדוגמטית, זו המכונה מרקסיסטית-לניניסטית, כעשור לפני השינויים שמוטטו עולם זה עד היסוד. 

מחבר הספר מצדיק את הוצאתו בצורך לפנות אל הקורא הישראלי, ש'נתון לשטיפת מוח מתמדת מצד אמצעי התקשורת ההמוניים, ובכלל זה מצד הפרסומים בכתב', ולהסביר לו מה טיבו של הקומוניזם. שטיפת מוח זו מסוכנת ביותר, כיוון שהיא נוטעת 'גישה פסימית להתפתחות ההיסטורית בכלל, ולהתפתחות בתקופתנו בפרט'. היא אף עשויה לנתק את הקוראים 'מהתהליכים המהפכניים הכבירים, המשנים את פני העולם בן-זמננו'. הקוראים שוחרי הדעת אינם מבינים מהו באמת הקומוניזם ואינם מוּדעים לאופי התפתחותה של החברה האנושית, שמחייב באופן בלתי נמנע את הגשמתו של הרעיון הקומוניסטי. בשל כך הספר מבוסס על 'גישה מדעית-היסטורית', שתסביר את הקומוניזם כ'השקפת עולם'. ככזה ישמש הספר מכשיר 'לניתוח המציאות וכדרך לבניית חברה חדשה, החברה הסוציאליסטית'. מדובר אם כך בטקסט תעמולתי מובהק שנועד לשכנע את קוראיו בצדקתו ולגייסם לתמיכה בקומוניזם ולעמידה בצד הנכון של ההיסטוריה.

הספר מיועד לקוראי העברית בישראל, ולכן מעניינת העובדה כי כאשר נדרש המחבר לנמעניו הישראלים הוא מזכיר ארבעה סוגי קוראים: פועלים, סטודנטים, מורים ותלמידים. נראה שמוטמעת כאן סברה כי רק קבוצות אלו – ולא הקפיטליסטים או הזעיר-בורגנים, וגם לא החקלאים עובדי האדמה (האידאולוגיה הסובייטית העדיפה בדרך כלל עובדי תעשייה עירוניים על פני עובדי אדמה כפריים) – תוכלנה להשתכנע מן הנאמר בו.

הספר מחולק לשלושה: החלקים הראשון והשני הם בעיקר תאורטיים ועוסקים בהסברת תאוריות כלכליות מרקסיסטיות. לאחר מכן מוסברת ההתפתחות ההיסטורית הבלתי נמנעת שתביא את המהפכה הקומוניסטית לרחבי העולם. החלק השלישי עוסק באפולוגיה על המשטרים הסוציאליסטיים, בעיקר בברית המועצות. הספר מסתיים בהצגת החזון האוטופי שישרור בעולם כאשר ישלוט הקומוניזם. זהו החלק המעניין ביותר בספר.

בתחילת הספר מתוארת התפתחות ההיסטוריה האנושית על פי הגישה המרקסיסטית הקלאסית: ההיסטוריה מתפתחת בהתאם ליחסי הייצור ולקשרים שמתהווים בין היצרנים, אמצעי הייצור ובעלי אמצעי היצור. יחסים אלה, שמבוססים על ניצול, הם שמאפשרים את התפתחותה הכלכלית והחברתית של האנושות. בימי הביניים, כאשר השיטה הפיאודלית עיצבה את הכלכלה, הורכבו המעמדות היצרניים מצמיתים, שחרותם נשללה מהם, ובעלי אמצעי היצור היו האצילים, שהאדמות והתשתיות היו בבעלותם. לאחר קריסת השיטה הפאודלית התפתח משטר חדש – הקפיטליזם – שבמסגרתו היו הפועלים (הפרולטריון) לכוחות היצרניים, ובעלי אמצעי הייצור היו בעלי בתי החרושת ורבי הממון. המהלך 'הנכון' של ההיסטוריה יוביל לכך שברבות הימים ייטול הפרולטריון את השלטון לידיו, ילאים את אמצעי הייצור וכך תיווצר חברת העתיד הקומוניסטית העולמית, המבוססת על שוויון.

המחבר מודע כמובן לכך שבמקומות רבים בעולם המערבי עדיין לא שורר הקומוניזם, אולם הוא חדור אופטימיות כי הקפיטליזם גוסס ואילו הקומוניזם עתיד לשלוט גם בארצות אלו. המשברים הכלכליים, השביתות בארצות מערב אירופה בשנות השבעים, ואף 'עליית הנוער' (אולי רמז למהפכת הסטודנטים בפריס בשנת 1968), הם סימנים המעידים על החלשותו של הקפיטליזם. במצב זה מתפכחים רבים מקרב האינטליגנציה ומעמד הפועלים ומבינים, כי 'התורות הרפורמיסטיות' של מנהיגי הסוציאל-דמוקרטיה אינן יכולות לשנות את השיטה הכלכלית הקפיטליסטית שמאפשרת ניצול. יש אפוא לתלות תקווה  ב'כוחות השמאליים של הסוציאל-דמוקרטיה', ש'מנסים למצוא אופקים חדשים' במאבק האנטי-אימפריאליסטי. על מנת שהמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות תוכלנה לקדם את ההמונים בדרך אל הקומוניזם המיוחל, עליהן לחדול משיתוף פעולה עם הבורגנות ולנקוט 'עמדה ברורה של מאבק תקיף למען השלום, הדמוקרטיה והסוציאליזם', ובמילים אחרות: לקבל על עצמן את האידיאולוגיה הקומוניסטית. היות ורק אחדות הפרולטריון תבטיח את נצחונו, על המפלגות הקומוניסטיות להתגבר על 'תנודותיה וחוסר עקביותה' של הסוציאל-דמוקרטיה. כמובן שרק המפלגות המרקסיסטיות-לניניסטיות, שמפתחות את תורת 'הסוציאליזם המדעי' (כלומר, המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות), מבינות מהי הדרך הראויה להגשמת הקומוניזם, והן מעבדות, בכל שלב היסטורי, את האסטרטגיה והטקטיקה של הקומוניזם העולמי. 

כרזת בחירות של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בערך 1955

תהליך הדה-קולוניזציה, אשר מחליש את המעצמות האימפריאליסטיות (הזהות לדעת המחבר עם המעצמות הקפיטליסטיות), מסייע להתגשמות המהפכה הקומוניסטית. אמנם תהליך זה לא מביא בהכרח למהפכה סוציאליסטית, אך הוא מעורר את הכוחות ה'מתקדמים' באותן מדינות לפעול לטובת הגשמתו. במיוחד משבח המחבר את ניצחונם של עמי וייטנאם, קמבודיה ולאוס על 'האימפריאליזם האמריקני ובעלי בריתו המקומיים', ורומז לנסיגה האמריקנית מדרום וייטנאם בשנת 1975 ואיחוד הדרום עם הצפון בכוח כידוני צבא צפון וייטנאם הקומוניסטית. מאורע זה, שקלע את ארצות הברית למשבר ערכים קשה, הפיח כנראה רוח אופטימית על מחבר הספר. בראייה לאחור אפשר לקבוע כי שנה זו אכן ראויה להירשם בהיסטוריה כשנה האופטימית ביותר של הקומוניזם.

מובן שהגשמת הסוציאליזם אינו מהלך פשוט והמפלגה הקומוניסטית מוקפת באויבים שונים בהם יש צורך להילחם. אויבים אלו הם 'הרוויזיוניסטים והדוגמטיקנים ... [ו]האופורטוניסטים "השמאליים" והימניים'. מי הם אותם 'אופורטוניסטים' מסוכנים? המחבר אינו מפרט, אבל סביר להניח שהכוונה היא לכל מי שהמפלגה הקומונסטית תסמן כאויביה, בין אם מדובר באנרכיסטים או במנשבקים, שפעלו בניגוד לעמדתו של לנין בימי ביסוסה של המהפכה, בין כל מתנגד אחר שדרך מחשבתו אינה עולה בקנה אחד עם האידאולוגיה הרשמית ויש להתמודד עמו ו'לטפל' בו.

'דמוקרטיה אמיתית', טוען המחבר ללא שמץ של הסתייגות, קיימת רק בארצות סוציאליסטיות: 'בתולדות האנושות קיימת רק חברה אחת, בה השלטון אכן נמצא בידי העם ואשר בה קיימת דמוקרטיה אמיתית, זוהי החברה הסוציאליסטית'. לעומתה, החברות הדמוקרטיות המערביות הן 'ענין מעמדי', משום שאינן מסוגלות לשנות את יחסי הייצור בתוכן ומעניקות את כוח השלטון לבעלי אמצעי הייצור, ולפיכך השלטון במדינות הללו אינו יכול להיות בידי העם. דווקא כאן, הביקורת על החברה המערבית לא איבדה מתוקפה ויש בה מן האמת. הרי אין להכחיש כי דמוקרטיות מערביות מעניקות כוח בלתי סביר ל'טייקונים' בעלי ממון, ואלה מצדם מתערבים בפוליטיקה וכוחם עולה בהרבה על זה של אזרחים מן השורה.

The Peoples Cube

המחבר דוחה בתוקף את הטענות בדבר העדר חופש ביטוי בברית המועצות ובגרורותיה ('בארצות סוציאליסטיות אחרות'). חופש הביטוי בדמוקרטיות סוציאליסטיות אמור להתנהל, לדעתו, רק במסגרת התמיכה ברעיון הקומוניסטי. ברית המועצות לא מעניקה 'אפשרות לנהל תעמולה למען הרעיונות העוינים את האינטרסים של העם העובד'. בכלל, המשטר בברית המועצות מוצג כמופתי בשל הישגיו הטכנולוגיים והתעשייתיים ובשל יצירת טיפוס אנושי חדש: 'האדם הסובייטי' (Homo Sovieticus). מובן ששום מילה אינה נאמרת על סטלין ופשעיו, על טיהור ועל גולאגים. המחבר התעלם מכול העובדות שיכולות היו להעמיד בספק את צדקת הדרך הסוציאליסטית.

החלק המעניין בספר נמצא בסופו, ובו מתוארת האוטופיה הקומוניסטית – חזון אחרית הימים שבו יחיו בני תבל בחברה שוויונית ללא מעמדות. זה יקרה כמובן רק אחרי שאמצעי היצור יעברו לבעלות הכלל, או אז תוכל החברה הקומוניסטית ליישם את העיקרון 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו', ועל הדרך תבטיח גם את שוויונה של האישה. האנשים בחברה העתידית לא רק שייהנו משפע חומרי, שיושג הודות לארגונה מחדש של העבודה ולפריונה הגבוה, אלא גם יחיו חיים ארוכים שימשכו עד מאתיים שנה (!). ביטול ההבדלים החברתיים יביא בתורו להגברת רגשות האחווה ולעלייה בשיתוף הפעולה בין בני האדם בכל מקום. אפילו המילה 'מלחמה' תתבטל והיא תישמר בשפה רק 'כדי לתאר בעזרתה מושגים הומניים כגון מלחמה במחלות, או בזיקנה, מלחמה בבצורת או ביבולים דלים, מלחמה בפגעי הטבע'. ניצול האנרגיה התרמו-גרעינית יאפשר לספק אנרגיה בלתי נדלית ול'שים קץ למצב של יבולים דלים'. אף ההנדסה הגנטית תפרח ותסייע לשיפור רמת החיים הודות '[ל]ייצור מלאכותי של חלבון ושל חומרים רבים, שהטבע לא הטריח את עצמו להכין עבורנו'. 

בעוד העושר אכן מובטח באוטופיה הקומוניסטית, נראה שדווקא את האושר צריך לחפש. שלא כמו באוטופיה הדתית, שמבטיחה לצדיקים אושר תמידי כאשר ישבו בגן עדן 'ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' (ברכות, יז ע"א), מודה המחבר כי בעולם הזה אפילו ביטול העוני אינו מבטיח אושר. כדבריו: 'מובן שאיש אינו יכול להוציא תעודת אחריות לאושר. גורל האנשים מעוצב בצורות שונות. כנראה, שלא יעלה בידי האנושות לסלק מן החיים סיבות נושנות של יסורים והתנגשויות כמו אי-שביעות רצון בתחום היצירה ותקווה שנכזבה, קנאה ואהבה שאינה זוכה למענה'. אולם, 'כל עוד האנושות צועדת קדימה, היא תמיד נפרדת עם צחוק על שפתיה מחסרונותיה'. אפשר שזהו אחד המשפטים היחידים בספר שיש בו נימה אירונית, שנעדרת לגמרי מהספר שכתוב בצורה חמורה ורצינית.

המחבר לא ויתר על עיסוק במדע הבדיוני כדי לסנוט בקפיטליזם ובאימפריאליזם על אופיו האלים. ראיה לכך הם ספרי המדע הבדיוני שיצאו ויוצאים לאור במערב הקפיטליסטי ועוסקים בשעבוד ובהשמדת עמים. כזה הוא ספרו המפורסם של הרברט ג'ורג' וֵלס, מלחמת העולמות (1898), שמתאר את פלישתם של אנשי המאדים לכדור הארץ ואת ההרס הנורא שהם גורמים עד עצירתם והשמדתם באמצעות חיידקים. לעומתם, ספרי המדע הבדיוני הסובייטי שונים בתכלית. כך למשל באחד מספריו של איוון יפרומוב, הובלט דווקא שיתוף הפעולה בין העולמות, שמטרתו 'ברית של יצורים חושבים, שיתוף פעולה בכיבוש הטבע ובהאדרת שמם של התבונה והעמל', כלומר להגשמת אידאלים קומוניסטיים אינטרנציונליים. המחבר אינו נוקב בשם הספר, ואפשר שהכוונה לרומן הערפילית אנדרומדה (1957; ספר שמעולם לא תורגם לעברית), שזכה לתמיכת השלטונות משום שהוצגה בו התגשמות האוטופיה הקומוניסטית. יתרונות הקומוניזם על הקפיטליזם משתקפים אפוא גם בספרות הבדיונית, והקורא תוהה, באיזו מידה, אם בכלל, יכלו אזרחי ברית המועצות לקרוא את אותה ספרות 'אימפריאליסטית' שממילא נחשבה אסורה.

הספר קומוניזם מהו? אינו קל לקריאה לקורא בן-ימינו. שפתו והסבריו קשים להבנה, מה גם שהמוציאים לאור ויתרו על איורים שיכולים היו למשוך את לבו של הקורא. אף על פי כן, זהו ספר חשוב למי שרוצה להבין את הקומוניזם, כפי שהבינוהו תומכיה המושבעים של מוסקבה במדינת ישראל, כעשר שנים בלבד לפני שהחלום הגדול התפוגג וקרס. 
_______________________________

ד"ר ניתאי שנאן עובד בספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית

נספח: מי את ת. גת?

מאת דוד אסף

כאמור, בספר צוין כי מחבר הנוסח העברי הוא ת. גת. השערה רווחת היא כי מדובר בחברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי [גת = ראשי תיבות גוז'נסקי תמר], ואישור לכך קיבלתי גם מעמיתה, חבר הכנסת לשעבר דב חנין. מכתב בירור שהפנה אליה ד"ר ניתאי שנאן ב-22 בפברואר 2019 נענה בזעף יומים אחר כך:

אני מבקשת להעמיד דברים על דיוקם. בפסקה הראשונה של טיוטת המאמר ששלחת אלי כתוב שאני מחברת החוברת 'קומוניזם מהו?', ושהביבליוגרפיה שלי כוללת שני ספרים. אך 'קומוניזם מהו?' אינו חיבור שלי, אלא עיבוד תמציתי בעברית של שני הספרים שצוינו בעמוד השני של השער הפנימי. לכן כתוב באופן ברור בשער הפנימי: 'נוסח עברי: ת. גת' ובעמוד שלאחריו, באנגלית: 'Hebrew version: T. Gat'.  

מעולם לא פרסמתי ספר שלי בשם בדוי. מאחר שאיני רואה עצמי מחברת הפרסום הזה, הוא גם אינו נכלל ברשימת הספרים שכתבתי. דעתך לגבי התוכן של החוברת והרקע לכתיבתה היא עניינך. 

תמר

ממכתבה עולה הכחשה נמרצת שהיא זו שכתבה את הספר, אך אין היא מאשרת או מכחישה את הטענה שהיא העורכת, המתרגמת או המעבדת. בתגובה הפניתי אליה גם אני מכתב בירור ובו שאלתי: 'הספר הוא לא שלך, אבל שם העט ת. גת הוא שלך, הלא כן?' מכתבי זה לא נענה.

תמר גוז'נסקי נואמת בכנסת, דצמבר 2000 (צילום: עמוס בן גרשום; אוסף התצלומים הלאומי)

האם לתמר גוז'נסקי יש קשר לספר זה? 

'אקדח מעשן' אין לנו, אך נוכל לציין כי בקול העם, עיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, התפרסמה סדרה של ארבע רשימות קצרות שכותרתן 'התדע קומוניזם מהו?' (15, 22 בדצמבר 1961; 12, 19 בינואר 1962). על הרשימות חתומה 'תמר', ואפשר להניח שאין מדובר בסגניתו של ירון זהבי מפקד חסמב"ה, אלא בתמר גוז'נסקי, שבשנת 1961 הצטרפה לתנועה הקומוניסטית ונשלחה מטעמה ללימודים בברית המועצות (אך ראו את הכחשתה במדור ה'תגובות' למטה).

קול העם, 15 בדצמבר 1961, עמ' 6

ארבעת הרשימות פורסמו בחלק העיתון שנועד לילדים ונקרא 'הפינה לילד', בעוד קומוניזם מהו? נועד למבוגרים. רשימותיה של תמר נכתבו בתגובה לוועידה ה-22 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שהתכנסה באוקטובר 1961 והבטיחה בהחלטותיה לסיים את בניית הקומוניזם תוך עשרים שנה. נראה שהחלטה זו הלהיבה את המחברת ועל כן החליטה לשתף את ילדיהם של חברי המפלגה וקוראי העיתון בעתיד המזהיר הצפוי לברית המועצות.

עיון בארבעת המאמרים מצביע על קשר רעיוני מסוים בינם לבין קומוניזם מהו? של ת. גת. כך למשל, נושאים המובאים בקצרה ברשימות לילדים, כגון הסבר התיאוריה של מרקס ואנגלס, אופי האדם הסובייטי, ברית המועצות כמבטיחה שלום בעולם ואופי גן העדן הסוציאליסטי העתידי, נידונים באריכות גם בספר.

ניתן אף למצוא ניסוחים דומים. לדוגמה, במאמר הראשון הזהירה המחברת את קוראיה מפני התקשורת העוינת: 'הרדיו ורוב העתונים פירסמו דברי השמצה, סיפרו שקרים, העלימו את העיקר. לנו חשוב לדעת את האמת הגדולה'. אזהרה מעין זו מופיעה גם ב'דבר לקורא' של ספרנו: 'הקורא הישראלי ... נתון לשטיפת מוח מתמדת מצד אמצעי התיקשורת ההמוניים'. בסוף הרשימה האחרונה בסדרה, שכותרתה 'הקומוניזם בברית המועצות וילדי העולם',  הבטיחה תמר לקוראיה כי 'תוך עשרים השנים הקרובות תוסיף ברית המועצות כוח רב ועצום. כוח זה יבטיח שלום בעולם לכל העמים ולא תהיינה עוד מלחמות!'. בעמוד 124 בספרנו נרשמה הבטחה דומה: 'הקומוניזם בברית המועצות מבטיח לכם שלא תהיינה עוד מלחמות, ששלום אמת ישרור בעולם'.

הוצאת 'עיון', שבמסגרתה ראה אור הספר, לא הרבתה לפרסם ספרים. לצד קומוניזם מהו? איתרתי עוד שלושה ספרים בלבד: בשנת 1969 הופיע הספר עצמאות כלכלית – כיצד?, שמחברתו היא... תמר גוז'נסקי; בשנת 1980 ראה אור החלק השני מספרו של ויקטור אפנסיב, יסודות הפילוסופיה המרקסיסטית, שעל הנוסח העברי שלו הופקד/ה ... ת. גת; ובאותה שנה ראה אור גם ספרו של וולף ארליך, כוחו של הרעיון, אך בו לא נזכרים לא תמר גוז'נסקי ולא ת. גת.

העגלה המלאה: למה גדולי ישראל שותים מים ולא קולה?

לפעמים צריך לחזור ולרענן את הרלוונטיות של המשל הידוע שהמשיל החזון איש באוזני דוד בן גוריון על 'העגלה המלאה' ו'העגלה הריקה' – מי מפנה את הדרך מפני מי?

קחו לדוגמה את אחת התרומות האחרונות לארון הספרים היהודי: קונטרס בין המצרים: אבלות, השקפה וחינוך מאת הצב"י [הצעיר בבני ישראל] משה נחמו הכהן מטבריה. מדובר כנראה בספר פופולרי מאוד. עובדה שכבר יצאו ממנו כמה מהדורות (כך לפחות מוצהר על שער 'מהדורה רביעית' של החוברת, שראתה אור בשנת 2014). לפני חודש ראתה אור מהדורה נוספת. הספר גם זכה להסכמתו של הרב דב קוק מטבריה, שהמחבר הוא ככל הנראה מתלמידיו.

מהדורת רביעית, תשע"ה

מהדורת יום שני, י"ב בתמוז תשע"ו

ד"ר ניתאי שנאן, שעיין בספר, דלה מתוכו כמה מרגליות שהן מופת לעילגות לשון ולגיחוך.

הנה, למשל, מה שיודע הרב חיים קנייבסקי, ממנהיגי הציבור החרדי-ליטאי (יליד 1928), על 'טעם החיים'.

רקע הלכתי נחוץ: המונח 'חֶמֶר מדינה' (יין מדינה) משמעו משקה מקומי נפוץ, למשל בירה, שבהעדר יין גפן ניתן לעשות אתו קידוש או הבדלה. בין הפוסקים יש חילוקי דעות אם משקאות שאין בהן אלכוהול (כמו קוקה-קולה או מיצי פירות) יכולים להיחשב 'יין מדינה'.

אז מצד אחד, לרב קנייבסקי אין מושג מה זה קוקה-קולה, משקה שאין כמדומה אדם בעולם שלא שמע עליו; מצד שני, כשתלמידיו אומרים לו, שיש הסבורים כי שתיית קולה היא בבחינת עונג שבת, עונה להם הרב בשום שכל: 'שתיית מים זה יותר עונג משתיית קולה'.

ומעניין לא פחות ההסבר 'הרציונלי' שנתן התלמיד החרוץ, למה לא כדאי לשתות קולה: יש שם עשרות מרכיבים, וכל אחד מיוצר בבית חרושת אחר. האם אין זה סביר שמשגיח הכשרות יירדם בשמירה באחד מן המקומות הללו?

והנה עוד פנינה, מאותו מחבר, שמראה לאיזה תהומות של הבל אפשר להגיע.

נשאל המחבר – במסגרת 'הלכות תשובה'! – על מי שמקפיד לאכול מזון אך ורק בהשגחת הבד"ץ, והנה קרה לו אסון. שוד ושבר! הוא שתה מיץ (!) בהכשר של הרבנות הראשית לישראל...

השואל רצה לדעת איך יכול להיות שאדם כזה לא עמד בניסיון, וההסבר ברור ופשוט: מדובר בבעל תאווה שאינו יודע לשלוט על יצריו. מגיל קטן צריך לחנך ילדים לשלוט על יצריהם, ולכן ילדים שגרים באזורים בהם כל האוכל הוא בהשגחת בד"ץ אינם יכולים לרסן את תאוותם כאשר עומד בפניהם 'פיתוי' אחר (למשל, מיץ בהשגחת הרבנות). ובלשונו הזהב: 'ואז כשנמצא באזור שלא הכל בד"ץ, קשה לו שלא לאכול רבנות, ולפעמים יכול להכשל'.

ובספר אחר פרי עטו של אותו מחבר (קונטרס המועדים, תשע"ד) הוא נדרש לשאלה ממש חמורה: האם 'גוי הגון' רשאי להכניס לביתו 'מכשיר ששומעים או רואים בו חדשות' (קרי: רדיו או טלוויזיה)?

כמובן שלא! הרי מראים שם דברים איומים של כפירה, גילוי עריות ושפיכות דמים, 'שמשחיתים את הנפש היפה'. ואיך ידע הגוי מה קורה בעולם? נו, אם אין ברֵרה אז שיהיה מנוי על עיתון חרדי ('הרע במיעוטו')...

קונטרס המועדים, מהדורת תשרי תשע"ד

יש בספריו של הכהן מטבריה עוד פנינים מבהיקות כאלה ודומות לאלה, אך די בזה למבין.

תחי צרפת וישראל! על ידידות מופלאה שגזה

כך נראית ידידות אמת... הנשיא שמעון פרס בארוחת ערב בארמון האליזה עם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ורעייתו קרלה ברוני,
מרס 2008 (צילום: עמוס בן גרשום; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת ניתאי שנאן 

לכבוד יום הבסטיליה, 14 ביולי 1789

ה'רומן' שלבלב בין ישראל לבין צרפת בשנות החמישים של המאה הקודמת, כמו גם שיתוף הפעולה וברית האינטרסים הביטחוניים, ידועים זה מכבר ואין כאן מה לחדש. צרפת, שהייתה אז מסובכת במלחמת התשה עם לוחמי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ((FLN, ראתה בישראל בעלת ברית שעשויה לסייע לה בשמירה על מעמדה בים התיכון. על כן, במחצית השנייה של שנות החמישים ואף בראשית השישים, התקיימו קשרים הדוקים בין שתי המדינות. מבצע קדש, שבקרוב ימלאו לו שישים שנה, נערך, כידוע, בשיתוף פעולה עם צרפת ובריטניה, שרצו להשתלט על תעלת סואץ. הרעיון של כריתת ברית צבאית בין שתי המדינות נדון אף הוא ברצינות.

שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בתחום התרבותי. אמנים צרפתים רבים הופיעו בישראל וההיפך, ובמוזיאונים בישראל הוצגו תערוכות של יצירות שהובאו מצרפת. השפעה זו השתקפה גם בקטלוגים של אותן תערוכות. בניגוד למקובל היום, שבו מוסכם על הכל כי ה'לינגווה פראנקה' העולמית היא השפה האנגלית, הרי בשנות החמישים, ובמיוחד בקטלוגים שפרסם מוזיאון תל-אביב, השפה הלועזית הנבחרת הייתה דווקא הצרפתית.

והיו כאלה, בשתי המדינות, שראו בשיתוף פעולה זה יותר מאשר מימוש של אינטרסים זמניים, אלא ביטוי לידידות נצח בין שני עמים בעלי ערכים משותפים וחזון נעלה. אמונה תמימה זו באה לידי ביטוי בחוברת מרתקת בשם 'עשור למדינת ישראל', שהודפסה בעברית ובצרפתית וראתה אור בשנת תשי"ח (1958) על ידי גוף שכינה את עצמו 'ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל' (Les Amis de la Republique Francaise en Israel). גוף זה – אמיתי או פיקטיבי – הוקם באמצע שנות החמישים על מנת לקדם את הידידות בין שתי המדינות, והתפרק מאליו כעבור מספר שנים. בפעילות ה'ידידים' השתתפו, לפחות על הנייר, אישי ממשל צרפתיים בכירים, כמו  נשיא האגודה ג'ורג' בידו (George Bidault), שאחרי מלחמת העולם השנייה כיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת, או פול רמדיה (Paul Ramadier), חסיד אומות העולם ושר בכיר במספר ממשלות צרפתיות.

מעבר למידע על מדינת ישראל הצעירה בתחומי הכלכלה והחברה, מלאה החוברת במונולוגים של פוליטיקאים ואנשי רוח משתי המדינות, שמדברים על הזהות הכמעט מוחלטת במטרות ובאידיאלים של צרפת וישראל. כך למשל הצהירה שרת החוץ גולדה מאיר, כי 'כל איש בישראל הנו ידיד הרפובליקה הצרפתית'. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, בברכתו לידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, קבע כי הידידות בין שני העמים היא 'ידידות של אמת, ידידות המושתתת על ערכים אנושים המשותפים לשני העמים: חופש האדם, יתרון רוחו וכיבוד זכויותיו. ישראל לא תשכח לעולם את העזרה שצרפת הגישה לה מיום קומה ועד היום'. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק השתמש בלשון כמעט פיוטית כשכתב: 'במומנטים שיש מצוקה לצרפת כואב גם לבנו, וכשצרפת עולה מחדש מתמלא גם לבנו רגשי שמחה ... ועלי לציין שכמה וכמה מהנכסים החיוביים שבפרלמנט הצרפתי נכנסו לתוך יסודות הפרלמנט שלנו – זו הכנסת'.

הצרפתים שהתראיינו לחוברת התבטאו באופן דומה. פליקס גאיאר (Félix Gaillard) ראש ממשלת צרפת לשעבר, שסיים את תפקידו באפריל 1958, הצהיר כי הוא מאושר 'לציין כאן את המאזן הכביר של מאמצי מדינתכם האמיצה למען קביעת עתידה במסגרת הערכים המשותפים לשני עמנו', ואילו נשיא הרפובליקה בשעת פרסום החוברת, רנה קוטי (Rene Coty), טען כי כללי הפרוטוקול אוסרים עליו לשלוח מנשר ידידותי ולכן הוא שולח את תצלומו עם הקדשה. לדעת ז'ורז' דיהמל (Georges Duhamel), חבר האקדמיה הצרפתית, ישראל הינה 'התגלמות הגניוס המערבי'. לא פחות. 

המרואיין הנלהב ביותר היה ז'ק סוסטל ((Jacques Soustelle, מושל אלג'יריה לשעבר, שנודע ביד התקיפה שהפעיל בדיכוי המרד האלג'ירי. 'צרפת וישראל לוחמות בשביל אותם האידיאלים', הייתה כותרת רשימתו. ובהמשכה: 'האידיאל המשותף המאחד את הרפובליקה הצרפתית ומדינת ישראל מבוסס על יחס הכבוד כלפי האדם ואהבת החרות. תוך מבחנים עקובי דם לא חדלו שני העמים להאבק למען האידיאל הזה ועובדה זו נותנת לידידותנו בסיס חזק ביותר'. סוסטל גם טען כי הוא מביע בדעתו 'את ההרגשה הכללית של כל הצרפתים הטובים'. מעניין מי היו, לדעתו, הצרפתים ה'לא-טובים'...

ואם לא די בהצהרות נלהבות לא חסך הפרסום מאמצים כדי להראות זהות בין ישראל לצרפת. כך למשל הוכתר נפוליאון בתואר 'הציוני הראשון בצרפת' ואילו הברון רוטשילד הפך להיות 'היהודי הצרפתי הגדול, אבי המדינה'. 

לדעת רלף אלמוסנינו, המזכיר הטכני של ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, תל אביב היא 'פריז הקטנה של ישראל'. טענותיו נועדו בעצם להניח את המבוקש, וכך טען המחבר כי הסירות שעל הירקון מזכירות את הסירות שעל הסיין, ואף זוגות הנאהבים בתל אביב חוגגים בלילות כמו זוגות נאהבים בפריז. מתברר שגם את הקפה שותים בתל אביב ממש כמו בפריז. וכך בתל אביב 'לוגמים בעונג את האספרסו המהביל המוגש על ידי מגישות נחמדות באדיבות ממש צרפתית'.

בחלקו הצרפתי של הפרסום פורסם שיר בשם 'Amitie' (ידידות), שחתום על ידי משורר לא-ידוע שכינויו Raf-Al. בשיר מתוארים צרפת (או מריאן סמל הרפובליקה הצרפתית) וישראל כמעין גבר ואישה המחזיקים ידיים ונושאים יחד את 'לפיד התקווה' (Flambeau de l'Espérance). 

ואם בלפיד עסקינן, אף חברת 'סופרגז' החליטה לפרסם לפיד גדול ועליו מתנוססת כתובת בצרפתית שתרגומה לעברית הוא 'להבת הידידות הצרפתית-ישראלית לא תכבה לעולם'...

ב. תחי צרפת וישראל! בינינו אין כבר שום הבדל...

היחסים ההדוקים שהתקיימו בין צרפת וישראל קיבלו אף ביטויים הומוריסטיים. בשנת 1957, כשנה אחרי מבצע קדש, כתב דן אלמגור שיר היתולי בשם 'ברית צרפת-ישראל', שהותאם ללחן מפורסם של ז'ק אופנבך, מלחין האופרטות הידוע בן המאה ה-19. השיר, שהיום נשכח כמעט לגמרי, בוצע לראשונה בערב הפתיחה של הקברט הסאטירי 'מועדון התיאטרון', שפעל בין השנים 1963-1957, וארבעת משתתפיו הקבועים היו גדעון זינגר, יעקב (יענק'לה) בן-סירא, ראובן שפר ושמעון בר (שני הראשונים נפטרו בשנה שחלפה). הבדלי הגובה בין בן-סירא הנמוך לזינגר הגבוה אפשרו לשני השחקנים להגחיך את הבדלי הגובה בין דוד בן-גוריון (הנער דוד, שיהיה מלך ישראל) לבין שארל דה-גול (גּוֹלְ-יָת).

דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, עמ' 77

את הרעיון העיקרי של השיר, שגדוש מילים צרפתיות שהותאמו במלאכותיות לחריזה העברית, אפשר לתמצת במילותיו של אלמגור: 'בינינו אין כבר שום הבדל' – זהות מלאה מתקיימת בין שתי המדינות. השיר מספר על שלושה תיירים מפריז, לואי, פייר וז'ק, שגילו להפתעתם כי בעצם אין שום הבדל בין צרפת ממנה הגיעו לבין הארץ שבה הם מבקרים. אם לצרפת יש את 'טוּר איפל' (מגדל איפל), בישראל יכולים 'לתור' את חיפה ולנסוע ברכב הצרפתי 'שוסון' אל גבעת נפוליון שבעכו.

השיר רווי רמזים אקטואליים שהיום אינם מובנים מאליהם. אלמגור הזכיר פוליטיקאים ישראליים בכירים, כמו רמטכ"ל מבצע קדש משה דיין, שיש לו שארם אך 'נשאר בלי שארם-א-שייך', או את בן-גוריון 'המקובל בקהל' הצרפתי כמו השיר 'קֶה סֵרָה סֵרָה' (Que sera sera) – ביטוי שפירושו 'מה שיהיה יהיה'. שיר זה, שנכתב ב-1956, זכה באותן שנים בפופולריות רבה, בעיקר בזכות ביצועה של דוריס דיי (בסרטו של אלפרד היצ'קוק 'האיש שידע יותר מדי'). אלמגור אף רמז לרומן שעשוי להתנהל בין שרת החוץ דאז גולדה מאיר לבין שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו (Pineau), שכיהן במשרתו בימי מבצע קדש ולפיכך היה מעורב בפלישה הצרפתית-בריטית לתעלת סואץ. העובדה המקרית, ששמו מזכיר בעברית 'פין', נוצלה כאן היטב.

דוד בן גוריון נפגש בירושלים עם כריסטיאן פינו, ינואר 1959 (צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

במעין אירוניה היסטורית, שהיא אקטואלית גם שישים שנה לאחר מכן, קובעים שלושת התיירים הצרפתים כי כשם שלצרפת 'כבר אין את אלג'יר' (זו הייתה מעין נבואה שזכה בה דן אלמגור, כי הרי רק בשנת 1962 יצאה צרפת מאלג'יריה), לישראל, שנאלצה לסגת מכל השטחים שכבשה במבצע קדש, כבר אין את עזה.

הנה רביעיית מועדון התיאטרון שרה את 'ברית צרפת-ישראל':



מאז הושר השיר שטו סירות רבות בנהר הסיין וקצת פחות בירקון שזוהם ושוקם. אמנם לצרפת אין כבר את אלג'יר, אך לישראל יש גם יש את עזה. הידידות הנצחית המופלאה, שנחשבה אז לברית עולם, גזה עם השנים. באמצע שנות השישים עשתה צרפת – משוחררת מבעיית אלג'יריה – פנייה חדה אל עבר העולם הערבי, וישראל הזנוחה מצאה נחמה בזרועות 'מאהבת' חדשה – ארצות הברית של אמריקה. מאז לא חדלה המדיניות הצרפתית לגרום כאב ראש למדינאים הישראלים, ולנו, הקוראים, לא נותר אלא לתהות על מידת ההשפעה התרבותית-חברתית שהותירה צרפת על מדינת ישראל הצעירה. מה חלף וגז ומה שרד את תהפוכות העיתים?
_____________________________________________________

ד"ר ניתאי שנאן עובד בספרייה הלאומית

התקוממות הפלחים הגדולה: פרשנות קומוניסטית למרד החשמונאים

קריאה לנוער היהודי לעזור לצבא האדום המשחרר, ינואר 1943 (מקור: הספרייה הלאומית)

לכבוד אחד במאי, 'חג הפועלים', שרק בלוג עונ"ש עדיין זוכר את קיומו 

מאת ניתאי שנאן*

לאחרונה התחלנו לעבור על תוכנם של ארגזים ששכבו שנים באין דורש במחסני הספרייה הלאומית. בין האוצרות שנמצאו הסתתר, כמו פך השמן שמצאו החשמונאים במקדש, פרסום לא מוכר: חוברת צנומה, שכותרתה המוזרה היא: ה'מופתי' מתתיהו והתקוממות הפלחים הגדולה לפני אלפים שנה (ספור לחנוכה). החוברת נדפסה בשנת 1929, בהוצאת ברית הנוער הקומוניסטי הפלשתינאית, ולא נזכר עליה שֵׁם מחברה. 

ברית הנוער הקומוניסטי הייתה תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שראתה את עצמה כשלוחה של תנועת הנוער הקומוניסטי בברית המועצות ('קומסומול'). 'ברית הנוער' פעלה בארץ ישראל (פלשתינה-א"י) למן שנות העשרים ואילך, ופרסומים נוספים שלה (כמו זה שבראש הפוסט וכמו כמה דוגמאות בסופו) שמורים בספרייה. לאחר הקמת המדינה שינתה ה'ברית' את שמה, השמיטה את המילה 'פלשתינאית' והייתה ל'ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי', שמוכרת בראשי התבות בַּנְקִ"י.

בסיפור מיוחד במינו זה משתקפת פרשנות חלופית ברוח קומוניסטית (היום היינו קוראים לה 'פוסט-ציונית') של סיפור מרד החשמונאים. השקפת עולם זו מנוגדת לגמרי לתפיסת חנוכה כפי שזו מוכרת לנו מן המסורת הדתית מכאן או מן המסורת הלאומית-הציונית מכאן. הוצאתה לאור של החוברת אחרי מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) אינה מקרית, ונראה כי המחבר ניסה לפרש את מרד החשמונאים העתיק על פי המאורעות האקטואליים.

הודעת הנציב העליון על אירועי תרפ"ט הופצה באמצעות מטוסים שחגו מעל ירושלים (דבר, 2 בספטמבר 1929)

הגורמים שהביאו למרד החשמונאים מתפרשים למחבר הקונטרס על פי ההיסטוריה של העליות הציוניות והשלטון הבריטי בארץ ישראל. הדבר ניכר כבר בשם הסיפור, שבו מכונה מתתיהו בתואר 'מופתי' – מן הסתם הכוונה לדמוֹתוֹ לחאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל דאז – ואילו המתקוממים היהודים, שמרדו ביוונים, היו בעצם איכרים שלווים ועניים ('פלחים'), שלא יכלו לשאת את גזל רכושם בידי העשירים וה'מופטיים' (הכוהנים), ועמדו על סף מרד עממי נגדם. אלא שאז באו היוונים...

ה'מופתי' אמין אל-חוסייני, 1929 (מקור: ויקיפדיה)

היוונים מתוארים כמי שבאו להפיץ תרבות בארץ כושלת, 'ליסד מושבות יפות ונהדרות' ולהכניס שפה חדשה לארץ. בפועל הם לא עשו זאת אלא הכבידו את עול המיסים וניסו לנשל את האיכרים העברים מאדמתם. הגדיל מכולם אנטיוכוס אפיפנס, שחשב להישען לא רק על כוח הנשק אלא גם על 'המתישבים מכניסי התרבות', אשר חלקם היו בני הארץ 'וחלקם הוכנסו ע"י עליה מחוץ לארץ'. האם רומז כאן המחבר להבחנה ה'כנענית' בין ילידי הארץ – יהודים וערבים – לבין העולים הציונים?

מכל מקום, התמרמרות העם העברי גברה. או אז התערבו הכוהנים, אשר חששו כי המרד שעמד לפרוץ עשוי לפנות גם נגדם, והחליטו לנצל את הרגשות הדתיים של ההמונים כדי להשתלט על המרד. הם הפיצו שמועות כאילו היוונים טימאו את 'החרם' (רמז לאל-חראם א-שריף, שמו הערבי של הר הבית), שנקרא אז 'בית המקדש', והסיתו את ההמון נגד המתייוונים. לאחר שבני השושלת החשמונאית השיגו את השלטון הם הפכו את עורם: במקום לפעול באמת ובתמים להקלת מצבם של המוני העם העברי, הם התפשרו עם המלכים היוונים ולאחר מכן מסרו את הארץ לשלטון הרומי הזר.

בסיכום ה'סיפור' יוצא המחבר מתחום האנלוגיה אל מציאות ההווה וקורא בפירוש למרד. יש לדעתו לפתוח במאבק עממי נגד השלטון הזר, הוא השלטון הבריטי. את המאבק צריכה להנהיג המפלגה הקומוניסטית, אשר תגרש הן את השלטון הבריטי הזר ('יורשיו של אנטיוכוס אפיפנס') הן את מנהיגי הציונות ('המתיונים הנבזים').

סיפור לחוד ומציאות לחוד, וכידוע רק חלק קטן מחזונו של המחבר התממש. הבריטים אכן גורשו, הקומוניסטים גם הם ירדו מבמת ההיסטוריה ורק הציונים עודם כאן.

הנה ה'סיפור':

 

ובהזדמנות זו, הנה עוד כמה דוגמאות לפרסומי 'ברית הנוער הקומוניסטי', הפלשתינאי והישראלי, ששמורים בספרייה הלאומית:

זהו הגיליון היחיד של 'בחזית' ששמור בספרייה הלאומית. למישהו יש גיליונות אחרים?

על השירון הזה נכתב בבלוג עונ"ש כאן

* ד"ר ניתאי שנאן עובד בספרייה הלאומית

רשימות נוספות בעונ"ש על אחד במאי

קומו התנערו: מסע מן הכורסא בעקבות 'האינטרנציונל'

'הוא היה אדם פשוט'...

קרל מרקס בירושלים

בעלי התוספות

נעמי שיזף מקיבוץ יטבתה שלחה לי את התמונה הזאת כדי להוכיח לי שמלבד עונ"ש יש עוד כמה כאלה שזוכרים את אחד במאי...

חדר האוכל של קיבוץ יטבתה, אחד במאי 2015