'הַהִיסְטוֹרְיָה, כְּדַרְכָּהּ, הָלְכָה בְּכִוּוּנִים שׁוֹנִים מִן הַצָּפוּי': קריאה בשני שירים

הוויזיגוטים בוזזים את רומא בשנת 410, ציור של ז'וז'ף סילווסטר, 1890 (ויקימדיה)

מאת שלמה הרציג 

מהתלותיה של ההיסטוריה עשויות לעיתים להיות שיעור חריף באירוניה. לא פעם נפער פער עמוק בין הציפיות האנושיות לבין המציאות המתממשת בפועל, ואולי לכך מכוון הפתגם המפורסם ביידיש 'דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט', כלומר האדם מתכנן ואלוהים צוחק. המוּדעוּת לאירוניה של ההיסטוריה אינה רק נחלתם של היסטוריונים, אלא גם של כותבים ויוצרים ואנו נדגים זאת ב'כמעט שיר פוליטי' של אריה סיון, שבו ובשירתו ('הרצל כמסילאי', 'פארן', 'מסע לילי') כבר עסקנו בכמה רשימות בבלוג. 

את מסענו הספרותי נתחיל באלכסנדריה של ראשית המאה העשרים, ביצירה מכוננת, שהפכה למשל אוניבסלי ידוע על חרדה פוליטית, שיתוק מערכות וציפייה קולקטיבית נכזבת. 

בשיר 'מחכים לברברים' מצייר המשורר היווני-מצרי קונסטנדינוס קַוָואפִיס (1863–1933) תמונה עזת מבע של חברה העומדת על כרעי תרנגולת. הוא מזמין את הקוראים להתבונן בדרמה האנושית והפוליטית שמתחוללת ברחובותיה. השיר מתאר עיר-מדינה קלאסית (אתונה? רומא?), הממתינה לבואם של ה'ברברים'. כל מוסדות השלטון משותקים ואינם ממלאים את תפקידם: הסנאט אינו מחוקק (הרי ממילא הברברים יגיעו ויחוקקו חוקים משלהם), הנואמים שותקים (הברברים אינם מעוניינים בנאומים משעממים), מנהיגי העיר והפראיטורים מתהדרים בתכשיטים ובמתנות (הם בטוחים כי דברים כאלה עושים רושם על הברברים), והקיסר עצמו מתכונן לקבל את פני הפולשים ולהעניק להם מגילת קלף (כתב כניעה) ותארי כבוד. הכול מניחים שהברברים יגיעו וייקחו לידיהם את השלטון, שיוגש להם כפרי בשל. אך הברברים אינם באים וסיום השיר אף מעמיד בספק את עצם קיומם. 

קונסטנדינוס קוואפיס, אלכסנדריה 1929 (ויקימדיה)

השיר נכתב ביוונית בנובמבר 1898, נדפס בפעם הראשונה בסוף 1904, ומאז תורגם לשפות רבות. הנה הוא בתרגומו של יורם ברונובסקי (כל השירים, 1933-1891, הוצאת כרמל, 1993, עמ' 37): 

− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרְבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.

שימו לב לשתי השורות האחרונות: 

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים? / הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן. 

אלה שורות אירוניות ומטלטלות. מתברר שהברברים אינם רק איום חיצוני על הקיום, על הזהות ועל החיים הנורמטיביים בעיר. הם ממלאים גם צורך פנימי של החברה בפשר ובמשמעות, כשדווקא האויב, ה'אחר' המוחלט שלה, הוא שמספק צורך זה. לבסוף, כשמתברר שהברברים אינם מגיעים וספק אם הם בכלל קיימים, בני העיר נאלצים להתמודד עם ההכרה שהבעיה היא בתוכם.

השיר השפיע רבות על הספרות והתרבות בעולם כולו, והשימוש בביטוי 'מחכים לברברים' הפך נחלת הכלל וחלק משיח פוליטי וחברתי. כך למשל, ב-1980 פרסם הסופר הדרום-אפריקאי וחתן פרס נובל לספרות ג'ון מקסוול קוטזי רומן מצליח שנושא את השם Waiting for the Barbarians, שאף תורגם לעברית בידי יהושע קנז תחת הכותרת 'מחכים לברברים' (עם עובד, 1984).

האירוניה של קוואפיס, המשקיפה במבט אלגורי ומרוחק על עיר-מדינה בעולם ההלניסטי-רומי, קיבלה תפנית חדה בגרסתו המקומית של אריה סיון. בשירו 'כִּמְעַט שִׁיר פּוֹלִיטִי' (חיבוקים, עם עובד, 1986, עמ' 22-21). הוא העתיק את זירת ההתרחשות של הסיפור אל שיכוני מעונות עובדים בתל אביב, באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת. המפגש בין השיתוק הכללי שתואר בשירו של קוואפיס לבין הדריכות והציפייה המקומית שתוארו בשירו של סיון יוצר הקבלה ספרותית מרתקת בין שני השירים. 

הנה שירו של סיון:

הצילום של אריה סיון: מוטי קיקיון (ויקיפדיה)

שירו של סיון בנוי כולו על אנלוגיה היסטורית דרמטית, בין האתוס הסוציאליסטי של תנועת העבודה בארץ ישראל לבין אירועי הדמים המהפכניים, שהרעידו את אירופה בשנות השלושים. כדי לרדת לעומקם של דברים נתעכב תחילה על שלושת העוגנים ההיסטוריים הנזכרים בשיר.

בפתח השיר אנו לומדים מפי סיון על שמועה ('מְסַפְּרִים') הגורסת 'כִּי מְעוֹנוֹת-עוֹבְדִים בְּתֵל-אָבִיב נִבְנוּ כְּמִבְצָרִים: / בֶּטוֹן מָסִיבִי, גּוּשׁ סוֹגֵר סָבִיב'. מדובר כמובן במפעל הדיור הציבורי שיזמה הסתדרות העובדים בשנות השלושים עבור פועלי תל אביב (היו מעונות כאלה גם בערים אחרות בארץ). מתחמים אלו, שמונה במספר, שתוכננו בסגנון הבין-לאומי, התאפיינו כבלוקים היקפיים גדולים הסוגרים על חצר פנימית משותפת. באתוס של אותם ימים, ימי 'המאורעות', המבנים הללו לא נתפסו רק כפתרון ארכיטקטוני, אלא גם כמעוזים רעיוניים ופיזיים, שנועדו להגן על מעמד הפועלים ועל 'הַיְלָדִים וְהַסְּפָרִים', כלשונו העוקצנית-משהו של סיון, מפני כוחות עוינים מבחוץ.

הגינה הפנימית של מעונות עובדים ח', 2026 (צילום: איתמר לויתן)

אבל הרמז ההיסטורי והפוליטי החשוף ביותר בשיר מופיע בסוף הבית הראשון: 'כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ הַפּוֹעֲלִים שֶׁל וִינָה, בַּיָּמִים אֲשֶׁר בָּהֶם / הִרְעִישׁוּ תּוֹתָחָיו שֶׁל דּוֹלְפוּס אֶת דִּירוֹתֵיהֶם'. כאן הדהד סיון את אירועי מלחמת האזרחים באוסטריה (פברואר 1934), כאשר הקנצלר הימני הפשיסט אנגלברט דולפוס ביקש למחוק, פשוטו כמשמעו, את האופוזיציה הסוציאליסטית. פועלי וינה התבצרו אז בשיכוני הענק שלהם (ובראשם מתחם הדיור הציבורי 'קרל מרקס הוף', שהיו בו 1382 דירות ונחשב לגדול מסוגו בעולם), והפכו אותם לעמדות קרב. בשלב מסוים פקד דולפוס על הצבא להפגיז את הפועלים בתותחים – אירוע מזעזע זה הסתיים בלמעלה מאלף הרוגים ופצועים ובדיכוי ברוטלי של המרד. 

חיילים אוסטרים נערכים לפני בניין האופרה בווינה, פברואר 1934 (ויקימדיה)

הטרגדיה הווינאית הכתה גלים בעולם הסוציאליסטי כולו והגיעה כמובן גם לתנועות הפועלים בארץ ישראל המנדטורית. 

הדים ל'ימי הדמים באוסטריה' בעיתונות הארץ-ישראלית (דבר, 16, 18 בפברואר 1934)

פועלי תל אביב – לפחות על פי שיר זה – חשו כי גם הם עלולים לעמוד מול 'כֹּחוֹת הַשְּׁחוֹר', ומשום כך הציבו תצפיתנים (גברים) על גגות בתי מעונות עובדים, 'מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר', ואפשר להניח שלא מדובר רק בכיוון דרום (יפו הערבית), אלא בעיקר בכיוון מערב (הים), ובכיוון מזרח, לאוייבים מבית שבתוך העיר עצמה (ראו בהמשך). שכונת מעונות עובדים ח' למשל, נבנתה ברחוב הירקון, עם תצפית רחבה לים (ראו במאמרו של רון זרחי, 'בַּיָּם עוֹד יַפְלִיג קַפִּיטָן: מי היא 'שושנה'?', שפורסם לאחרונה בבלוג עונג שבת).

על גגות מעונות עובדים ח' (צילום: איתמר לויתן)

בבית השלישי העביר סיון את כובד המשקל אל דעיכת הרעיון הסוציאליסטי: 'וְסוֹחָרִים / מִשּׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים פָּשׂוּ בַּחֲפָצִים לֹא-נִדְרָשִׁים, כְּמוֹ, לְמָשָׁל, סְפָרִים / דֻּגְמַת כְּתָבִים שֶׁל בּוֹרוֹכוֹב'. הגותו של דב בֶּר בורוכוב (1917-1881), מאבות הציונות הסוציאליסטית, הייתה מסד רעיוני מקודש לחלוצי הארץ ולפועליה. גורלם העלוב של כתבי בורוכוב, שאפילו סוחרים משוק הפשפשים ביפו אינם מוצאים בהם חפץ, הוא עדות מלנכולית לחילופי הדורות ולאידיאולוגיה שעבר זמנה. דפיהם המצהיבים של ספרי בורוכוב שמתוכם נושרים פרחים מיובשים הם סמל נוסטלגי לעולם שהתייבש ונשכח.

'חֲפָצִים לֹא-נִדְרָשִׁים, כְּמוֹ, לְמָשָׁל, סְפָרִים דֻּגְמַת כְּתָבִים שֶׁל בּוֹרוֹכוֹב' (הגלריה לספרות)

האירוניה ב'כמעט שיר פוליטי' איננה רק פואנטה הממתינה לקורא בסיום הקריאה. היא נרמזת כבר במילה הראשונה של השיר: 'מְסַפְּרִים'. סיון אינו מתיימר לטעון שדבריו על מה שקרה במעונות העובדים הם אכן אמת צרופה ועובדה היסטורית, די לו בכך שזו מעשייה או מיתוס קהילתי. קיים פער, כמעט פרודי, בין וינה הכרך הגדול בעל המסורת האימפריאלית, שבו התחוללה מלחמת אזרחים עקובה מדם, לבין תל אביב, עיר החולות הזעיר-בורגנית. אך סיון אינו מהסס להשוות: אנשי תנועת הפועלים בתל אביב בנו שיכוני בטון ודמיינו התבצרות בלב אירופה הסוערת. בסוגריים של הבית הראשון הוא אף מלגלג על הגבריות המגויסת: '(חַדֵּי-הָרְאוּת מִן הַגְּבָרִים הֻצְּבוּ עַל הַגַּגּוֹת)' ועל הניסיון לייצר, יש מאין, מיתוס עברי של מאבק סוציאליסטי הרואי. התצפיתנים, שנבחרו בשל ראייתם החדה, עומדים על הגגות ומחפשים באופק אויב פשיסטי מדומיין. להבנתי, יש כאן רמז ברור לעלייתה של התנועה הרוויזיוניסטית בישראל של שנות השלושים ולמתח שגאה בינה לבין תנועת העבודה, במיוחד לאחר רצח חיים ארלוזורוב ביוני 1933. זו הייתה מציאות יום-יומית של הפגנות, קטטות רחוב ושביתות, שהפכו את המאבק הפנים-ציוני, הנרמז בשיר, למעין דרמה צבאית-קיומית.

בבית השני האירוניה נחשפת בגלוי: כוחות השחור לא התנפלו על מבצר מעונות העובדים, ולעומת זאת, 'נָפְלוּ פְּצָצוֹת אִירוֹנִיּוֹת קְטַנּוֹת / כְּמוֹ רִמּוֹנִים פּוֹלָנִיּים מִן הַדְּגָמִים הַיְשָׁנִים'. לא פגזי תותחים מבחוץ יחריבו את המבצר, אלא החיים עצמם: השגרה, הבורגנות והשעמום. יש כאן אולי גם רמז למוצאם הפולני של רבים מאותם פועלים (מוצא שהיה משותף גם ליריביהם האידאולוגיים מימין). התפוצצויות הרימונים הישנים הן, מן הסתם, פצצות 'תודעה כוזבת'. במקום למות על מזבח מהפכה במעין 'קרב אחרון של מלחמת עולם' (כלשון האינטרנציונל בתרגומו של שלונסקי, שסיון רומז לו בבית הרביעי), הפועלים התל-אביבים 'הֵמִיתוּ אֶת מֵיתְרֵי-קוֹלוֹתֵיהֶם' בגלל עודף עישון סיגריות והפחדות שווא ('זְאֵב זְאֵב'), על דרך המשל של איזופוס אודות הילד שצעק זאב. השגרה המיוזעת ניצחה את המהפכה. אך מעבר ללגלוג יש בשיר גם קינה אמיתית על שקיעתה הכואבת של תנועת העבודה והציונות הסוציאליסטית בישראל.

אין אנו יודעים את התאריך המדויק של כתיבת השיר, אך מועד פרסומו הראשון, 1986, עשור לאחר 'המהפך' של שנת 1977, שבו סולקה תנועת העבודה ממעמדה כמפלגת שלטון, אִפשר כבר למשורר להתבונן באירוניה על התהליך ההיסטורי שעברה המדינה מאז שנות השלושים.

הלוגו של סיגריות 'עתיד' של חברת דובק עוצב ב-1936 על ידי פרנץ קראוס

תמונתם של התצפיתנים ('הַתּוֹרָנִים') המזדקנים על הגגות (בבית השלישי), היא שיא האירוניה המרה. הם נותרו נאמנים ומסורים למשימתם, והמשיכו להשקיף אל האויב העשוי לבוא מן האופק, אך איש לא בא להחליפם. פשוט שכחו שהם שם. בעודם מקדמים את פני 'כֹּחוֹת הַשְּׁחוֹר' המדומינים, מתחת לגגות השתנו פני השטח: בעלי הדירות הוחלפו, והספרים, שהיו בשעתו מצפן מהפכני, נזרקו או נמכרו בפרוטות בשוק הפשפשים. השמירה על הגג והתצפית אל האופק הפכו להיות טקס אבסורדי ואנכרוניסטי המנותק מהמציאות.

ולבסוף, כותרת השיר. אין זה שיר פוליטי אלא רק 'כמעט' שיר פוליטי, וזאת משום שההיסטוריה מפלסת את נתיביה בכיוונים בלתי צפויים. בשיר פוליטי מסורתי יש מאבק חזיתי, יש אויב ברור, והוא נכתב בסערה כמעין מניפסט, אולם בשירו של סיון אין פוליטיקה, פשוט משום שאין כבר מול מי להילחם. האויב לא הגיע עם תותחים; כמו בשירו של קוואפיס השבר הגדול הגיע מבפנים. הדורות התחלפו, האידיאולוגיה התפוררה, וכוחות השחור האמיתיים – הבורגנות, אובדן הערכים והנינוחות הצרכנית – השתלטו על הרחובות מלמטה, דרך המדרכות, ולא מבחוץ. הדרמה הגדולה של הסוציאליזם הציוני, שהתכונן למרחץ דמים טרגי בנוסח אירופי, הסתיימה כקומדיה מקומית של טעויות, או כפי שסיון הגדיר בדימוי מבריק בבית הרביעי – תאטרון בובות עשוי עץ לָבוּד וקרטון.

אך אין זה סתם תאטרון בובות. סיון רומז בפירוש לאופרה 'תאטרון הבובות של דון פדרו' מאת המלחין הספרדי מנואל דה פאיה. אחת התמונות באופרה מבוססת על פרק 26 ברומן דון קישוט, שבו משוכנע דון קישוט כי הבובות שלפניו הן אמיתיות ואינן אלא אויב המבקש את נפשו. הוא מסתער על בובות העץ ומחסלן בחרבו.

גוסטב דורה, דון קישוט נלחם בתאטרון הבובות של דון פדרו (ויקימדיה)

בקריאה מחודשת של שני השירים – 'מחכים לברברים' ו'כמעט שיר פוליטי' – קשה שלא לחשוב על המציאות הישראלית העכשווית. כל אחד מהם, בדרכו ובתקופתו, הציב בפני קוראיו תמרור אזהרה מפני הסכנה שבשקיעה אל תוך מיתוסים פוליטיים וחרדות קולקטיביות. מתברר כי האירוניה של ההיסטוריה ממשיכה להטיל את פצצותיה הקטנות גם עלינו: בעוד החברה הישראלית מעסיקה את עצמה לא פעם בציפייה מתוחה ובחרדה משתקת מפני ה'ברברים' או 'כוחות השחור', כאיומים קיומיים מבחוץ, 'שדים' שמקצתם מדומיינים, המציאות האמיתית מכרסמת את החברה מבפנים. השבר של דור בוני המדינה, שאותו תיעד סיון, מזכיר לנו כי מבצרי בטון ואידיאולוגיות מפוארות אינם חסינים לאורך זמן נוכח שחיקה, שגרה ואובדן ערכים. בסופו של דבר, שני השירים מותירים את הקורא בהם היום עם תובנה מורכבת ומטלטלת: האויב הגדול ביותר של החברה (והחברה הישראלית בכלל) אינו בהכרח הפולש הממתין מעבר לשער, אלא נטייתה להפוך את הציפייה לאסון חיצוני ל'סוג של פתרון',  שבא במקום חשבון נפש והפניית המבט פנימה על מנת לתקן את המעוות, כל עוד זה אפשרי.

______________________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net

ארץ הקודש: לייזר לסכך, מנעול ליין, טסט למזוזות וחיסול ציציות

א. לייזר למדידת סכך

הטכנולוגיה בשירות ההלכה.  

יוחנן פלוטקין, שצילם, הסביר לי את הרקע למודעה זו: 'בצפיפות של השכונות החרדיות יכול להיות מאתגר לבנות סוכה. יער המזגנים, חבלי כביסה וגגות הזזה מקשים את הידיעה כמה מהסכך אכן תחת כיפת השמיים וכשר לישיבה תחתיו. מכשיר הלייזר הזה יעזור לפתור את הבעיה'... 

15 ש"ח לשימוש בשעות החשכה בלבד. להשתמש מייד ולהחזיר.

ב. מבצע שעוד לא היה כמותו 

הנה עוד חידושים טכנולוגיים, פרי מוחם הקודח של חברי מפלגת המחמירים בעם.

צילום: נדב בירן

למרות שהמבצע הסתיים כבר בשבועות, ואנחנו נמצאים ערב סוכות, יש לי הרגשה שהמלאי עוד לא נגמר ואפשר להשיג את הפריטים המבוקשים הללו (לצערי, מספר הטלפון נקרע מהמודעה בידי מחמירים גדולים יותר).

מילא 'נרות שבת מחשמל המהודרים' (נעזוב את העברית), שאפילו 'דמעה אחת בוערת' של אימו של הרבי מווילדניק, לא תצליח לכבותם או להדליקם (אלה שאינם מבינים את הרמז יעיינו כאן), אבל מה תגידו על 'מנעול מספרים לבקבוק (למניעת יין נסך)'?

חיוני מאוד למי שמעסיק עובדים זרים (כלומר לא יהודים), שמא הללו ישלחו ידם אל הנער, ייגעו ביין, ויהפכוהו, חלילה, לנסך.

ג. טסט שנתי למזוזות

'האם משרד התחבורה יכיר בטסט הזה?', שאל אותי גדעון נח והפנה את תשומת ליבי למודעה זו מטעם חסידי חב"ד. 

'עם מירי רגב בראש המשרד', עניתי לו, 'זה בהחלט ייתכן'...

ד. יחידת החיסולים

צילום: טל סגל

צולם בגבעת שמואל.

מן הסתם הכוונה היא ל'מכירת חיסול' של ציציות, ולא ליחידת מסתערבים, סטייל 'פאודה', בפיקודו של איציק...

עוללות: בין ש"י עגנון לדוד שמעוני

ש"י עגנון (מימין) ודוד שמעוני, יפו 1910 (ארכיון בית עגנון)

מאת אביעד הכהן 

יחסי הידידות בין הסופר ש"י עגנון לבין המשורר דוד שמעוני נמתחו על פני עשרות שנים. על אף שהיו כמעט בני אותו גיל (שמעוני נולד בשנת 1886, שנה לפני עגנון), היכרותם הממשית החלה עם עלייתו של עגנון ארצה, בשנת 1908, והשתקעותו ביפו. כמו רבים מאנשי העלייה השנייה, גם הם היו חברי מפלגת הפועל הצעיר. ארבעה מאנשי הרוח והספר שבהם הונצחו בצילומו המפורסם של אברהם סוסקין, ובו נראים עגנון ושמעוני לצד אז"ר ויוסף חיים ברנר. על תמונה זו כתב חוקר הספרות העברית דן לאור: 'אותה שעת חסד, שבה חיו ופעלו סופרים אלה יחד עם אחרים ביפו ובסביבתה, הייתה שעת לידתה של הרפובליקה הספרותית בארץ ישראל' (חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 69).

מימין לשמאל: דוד שמעוני, י"ח ברנר, אז"ר, עגנון, יפו 1910 (ויקימדיה)

עגנון הנציח את דמותו של שמעוני באחד מסיפוריו הראשונים, 'גבעת החול', שם כינה אותו בשם 'פזמוני', ספק בהלצה ספק בלשון גנאי. כך גם כינה אותו בחיבוריו המאוחרים יותר, דוגמת תמול שלשום. ברם, מעיון במכתבים שהחליפו ביניהם עגנון ושמעוני, שמתפרסמים כאן בפעם הראשונה, ניתן ללמוד שלפחות בתחילת הדרך לא סבר עגנון שיש בכינוי זה כדי לבזות את ידידו, וראה בו לכל היותר שם חיבה. כך עולה מכמה גלויות ששלח עגנון לשמעוני מברלין, זמן קצר לאחר שנסע לגרמניה. עגנון, כידוע, השתקע בגרמניה למשך תריסר שנים, עד לאחר שרפת ביתו בבאד הומבורג, בשנת 1924.

באיגרת ידידות זו, למשל, שכתב עגנון שבברלין לשמעוני ביום 14 בנובמבר 1912 ועיסוקה בענייני חולין (הוא מספר כי המחנך והמנהל הירושלמי אפרים כהן-רייס נמצא עתה בברלין ועומד לשוב לארץ), הוא קורא לו 'פזמוני היקר', מסיים במשאלה 'האפשר לחזות את פניכם?', וחותם בשמו הפרטי ש"י. עגנון כיוון גם לבת זוגו של שמעוני, דינה פפירמייסטר, בת למייסדי ראשון לציון, שמכתביה לשמעוני כונסו בידי נכדם, הסופר יובל שמעוני, בספר עשר שנים: אהבת דינה לדוד, כרמל, 2003).

'פזמוני היקר' – עגנון לשמעוני, 14 בנובמבר 1912 (הקלקה על האיורים תגדיל אותם לקריאה נוחה יותר)

מן המכתבים ששלח עגנון לשמעוני מגרמניה עולה תמונה קודרת של סופר עברי הנאלץ לחַזֵר כל העת על פתחי נדיבים, כדי שאלה יספקו לו מעט עבודה במתן שיעורים בעברית וכך יהיה לו במה להחיות את נפשו. עגנון, שהתלונות המתמידות על 'חסרון כיס' היו חלק מאופיו, היה באותם ימים באמת דלפון. בשלב מסוים אף הרהר באפשרות למצוא את מזלו באמריקה, 'ארץ הזהב'. ביטוי לכך ניתן במכתבו לפישל לחובר מראשית 1913:

ואף עכשיו אני עומד וטלטול חדש מתרגש עלי, כי אפשר מאד ואני אעזוב את ברלין ואדוד לאמירקה [!], כי נסתתמו כל מקורות פרנסתי בקרית מלך רב [ברלין] (ש"י עגנון, מסוד חכמים, שוקן, 2002, עמ' 87).

לבסוף חזר בו מתוכניתו זו, אך במכתבים ובגלויות ששיגר באותן שנים שב ונתן בכל פעם ופעם ביטוי לדלותו ולקשיי פרנסתו. כך, למשל, בגלויה ששלח ב-14 באפריל 1913 לשמעוני, ששהה אז בשווייץ, כתב לו עגנון: 'לאמריקה לא נסעתי מחמת הפחד שבי. שִׁעוּרים אַיִן, ומוצא ללחם אַיִן', וברור שיש כאן גם משחק מילים על שיעורים-שְֹעוֹרִים. 

'שעורים אין ומוצא ללחם אין' – עגנון לשמעוני, 14 באפריל 1913 

מחמת מצבו נאלץ עגנון להתחנן על נפשו ולבקש הלוואות מידידיו. בגלויה ששלח לשמעוני ב-25 במאי 1913, כתב: 

דוד יקירי, 

אולי אפשר לך להלוות לי לכל הפחות חמשים מרק? כמובן לפני [חלוף] שנה לא אוכל להשיבם לך, אבל לאחר שנה נאמן אני לפרוע ושלם אשלם לך בתודה. הנני מבקש זאת מידך ואתה יקירי עשה כל מה שתוכל ובלבד שתשלח לי. אחי נלקח לצבא לארבע שנים אחר אשר הוציא מר אבי שיחי' את כל אשר לו. אפשר שאצטרך ללכת בקרוב אל בית אבי ליום חשך ואפלה ח"ו ולכן אם תוכל ואם תחליט לשלוח – שלח תיכף. 

 ידידך אהבך, ש"י.

 

'אולי אפשר לך להלוות לי לכל הפחות חמשים מרק?' – עגנון לשמעוני, 25 במאי 1913 

בגלויה נוספת, ששלח לשמעוני ב-1 ביולי 1913, שב עגנון והתאונן על מצבו בנוסח דומה:

שבתי לאיתני. שִׁעוּרִים יש ואַיִן, בכוח ולא בפועל, והרווחים מועטים ופרנסה אין ואין. אבי נ"י אינו יוצא מחליו. ה' ירחם. אחי כל העת בבוצץ. כסף אין. עליך לשלוח לי עוד.

 

 'שִׁעורים יש ואין, בכוח ולא בפועל' – עגנון לשמעוני, 1 ביולי 1913 

בחלוף כמה חודשים כבר שכב האב על ערש דווי ממש. מגלויה ששלח עגנון לידידו לחובר, ב-15 בנובמבר 1913, עולה שמחמת חסרון כיס והצורך בגיוס הכסף לקניית כרטיס הנסיעה ברכבת לבוצ'אץ', לא הצליח להגיע להלוויית אביו במועד והגיע רק למוחרת. בגלויה התחנן עגנון: 

בעוד רגעים אחדים אני נוסע מברלין על מנת לילך בוצצה כי רגעי אבי ספורים חלילה. ידידי אני מבקשך בכל לשון של בקשה כי תואיל לשלוח לי עפ"י האדריסה [הכתובת] הרשומה מטה סך מאה וחמשים מארק (מסוד חכמים, עמ' 93-92; אמונה ירון, פרקים מחיי, שוקן, 2005, עמ' 160).

הצרות לא עזבו את עגנון גם לאחר מכן. לצד האבל על אביו, נדרש לסייע לשלוש אחיותיו שנותרו יתומות מאב ואם, ובנוסף, הוא עצמו נפל למשכב וסבל ממחושים שונים. ביטוי לכך יש במכתבו ללחובר, שגר אז בוורשה, מיום 1 במאי 1913:  

בפעם הראשונה בימי חיי נחליתי. ראשי כאב עלי וקדחתי. החינין [תרופה למלריה] היה לחמי יומם ודמעתי בלילה. לאמריקה לא נסעתי ובברלין כלו כל התקוות (מסוד חכמים, עמ' 89).

מתברר שהמחלה נמשכה זמן רב. גם בחלוף שלושה שבועות הוסיף עגנון והתלונן בגלויה ששיגר לשמעוני ב-22 במאי 1913: 

התעשה חיל בלמודים? מתי נשוב לארצנו?  

ידידי, אצלי הצרות מרובות על הרגעים. גם בקדחת חנני ה' ובכאב ראש. היום הוקל לי. מי יודע מי יולד יום מחר. באמת כבר באה העת שה' ירחם עלינו. 

ידידך אהבך, ש"י טשאַטשקיס

 

'מתי נשוב לארצנו?' – עגנון לשמעוני, 22 במאי 1913 

בחלוף כשבועיים, ב-3 ביוני 1913, שב עגנון ושיגר גלויה נוספת לשמעוני: 

קדחתי עזבה אותי. כמעט בריא אנכי. אבל לוגם אני כל בקר לגימה הגונה של חינין ואני חלש מאד ורפה אונים. השִעוּרִים מעטים ואבוד הזמן גדול, והחינין מזמזם במוחי, וצרות רבות ורעות מתחדשות עלי חדשים לבקרים. 

 

'קדחתי עזבה אותי' – עגנון לשמעוני, 3 ביוני 1913 

הימים חלפו, השנים עברו. בין לבין התחתן עגנון עם אסתר מרכס, בת למשפחת בנקאים, ומצבו הכלכלי הוטב לאין שיעור; בד בבד פרס עליו שלמה זלמן שוקן את חסותו. מכאן ואילך יכול היה להתמסר למלאכת הכתיבה ולפרסם שלל יצירות ממעיינו השופע.

עם שובו לארץ ישראל, בשנת 1924, ידידותו עם שמעוני הלכה והתחזקה. בין השאר, נהג עגנון לשהות בבית שמעוני בתל אביב, לעיתים מרצונו של המארח ולעיתים שלא מרצונו. ביטוי לכך ניתן במכתבים רבים של עגנון מאותם ימים (ראו במאמרי, 'דוקטור פיקחין ומיסטר פזמוני', הארץ, תרבות וספרות, 16 באפריל 2025). 

דוד שמעוני, כנראה בשנות העשרים (ויקימדיה)

באחד המכתבים שכתב לשמעוני, ב-24 ביוני 1925, התייחס עגנון לסיפורו 'צפורי', שבו שילב מידע אוטוביוגרפי. הסיפור נכלל בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרפ"ה, ששמעוני היה אחד מעורכיו (לימים, ראה אור גם כספרון נפרד בסדרת 'עופר' של הוצאת דביר). בשל לחץ הזמנים שנקבע להופעת ספר השנה, לא עלה בידי עגנון לשכלל עוד ועוד, כמנהגו, את נוסח הסיפור כפי שרצה, אך כדרכו, לא התיר לאיש לגעת בנוסח ששלח. הוא הזהיר את שמעוני לבל 'ישלח ידו' אל הסיפור ואל 'תעש לו מאומה' (לשון המרמזת למעשה העקדה), ללא הסכמתו המפורשת: 

ירושלים ת"ו ד' חקת תרפ"ה

שמעוני היקר הנה אנכי אף שולח לך את צפורי. ידעתי גם ידעתי כי הרבה יש לעשות עוד לספורי ולא עשיתי. אך יען אשר אתה אץ להוציא את ספר השנה אצתי לשלוח אותו לך והנני מוציא מתחת ידי דבר שאינו מתוקן. בכל זאת אבקשך ידידי אם תמצא בספורי דברים אשר לא לפי רוחך הודיעני נא ואתה ידידי אל תשלח (אל) ידך אל ספורי ואל תעש לו מאומה.

ושלו' לך ממני אוהבך

ש"י

בשולי המכתב הוסיף עגנון ברכה מחורזת לדינה, רעייתו של שמעוני: 

ושיר שלום לרעיתך הכבודה / שהציעה לי מטה ונתנה לי סעודה

ואם אבוא בקרוב להתרחץ בים / לא תסיר חסדה מאתי מן הסתם 

ושלום רב לבנך מר שמואל / אור ה' עליו יהל 

ועתה אתה ידידי זיי גיזונד / און שיק מיר תרי"ג פונד

 

'זיי גיזונד' – עגנון לשמעוני, 24 ביוני 1925  

הרמיזה שבשולי האיגרת –  'זיי גיזונד, און שיק מיר תרי"ג פונד', כלומר היה בריא ושלח לי תרי"ג [613] פונט [לירות], כמניין המצוות – מתייחסת לשכר הסופרים הנדיב ששמעוני הבטיח לו, 'פי שניים ומחצה משהוא משלם לשאר הסופרים' (ש"י עגנון, אסתרליין יקירתי, שוקן, 1983, עמ' 80).

דוד שמעוני נואם בכנס הסופרים העברים, קיבוץ מעלה החמישה, 1945 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

כאמור, הקשר בין השניים נמשך עד פטירתו של שמעוני, בשלהי שנת 1956. ביטוי לו ניתן בשורה נוספת של מכתבים ואיגרות שהוחלפו ביניהם ומצויים כיום בארכיונו של שמעוני השמור בארכיון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים.  

להשלמת התמונה נביא שיר מחורז נוסף, הפעם פרי עטו של שמעוני, על 'ברנר, הבחור הקענער' (ביידיש: היודע). השיר, שנשמר בארכיון עגנון שבספרייה הלאומית, נרשם בשולי גלויה שכתב עגנון מברלין ב-5 בינואר 1913 לידידו יוסף חיים ברנר. השיר נכתב באותיות זעירות אבל קריאות מאוד.

בגלויה עצמה ציין עגנון, בין השאר, כי רצה לספר לארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, על עניין מסוים, אך שמעוני 'מיחה בו'. בסופה הוסיף עגנון, בלשון שעשויה להשתמע לשתי פנים, לשבח ולגנאי: 'פזמוני כתב שיר, שיר ורננות. זה ימים ושנים לא ראיתי כמוהו ליופי ושירה. קניתי מין דבק ודבקתי את קרעי האפריון'.

את עיקרה של גלויה זו, עם שאר חילופי המכתבים בין עגנון לברנר, פרסם רפי וייזר (גרשון שקד ורפאל וייזר [עורכים], ש"י עגנון: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 51-50), אך לענייננו כאן, העיקר חסר מן הספר. וייזר, שהיה אז ממונה על ארכיון עגנון בספרייה הלאומית ובקי מאין כמוהו בגנזיו, לא צירף למהדורתו את אותו 'שיר ורננות שכתב פזמוני', והסתפק בהערה בשולי העמוד: 'כאן באות שורות אחדות מחורזות ובפרוזה שכתב שמעוני לברנר, ולא הבאנו אותן כיון שנפגעו ביותר בהסרת הבול מעל הגלויה'. 

עגנון לברנר, 5 בינואר 1913. בתחתית הגלויה: הוספה של שמעוני לברנר  

הנה אפוא השיר ככל שהצלחנו לפענחו (השלמות משוערות וביאורים ניתנו בתוך סוגריים מרובעים):

[צד א]

[... מ]הָלך בדרך ופוגש באיש חָזָק שֶׁשְׁמו בָּזָק, כלומר לא

[ש"י ט]שצקס ובידו צרור מכתבים ופניו נלהבים ועיניו יורות אֵש

[...]ש? וַיַעַן: "אני כוֹתֵב לברנר חיים יוסף אִגֶרֶת עדינה וַתִשְׁרֶה

[... נה] כל נפשי אני בה שופך ואת כל רפיון כֹחי". ואומר: קצת

[אוסי]ף גם אנכי. ובכן בְּרֶנֶר, בְּרֶנֶר, הבחור הקֶענֶער, המשכיל המצוין 

 

שמעוני לברנר (צד א)  

[צד ב]

[...ה] כל נשק מאין, בקצף ובשנינה

באהבה ובשנאה ואיתן מושבו בארץ ישראל,

אשר היא בלבבו ובה יגָאֵל, ואל יִוָאֵל [לשון איוולת] להתיאש 

מישראל. אַיי חבּיבי, נתת מנה יפה בהפוע"ץ [הפועל הצעיר] 

האחרון להאדון מילנר. ואולם מה זו הנשיקה החטופה 

שנשק לך הלוזנקה. האם לא נשרפת בשלהבתה? ד.ש. [דוד שמעוני]

שמעוני לברנר (צד ב)

דבריו של שמעוני חידתיים. 

מיהו 'איש חזק ששמו בזק'? לא נדע. מיהו האדון מילנר? במכתב ששלח ברנר למ"י ברדיצ'בסקי, ב-6 באפריל 1908, הוא מציין כי 'ע"ד [על דבר] אותו ד"ר מילנר בפאריס אין אתי יודע עד מה'. 'לוזנקה' הוא אולי אנגרמה של קלוזנר (השערה שהעלה בפניי עורך הבלוג), הלא הוא ההיסטוריון ועורך השלוח יוסף קלוזנר, שחי אז באודסה ולא חיבב את ברנר. 

סדרת מכתבים זו, שכאמור מתפרסמת כאן בפעם הראשונה, חושפת טפח נוסף במסכת היחסים בין הסופר והמשורר. היא מאירה אותה באור חדש, חיובי יותר ושונה מהדימוי השלילי שעשוי היה לעלות, ולוּ למראית עין, מתיאורי שמעוני בסיפוריו של עגנון, שהיו רוויים ברמיזות לעגניות ומזלזלות.

______________________________

פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים aviad@edu.mishpat.ac.il

תודה לרֵעי פרופ' גדעון טיקוצקי, לעובדי ארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים ולעובדי ארכיון עגנון שבספרייה הלאומית על שסייעו לי כתמיד במאור פנים וברוחב לב והעמידו לרשותי את חומרי הארכיון.

סיפורי רחובות: מתי מת פיכמן, אורט, מרגולין הקולונל, קידוש השם

א. מתי מת פיכמן?

שמו של המשורר, הסופר, המבקר והעורך יעקב פיכמן, כבר כמעט נשכח מלב, למרות כ-300 הספרים שכתב והוציא לאור, ועל אף שאת שירו האהוב 'אגדה' ('על שפת ים כנרת'), בלחנו של חנינא קרצ'בסקי (1922), יודעים לשיר עד היום גם ילדי גן.

מזל שבערים רבות בישראל יש רחובות הנושאים את שמו, שמשאירים לפחות את שם המשפחה בזיכרון הקולקטיבי.

צילום: איתמר וכסלר (ותודה לאיתמר לויתן ששם לב)

ברמת אביב יש רחוב ותיק על שמו, רק שבשלט ההסבר קיצרו את חייו של פיכמן בשמונה שנים, גם בתאריך העברי וגם בתאריך הכללי.

נאמר זאת כך: יעקב פיכמן מת רשמית ב-1958 / תשי"ח, לא ב-1950 / תש"י. שנה קודם לכן, ב-1957, הוא קיבל את פרס ישראל בספרות.

זאת ועוד, למקפידים על הלוח העברי: פיכמן נולד בג' בכסלו תרמ"ב (ולא בתרמ"א), שהיא אכן שנת 1881.

לא מאמינים לי? יעידו על כך מודעות האבל לזכרו ומצבת קבורתו בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור:

דבר, 18 במאי 1958, עמ' 1

צילום: אבישי טייכר (ויקימדיה)

ב. אורט חו"ל ואורט ישראל 

צילום: איתמר לויתן

בבת ים יש רחוב ארוך יחסית ושמו 'אורט ישראל', אבל ההסבר מוקדש דווקא לאורט חו"ל... 

הארגון העולמי של אורט (World ORT) אכן נוסד ברוסיה בשנת 1880 וכבודו במקומו מונח, אבל אורט ישראל, רשת החינוך שעל שמה נקרא הרחוב, נוסדה ב-1949.

ג. מרגולין הקולונל 

צילום: איתמר לויתן

גם כבודו של הקולונל אליעזר (לזר) מרגולין במקומו מונח. אבל השלט הזה, בראשון לציון, ממש מביך.

ראשית הוא נולד ב-1875 ולא ב-1874, שנית, מה זה הכינוי 'מרגולין הקולונל', שזה כמו 'אלנבי הגנרל' או 'זמיר הרב-אלוף'? למה אי אפשר פשוט ולעניין 'הקולונל מרגולין' (או 'הקולונל אליעזר מרגולין')?

אבל מה שבאמת דפוק הוא תיאור פועלו: 'פיקד באוסטרליה במלחמת העולם ה-1'... 

על זה פרסומו ותהילתו? על פיקוד באוסטרליה במלחמת העולם הראשונה (לא ידוע לי על קרבות שהיו באוסטרליה במלחמה זו)? והרי זה האיש שיזם את הקמת הגדודים העבריים, והיה מפקד 'הגדוד הראשון ליהודה'!

מרגולין, שנולד ברוסיה, הגיע לארץ עם הוריו ב-1892 וגר במושבה רחובות, אך בשל קשיים כלכליים עזב את הארץ ב-1902 וירד לאוסטרליה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא האוסטרלי ויחד איתו הגיע למצרים ואחר כך השתתף בקרבות גליפולי ואפילו בקרבות על נהר סום. 

פגישתו בלונדון עם זאב ז'בוטינסקי שינתה את חייו. השניים יזמו את הקמת הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי, ומרגולין, שפיקד על הגדוד ה-39, חזר עטור תהילה לארץ ישראל. 

קבלת פנים למרגולין במושב בן שמן, לפני 1918 (ויקימדיה)

ב-1921, לאחר הרפתקאות, ניסיונות וכישלונות עזב מרגולין את הארץ; תחילה לאנגליה ואחר כך חזר לאוסטרליה. הוא מת בנכר ב-1944 וב-1950 הועלו עצמותיו ארצה והוא נקבר ברחובות.

מצבת קבורתו של מרגולין בבית הקברות הישן ברחובות (צילום: עידו פנקס, ויקימדיה)

קולונל מרגולין, או בכינויו 'מרגולין השר', זכה לחיי נצח בזמר העברי בזכות השיר 'אריה, קום התגייס לגדוד העברי' (הלחן על פי השיר הסקוטי 'My Bonnie Lies Over the Ocean'), שאילתר אחד המגויסים לגדוד, אריה רובינשטיין.

בָּעֶרֶב נָתְנוּ לָנוּ בָּשָׂר
הָאֱמֶת שֶׁלֹּא הָיָה טָרִי
אָמַרְנוּ לְמַרְגּוֹלִין הַשַּׂר
אָנָּא אֱכֹל וְתִהְיֶה בָּרִיא

הנה השיר בפי שלישיית גשר הירקון (הקלטה מ-1968):

ד. קידוש השם

צילום: איתמר לויתן

קצת קשה להאמין, אבל עובדה. בראשון לציון יש רחוב בשם 'קידוש השם'. 

אני לא בטוח שהייתי רוצה לגור ברחוב עם שם כזה, מה גם שהשלט מסביר לכל מי שמעוניין לדעת, שמצווה זו מחייבת למסירת נפש על 'קדושת האלוקים ותורתו'. לא אהבתי את ההחמרה הדתית שקיבלה על עצמה עיריית ראשון, להשתמש במונח 'אלוקים' ולא חס ושלום בשם המפורש בתנ"ך 'אלוהים'. לפחות לא כתבו בס"ד להשלמת המהלך.

מצוות קידוש השם (והיפוכה, האיסור על חילול השם) היא מצווה חשובה בין תרי"ג המצוות. פיקוח נפש דוחה, כידוע, את כל המצוות שבתורה, אבל על שלושה דברים, קובעת ההלכה, יש לקדש את השם, ליהרג ולא לעבור: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות (בדורנו נוסף על אלה איסור חמור להתגייס לצה"ל, כנאמר 'נמות ולא נתגייס' 😊).

אבל קידוש השם אינו בא לידי ביטוי דווקא במסירת הנפש, אלא גם בהימנעות מחילול השם בחיי היום-יום. כך פירש הרמב"ם, בלשון הזהב שלו, את טיבה של מצווה זו:

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר [...] או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות [באורחות] עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה, עטוף בציצית, מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין [...] עד שיימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את השם (ספר משנה תורה, הלכות יסודי התורה, ה, יא).