מאת אלון תן עמי
חיים נחמן ביאליק מת בכ"א בתמוז תרצ"ד (4 ביולי 1934), בבית חולים בווינה, ולוויתו התקיימה בתל אביב בד' באב (16 ביולי). עשרות אלפי אנשים השתתפו בלוויה והיישוב העברי בארץ ישראל התאבל ועמד מלכת. זו הייתה הפעם השנייה שבה 'מת' ביאליק, הפעם למרבית הצער והזעזוע באופן אמיתי וסופי.
הנה סרט קצר ונדיר שהשתמר מלוויתו של ביאליק ושמור בארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק בירושלים:
כ-15 שנה קודם לכן, בחודשים אוקטובר-נובמבר 1919, נפוצו בעולם
היהודי שמועות שָׁוְא על מותו של ביאליק. את פרשת מותו 'קודם זמנו' תיאר ידידו וחוקרו המובהק פישל לחובר:
בימי מלחמות האזרחים באוקראינה, שהיו נוראות ביחוד בשנת 1919 (תרע"ט), נמצא ביאליק בסכנה גדולה, כששני אופיצרים של צבא המתנדבים – מחילות דֶניקין, שכבשו
באותו זמן את אודסה – התפרצו לביתו, ואחר בדיקה חמורה בבית הוציאו את בעל הבית
ואמרו לקחתו אתם, ורק בדרך נס נִצל מידם. למקומות רחוקים ברוסיה הגיעה אז שמועה,
שביאליק נרצח, ומשם התפשטה השמועה לארצות אחרות והגיעה עד אמריקה (תולדות הספרות העברית החדשה, ד, דביר, תש"ח, עמ' 80).
המבצע הצבאי של הכוחות 'הלבנים' בדרום רוסיה, שפלשו לאודסה
ונלחמו בצבא האדום, התרחש בין התאריכים 20 ו-24 באוגוסט 1919. יאן גַמַרניק, גיסו של ביאליק (בעלה של בלומה, אחותה הצעירה של מניה אשתו), היה
ממנהיגי הבולשביקים ומבכירי הצבא האדום, וכפי שהעידה לימים מניה, היה אהוב מאוד על בעלה. אין פלא אפוא כי ביאליק נעצר בידי 'הלבנים' בחשד
לבולשביזם.
אולם מתברר כי השמועות בדבר מותו של ביאליק נפוצו רק כחודש לאחר מכן,
כפי שניתן ללמוד מעדותו של בן-ציון כ"ץ (1958-1875):
כך עבר עלינו הקיץ של שנת 1919 שהיה טוב מן החורף. בבית הכנסת הגדול
במוסקבה התפללו אותה השנה רבים בימים הנוראים ... ביום כיפור עברה עלינו בהלה
כשקראנו בעיתון ערב מוסקבאי מברק מאודיסה שהיינו מנותקים ממנה, כי ביאליק מת.
אודיסה הייתה נתונה לשלטון הפורעים, קודם פטליורה ואחר כך דניקין ואחרים, וקשה היה
לברר אם הידיעה אמיתית, אבל הבינונו שאין עניין לבולשביקים לבדות עניין כזה, ובכלל
אין הם יודעים מי הוא ביאליק. לפיכך התאבלנו מאוד.
למחרת בא אלי
פרידמן ... ידידו של ביאליק ואף הוא חש באבידה הגדולה. הוא אמר שהוא לוקח על עצמו
לקבל רשיון להוציא קובץ על ביאליק ולהספיד אותו כהלכה. הוא ישיג גם נייר ודפוס.
הוא הציע לי לדבר עם סופרים ולהכין את הקובץ. כבר מצא סופרים אחדים שהבטיחו מיד
לכתוב מאמרים (זכרונות: חמישים שנה בהיסטוריה של יהודי רוסיה, הוצאת טברסקי, 1963, פרק 73, עמ' 268).
הנה כי כן, יהודים במוסקווה לא בזבזו אף רגע אחד ובעיצומה של סערת הרגשות כבר החלו בהכנות המעשיות להוצאת ספר זיכרון לביאליק! לדבריו של כ"ץ עוד נחזור בהמשך.
 |
| בן-ציון כ"ץ (1958-1875) |
הודות לאתר 'עיתונות
יהודית היסטורית' אנו יכולים עתה להתחקות ביעילות אחר גלגוליה של השמועה
והפרכתה. ידידי אלכסנדר סודין סייע לי באיתור המידע בשפה הרוסית
ובתרגומו ואני מודה לו על עזרתו הרבה.
נצא לדרך...
 |
מימין לשמאל: סופר היידיש יונה רוזנפלד, י"ח רבניצקי, ח"נ ביאליק, תל אביב 1929 או ראשית 1930
(צילום אברהם סוסקין, ארכיון המדינה) |
הידיעה הראשונה על 'מותו' של ביאליק, ככל שהצלחנו למצוא, התפרסמה ב-30 בספטמבר
1919 בדיווח של סוכנות הטלגרף הרוסית, שנשענה על מידע מצ'רניגוב (כיום בצפון
אוקראינה) ועל פיו 'באודסה מת המשורר היהודי ביאליק'. ידיעה זו צוטטה בעיתון Вечерние известия Московского
Совета рабочих и красноармейских депутатов (ידיעות הערב של מועצת נציגי הפועלים והצבא האדום של מוסקווה) ב-4
באוקטובר – בדיוק המועד שחל בו יום הכיפורים תר"ף.
 |
| 'באודסה מת המשורר היהודי ביאליק' (ידיעות הערב של מוסקווה, 4 באוקטובר 1919) |
ביום למחרת הופיעה אותה ידיעה גם בעיתון איזבסטיה שנדפס בפטרוגרד (היום סנקט פטרבורג) ומכאן ואילך הועתקה
ונפוצה ברחבי רוסיה. כך למשל בעיתון искусства Жизнь (חיי האומנות), שיצא לאור מטעם אגף
התיאטראות וההצגות של משרד החינוך ברוסיה, התפרסמה ב-9 באוקטובר 1919 (גיליון 263) בעמוד הראשון, ידיעה שהגיעה זמן
קצר קודם לכן בטלגרף, תחת הכותרת 'חיים נחמן ביאליק – בעקבות ידיעה על מותו'.
ביאליק תואר כמשורר היהודי המפורסם ביותר, ששיריו תורגמו לרוסית בידי זאב ז'בוטינסקי.
לאחר סקירה קצרה של חייו ויצירתו ציין הכותב (חתום בראשי התיבות ג"ר) כי עד
'סוף ימיו' היה ביאליק קרוב למעמד הפועלים (הפרולטריון) וכי את כשרונו
הספרותי הקדיש לעמו. עוד נכתב, כי ביאליק הוא 'המשורר הלאומי', במלוא מובן המילה,
ומותו הוא אבדה גדולה לספרות העברית.
 |
| חיי האומנות, גיליון 263. הידיעה על ביאליק: מצד שמאל למטה |
לקראת סוף אותו חודש נפוצה הידיעה על מותו של ביאליק גם בעיתונות היהודית ביידיש. ראשון המדווחים היה העיתון הווילנאי טאָג, שב-26 באוקטובר פרסם 'ידיעה עצובה על ח"נ ביאליק'. בידיעה נמסר על אדם, שלא נזכר בשמו, שהגיע לווילנה ממוסקווה וסיפר כי במהלך תפילת יום הכיפורים התקבלה בבית הכנסת הידיעה על מותו של ביאליק באודסה. יעקב מזא"ה, הרב הראשי של העיר, שגם היה מיודד עם ביאליק, בכה מרה למשמע הידיעה.
 |
| 'ידיעה עצובה על ביאליק' (טאָג [וילנה], 26 באוקטובר 1919, עמ' 1 |
שלושה ימים אחר כך, ב-29 באוקטובר, התפרסם דיווח
זהה בעיתון הוורשאי דאָס אידישע פֿאָלק, ושם גם נוסף כי ביאליק נעצר באודסה, יחד עם
חברו יהושע חנא רבניצקי, בשל תמיכתם במנהיג קומוניסט יהודי. הדברים פורסמו באותו יום גם ביומון דער מאָמענט, שמספר ימים אחר כך,
ב-3 בנובמבר, פרסם שוב את השמועה אך הביע הסתייגות מאמינותה.
בתוך זמן קצר חצתה השמועה את האוקיאנוס והגיעה
ליבשת אמריקה. ב-2 בנובמבר נדפסה בעמוד הראשון של היומון רב התפוצה ורב ההשפעה פֿאָרווערטס ידיעה בחתימתו של נ' שיפרין, כתב העיתון בקופנהגן, שכותרתה 'חיים נחמן ביאליק
מת'. גם כאן נזכר האיש שהגיע ממוסקווה וסיפר על בכיו של הרב מזא"ה, ושוב צוין כי נסיבות מותו של ביאליק אינן ברורות. באותו יום התפרסמה ידיעה על מות הסופר הגדול ביאליק גם בעיתון דער מאָרגען זשורנאַל. בכותרת המשנה צוין כי מקור הידיעה בקופנהגן, אולם המידע אינו ודאי ולא התקבל לכך כל אישור.
 |
| דיווח שהמשורר הגדול ח"נ ביאליק מת (דער מאָרגען זשורנאַל, 2 בנובמבר 1919, עמ' 1ׂ |
יומיים לאחר מכן, ב-4 בנובמבר, פרסם העיתון ידיעה שכותרתה גורסת כי '[פעילים] ציונים מלונדון מכחישים את הדיווחים על מות ביאליק'. מערכת העיתון פנתה לנתן לזרוס, חבר בוועד הפועל של האיגוד הציוני בלונדון, ודרכו התברר כי אין ממש בשמועה.
בימים הבאים המשיכו להתפרסם בעיתונות היידיש האמריקאית ידיעות
דומות. ב-3 בנובמבר התפרסמה בעיתון הניו-יורקי דער טאָג ידיעה על 'דיווח לא מאומת כי ביאליק מת', ובהמשך נכתב כי ביאליק מת בקייב! הידיעה נחתמה בכך שהמידע לא
התקבל מרוסיה ועדיין יש תקווה שאינו נכון. ב-6 בנובמבר דיווח העיתון על מברק שנשלח לאודסה כדי לברר אם נכונה השמועה; המברק נותר ללא מענה, והכותב הביע תקווה כי השמועה תתברר כלא נכונה.
השבועון היהודי באנגלית The Sentinel, שראה אור בשיקגו, פרסם ב-7 בנובמבר ידיעה על מות המשורר העברי הגדול של זמננו (ידיעה זו
הועתקה ב-28 בנובמבר גם בשבועון The
Detroit Jewish Chronicle). שבוע אחר כך, ב-14 בנובמבר, פרסם
השבועון היהודי The Hebrew Standard, שראה אור בניו יורק, ידיעה על מות ביאליק תוך אזכור קינתו
על חללי הפוגרום בקישינב והשוואתו לנביא ירמיהו ולמשורר יהודה הלוי. באותו יום, 7 בנובמבר, התפרסמה ידיעה זו גם בעיתון דער פֿאָלקס
אַדוואָקאַט וצוין בה כי הציבור היהודי בקופנהגן (משם כזכור הגיעה הידיעה הראשונה) אינו מאמין שביאליק מת.
ב-8 בנובמבר פרסם העיתון פֿאָרווערטס ידיעה שכותרתה 'מכתב על אודות ביאליק מתאריך 29 בספטמבר', ולפיה הסופר והמחזאי דוד פינסקי הודיע שקיבל מכתב מהסופר מרדכי ספקטור שגר באודסה. ספקטור הודיע כי ביאליק בריא וחזק ('איז געזונט און שטארק'). הכותב הביע תקווה כי הידיעה מקופנהגן בטעות יסודה, וכי ביאליק חי וקיים.
ב-11 בנובמבר פרסם העיתון טאָג בווילנה – כזכור, ראשון המדווחים על מותו הבדוי של ביאליק – ידיעה
שכותרתה 'אַ גרוס פֿון אַדעס' (דרישת שלום מאודסה), ובה דיווח
כי המוציא לאור הוורשאי ב' שימין, שחזר מאודסה שבועיים קודם לכן, בישר
בשורה טובה ולפיה ביאליק חי ובריא. העד הוא בנימין שימין (1942-1880), מו"ל, עורך וסוחר ספרים, שבתקופה מסוימת אף היה שותפו של רבניצקי.
בשלב זה, כחודש ויותר אחר תחילת השמועות ובד בבד עם המשך הפצתן, החלו להתפרסם גם בצפון אמריקה ידיעות בדוקות המפריכות את השמועה. ב-30 באוקטובר פרסם העיתון דאָס אידישע פֿאָלק ידיעה שהועתקה מהעיתון הווילנאי ייִדישע צייטונג ועל פיה, ביום רביעי האחרון פגשו עורכי העיתון צעיר שהגיע מאודסה ולדבריו ביאליק נמצא במצב טוב ולאחרונה אף כתב שני שירים חדשים. גם העיתון יודישע גאַזעטען פרסם ב-14 בנובמבר ידיעה שכותרתה: 'דיווח שגוי על מותו של
ביאליק'. יומיים לאחר מכן, ב-16 בנובמבר, התפרסמה בעיתון הניו-יורקי דער טאָג הכותרת 'ביאליק לעבט' (חי). העיתון הביא שוב את עדותו המהימנה של שימין, לפיה באודסה לא התרחש פוגרום וכי ביאליק, רבניצקי וספקטור הם בחיים ומצבם טוב. למחרת התפרסמה ידיעה דומה בפֿאָרווערטס, שהתבססה גם היא על חדשות שהגיעו מאודסה ועל פיהן ביאליק חי וקיים.
גם לארץ ישראל הגיעו השמועות על מותו של ביאליק;
ב-21 בנובמבר פרסם עיתון הארץ סיכום של פרשת ביאליק: על פי ידיעות שהתפרסמו בעיתונות היהודית בוורשה ובלונדון ביאליק מת, אך בני משפחתו של מנחם אוסישקין, שעזבו את רוסיה ב-28 באוקטובר והגיעו לארץ לפני יומיים (19 בנובמבר), מכחישים זאת – 'ביאליק חי, ושלום לו'.
 |
| הארץ, 21 בנובמבר 1919 |
הפֿאָרווערטס, הראשון שפרסם באמריקה את הידיעה על מותו של ביאליק, עדכן ב-25 בנובמבר כי התקבל 'אישור נוסף שביאליק
חי'; זאת לאחר שההסתדרות הציונית של אמריקה קיבלה מברק ממשרדה בלונדון שאנשיה הצליחו
ליצור קשר ישיר עם אודסה. ידיעה זו התפרסמה באותו יום גם בדער מאָרגען
זשורנאַל. מעניין שחודש לאחר מכן, ב-20 בדצמבר, עדיין מצא הפֿאָרווערטס לנכון לפרסם ידיעה נוספת בעניין, ולפיה במשרדי אגודת הסיוע למהגרים בניו יורק התקבלה ידיעה מהמועצה היהודית של אודסה שביאליק חי וקיים.
ב-27 בנובמבר התפרסמה בעיתון דער מאָרגען זשורנאַל רשימה
שכותרתה 'כיצד ורשה ווילנה קיבלו את הידיעה על מות ביאליק', ובה נעשה ניסיון
להבין את מקור הפרסום השגוי, והאצבע הורתה על האשם: הטאָג הווילנאי. ב-30 בנובמבר התפרסם בעיתון די אידישע שטימע, שראה אור
בקובנה שבליטא, המאמר 'די איצטיגע לאַגע פֿון די אידן אין אַדעס' (המצב הנוכחי של יהודי אודסה), ובו נכתב כי המו"ל שימין, ששהה בתקופת המלחמה באודסה, הפריך את השמועות על מות ביאליק – 'ביאליק לעבט און איז געזונט' (ביאליק חי ובריא).
עד מהרה הגיעו הבשורות המשמחות מאירופה לארץ ישראל; ב-10 בדצמבר פרסם הארץ 'כי שקר בפי השמועות על מות ביאליק ומוגזמות
הידיעות על סבלותיו. ביאליק מרגיש עצמו בטוב וברעננות לעבודה'.
 |
| הארץ, 10 בדצמבר 1919, עמ' 4 |
אגב אורחא, שתי הפואמות החדשות, 'עשן' ו'ערב ובוקר', שביאליק שקד כביכול על כתיבתן, לא היו ולא נבראו.
סוג של חשבון נפש על הדיווח השגוי נערך ב-19 בדצמבר בעיתון האמריקאי יודישע גאַזעטען. הכותב ציין כי לרשות העיתונים היהודיים באמריקה עומדים שני מקורות עיקריים באשר לאירופה: לונדון וקופנהגן, והמידע שמגיע מלונדון הוא בדרך כלל אמין ואחראי הרבה
יותר. כדוגמה צוינה, בין היתר, הטעות בענין מותו של ביאליק.
ניתן אפוא לשרטט את מסלול תפוצתה של השמועה שמקורה היה באודסה: תחילה
למקומות נוספים באימפריה הרוסית לשעבר, ובעיקר למוסקווה, ששם נחשפו אליה דמויות חשובות באליטה היהודית המקומית. ממוסקווה התגלגלה השמועה לווילנה, לוורשה ולמרכזים יהודיים נוספים ובכללם קופנהגן. מכאן ואילך הגיעו הדברים גם לצפון אמריקה (ניו יורק, שיקגו, דטרויט) ולארץ ישראל. בשלב זה כבר הוכחשו הידיעות הללו מכל וכל.
אין עשן בלי אש, ואם כך מה היה מקור המידע השגוי שעליו התבססה השמועה? התשובה הפשוטה נמצאת בספרו של בן-ציון כ"ץ שהוזכר לעיל. לאחר שסיפר על התארגנות לקראת הוצאת קובץ מאמרים לזכרו של ביאליק, כתב ביובש:
סוף סוף קיבלנו ידיעה נכונה: מת בעל מאפייה ידועה באודיסה ששמו היה
ביאליק. לשמחתנו הגדולה ביטלנו את דבר המאסף (עמ' 269).
ואמנם בבדיקת מאגר מידע ברוסית משנת 1912 שבו נרשמו סוחרים באודסה, איתרנו שני סוחרים החברים בגילדה השנייה ששם משפחתם ביאליק: האחד הוא ח"נ ביאליק, בעל בית דפוס ברחוב בזארניה (Bazarnaya) מספר 23 (בשותפות עם יהושע פרוז'נסקי) – זהו כמובן דפוס 'מוריה' המהולל שניהל המשורר; האחר הוא משה-לייב בן פנחס ביאליק, בעל מאפייה ברחוב ארנאוטסקיה הגדול (B-Arnautskaya) מספר 40. למרבית הבלבול ביאליק המשורר גר גם הוא ברחוב ארנאוטסקיה, אבל לא ב'הגדול' (בּוֹלְשָׁאיָה) אלא ב'הקטן' (מָלָאיָה), במספר 9 (ראו במאמרו של דוד אסף, 'ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה', בלוג עונג שבת, 6 ביולי 2018).
מתברר שהאדם שמת באודסה בשנת 1919 היה ביאליק האופה. ביאליק המשורר, בעל בית דפוס 'מוריה' ברחוב בזארנה (השוק), זכה לחיות
כ-15 שנים נוספות ועוד נתכנו לו עלילות רבות בדברי ימיה של התרבות העברית.
ומשהו על הקשר בין שני הביאליקים, שהמשורר היה מודע לו היטב.
במאמרו 'כשביאליק משל על אודיסה העברית' (המשקיף, 20 בדצמבר 1942) סיפר מ' [מרדכי] יפה על ענוותנותו הגדולה של המשורר, שנהג לומר כי על הבריות לכבד את ביאליק האופה יותר ממה שהם מכבדים אותו, משום ש'המשורר מבטיח לכם את הכל לעתיד לבוא, הוא מפרנס אתכם ברוח', בעוד האופה 'נותן לכם תיכף ומיד לחם, לחם פשוט לאכילה'...
 |
| המשקיף, 20 בדצמבר 1942, עמ' ב |
גם המשורר יעקב פיכמן, שהסתופף בחוגו של ביאליק באודסה, כתב – ולא בציניות כי אם בצער – כי 'פרסומו של ביאליק בעל המאפייה שבאודיסה גדול [היה] לאין שיעור מזה של ביאליק הפייטן' (שירת ביאליק, מוסד ביאליק, תשי"ג, עמ' שלז).
ועוד אנקדוטה בהקשר זה: אסיר ציון גרישה ויסוקי (לאחר עלייתו ארצה ב-1970 שינה את שמו לצבי רם), שנולד באודסה ב-1911 וזכר את ביאליק, סיפר בזיכרונותיו, דרכי לישראל (1977; ברוסית), כי שאלו את ביאליק אם בעלי המאפייה הם קרובי משפחתו. 'חלילה וחס', השיב. 'מעולם לא היתה בביתנו כמות כזאת של לחם' (עמ' 268)...
 |
| רחוב ארנאוטסקיה 40 – כאן הייתה המאפייה של ביאליק (obodesse) |
לסיום, האם מדובר באנקדוטה היסטורית ותו לא? לדעתי זה הרבה יותר מסתם קוריוז. זהו סיפור על 'פייק ניוז' שזעזע את העולם היהודי בן הזמן והרעיד את מיתרי לבבם של מיליוני יהודים. באותם ימים לא היה אדם בישראל שלא שמע על ביאליק והוקירו. הסיפור גם חושף את אזלת ידה של העיתונות היהודית בת הזמן. עיתונים העתיקו זה מזה מבלי לבדוק את מהימנות הידיעות. היו אומנם שהסתייגו וקיוו שהדברים אינם נכונים, אך בכל זאת לא התאפקו ופרסמו אותם אף שהיו בגדר של שמועה בלבד.
לא ידוע לנו כיצד הגיב ביאליק על השמועות הללו, אך כיוון שנודע כבעל הומור חריף אפשר להניח שמלמל משהו כמו 'השמועות על מותי הן נכונות, אך קצת מוקדמות'...
לקריאה נוספת
זיוה שמיר, 'איך אמות אחרי מותי', מעריב, 8 ביולי 1977 (מאמר זה מבוסס על עדותה של הניה הלמן, לימים מזכירתו של ביאליק, שטענה כי השמועות על מותו של המשורר נפוצו ב-1920 והתבססו על מחלתו בטיפוס, כשהרופאים אמרו נואש והודיעו על פטירתו. כפי שראינו במאמר זה, עדותה של הלמן אינה נתמכת בממצא הארכיוני).
תודתי לאלכסנדר סודין ולשמואל אבנרי על עזרתם הרבה.
________________________________________________
אלון תן עמי הוא חוקר מאגיה יהודית וחובב יצירתו של ביאליק atami1972@gmail.com
בעלי התוספות
פרופ' אבנר הולצמן הפנה את תשומת לבנו לזיכרונותיו של י"ח רבניצקי, שבהם תואר המקור לשמועות שנפוצו על מות ביאליק. הדברים הובאו בספרו של רבניצקי דור וסופריו, ב, תרצ"ח, עמ' קמ-קמב:
