על דעת המקום: חפצי-בה או חפציבה?

ברכת חברי קבוצת חפצי-בה לעיתון 'דבר' במלֹאת שנה להופעתו (דבר, 7 ביוני 1926, עמ' 4)

חפצי-בה הוא קיבוץ ותיק ליד בית אלפא, בעמק חרוד, שנוסד בשנת 1922. אבל איך בעצם כותבים את שם המקום: מילה אחת (חפציבה), או אולי שתיים עם מקף (חפצי-בה)? איך מנקדים – בַה או בָּה? ואיך מתעתקים את השם ללטינית - Hefzi-Bah, Heftsi-Vah, ואולי בכלל Heftsiva ,Heftsiba או Heftsi Ba? 

דוגמה טובה לבלבול נמצא בשני השלטים הבאים, שצולמו במרחק של כ-250 מטר זה מזה, לא הרחק מהכניסה לקיבוץ:

צילומים: איל בן ישי

נתחיל עם השם עצמו, שמקורו החד-משמעי הוא בנבואת ישעיהו:

ומכאן שמדובר בצירוף של שתי מילים המחוברות במקף ופועלות כשם אחד (צירוף כבול), והניקוד של האחרונה הוא בלי דגש (כידוע, אחרי אותיות אהוי אין דגש באותיות בגד כפת, כמו בפיוט 'לכה דודי', שיש להגות 'בּוֹאִי כַלָּה', ולא 'בּוֹאִי כַּלָּה' כדרך שטועים רבים).

גם במסמכים רשמיים של רישום שמות מקומות בישראל יש חוסר אחידות. כך למשל, ב'רשימת שמות היישובים בישראל', שהוציאה האקדמיה ללשון העברית, נכתב התעתיק הלטיני התקני כמילה אחת: Heftsiva.

לעומת זאת, ברשימת 'שמות יעדים לשילוט הדרכה' של משרד התחבורה, נרשם התעתיק בשתי מילים ובתוספת h.

ראשיתה של חפצי-בה היה בחוות פועלים ליד חדרה על אדמות שנרכשו (ובלשון התקופה 'נגאלו') בידי יהושע חנקין. על פי המסופר, הרעיון לקרוא למקום בשם זה היה של רעייתו אולגה חנקין (ראו כתבה מפורטת של יחיאל מדור-חיים, 'חוות חפצי-בה', במחנה, 28 במאי 1986)

בארכיון המדינה נשמר גם סרטון קצר מ-1940 שמתעד הקמתה של 'עיר העתיד' (לא פחות!) על אדמות חפצי-בה:

      

אבל נתיבות החיים הוליכו את השֵׁם למקומות אחרים.

אומנם, מייסדי הקיבוץ הקפידו לקרוא לו בשם הנכון 'חפצי-בה', אבל לאורך השנים התקבל גם השם 'חפציבה' כמילה אחת: כך באתר הבית של הקיבוץ, כך בערך בוויקיפדיה וכך גם בשלטים שונים. אפילו בתיעוד בן הזמן, למשל בגלויה הזאת משנת 1924, שנתיים לאחר ייסוד הקיבוץ, שמנציחה את 'ילדי חפציבה בחצר של חפציבה':

אוסף ביתמונה, ויקימדיה

גם מחצבות השיש של הקיבוץ נקראו חפציבה:

צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה

וכמובן היה גם שם פרטי. 

בנות רבות נקראו חפצי-בה, וב-1956 נכתב אפילו שיר מיוחד לכבודן בידי יעקב אורלנד והולחן בידי מרדכי אולרי-נוז'יק. הנערה שבשיר היא 'בת תימן', אבל השם היה גם נחלתן של בנות עדות אחרות, ממזרח וממערב.

דבר, 8 ביוני 1956, דבר השבוע, עמ' 27

אורלנד הקפיד לכתוב חפצי-בה, אבל בהעתקות מאוחרות (למשל, בספרו של דן אלמגור, שושנת תימן: בני-תימן בזמר העברי, 2008, עמ' 134, או במילים המובאות באתר שירונט) נפל המקף והשיר נקרא 'חפציבה'.

הנה יפה ירקוני עם 'חפצי-בה':

התקליט הופק בחברת הד ארצי, 1956 (סטריאו ומונו)

זקנים שבנו עוד זוכרים מן הסתם את חברת הבנייה הגדולה 'חפציבה', שקרסה ברעש גדול בשנת 2007 בעקבות תרמית ענק של מנכ"ל החברה.

ויש גם שכונת חפציבה בחדרה, גן ציבורי חפציבה בנתניה, מרוץ חפציבה של חברת החשמל, ועוד ועוד.

צילום: יעל געתון (שקוף)

עיריית נתניה

ומה באשר לשמות רחובות?

בהרצליה יש רחוב המציין את שם הקיבוץ. לא תופתעו לגלות שבאותו רחוב מתקיימות שתי הצורות:

צילום: איתמר לויתן

ומה קורה בשכונת קריית חיים אשר בחיפה?

רחוב נידח ושקט ובו שלט רשמי אחד ויחיד:

ובכן, מילה אחת חפציבה. בקטנה נעיר כי הכיתוב הוא חסר מובן. מה זה 'להרי הגלבוע'? מן הסתם נפלה המילה 'לרגלי הרי הגלבוע'. על הפסיק שנתקע בהסבר באופן מוזר אין טעם להרחיב.

נראה שהדיירים ברחוב יודעים עברית טוב יותר ואת בתיהם שילטו בצורה מדויקת:

צילומים: איתמר לויתן

אגב, תנועת 'תכלת-לבן' שעל פי השלט בקריית חיים הקימה את הקיבוץ, מוכרת יותר כתנועת הנוער החלוצית בלאו-וייס (Blau Weiss), שפעלה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בגרמניה, באוסטריה, בצ'כוסלובקיה ובהונגריה. 

והנה עוד דוגמה לסיום. 

בדרך יבנה ברחובות נמצאת חנות ספרים ותיקה ושמה 'חפציבה' (במילה אחת). מייסדת החנות יוכי רובין סיפרה לנו, כי עוד מנעוריה בחיפה אהבה את שמו של הכול-בו הגדול 'חפצי-בה', ששכן בבית הקרנות (קרנות לא קרונות!) ברחוב הרצל 16. הרעיון מאחורי השם הוא: כל מה שאתה חפץ בו נמצא בה, בחנות...

צילום: איתמר לויתן

ואכן בחיפה היה (וכבר איננו) כול-בו מפורסם כזה, שנפתח ב-1946 (ואולי אף קודם לכן). מצאתי אפילו תמונה מגניבה של החזית שלו וממנה אפשר לראות בבירור שהשם היה חפצי-בה ולא חפציבה.

חפצי-בה בחיפה, 1946 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

אז מה המסקנה?

השם הנכון והניקוד הנכון הוא כמו בתנ"ך 'חֶפְצִי-בָהּ'. התעתיק הלטיני הנכון הוא: Heftsiva, אבל החיים עשו את שלהם והצורה 'חֶפְצִיבָּה' הפכה לנפוצה, בעיקר בשל העובדה שכך נקראו, ועדיין נקראות, בנות רבות בישראל.

_____________________________________

תודה ליועץ הלשון רפי מוזס ולצלם איתמר לויתן.

לימודי ליבה: דווקא, מה מברכים על גיר, דאון טאון, מפולת אדמה

א. דווקא 

התחנה המרכזית בירושלים (צילום: משה הררי)

בכניסה למרכז הספורט ימק"א בירושלים (צילום: דוד אסף)

או שהם לא למדו לקרוא או שהם פשוט שמים פס (מה שנקרא – מהמקפצה). אני בעד האפשרות השנייה.

ב. מה מברכים על גיר?

לידיעת הקוראים: אפשר להיחנק מגירים, אבל אם אתם מתעקשים לאכול אותם אז דעו שהם כשרים וגם 'פרווה' (כלומר, לא חלבי ולא בשרי), וברכתם 'בורא פרי האדמה'...

ולהבהרה: באנגלית Chalk הוא גיר, וסכנת מחנק היא Choking danger.

לידיעת אנשי מפעל זן-בר בקיבוץ רמת השופט.

תודה ליוחאי גואל

ג. תסמונת דאון

במרכז הרפואי וולפסון לא יודעים לכתוב Downtown (מרכז העיר).

צילום: טל סגל

כיוון שכך, נקדיש להם את הלהיט הענקי משנות השישים (1964 ואילך, ליתר דיוק) 'Downtown', של הזמרת הבריטית פֵּטוּלָה קלארק.

הנה לכבודם, ולהנאתנו, הקלטה של פטולה קלארק בתוכנית הבידור הטלוויזיונית 'המופע של דין מרטין', ינואר 1967:

ד. מפולת

בנתניה דואגים, ובצדק, להזהיר את התושבים ממפולת, בארבע השפות הנוהגות בעיר: עברית, אנגלית, ערבית ורוסית. 

קטונתי מלבדוק את נכונות הכתיב בערבית וברוסית, אבל נאמר זאת כך: באנגלית כותבים מפולת אדמה Landslide.

צילום: טל סגל

ברור שגם במקרה זה כותבי השלט נעדרי השכלה מוזיקלית, ואינם מכירים את הלהיט הענקי Landslide של להקת הרוק פליטווד מק (Fleetwood Mac) משנת 1975, שכתבה והלחינה חברת הלהקה סטיבי ניקס. 

אז הנה הוא לכבודם ולכבודנו:

תפילה במורד הפארק: חג הקורבן ביפו

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

ביום רביעי שעבר, 27 במאי, חגגו המוסלמים בכל העולם את חג הקורבן (עיד אל-אדחא) שנמשך ארבעה ימים, עד שבת. שלא כמו היהודים, המוסלמים מסתפקים רק בשני חגים חשובים: עיד אל-פיטר, 'החג הקטן', שחל מייד עם סיום צום רמדאן, ועיד אל-אדחא, 'החג הגדול', חג הקורבן, שנחגג לזכר אברהם (עבור היהודים 'אבינו'), שהקריב את בנו ישמעאל (כך לפי מסורת מוסלמית מאוחרת; בקוראן עצמו לא פורש שם הבן) על הר ערפאת הסמוך למכה, ובכך הוכיח לכל מי שפקפק (אם היו כאלה) שהוא מקבל את צו אלוהים ללא היסוס. אסלאם פירושו השלמה, כלומר קבלה ללא פקפוק של דבר האל. מעשה אברהם בבנו מסמל זאת. מיליוני מוסלמים בעולם כולו זובחים בימי החג בהמה, לרוב כבש, לזכר הניסיון שעבר אברהם. חג למוסלמים אך אסון לכבשים... 

כל מוסלמי חייב לעלות לרגל למכה בחג הקורבן (מצוות החג'), לפחות פעם בחייו, ולקיים בה שורה של טקסים. לנושא החג' נקדיש בעתיד רשימה מיוחדת.

את אירועי החג השנה תיעדתי ביפו. החוגגים המוסלמים התחילו את היום בתפילת בוקר ציבורית על המדרון הגולש לחוף הים. בשעות אחר הצוהריים והערב צילמתי את החלק 'החילוני' של החג: תזמורות נוער במצעד מוזיקלי מסורתי ברחובות העיר. 

גם בימים מתוחים אלה, כדאי ורצוי להכיר את שכנינו ולקוות לימים מפויסים יותר. 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום'...  

א. תפילה במדרון

מסוף שנות השישים, ובמשך כעשרים שנה, שימש השטח שבין שכונת עג'מי ביפו לבין הים אתר לשפיכת פסולת בניין. כך נכבש שטח גדול מהים אך נוצר אזור של מפגע אקולוגי. בשנת 2005 התחילה העירייה להפוך את הררי הפסולת לפארק. אחרי חמש שנים זכו תושבי יפו לפארק נהדר המשתרע על כמאתיים דונם בין נמל יפו לחוף ג'בלייה. שמו הרשמי של הפארק הוא מדרון יפו.

מעלות השחר מתחילים לנהור בשבילי הפארק כמעט כל תושביה המוסלמים של יפו ומצטופפים על פני משטח דשא גדול שבצפון הפארק. כמו שאצלנו, היהודים, באים לבית הכנסת בימים הנוראים גם אלה שבימים רגילים אינם שומרים מצוות, כך גם בין הבאים לתפילת הבוקר של חג הקורבן נמצאים חילונים. אכן, גם בקרב המוסלמים יש מנעד רחב של זיקה לדת, ורבים מהם מגדירים עצמם 'מסורתיים', לא מקפידים בחיי היום-יום על כל המצוות והתפילות, אבל בחגים משתתפים בשמחה. רבים מהנוכחים, בעיקר נשים וילדים, מתעטפים בלבוש חגיגי או מסורתי (בגדי לבן).

בערך בשעה שש ורבע, מתחילה התפילה. המתפללים עומדים בשורות, רבים מצוידים בשטיחי תפילה. הגברים מלפנים והנשים מאחור. התפילה נמשכת כחצי שעה.

אחרי התפילה עולה האימאם על המִנְבַּר (דוכן התפילה) ונושא את הדרשה לחג. 

האירוע הוא צבעוני ושמח. בימינו רבים מהמשתתפים מצוידים בטלפונים. מצלמים ומצטלמים.

לאחר הדרשה הקהל מתפזר. זה הזמן להתכבד בעוגות ובבקבוקי מים.

המקפידים על מסורת החג ילכו מכאן לבקר את קבריהם של בני המשפחה ובהמשך ישחטו את כבש הקורבן.

ב. תמונות בתהלוכה

בשעות אחר הצוהריים מתחילות להגיע למועדון המוסלמי ביפו תזמורות של צופים מוסלמים ממקומות שונים בארץ. במגרש מקורה שבחצר המועדון מתארגנים כולם ועורכים חזרות אחרונות.

לפנות ערב מתאספים תושבי יפו המוסלמים, וגם לא מעט מן השכנים היהודים, לאורך רחוב יפת לחזות בתהלוכה היוצאת מהמועדון בחמש. 

בראש מוליך את התהלוכה רכב נגרר עם תצוגה צבעונית של סהר ענק ובלונים לכבוד החג. אחריו צועדות כל התזמורות לקצב עשרות תופים, חצוצרות וחמתות חלילים. חמתות החלילים ובדי טראטן (משבצות סקוטיות), הנראים פה ושם, הם שרידים מימי שלטון המנדט הבריטי שהנחיל את ארגון הצופים לערביי ארץ ישראל.

בלט לעיניי במיוחד מספרן הרב של הנערות שהפליאו לנגן בכלי הנשיפה ולתופף בתופים. 

______________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il